ערוך לנר על סנהדרין ס״ה

1 במתניתן והנשאל בהם: עיין במהר"ם שהקשה למה לא קאמר השואל בהם ואפשר דהנשאל בהם לא אשואל קאי אלא אהדבר הנשאל בהם שזה מוזהר באזהרה:

2 בגמרא ואפילו לרבנן והתניא: בלא הך סוגיא דהכא הוי מצי למיפרך אמימרא דר"ל דמאן תנא השתחואה ר"ע היא כיון דעיקר קושיתו הוא דליתני יצא מגדף ובעל אוב:

3 אלא אמר עולא במקטר לשד: יש לפרש דעולא חזר גם מהא דתירץ לעיל דלכך ר"י לא אמר כר"ל משום דמתניתן ר"ע היא אלא ה"ט כיון דאיכא גם מקטר לשד דמעשה הוא להכי שפיר הוי מצי למיתני ידעוני במקטר לשד אי לאו דהואיל ושניהם בלאו א' נאמרו ולפ"ז גם לר"י בידעוני מקטר לשד חייב ובהכי א"ש פסק הרמב"ם פ"ו מה' עכו"ם ע"ש ובלח"מ:

4 אע"ג דבמכוין דלא ליזקי: בכריתות לא גרסינן כן ושם פי' רש"י דהחידוש הוא אע"ג דלא חשיבי וזהו נגד סוגיא דהכא גם גרסינן שם דאי אזלא אבתרה שרי והתוס' הקשו שם דאם יש פקוח נפש מאי רבותא ואי אין פקוח נפש למה מותר ולפי גירסא דהכא לק"מ וא"ל אמה שפי' רש"י וכגון שאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש דהא בברכות דף ל"ג ע"א משמע דאפילו כשאין רץ אחריו איכא סכנה בעקרב דאמרינן שם ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק ובנחש ג"כ מותר להפסיק כשרץ כנגדו כמ"ש התוס' בשם הירושלמי א"כ ע"כ בעקרב אפילו כשאין רץ כנגדו איכא סכנה ויש לחלק בין רץ כנגדו בכעס לרץ אחריו:

5 ברש"י ד"ה ר"ל אמר. דכתיב ועשה אחת: גם כאן קשה כמו שהקשו התוס' לעיל דף ס"ג ע"א דלא מועשה א' אלא מלעושה בשגגה אתיא:

6 בתוספות ד"ה והנשאל בהן. וי"ל איפכא: ואל תפנו אל האובות הוא אזהרה לאוב וידעוני וכן דעת רש"י לקמן ובחומש וכן דעת הרמב"ם. ולפ"ז צריך לפרש אל תפנו אל האובות פי' להדמות להם במעשיהם:

7 בא"ד. וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל: וכן פסק גם הרמב"ם דאזהרה לבעל אוב מאל תפנו אל האובות וכן הוא ג"כ בירושלמי. אכן לכאורה מגמ' ספ"ק דעירובין לא משמע הכי דפריך שם אלא מעתה אל תפנו אל האובות ה"נ דלא לקי ואי לשיטת הרמב"ם והתוס' באמת אינו לוקה דניתן לאזהרה לבעל אוב דבמיתה ולא ידעתי למה לא הזכירו התוס' דתליא זה בפלוגתא דש"ס דילן וירושלמי גם למה פסק הרמב"ם כירושלמי נגד ש"ס דילן כיון דאיכא נפקותא לדינא מאיזה לאו נתרה בו גם בלא"ה ק"ל עוד אסוגיא דעירובין דמקשה מקרא דאל תפנו למה לא מקשה מפסוק דאל תאכלו ממנו נא דעדיף מיניה בתלתא א' שמוקדם בתורה ב' דלקי אליבא דכ"ע ומאל תפנו לא מקשה רק למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או עקימת שפתו הוי מעשה דפליגי ביה ג"כ ר"י ור"ל וכמ"ש התוס' דמאל תפנו לא יכול להקשות אלא דמסתמא לוקין דלא מצינו בפי' דלוקין אבל הא דלוקין אאל תאכלו ממנו נא מפורש בברייתא בפסחים דף מ"א ע"א וצ"ע:

8 בד"ה הואיל ושניהם. דלכך כתובים ב' לאוין: ק"ק הא ע"כ צריך לכתוב הכי דלא תעשו ולא יוסך לא שייך להכניס בחד לאו גם למה לא אמרינן הכי ג"כ לענין חילוק מיתה מדכתיב אוב או ידעוני ולא כתיב וידעוני דבהכי גלי קרא לחייבו ב' חטאות וא"ל דאו ידעוני צריך לכתוב דאל"כ ה"א דאינו חייב עד שיעשה שניהם אוב וידעוני דהתינח לר' יאשי' לקמן דף ס"ו דמצריך קרא לחלק אלא לר' יונתן מא"ל:

9 בתוספות ד"ה הואיל וישנו. וק' השתא השתחואה: עיין בר"ן שלפי מה שפי' הואיל וישנו בלב מיושב הקושיא זו:

10 בגמרא וקול לר"י לאו מעשה הוא: בפשטות לא הוי מצי להקשות מהך ברייתא אר"י שם בב"מ בלא סוגיא דהכא די"ל כמו שמתרץ באמת שאני עדים זוממין שישנם בראי' אבל לפי מה שתירץ הואיל וישנו בקול ולא ס"ל הך דישנו בראי' פריך שפיר ולכן הוצרך לתרץ רבא באמת הכי:

11 עונה כדרכו ועונה בשבת: יש ליתן טעם למה דגלגולת עונה בשבת ומעלה בזכורו אינו עולה בשבת כיון דהא דיש כח לב"א להעלות המת משום דסבר שנתבקש לדין של מעלה כמ"ש רז"ל גבי שמואל שאמר למה הרגזתני ובשבת שאין בו דין יודע הוא שלא נתבקש לדין ולכן אינו עולה אבל בגלגולת דמנח קמי' ואין צריך להעלותה היא עונה גם בשבת:

12 עיקורי קטניות מהיות רעות: צ"ל דג"כ אערבי שביעיות קאי פי' מי שעוקרים בע"ש שומרים מהרקבה דאל"כ אין זה מחשב עתים ושעות ואינן בכלל מעונן:

13 ברש"י ד"ה מתיב ר' זירא. ת"ל ועשה: אף דבריש כריתות משמע דמלעושה בשגגה ממעטינן אין בו מעשה זה דוקא לענין מגדף דבו איירי קרא דלעושה אבל בשאר עבירות מועשה אתיא ובזה א"ש הסתירה לעיל ע"א ברש"י בד"ה ר"ל הביא קרא דועשה ובד"ה אי הכי קרא דלעושה בשגגה ולפ"ז א"ש דבד"ה ר"ל שרצה למעט בעל אוב הביא קרא דת"כ דועשה ובד"ה אי הכי דאתי למעט מגדף הביא קרא דלעושה כמתניתן דכריתות אכן מ"מ לא מתורץ בזה מה שהקשו התוס' לעיל דף ס"ג ע"א כיון דשם לענין ע"ז איירי וקרא דלעושה בשגגה גם גבי ע"ז כתיב:

14 בא"ד יצאו עדים זוממים שאין בהם מעשה: אף דאיכא ג"כ שיש בהם מעשה כגון מכה אביו ואמו רוצח גונב נפש מאחיו וכדומה כבר הקשה זה בת"כ גופא ותירץ דעיקר טעם הוא דממעטינן כל הני מחטאת משום דלא כתיב בהו כרת ובעינן דומיא דע"ז דכתיב בי' כרת:

15 ד"ה ידוע. שם חיה: והרמב"ם בפי' המשניות ובחיבורו כתב שהוא שם עוף אכן כשיטת רש"י הביא הר"ש בפ"ח דכלאים בשם הר"י בן קלונימוס ע"ש:

16 ד"ה אי בעי צדיקי. להיות נקיים מכל פשע: ולפ"ז ק"ק למה כינה להם בשם צדיקים אי בעו אינשי להיות צדיקים הל"ל ועוד הד' שמתו בעטיו של נחש כדאמרינן ספ"ק דב"ב למה לא ברו עלמא ולולא פירושו הייתי מפרש אי בעו צדיקי ברו עלמא בניחותא פי' דבאמת יכולים לברוא אם ירצו כדכתיב כי עונותיכם היו מבדילים ובצדיקים אין הבדלה ואהא מייתי מעשה מרבא ורבי חנינא ור"א דבאמת ברו להם בריות בראשית:

17 בתוספות ד"ה יצאו עדים. וי"ל דמשכחת א"נ כגון: אכן ק"ק דלפ"ז לא הוי שייך לרבות הני משום חייבי מיתת ב"ד הא בכה"ג לא הוי שייך כלל מיתת ב"ד וכמו כן הוי מצי לתרץ כגון שהעדים הם טריפה דאין נהרגין משום דהוי עדות שא"א יכול להזימה וכדלקמן דף ע"ח ע"א א"נ בעדי נערה המאורסה חבירה וכדלעיל דף מ"א ע"א:

18 בד"ה הואיל וישנו. מאי משני מכל הני: שיטת רש"י נ"ל כמו שתירצו התוס' בכריתות בשם הר"נ דישנו בלב שייך בכולהו חוץ מעדים זוממים ולכך לא פריך רק מעדים זוממים וע"ז תירץ שפיר הואיל וישנו בראיה ולכן ל"ק ג"כ ממה שהביאו התוס' ראיה ממה דאמר ר"י לתנא לא תיתני מימר דוקא דבנשבע ומקלל חבירו בשם לא חשיב הדבור מעשה דתרווייהו ישנו בלב דבשבועה בעינן פיו ולבו שוין כדאמרינן בשבועות דף כ"ו ע"ב ובמקלל בשם ג"כ ישנו בלב כמו גבי מגדף גם מה שהקשו התוספות מיהו בפ"ק דכריתות פשוט דמתורץ בזה:

19 בא"ד. וה"נ עדים זוממים בדיבורייהו: ק"ק דממנ"פ אי בעינן שיעשה המעשה ע"י הדיבור באמת והרי בעדים זוממים לא שייך זה דהרגו אין נהרגין ואי לא בעינן רק שיכוונו לעשות מעשה על ידיהם א"כ מ"ש מעד"ז דפריך דוקא גם אמסית ומדיח הוי שייך להקשות כן דהא גם הוא כיון שיעשה מעשה ע"י ואפשר לומר דהוי מצי לאוקמא הך מסית ומדיח במדיחו ומסיתו לומר אלי אתה דאין כאן מעשה ואותו מסית דאתעביד מעשה ע"י ממועט לפי האמת כמו רוצח ומכה או"א וגונב נפש כנ"ל ועיין מש"כ בספרי ע"ל לכריתות דף ד' ע"א:

20 ד"ה ר"ל. אליבא דמ"ד לשב"מ: עיין במהרש"א ומש"כ דהתוס' רצו לפרש דמאי פריך הש"ס דלמא ר"י קאמר אליבא דמ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו לא ידעתי מאי קשה לו בזה דהא בפירוש קאמר ר"י עקימת פיו הוי מעשה אלמא דהך טעמא הוא וע"כ ר"י גופא קאמר זה מדאיתבי' ר"י לר"ל בב"מ דף צ' מהמתניתן דתמורה ואי ר"י לא קאמר רק למ"ד לוקין תיקשי איהו לנפשיה הא הוא סבר בעלמא אין לוקין ורק הכא קאמר לוקין למ"ד לאו שאב"מ לוקין. אכן כוונת התוס' היא פשוטה שרצה לתרץ כי היכי דלא תיקשי ר"ל אר"ל כמו שנראה מהא שהקשו התוס' בב"מ שם קושיא זו ושם ודאי לא שייך כפירוש המהרש"א כאן:

21 ד"ה מעלה בזכורו. ולא יתכן בב"א דשאול: לא ידעתי מי הכריחם לפרש דקאי זכורו אמכשף ולא על מת גופא וכן מוכח לכאורה דהא מעלה בזכורו מסקינן דאין עונה כדרכו אלא יושב בין הפרקים ואיך אפשר שיושב על זכורו של מכשף ובין פרקיו אלא ודאי דמ"ש רש"י על זכורו אמת קאי וזה מה שתמהה ב"א דשאול שהיא רצתה להעלות שמואל בזכורו והוא עלה כדרכו ולכן אמרה ראיתי אלהים עולים כמבואר במדרש: