ערוך לנר על סנהדרין פ״ט

« ערוך לנר על סנהדרין פ״ח ×¢×´×‘ ערוך לנר על סנהדרין צ׳ ×¢×´× »

1 סנהדרין פתח ↗

אִי הָכִי, תְּפִילִּין נָמֵי? אִי עֲבַד אַרְבְּעָה בָּתֵּי, וְאַיְיתִי אַחֲרִינָא וְאַנַּח גַּבַּיְיהוּ – הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי עֲבַד חַמְשָׁה בָּתֵּי – גָּרוּעַ וְעוֹמֵד הוּא! הָאָמַר רַבִּי זֵירָא: בַּיִת חִיצוֹן שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הָאֲוִיר – פָּסוּל.

2 סנהדרין פתח ↗

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי נֶאֱמַר ״יִרְאוּ וְיִירָאוּ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ״! לָמָּה מְעַנִּין דִּינוֹ שֶׁל זֶה? אֶלָּא, מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכׇל מָקוֹם: ״אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין״.

2 משנה תורה, הלכות ממרים פתח ↗

וְכֵיצַד דָּנִין זָקֵן מַמְרֵא. בְּעֵת שֶׁיִּפָּלֵא דָּבָר וְיוֹרֶה בּוֹ חָכָם הַמַּגִּיעַ לְהוֹרָאָה בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּרָאֶה בְּעֵינָיו בֵּין בְּדָבָר שֶׁקִּבֵּל מֵרַבּוֹתָיו. הֲרֵי הוּא וְהַחוֹלְקִין עִמּוֹ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם וּבָאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת. אוֹמְרִים לָהֶן בֵּית דִּין כָּךְ הוּא הַדִּין. אִם שָׁמַע וְקִבֵּל מוּטָב וְאִם לָאו בָּאִין כֻּלָּן לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וְאוֹמְרִים לָהֶם גַּם הֵם כָּךְ הוּא הַדִּין. אִם קִבְּלוּ יֵלְכוּ לָהֶן וְאִם לָאו כֻּלָּן בָּאִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁמִּשָּׁם תּוֹרָה יוֹצֵאת לְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז י "מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'". וּבֵית דִּין אוֹמֵר לָהֶם כָּךְ הוּא הַדִּין וְיוֹצְאִין כֻּלָּן. חָזַר זֶה הֶחָכָם לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא לָמוּד הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹ שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ חַיָּב מִיתָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ נָתַן טַעַם לִדְבָרָיו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁעָשָׂה כְּהוֹרָאָתוֹ אוֹ שֶׁהוֹרָה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת גּוֹמְרִין דִּינוֹ לְמִיתָה בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. וְתוֹפְסִין אוֹתוֹ וּמַעֲלִין אוֹתוֹ מִשָּׁם לִירוּשָׁלַיִם. וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁיָּצָא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. וְעַד הָרֶגֶל מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל. שֶׁנֶּאֱמַר דברים יג יב "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" מִכְּלָל שֶׁצָּרִיךְ הַכְרָזָה. וְאַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה. זָקֵן מַמְרֵא. וְעֵדִים זוֹמְמִין. וְהַמֵּסִית. וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁהֲרֵי בְּכֻלָּן נֶאֱמַר יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:

3 סנהדרין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה – הַמֵּסִית, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וְזָקֵן מַמְרֵא, וְעֵדִים זוֹמְמִין. בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב בְּהוּ ״וְכׇל הָעָם״ וְ״כׇל יִשְׂרָאֵל״. בְּעֵדִים זוֹמְמִין כְּתִיב ״וְהַנִּשְׁאָרִים״? דְּלָא כּוּלֵּי עָלְמָא חֲזוּ לְסָהֲדוּתָא.

3 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

מִי שֶׁהֵעִיד בְּשֶׁקֶר וְנוֹדַע בְּעֵדִים שֶׁהֵעִיד בְּשֶׁקֶר זֶהוּ שֶׁנִּקְרָא עֵד זוֹמֵם. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּמָה שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת בְּעֵדוּתוֹ לַחֲבֵרוֹ. אִם בַּעֲבֵרָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ סְקִילָה הֵעִידוּ וְהוּזְמוּ נִסְקָלִין כֻּלָּן. וְאִם בִּשְׂרֵפָה נִשְׂרָפִין וְכֵן שְׁאָר הַמִּיתוֹת. וְאִם הֵעִידוּ בְּמַלְקוֹת לוֹקֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן כִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת. וְאוֹמְדִין כֹּחוֹ וּמַלְקִין אוֹתוֹ. וְאִם הֵעִידוּ לְחַיְּבוֹ מָמוֹן מְשַׁלְּשִׁין הַמָּמוֹן בֵּינֵיהֶן לְפִי מִנְיַן הָעֵדִים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִתֵּן חֵלֶק הַמַּגִּיעַ לוֹ. וְאֵין לוֹקִין בִּמְקוֹם תַּשְׁלוּמִין:

5 סנהדרין פתח ↗

הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ: כְּגוֹן חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר, דְּקָאֵי יִרְמְיָה בְּשׁוּק הָעֶלְיוֹן וְקָאָמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״. נָשָׂא חֲנַנְיָה קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: מָה עֵילָם שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא לַעֲזוֹר אֶת בָּבֶל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״, כַּשְׂדִּים עַצְמָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲתָא אִיהוּ בְּשׁוּק הַתַּחְתּוֹן אֲמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ וְגוֹ׳ שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל״.

6 רש"י פתח ↗

לא בבית דין שביבנה - אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים ואחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה ואע"פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם:

7 רש"י פתח ↗

גמ' והאיש אשר לא ישמע - היינו מוותר:

8 תוספות פתח ↗

קשר העליון דאורייתא - פי' בקונט' דפלוגתא היא בפ' התכלת מנחות דף לט. ושם וליתיה אלא דמסקינן התם שמע מינה קשר העליון דאורייתא:

9 תוספות פתח ↗

ולא בבית דין שביבנה - פירש בקונטרס אם נשאלו בבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ותימה דסוף סוף כשממתינין עד הרגל היאך ממיתין הא כיון דגלתה סנהדרין אין דנין דיני נפשות כדאמר בפרק היו בודקין לעיל סנהדרין דף מא. וכי תימא דברגל חוזרים ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו חדא דאם כן משכחת ליה לרבן יוחנן בן זכאי דהוה בסנהדרין ובפרק היו בודקין שם לא משמע הכי ועוד מאי עינוי הדין יש הא אין שייך עינוי הדין אלא כשמשהין אותו אחר גמר דינו כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות לעיל סנהדרין דף לה. דפריך לגמרוהו לדיניה בשבתא וליקטלוהו וכו' ומשני אתה מענה את דינו והדר פריך לדיינוהו במעלי שבתא וכו' ועוד מאי אריא זקן ממרא בשאר עבירות נמי ועוד אמאי נקט יבנה לימא לא בב"ד שבחנות ודוחק לומר דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין אף לאחר שגלתה ולא אמרינן מקום גורם כיון דבשעת עבירה סנהדרי גדולה במקומן ור"ת אומר דמיירי כשנגמר דינו קודם שגלתה סנהדרי:

10 תוספות פתח ↗

11 תוספות פתח ↗

13 סנהדרין פתח ↗

וְהָא יוֹנָה, דַּהֲדַרוּ בֵּיהּ וְלָא אוֹדְעוּהּ? יוֹנָה מֵעִיקָּרָא ״נִינְוֵה נֶהְפָּכֶת״ אֲמַרוּ לֵיהּ. אִיהוּ לָא יְדַע אִי לְטוֹבָה אִי לְרָעָה.

14 סנהדרין פתח ↗

״וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִּבּוֹר אֶחָד וְנִצְּחָן. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמוֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: נִיסֵּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְּכֻלָּן. עַכְשָׁיו עֲמוֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים.

15 סנהדרין פתח ↗

קְדָמוֹ שָׂטָן לַדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: ״הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה... הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ... כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא״. אָמַר לוֹ: ״אֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ״.

16 סנהדרין פתח ↗

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: מִיתָה כְּתִיבָא בֵּיהּ, וְכׇל מִיתָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה סְתָם – אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.

17 סנהדרין פתח ↗

וְלִיגְמַר מִמֵּסִית! דָּנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית רַבִּים, וְאֵין דָּנִין מֵסִית רַבִּים מִמֵּסִית יָחִיד. אַדְּרַבָּה, דָּנִין הֶדְיוֹט מֵהֶדְיוֹט, וְאֵין דָּנִין הֶדְיוֹט מִנָּבִיא!

18 רש"י פתח ↗

דילמא הדרו ביה - פמליא של מעלה וניחם על הרעה והם אינם יודעים והיאך מתרינן בו התראת ספק:

18 רש"י על חולין פתח ↗

שאינו סופג - דהתראת ספק היא:

19 תוספות פתח ↗

אליהו בהר הכרמל וכו' - משמע דבשם הקב"ה היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אע"ג דלא יהיב אות ובהאשה רבה יבמות דף צ: ושם נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי' אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע"פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא שרי לב"ד לעבור משום מיגדר מילתא ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים ויחזרו ישראל למוטב ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו' ופרש"י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ"ק דמגילה דף ב: ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקב"ה אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה:

1 בגמרא האמר ר"ז בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול: הב"י בא"ח סי' ל"ב הביא בשם בעל התרומה לחד שיטה דהא דבעינן ד' בתים של ראש מעור א' אם תפורים יחד מקרי ג"כ עור א' וכן כתב המג"א שם ס"ק נ"ב דכן דעת התוס' ובעל אגודה ולפענ"ד יש להוכיח מסוגין נגד הך שיטה דלכאורה קשה מאי מקשה מתפילין היכי משכחת לה דאו דגרוע ועומד הוא או דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי הא שפיר משכחת לה כגון שהניח תפילין בד' בתים וכשהיו בראשו הדביק בהן בית חמישי דהא גם בלולב הוי משכחת בכה"ג כפי מש"כ התוס' לעיל אי לאו דמדאגבהי' נפיק ביה משא"כ בתפילין דכל היום מצותו כמש"כ הר"ן וכנ"ל אכן זה אינו כיון דבעינן גבי תפילין של ראש מעור א' ובעור א' לא שייך הוספה בעודן בראשו ואי הדביק חוץ לאותה עור א"כ האי לחודא קאי והאי לחודא קאי דהוי כמי שנותן מין חמישי בלולב חוץ לאגד למ"ד לולב צריך אגד. אכן אי ס"ד דבתפרן מקרי ג"כ עור א' א"כ שפיר משכחת בתפר בהן בית חמישי בעודן בראשו ול"ל דאייתי הך דר' זירא אע"כ מוכח לכאורה כדעת הפוסקים ובראשם רש"י במנחות שם שפירשו דעור א' דוקא בעינן ותפירה לא מקרי עור אחד וא"ע ראיתי שבשו"ת בגדי כהונה הרגיש גם כן בזה:

2 אמר לו ר"י וכי נאמר יראו וייראו: ק"ק למה צריך ב' טעמים הא דלא כתיב יראו וייראו לחוד מספיק לומר שאין ממתינן עד הרגל גם כבר הקשה הרא"מ בפ' שופטים דהלא לר"ע קושית ר"י במקומה עומדת דהלא לא כתיב יראו וגם הקשה עוד מ"ש דדוקא גבי זקן ממרא ממתינין לר"ע ובבן סורר ומסית ועדים זוממים דכתיב ג"כ ישמעו וייראו אין ממתינין אלא שולחין בכל המקומות ונ"ל דר"ע דריש לי' הכי מדכתיב בבן סורר ומסית וכל ישראל וע"ז והנשארים ושינוי זה מפרש בש"ס גופא משום דלאו כ"ע חזו לסהדותא. אכן בזקן ממרא ג"כ שינה קרא לכתוב וכל העם ומזה משמע לי' לר"ע מדכתיב עם ובה"א הידיעה דזה קאי על העם הידוע שיהיה נאסף בירושלים בשעת הרגל דומה למה דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף אלמא דקרא אותן קרא העם בשעת אסיפה ברגל דומה למה דאמרינן בחגיגה דכ"ו ע"א דקרא אותן קרא בשעת אסיפה ברגל חברים ולכן סובר ר"ע דדוקא בז"מ ממתינין עד הרגל והא דכתיב ישמעו משום דצריך הכרזה ג"כ כדאמרינן בברייתא לקמן ד' צריכים הכרזה רק דבז"מ לא בעי רק הכרזה במקום שנדון ובג' אחרים שולחין בכל המקומות רק דר"י סבר דודאי אי הוי כתיב יראו וייראו ע"כ היו ממתינין ומענין את דינו. אכן כיון דלא כתיב רק ישמעו דאיכא לפרושי כר"ע וגם ששולחין בכל המקומות למה מענין את דינו אכן לר"ע משמע ליה מהעם רגל דוקא לכן ע"כ גלי קרא דמענין את דינו אכן דבעי הכרזה ג"כ מודה וזה דעת הרמב"ם בפ"ג מה' ממרים:

3 המסית ובן סורר ומורה: לפי סדר התורה ה"ל לחשב בן סורר ומורה אחר ז"מ וע"ז והא דחשיב אותן לפי סדר זה משום דמסית ובסו"מ תרווייהו בסקילה וז"מ אחריהם דבחנק וע"ז לבסוף או משום דבלישנא דקרא ע"ז אחר ז"מ ועוד דבכלל ע"ז הם ג"כ חייבי מלקות וממון כמש"כ הרמב"ם פי"ח מה' עדות שם המתנבא מה שלא שמע לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מה' יסודי התורה נהרג אכל דבר שבא להוסיף או לגרוע או לשנות בא' ממצות התורה וזה ע"כ בכלל מתנבא מה שלא שמע ולא קשה לפי"ז איך נהרג מתנבא מה שלא שמע מי יוכל להתרות בו או להעיד עליו על זה דלמא שמע ולפ"ז א"ש דבמה שנוגע במצות התורה יכולין להתרות בו בודאי אבל לפי מה דאמרינן לקמן דמתנבא מה שלא שמע הוא כגון צדקי' בן כנענה בזה ודאי יקשה מנא ידעינן וכן קשה אמה שלא נאמר לו דמאן לימא לן דלא נאמר גם לו כמו לחבירו ואי משום דאמרינן לקמן מאן מתרי ביה וקאמר חברי נביאי וא"כ ה"נ י"ל כן דא"כ מאי מקשה לקמן אמימרא דרב חסדא דוקא מאן מתרי בו הא בלא"ה מוכח ממתניתן דחברי נביאי מתרי ביה וי"ל דזה ודאי פשיטא לי' דחברי נביאי יכולים להתרות בו בדבר שנאמר להם כי בזה יודעים שלא נאמר לחבריהם דזה י"ל דבכלל נבואתם הוא וכן במה שלא שמע י"ל כן כגון דלא נאמר היפוך הנביא השקר כגון גבי צדקיהו דלמיכיהו נאמר היפך נבואתו אבל שנאמר דנבואת אמת שנאמר לא' נאמר לכולהו כההיא דהכובש את נבואתו זה לא הוי ס"ד עד דמתרץ לי' מכי לא עשה ד' דבר עד אשר אם גלה סודו אבל לעולם לא שייך עדות והתראה בהנך דמתניתן רק ע"י הנביאים ובזה מיושב מה שהקשה המהרש"א למה לא דנו לצדקי' בן כנענה ולחנניה בן עזור במיתה ולפ"ז א"ש דלא היו שם בכל א' רק עד א' דהיינו מיכיהו גבי צדקיהו וירמי' גבי חנניה:

4 הוי לי' למידק כדר' יצחק: ק"ק אכתי איך קרי ליה מתנבא מה שלא שמע הא ודאי שמע כן דהא אמרינן דרוח נבות אטעיתי' ועוד איך קאמר דהוי לי' לדייק דאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד הא הוא באמת התנבא בסגנון אחר דהנביאים אמרו עלה והצלח ונתן ד' ביד המלך והוא אמר כה אמר ד' באלה תנגח ארם עד כלותם גם בפסוק שם גופא י"ל דלאחר שאמר מיכיהו ג"כ טוב על המלך אמר לו עד מתי אני משביעך כי לא תדבר אלי רק אמת בדבר ד' הא ניבא לו ככל נביאיו ומאן לימא לן דלא אמת דבר לו ונ"ל דהא אמרינן בשמעתין דיהושפט אמר לאחאב כי כל נביאיו נביאי שקר הם מפני שמתנבאים בסגנון א' והנה אמת דגם לצדקיהו נאמר הנבואה באותו סגנון כמו לשאר הנביאים דהיינו בלשון עלה והצלח. אכן כיון ששמע דברי יהושפט דהוכיח מזה דשקר הם דוברים שינה לשונו ואמר בלשון שלא שמע באלה תנגח ארם והיינו דאמרינן מתנבא מה שלא שמע כגון צדקי' אכן אם נבואתו היה אמת לא יקרא בשביל זה מתנבא מה שלא שמע מפני ששינה הלשון אבל הי' לי' למידק כדדייק יהושפט דכל נבואתו שקר דאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון א' ומדלא דייק ש"מ דשקר הוא דובר ושידע הוא עצמו בו ולכן קרי לי' מתנבא מה שלא שמע וכיון דמיכיהו בתחלה אמר ג"כ הך לישנא דנביאים עלה והצלח ונתן ד' ביד המלך בזה הורה דשקר הוא דכבר ידוע הי' מפני יהושפט דאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד ולכן אמר לו אחאב עד מתי אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ד':

5 אתא איהו בשוק התחתון: פי' דקדייק כן דהנבואה האחת נעשה ע"י האחרת אף דמרוחקין זה מזה בכתוב משום דשניהם בזמן א' היו דבשניהם כתיב בראשית מלכות צדקיהו ואף דבנבואת חנניא כתיב בשנה הרביעית בחודש כבר פי' הרד"ק דהך בשנה הרביעית לאו היינו למלכות צדקיהו רק שנה הרביעית לשמיטה וכפי פי' זה נראה שסבר דרשה זו ועיין במהרש"א:

6 ברש"י ד"ה לא בב"ד שביבנה. אם נשאלו לב"ד: פי' משום דבעינן שימרה דוקא על הב"ד הגדול כשיושבין בלשכת הגזית כדאמרינן לעיל דף י"ד ע"ב מצאן בבית פאגי והמרה עליהן אין המראתו המראה:

7 ד"ה והאיש אשר לא ישמע. וקרי ביה לא ישמע: לפי לשון הש"ס משמע דאין כאן רק ב' קריאות דהיינו ישמע וישמיע ומישמע דריש מוותר ועובר על דברי נביא וכן דעת התוי"ט אכן דעת רש"י אינה כן דמוותר אתיא מישמע וכובש מישמיע ועובר על דברי עצמו מדקרינן ג"כ ישמע לשון נפעל ומהוראת הנפעל פעולה השב אל עצמו כמו ועמשא לא נשמר מחרב יואב דפירושו לא שמר את עצמו וזה שכתב רש"י קרי ביה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע לשון נפעל פי' שאינו שומע אל דברי עצמו:

8 בתוס' ד"ה קשר עליון. וליתא אלא דמסקינן התם: הנה לא על רש"י לבד קשה כן אלא גם על לשון הש"ס דקאמר אי ס"ל קשר עליון ל"ד דמשמע דיש להסתפק בזה וכבר העיר על זה הר"ן ולפענ"ד י"ל דהנה המג"א בא"ח סי' י"א ס"ק ג' הביא דעת הבעל העיטור לעשות ב' נקבים זה בצד זה ולהטיל הציצית בתוכם והקשה עליה מהא דמוכיח בגמרא ש"מ קשר עליון דאוריי' דאל"כ כלאים בציצית ל"ל דשרי רחמנא הא ק"ל התוכף תכיפה א' אינה חיבור ואי ס"ד דעושין ב' נקבים זה בצד זה ה"ל ב' תכיפות דמקרי חיבור ועוד היאך קאמר בש"ס התוכף תכיפה א' אינה חיבור הא ה"ל ב' תכיפות וי"ל דבסוף פ"ט דכלאים פליג ר' יהודה את"ק וס"ל דב' תכיפות לא הוי חיבור עד שיהיו ג' תכיפות ע"ש והר"ן הביא כאן שיטת הר"ר דוד דקשר א' בעינן לכ"ע גם אי קשר עליון דהיינו ב' קשרים זה עג"ז לאו דאורייתא הן והתוכף תכיפה א' דקאמר התם היינו אותו קשר דבעי מטעם גדול אף אי קשר עליון ל"ד והר"ן הקשה על שיטה זו דהא ה"ל ב' תכיפות התכיפה דציצית בטלית והקשר הא' דחשיב ליה בש"ס תכיפה א' ה"ל תכיפה שני אכן י"ל דראית הש"ס הוא לר"י דס"ל דב' תכיפות לא הוי חיבור ולכן קאמר כיון דלא הוי אלא תכיפה א' דהיינו קשר א' לדעת הר"ר דוד א"כ אין זה חיבור וה"ה די"ל ג"כ הכי לדעת הבעל העטור דראית הש"ס דקשר עליון דאורייתא הוא לר' יהודה ולכן אף דהוי ב' תכיפות לא הוי חיבור אי לאו דקשר עליון דאורייתא והא דקאמר הא ק"ל תכיפה א' אינה חיבור אף דה"ל ב' תכיפות זה קאי אקשר הא' כדעת הר"ר דוד ומתכיפות דתוך הטלית לא איירי כלל וכיון דלא מוכח כן רק לר' יהודה א"כ לרבנן שפיר י"ל דקשר עליון ל"ד והיינו דמספקא להש"ס אי ס"ל ק"ע דאורייתא או לא וכיון דתלי זה בפלוגתא דר"י ורבנן שפיר כ' רש"י דפלוגתא שהבהש היא במנחות:

9 ד"ה ולא בב"ד שביבנה. דא"כ משכחת ליה לריב"ז: לפי מה שכתבו התוס' לעיל דף ל"ז ע"ב בד"ה מיום שחרב דלצורך שעה שבו ב"ד ללשכת הגזית גם אחר שישבו בחנות והא דמוכיח מריב"ז משום דהתם רציחה היה וכיון דגלו משום דנפישי רוצחים לא היו חוזרים משום רציחה ע"ש מתורצת קושיא זו:

10 בא"ד דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין: אף דלכאורה מוכח דז"א דא"כ משכחת לריב"ז דהיה בסנהדרין כגון דהוא לא קיים לאחר החורבן רק ימים מועטים וא"כ תחלת שנות ארבעים אחרונים שלו התחילו זמן מועט אחר שישבו סנהדרין בחנות ואז היה דן על עבירות שקודם לכן די"ל דלא היה נראה להש"ס לומר דריב"ז מת מיד אחר החורבן וכל עשר תקנות שלו דקחשיב בפ"ג דר"ה התקין בזמן מועט אכן כיון דזה אין ראיה גמורה למידק מניה ולכן כ' התוס' דדוחק הוא לומר כן:

11 בא"ד. ור"ת אומר דמיירי שנגמר דינו: לכאורה מה שהקשו התוס' דמאי איריא ב"ד שביבנה אפילו ב"ד שבחנות נמי אכתי לא מיושב בזה דהא גם בב"ד שבחנות אין ממיתין אותו עד הרגל וי"ל:

12 ד"ה הכובש נבואתו. אלא מכין אותו עד שתצא נפשו: בהכי א"ש הא דנקט דוקא הכובש נבואתו ולא ג"כ אחרינא דבמיתה ביד"ש דהיינו המוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו משום דבהם לא הוי קום ועשה כמו בהכובש דאף מוותר על ד' נביא מצינו בשוא"ת כגון שנביא מצוה לו שלא לעשות דבר והוא עושה אותה ובזה ליכא מלקות דרק לקיים מכין עד שתצא נפשו אבל בהכובש הוי לעולם לקיים:

13 בגמרא והא יונה דהדרי ביה ולא אודעוה: עיין במהרש"א שהקשה מנ"ל שלא אודעוה ונדחק בישובו ולפענ"ד נראה מהכתובים כן דלאחר שאמר הכתוב שהרע ליונה מאד על שלא נתקיימה נבואתו קאמר שישב יונה מחוץ לעיר לידע מה יהיה בעיר וכי מה רצה לדעת עוד אי כבר נאמר לו שנחם הקב"ה על הרעה אלא ודאי שלא נאמר ליונה דבר רק שהוא ראה שעבר העת המיועדת של מ' יום ולא נעשה דין ומזה הוכיח או שהאריך הקב"ה אף להם או שנחם לגמרי על הרעה ולכן בתפלתו אמר הלא זה דברי בהיותי על אדמתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ונחם על הרעה הרי שהזכיר לב' המדות דארך אפים ודנחם על הרעה משום דהיה מסופק אם אריכת אפים הוא מה שלא נעשה דין בהם או דנחם הקב"ה על הרעה וגם הקב"ה אמר לו אח"כ רק ההיטב חרה לך ולא פי' לו רצונו ולכן ישב יונה מחוץ לעיר לדעת אם עוד יעשה דין בהם ולא היה רק אריכת אפים או לגמרי מחל להם הקב"ה ורק אח"כ הודיעו הקב"ה כי נחם על הרעה כשאמר ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה ומזה שפיר הוכיח הש"ס כאן דהדרי ביה ולא אודעוה ליונה שם אחרי דברו של שטן: כבר הקשה המהרש"א וגם הת"ח אהנך דרשות הא רש"י כ' כהך מ"ד דאחר סמוך ואחרי מופלג והרי הכא כתיב אחר והיה מופלג דיצחק בן ל"ד שנה היה בשעת עקידה וקטרוג השטן היה ביום הגמלו וכן יש להקשות איפכא דאויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא פי' רש"י שנתבשר שנולדה רבקה בת זווגו והרי זה היה סמוך דרבקה בת ג' שנה היה כשנשאה יצחק בן ארבעים שנה וי"ל דהכלל זה דאחר ואחרי לא שייך רק היכא דכתיב בלא לשון ויהי כגון גבי אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה דשם פי' רש"י דסמוך הוא וכן גבי אחרי דרך מבוא השמש דפ' ראה דפי' שם רש"י דמופלג הוא אבל היכא דכתיב בלשון ויהי אחר או אחרי לא הוי כללא זה והדבר צריך ישוב אם שייך זה בכל המקומות:

14 משל למלך בו"ד: לכאורה אין המשל דומה לנמשל כלל דגבי המלך בו"ד הוצרך לתשועת הגבור להציל את נפשו מהמלחמות שעמדו עליו ולכן אמר נא הושיעני מה שלא שייך בהקב"ה גם כשאמר הקב"ה לאברהם שיעמוד לו בנסיון זה תלה הטעם כדי שלא יאמרו הראשונים אין בהם ממש וכי לא די בזיון וקצף אם לא יעמוד בנסיון זה וינצח למה הוצרך הטעם שיאמרו הראשונים אין בהם ממש. ונ"ל ע"פ מה שכתבתי כבר במ"א דהמלחמה בקריעת י"ס דקאמר קרא ה' איש מלחמה ובגמרא דבים סוף נגלה הקב"ה כגבור איש מלחמה היה שהוצרך הקב"ה לעשות נס לאינם ראוין עדיין לכך כטענת השר הים הללו עע"ז והללו עע"ז והוצרך הקב"ה לנצח משפטו אין עול בו להציל את ישראל וכן היה גבי אברהם שאבד הקב"ה את המלכים מפניו ונגף לפרעה ואבימלך בעדו וכהנה מהנסים שנעשו לו וח"ו יהיה זה עול במשפט השם אם לא היה אברהם ראוי לכך ע"י צדקתו ואם לא יעמוד אברהם בנסיון זה יאמרו הראשונים אין בהם ממש כמאמר שטן על איוב החנם עבד איוב את ה' וא"כ לא היה אברהם ראוי להאביד שונאיו מפניו וח"ו עביד קוב"ה דינא בלא דינא וזה בדמיון המלחמה שקמה נגד הקב"ה ולכן קאמר שלא יאמרו אין ממש בראשונים דדוקא בזה תלי מה שהוא מלחמה נגד הקב"ה אבל לא במה שלא ינצח במלחמה זו כי זה לא יתן תפלה במשפט אלהים אם יש ממש בראשונות וראוי היה להנסים שנעשו לו ומפני שהנסיון זה היה גדול כ"כ עד שכל צדקת אברהם וגם יושר משפטי ד' היה תלוי בו לכן י"ל שהמתין הקב"ה בנסיון זה עד שהיה יצחק בן ל"ז שנה דוקא דהנה שנות אברהם היו קע"ה כמבואר בכתוב אכן אמרינן במדרש זרע יעבדנו יסופר לאדני לדור מכאן שאין מונין לשנותיו של אדם אלא משעה שנמול ודוגמת זה אמרינן לקמן דף ק"י סע"ב וגם אמרינן במדרש לא מאיצטגנינות שלך אברם אין לו בן אברהם יש לו בן הרי שנעשה אברהם אז כשנמול בריה חדשה וגם היה אז גר שנתגייר דכקטן שנולד דמי א"כ התחילו שנות אברהם משנת צ"ט שלו שנמול אז והי' א"כ ע"ו שנה וכשנולד יצחק היה אברהם בן ק' שנה א"כ כשיצחק הי' בן ל"ז שנה נשלמו לאברהם ל"ח שנה שהוא חצי ע"ו ואמרינן בגמרא כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא וכיון שעברו ליצחק ל"ז ויום א' בשנת ל"ח שלו עברו לאברהם רוב שנותיו ולכן בטוח היה שלא יחטא עוד ולא יסרב בציווי הקב"ה כמו שלא סירב עד רוב שנותיו ולכן המתין הקב"ה לנסותו עד הזמן ההוא להקל מעליו הנסיון הגדול הזה ולחזקו בחסדו לעמוד בנסיונו ועיין במש"כ בההקדמה לשו"ת בנין ציון עוד בביאור המאמר:

15 קדמו לשטן בדרך א"ל הנסה דבר אליך תלאה: יש לפרש מה שהזכיר לו שהחי' לכל באי עולם ע"פ מה שיישבתי במ"א הא דאיתא במדרש שכשצוה הקב"ה לאברהם על המילה אמר עד כאן היו באין אלי עוברי דרכים שמא משמלתי יפסקו ממני שאיך נאמר שמפני שלא יבואו אליו ב"א ימנע מלקיים ציווי הקב"ה אכן הענין כך שכל מגמת האבות ובפרט של אאע"ה וכל עסקו היה להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה ולהורות להם שיש בורא לעולם יחיד ומיוחד וכאשר העיד עליו הכתוב ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכן ואת הנפש אשר עשו בחרן ומטעם זה לא צוה להם הקב"ה עדיין המצות שבין אדם למקום שהיה די להם במצות שבין אדם לחבירו שעי"ז נתקרבו לב"א להורות להם מציאות השם ואחדותו ולכן נתירא אברהם שע"י שיקיים מצות מילה ישבת ממנו חברת ב"א הן מפאת שימנעו עי"ז עוד לכנוס תחת כנפי השכינה אם יצטרכו למול והן מפאת שע"י התקיימו המעשה הזה הזר בעיניהם יהיה נבדל מהם וימנעו מלבוא עוד אליו וטעם זה שייך ג"כ גבי עקידה אם ישחוט אברהם את בנו ימנע זה ב"א עוד מלכנוס תחת כנפי השכינה כשיראו שהקב"ה שואל מהם עבודות קשות כזה לשחוט בן יחיד אשר אהב והן מפאת זה הן מפאת שנאתם לאברהם שיחשבוהו לאיש אכזר לא יחפצו עוד ללמוד ממנו דרכי ה' ולעבדו בלבב שלם וגדול הרעה שיצמח עי"ז שגם אשר כבר נדבקו בו יפרשו ממנו וכל מעשה אברהם מעודו עד היום ההוא כאין ותוהו יחשב וזה שקטרג השטן וא"ל הנסה דבר אליך תלאה האם היה לך הקב"ה אם הוא אוהבך כמו שתחשוב לנסותך בדבר הזה כי הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך ורבות הטובות אשר בהם רצית והחיית לבני אדם להכניסם תחת כנפי השכינה ועתה בא להלאותך ולהרוס את כל אשר טרחת לבנות כל ימי חלדך וע"ז השיב אאע"ה אני בתומי אלך ואקרא שוטה כל ימי ולא לעשות רשע לפני המקום ח"ו א"ל השטן הלא יראתך כסלתך פירוש כסלה לשון מכשול כמו שפירש המהרש"א וא"ל הלא לא להשבית אותך מיראתך אומר לך לחדול מלקיים ציווי הקב"ה אלא אדרבה לחזק אותך בעבודתו כי הלא יראתך כסלתך ומכשולך ועי"ז יצמח לך הרעה הגדולה ביראתו ועבודת ה' להשבית ב"א מלכנוס עוד תחת כנפי השכינה ולהוציא את אשר כבר נכנסו ועל זה השיב אברהם זכר נא מי הוא נקי אבד איך אובד בצדקי כיון שכל מגמתי נקי מכל חטא ופשע הוא רק לקיים ציווי הקב"ה ודאי הוא בחסדו יטה לטובה עלי ולכן עד אגוע לא אסיר תומתי ממני ובספרי מנחת עני דף צ"ד ע"א בארתי בהמאמר ע"ש:

16 ור"ש מיתה כתיבא ביה: ק"ק אף דר"ש גז"ש לית ליה מכ"מ ה"ל למילף דנביא שהדיח בסקילה ממסית מכח סמוכין דסמיך דין נביא לדין מסית וכעין מה דילפינן לעיל דף ס"ז ע"ב מכשפה דבסקילה משוכב עם בהמה מכח סמוכין ועד כאן לא פליג ר"י התם אלא דלא דריש סמוכין חוץ מבמשנה תורה אבל הכא דבמ"ת הוא לכ"ע דרשינן סמוכין וזה ודאי חשיב סמוכין אף דבשתי פרשיות הוא כמו דחשיב סמוכין ביבמות דף ד' ע"א לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דכתוב ג"כ בב' פרשיות:

17 ואין דנין הדיוט מנביא: עיין לעיל דף נ"ג ע"א מה שהקשיתי שם אתוספות ד"ה קמיפלגי בפלוגתא מסוגיא דהכא ומעתה נלפע"ד לתרץ ע"פ מה דאמרינן שם כל מיתה שנאמרה בתורה סתם אי אתה רשאי להחמיר אלא להקל עליה וא"כ לכאורה מאי פריך הכא ולגמור ממסית כיון דאיכא ג"כ למיגמר מנביא אי אתה רשאי להחמיר אלא להקל וצ"ל דסמיך אקושיא אחריתא דאין דנין הדיוט מנביא ולפ"ז כי מתרץ דכיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה לא מצרכינן עוד להך סברא דאין דנין מסית רבים ממסית יחיד אלא דגם כי הדדי הוי מכ"מ ילפינן להקל וכן אי אמרינן הך סברא לא מצרכינן עוד להך תירוצא דאין לך הדיוט גדול מזה אלא כיון דהכא איכא סברא דאין דנין מסית רבים ממסית יחיד והכא איכא סברא דאין דנין הדיוט מנביא שקולין הן ואזלינן להקל והוא דעת ר' ישמעאל הכא וגם לעיל מכח הך סברא דאין דנין הדיוט מנביא ששקול נגד אין דנין יומת מימות אזיל לקולא ומיחייב רק מיתה בידי שמים ולא סקילה והא דקאמר ור"ש כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה אף דקושטא הוא דמטעם אי אתה רשאי להחמיר חייב חנק ולא סקילה מכ"מ נקט לר"ש האמת דע"כ הוא ס"ל כך דהא אמרינן לעיל דמ"ד זר ששימש בחנק לר"ע הוא ר"ש אליבא דר"ע ומדלא יליף מיתה ב"ש כר' ישמעאל ע"כ ס"ל הך סברא דאין לך הדיוט גדול מזה ולכן נקט לר"ש האמת דמעיקרא דדינא ליכא למיפרך אדרבה אין דנין הדיוט מנביא דאין זה נביא לר"ש כיון שהדיח אבל לעולם לר' ישמעאל דלית ליה הך סברא כמבואר לעיל מכ"מ ס"ל שפיר דמדיחי עיה"נ בחנק כר"ש דאי אתה רשאי להחמיר אלא להקל:

18 ברש"י ד"ה דלמא הדרו ביה. והאיך מתרים בו התראת ספק: ק"ק התראת ספק מאן דכר שמיה הא אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה ודאי לא ילקה כאן כיון דעדיין נשאר הדבר בספק דלמא הדרו ביה גם לענין מאי בעי התראה הא המלקות לא הוי רק לקיים המצוה כמו עשה סוכה ואינו עושה ולזה לא בעי התראה וצריך לדחוק דהך התראת ספק באמת הכוונה שהמעשה הוא בספק ועיין חולין דף פ"ו ברש"י ד"ה שאינו סופג שכ' רש"י דהתראת ספק היא וע"כ ג"כ כוונתו כן שהרי האיסור ספק:

19 בתוספות ד"ה אליהו בהר הכרמל. לא שאמר לו הקב"ה אלא: לא ידעתי איך נסתפקו התוס' בדבר המפורש בירושלמי פ"ג דתענית דקאמר שם ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו ואליהו מקריב בחוץ בשעת איסור הבמות אמר ר' שמלאי הקב"ה אמר ליה שנאמר וכדברך עשיתי עכ"ל הרי בפי' שעל פי הדבור ממש היה וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה' יסודי התורה ע"ש:

2 חגיגה פתח ↗

אוֹ שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין — כְּלַחוּץ. אָמַר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַקַּדָּר שֶׁמָּכַר אֶת הַקְּדֵירוֹת וְנִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים. טַעְמָא דְּלִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִים, הָא מוֹדִיעִים גּוּפַהּ — לָא מְהֵימַן. אֵימָא סֵיפָא: יָצָא — אֵינוֹ נֶאֱמָן. הָא מוֹדִיעִים גּוּפָהּ — נֶאֱמָן. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בְּקַדָּר יוֹצֵא וְחָבֵר נִכְנָס, כָּאן בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן יוֹצְאִין אוֹ שְׁנֵיהֶן נִכְנָסִין. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנָא: נֶאֱמָנִין בִּכְלֵי חֶרֶס הַדַּקִּין לַקּוֹדֶשׁ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְהוּא שֶׁנִּיטָּלִין בְּיָדוֹ אַחַת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ שֶׁאֵין נִיטָּלִין בְּיָדוֹ אַחַת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא רֵיקָנִין, אֲבָל מְלֵאִין — לֹא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מְלֵאִים, וַאֲפִילּוּ אַפִּיקָרְסוּתוֹ לְתוֹכוֹ. וְאָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַשְׁקִין עַצְמָן, שֶׁהֵן טְמֵאִין. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי לָגִין מָלֵא מַשְׁקִין — לָגִין טְמֵאִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, וּמַשְׁקִין טְהוֹרִין. מַתְנִי׳ הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחְזִירוּ אֶת הַכֵּלִים — נֶאֱמָנִין לוֹמַר: לֹא נָגַעְנוּ. וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּוֹדֶשׁ, וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה. גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת — הַבַּיִת כּוּלּוֹ טָמֵא. לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא גּוֹי בַּהֲדַיְיהוּ, הָא דְּלֵיכָּא גּוֹי בַּהֲדַיְיהוּ. דִּתְנַן: אִם יֶשׁ גּוֹי עִמָּהֶן — נֶאֱמָנִין לוֹמַר ״לֹא נִכְנַסְנוּ״, אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִים לוֹמַר ״נִכְנַסְנוּ אֲבָל לֹא נָגַעְנוּ״. וְכִי אִיכָּא גּוֹי בַּהֲדַיְיהוּ מַאי הָוֵי? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: אֵימַת גּוֹי עֲלֵיהֶן. וְחַד אָמַר: אֵימַת מַלְכוּת עֲלֵיהֶן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גּוֹי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב. וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחְזִירוּ אֶת הַכֵּלִים. וּרְמִינְהִי: הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת — אֵינוֹ טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַגַּנָּבִים. אָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּשֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: שֶׁהֶחְזִירוּ אֶת הַכֵּלִים. שְׁמַע מִינַּהּ. וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקּוֹדֶשׁ. תָּנָא: נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס גַּסִּין לַקּוֹדֶשׁ. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — שֶׁאֵין עוֹשִׂין כִּבְשׁוֹנוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיֵּאָסֵף כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים״, הַכָּתוּב עֲשָׂאָן כּוּלָּן חֲבֵרִים. מַתְנִי׳ הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, וְהַמַּתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִגְמוֹר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִגְמוֹר. גְּמָ׳ יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּילְעָא דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, פְּתַח חַד וַאֲמַר: מַהוּ שֶׁיַּנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: יַד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהּ וְאַתְּ אָמְרַתְּ יַנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר?! אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ עַד הָאִידָּנָא לָאו יַד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהּ? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא עַד הָאִידָּנָא, טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל רַחֲמָנָא טַהֲרַהּ, אֶלָּא הַשְׁתָּא טְמֵאָה הִיא. נֵימָא כְּתַנָּאֵי, דְּתָנֵי חֲדָא: יַנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יַנִּיחֶנָּה לְרֶגֶל אַחֵר. מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא? לָא, הָא דְּקָתָנֵי יַנִּיחֶנָּה — רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא דְּקָתָנֵי לֹא יַנִּיחֶנָּה — רַבָּנַן. וְתִסְבְּרָא? הָא רַבִּי יְהוּדָה, יִגְמוֹר קָאָמַר?! אֶלָּא: הָא דְּקָתָנֵי לֹא יַנִּיחֶנָּה — רַבִּי יְהוּדָה, וְהָא דְּקָתָנֵי יַנִּיחֶנָּה — רַבָּנַן. וּמַאי לֹא יַנִּיחֶנָּה — שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחָהּ. מַתְנִי׳ מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל — מַעֲבִירִין עַל טׇהֳרַת הָעֲזָרָה. עָבַר הָרֶגֶל לְיוֹם שִׁשִּׁי — לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין. גְּמָ׳ תָּנָא: שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין מִלְּהוֹצִיא בַּדֶּשֶׁן. מַתְנִי׳ כֵּיצַד מַעֲבִירִין עַל טׇהֳרַת עֲזָרָה? מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם: הִזָּהֲרוּ

3 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר דברים יג א "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". וְנֶאֱמַר דברים כט כח "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר דברים ל יב "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה' אֲשֶׁר לֹא צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם במדבר כג יט וְ"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב": אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה דברים יח יח "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ". לֹא לַעֲשׂוֹת דָּת הוּא בָּא אֶלָּא לְצַוּוֹת עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּלְהַזְהִיר הָעָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלֶיהָ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן מלאכי ג כב "זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי". וְכֵן אִם צִוָּנוּ בְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת כְּגוֹן לְכוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ אַל תֵּלְכוּ. עֲשׂוּ מִלְחָמָה הַיּוֹם אוֹ אַל תַּעֲשׂוּ. בְּנוּ חוֹמָה זוֹ אוֹ אַל תִּבְנוּהָ. מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְהָעוֹבֵר עַל דְּבָרָיו חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר דברים יח יט "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ": וְכֵן נָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְהַכּוֹבֵשׁ נְבוּאָתוֹ חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם וּבִשְׁלָשְׁתָּן נֶאֱמַר דברים יח יט "אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ". וְכֵן אִם יֹאמַר לָנוּ הַנָּבִיא שֶׁנּוֹדַע לָנוּ שֶׁהוּא נָבִיא לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ עַל מִצְוֹת הַרְבֵּה בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת לְפִי שָׁעָה מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְכֵן לָמַדְנוּ מֵחֲכָמִים רִאשׁוֹנִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה בְּכָל אִם יֹאמַר לְךָ הַנָּבִיא עֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּאֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שְׁמַע לוֹ חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר לְפִי שָׁעָה. כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שֶׁהִקְרִיב עוֹלָה בַּחוּץ וִירוּשָׁלַיִם נִבְחֶרֶת לְכָךְ וְהַמַּקְרִיב בַּחוּץ חַיָּב כָּרֵת. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא נָבִיא מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ וְגַם בָּזֶה נֶאֱמַר דברים יח טו "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". וְאִלּוּ שָׁאֲלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ הֵיאַךְ נַעֲקֹר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה דברים יב יג "פֶּן תַּעֲלֶה עלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם". הָיָה אוֹמֵר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הַמַּקְרִיב בַּחוּץ לְעוֹלָם חַיָּב כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה משֶׁה. אֲבָל אֲנִי אַקְרִיב הַיּוֹם בַּחוּץ בִּדְבַר ה' כְּדֵי לְהַכְחִישׁ נְבִיאֵי הַבַּעַל. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת אִם צִוּוּ כָּל הַנְּבִיאִים לַעֲבֹר לְפִי שָׁעָה מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לָהֶם. וְאִם אָמְרוּ שֶׁהַדָּבָר נֶעֱקַר לְעוֹלָם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה דברים כט כח "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם": וְכֵן אִם עָקַר דָּבָר מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אוֹ שֶׁאָמַר בְּדִין מִדִּינֵי תּוֹרָה שֶׁה' צִוָּה לוֹ שֶׁהַדִּין כָּךְ הוּא וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְיֵחָנֵק. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אוֹת. שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ הַתּוֹרָה שֶׁאָמְרָה דברים ל יב "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא". אֲבָל לְפִי שָׁעָה שׁוֹמְעִין לוֹ בַּכּל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת. אֲבָל בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וַאֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְאָמַר שֶׁה' צִוָּהוּ שֶׁתֵּעָבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ בְּשָׁעָה זוֹ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה דִּבֵּר סָרָה עַל ה'. וְעַל זֶה צִוָּה הַכָּתוּב וְאָמַר דברים יג ג "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת" דברים יג ד "לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא" דברים יג ו "כִּי דִּבֵּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם". שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּלְפִיכָךְ נֵדַע בְּוַדַּאי שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּלָט וְכִשּׁוּף עָשָׂה וְיֵחָנֵק:

9 תוספות על סנהדרין פתח ↗

מיום שחרב בית המקדש - תימה דהוה מצי למימר דאף בזמן שבית המקדש קיים כי עובדא דשמעון בן שטח א"נ שלא בעדים והתראה כדאמר במכות דף י: כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע בב' בני אדם שהרגו אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד הקב"ה מזמינן לפונדק וי"ל דנקט משחרב בית המקדש משום דאז בטלי דיני נפשות לגמרי וא"ת והא אכתי הוו מצי למינקט מ' שנה קודם חורבן הבית כדאמר בפרק היו בודקין לקמן סנהדרין דף מא. שגלתה סנהדרי וישבה לה בחנות ואמר שלא דנו דיני נפשות וי"ל מ"מ כשהיו רואים צורך שעה היו חוזרין ללשכת הגזית כי ההיא עובדא וכיוצא בו והא דפריך לקמן בפרק היו בודקין שם ור' יוחנן בן זכאי מי הוה בסנהדרי משום דמה שבדק בעוקצי תאנים בדין רוצח הוא והא דגלו משום דנפישי רוצחים הוו ומשום רציחה לא היו חוזרין וא"ת והא חזינא כמה כופרים בעיקר דמתים כדרכם וי"ל דזכות מילה תולה ושכר מצות שעשו משתלמין בעולם הזה כדכתיב דברים ז׳:י׳ ומשלם לשונאיו ועובדא דריש הפועלים ב"מ דף פג: דאפקוה לגברא וזקפוה דהוא ובנו בעלו נערה המאורסה התם נמי זכות תולה לו שלא נענש בסקילה ונידון בקלה א"נ הוא ובנו לאו דוקא אלא בנו תחלה ואחר כך הוא דמיתתו בחנק וי"מ דנקט משחרב בית המקדש משום דבזמן בית המקדש בגדי כהונה היו מכפרין מיהו ה"מ כשעשו תשובה:

16 יבמות פתח ↗

דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, ״גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״.

18 רש"י על סנהדרין פתח ↗

ד"ה פטור - ואפילו מחנק דהתם דבר שלם כתיב ולאו אעוקר דברי תורה האי כי יזיד לדבר דבר קאי דהתם סקילה הוא אלא אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה:

« ערוך לנר על סנהדרין פ״ח ×¢×´×‘ ערוך לנר על סנהדרין צ׳ ×¢×´× »