ערוך לנר על סנהדרין ל״א

1 בגמרא גברא אגברא קא רמית: לפי מאי דאמרינן לקמן דף מ"א ע"א דר"ח ע"כ כרבנן דפליגי אר"י בן זכאי וא"כ רבא דסבר אליבי דרב יהודה הכא דבארנקי שחור וארנקי לבן בד"מ דוקא מצטרף אבל לא בדנ"פ ע"כ סבר כריב"ז וא"כ י"ל דה"ל להגמרא למימר לימא כתנאי או כתנאי וע' לעיל דף ט' ע"ב דהובא בגמ' ג"כ פלוגתא דריב"ז ורבנן:

2 וא' אומר מנה לבן מצטרפים: ולפ"ז אין בודקין בדיני ממונות בבדיקות כלל אפילו מדאורייתא דלמאי נפ"מ בבדיקות כיון דאפילו הכחשה לא פסיל בהו ולפ"ז הא דקאמר ר' אבהו לקמן דף נ"ו ע"ב י' דברים יש בין ד"מ לד"נ ולא חשיב ג"כ הא דאין צריך בדיקה. י"ל דכרבא ס"ל ולא כנהרדעי אכן לפי מה דמתרץ שם הא איכא אחריתי הא דתניא הוי מצי למימר ג"כ דסבר כנהרדעי ואיכא הך דבדיקה אלא דעדיפא מינה משני:

3 במתניתן ראה שמתחייב בדין: פי' שב"ד גמרו דינו לחוב. וכן הוא ברמב"ם אכן י"ל ל"ל דגמרו דינו דוקא גם בלא גמרו דינו לא יהיה נאמן כשכבר אמר שאין לו עדים וראיה דהא טעמא דרשב"ג הוא דאמרינן שלא הי' יודע שיש לו ראיה והרי אין זה שייך בהביא מיד לאחר שאמר אין לו ואפשר דאורחא דמלתא נקיט דמסתמא מביא עדים שכבר ראה שנתחייב:

4 ברש"י ד"ה וצירף עדותן כריב"ק: לכאורה צ"ע דהא ריב"ק לא איירי כלל היכי דמכחשי אהדדי ואפשר דבזה גם רבנן דריב"ק מודו דהא לא בעו אלא דחזי תרווייהו כחד מוהוא עד והרי הכא חזו תרווייהו כחד רק דמכחשי אהדדי ומכשירינן לר' יהודה משום דאמרינן דלא דייקו שפיר ובזה אפשר דגם רבנן מודו:

5 בתוספת ד"ה שב"ש אומרים. וי"ל דהיינו דוקא כשהפסול ידוע: וכתירוץ התוס' זה נראה ג"כ שיטת רש"י ורי"ף ורמב"ם דפירשו הא דקאמר רב הונא בשבועות דף מ"ד גבי ב' כתי עדים המכחישים זא"ז דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמו ומעידה דאתי למעוטי א' מכת זו וא' מכת זו בעדות א' ולא פירשו דאתי למעוטי אפילו להעיד כולם כא' בעדות א' משום דשנים ודאי פסולים הם ולכן משמע דבכה"ג לא מיפסל כיון דאין הפסול ידוע:

6 ד"ה ממילא ידעינן. והכא ליכא למימר: עיין בר"ן שתירץ קושיא זו. ולפענ"ד עוד י"ל דזה ודאי דאי ברישא כשלא הביא בתוך הזמן שקבע לו ב"ד הלכה כחכמים דלא אמרינן שמצא ראיה לאחר זמן אף שלא גלה דעתו בפי' שאין לו ראיה אלא אמרינן שזייף או שכר עדי שקר כש"כ דבסיפא דאמר בפי' אין לי דהלכה כחכמים דהרי גלה בפי' שאין לו ושאפילו ספק אין אצלו וכש"כ דלא חיישינן שמא לא ידע אז ואח"כ נתיידע לו אלא אמרינן דראיתו ועדותו שקר ולפי"ז שפיר הקשה בגמרא דלא לימא רבה בר רב הונא דאין הלכה כרשב"ג דל"ל ג"כ דאי לא הוי אמר אלא חד דהיינו דהלכה כחכמים ה"א דוקא לכתחלה אבל אי עבד כרשב"ג עבד דאל"כ קושית הגמרא דלעיל במקומה עומדת דלא לימא רבה בר רב הונא ברישא רק הלכה כרשב"ג וידענא ממילא דאפילו בדיעבד דאין לומר רק לכתחלה דא"כ לא לימא כלל הלכה כרשב"ג דלכתחלה כבר שמעינן מדאמר בסיפא הלכה כחכמים ולא אמר כן ארישא דיהיה הסיפא כש"כ. אלא ע"כ הוי ידעינן מדאמר דוקא בסיפא הכי דברישא הלכה כרשב"ג לכתחלה ולמה צריך להשמיענו דהלכה כרשב"ג אלא ע"כ הוי ידעינן דהלכה כרשב"ג אפילו בדיעבד וזה לא הוי ידעינן מדאמר דוקא בסיפא הלכה כחכמים דהוי אמרינן דוקא בסיפא לכתחלה הלכה כחכמים אבל ברישא לכתחילה הלכה כרשב"ג אבל אכתי לא הוי ידעינן דגם בדיעבד הלכה כמותו לכן צ"ל הלכה כרשב"ג ולפ"ז כבר שמעינן מהלכה כרשב"ג לחוד דאפילו דיעבד א"כ קושית הגמרא דלעיל במקומה עומדת דאין הלכה כחכמים ל"ל אע"כ יהיה מוכח דהאי הלכה כחכמים דסיפא פירושו אפילו בדיעבד ולכן שפיר צריך למיתני תרתי דאי לא הוי תני אלא חד ה"א דוקא לכתחלה הלכה כרשב"ג וכתירוץ הגמרא דהשתא ל"ל דזה כבר שמעינן מהא דאמר אסיפא דהלכה כחכמים מכלל דברישא אין הלכה כמותם דשפיר ה"א דדוקא בסיפא הלכה כמותם בין לכתחלה בין דיעבד אבל ברישא דוקא לכתחלה אבל דעבד כרשב"ג עבד לכן צריך לומר ברישא דהלכה כרשב"ג לכתחלה ואכתי ה"א דבדיעבד הלכה כחכמים לכן שפיר צ"ל ג"כ דאין הלכה כחכמים הרי עכ"פ מוכח מדאמר ארישא תרתי דהלכה כחכמים דאמר אסיפא פירושו אפילו בדיעבד ולכן פריך שפיר אין הלכה כרשב"ג אסיפא ל"ל. כן י"ל בדרך חדוד קושית רש"י:

7 בתוס' ד"ה הוא דאמר כי האי תנא. ותימא דבחזקת הבתים ולפענ"ד י"ל דנהרדעי ג"כ אליבא דר' יהודה מפרש מילתא דר' יהודה אפילו במנה שחור ומנה לבן. וכן משמע מדפריך בש"ס היכי דמכחשי אהדדי מי אמר ומאי קושיא דלמא נהרדעי איירי היכי דלא מכחשי אהדדי כגון שמעידין אב' הלואות והא דנקט מנה שחור ומנה לבן לאשמעינן דאפילו בכהאי גוונא דאיכא חלוק עדות והוי דומיא דהודאה אחר הלואה מצטרפין אלא דע"כ דהגמרא סברה כיון דאמילתא דרב יהודה קאי א"כ אתו לפרש האי עדות המכחשת זו את זו דקאמר וא"כ ע"כ בהכחשה איירי הרי משמע דאתו לפרושי מלתא דרב יהודה וכן משמע מדברי רש"י לקמן ד"ה וצירף עדותן דכתב ואע"ג דאתכחשו בבדיקות כדרב יהודה ומנ"ל דסבר כרב יהודה דלמא רק כנהרדעי דהא האי בדיוטא עליונה ודאי יותר בגוף העדות הוא ממנה שחור ומנה לבן דהא אפילו חקירה מקרי לגבי דיני נפשות וכמש"כ הר"ן והנ"י ע"ש. אלא ע"כ דרש"י סובר דנהרדעי ג"כ אליבא דרבא קאמרי ולפ"ז יתורץ קושית התוס' דארבא לא קשה איך קאמר אליבא דרב יהודה דבמנה שחור ומנה לבן אין מצטרפין הא סבר כר"ש בן אלעזר דלרבא י"ל דלא אמר רב יהודה כן מעולם ונהרדעי דוקא אתנו אליבא דר"י הכי אף דתני שם סתמא אליבא דר"י כן דטובא איכא הכי כדאמרינן לעיל דרב חייא בר אבין ור"א אמר רב הונא פליגי אליבא דרב אי הלכה כריב"ק אי לא ותרווייהו ע"כ פליגי אהא דתני שם סתמא בשם רב דהודאה א"ה והלואה מצטרפי כמובן וכן פליג שם ר' יוסף אליבא דעולא אהא דתני שם סתמא בשם עולא דהלכה כריב"ק בקרקעות דוקא אכן אכתי אנו צריכים לתירוץ התוספת דבלא תירוצם ע"כ סבר רבא כת"ק דרשב"א דבב' כתי עדים פליג וכיון דנהרדעי כרשב"א סברי א"כ הו"ל להש"ס לומר כתנאי:

8 בגמרא והא אמר רבב"ח אר"י כל מקום ששנה: לא מקשה מרב דימי אר"י ארבה בב"ח אר"י דהא גם רבה בר רב הונא פליג לעיל אהא דרבב"ח ואמר ג"כ משום ר"י. ועוד דא"כ לא הוי מתרץ מידי בהא דאמר אלא כי אתי רב שמואל אר"י דאכתי קשה ארב דימי אלא דקושית הגמרא היה דלפ"ז הוי צריך למימר לרבה בב"ח דלא אמר ר' יוחנן מימרא דרב דימי מעולם וזה היה דחוק להגמרא דבשלמא בזה אפשר דפליגי אמוראי אליבא דחד אמורא אי אמר הכי או הכי אבל שיפלגו אי אמר דבר א' כלל או לא כזה לא מצינו ולכן מתרץ שפיר דרב שמואל באמת פליג ארב דימי בעיקר מימרא דר"י דלא אמר הכי אלא הכי ולכן רבה בב"ח כרב שמואל ס"ל:

9 שלחו ליה למ"ע: פי' ששלחו מטבריא שהוא בא"י למ"ע שהיה בחו"ל שעוקבן הבבלי קבל בפניהם על ירמי' אחיו שהוא ג"כ בחו"ל ולכן אמרו לו להתפייס עם עוקבן שם בחו"ל דהיינו לדון בפניכם והשיאוהו ויראה פנינו בטבריא דהיינו שעוד בקשנו מכם שתכיפו את ירמיה לבוא ולדון בפנינו בטבריא וע"ז הקשה הא גופא קשיא:

10 ברש"י ד"ה התוקף את חבירו. בעל דין קשה: עיין במהרש"ל. אכן לפי פי' רש"י קשיא מאי מייתי לקמן ראיה לר' אלעזר מהא דאמר רב ספרא שנים שנתעצמו בדין דלמא דוקא בשהמלוה איש אלים כדאמר התוקף את חבירו בזה קאמר ר' יוחנן דצייתינן ללוה אבל בהא דשנים שנתעצמו דלא הוזכר זה דלוה מתירא לדון עמו בב"ד שאינו מומחה כ"כ בזה י"ל דגם ר"י מודה דעבד לוה לאיש מלוה וצייתינן למלוה לדון בעירו ומזה ראיה לכאורה לפי' מהרש"ל:

11 ד"ה עוקבן הבבלי. אבד ממנו דרך בני אדם שסירסו: לכאורה קשה דא"כ איך אמרינן ה"ק אמרו ליה דיינו אתון הא אין דנין גזילות וחבלות בח"ל וכיון שסירסו תביעתו היתה חבלה ועוד היכי קאמר רב אשי דיני קנסות הוי הא בחבלות אינו משלם יתר על מה שהזיק ואין זה קנס אכן זה מיושב ע"פ מש"כ התוס' לעיל דף ג' ע"א בד"ה שלא תנעול וא"ת והא אשכחן כו' וי"ל דבכל הנהו כו' וי"מ דוקא גזילות ע"ש ולפ"ז אתי שפיר. וגם הא דאמר ר"א דיני קנסות א"ש ע"פ מש"כ שם דגזילות וחבלות קרי ליה נמי קנסות. אך דאכתי קשה אהא דאמר ר"א דיני קנסות הוי דהא גם סתם גמרא סברה כן רק דסברה דיכול לדון בחו"ל עפמ"ש לפי' התוס' הנ"ל וא"כ העיקר מה דפליג ר"א חסר מן הספר ודוחק לומר דרב אשי חידש זה דהפי' היה שסירסו וסתם גמרא לא סברה כן ולכן פירש"י האחרון יותר מחוור לפענ"ד:

12 בתוספת ד"ה אין עליו עדים. דומיא דיוצא אחר חתום שטרות: לא שיוצא אחר חתום שטרות איירי דוקא בדאתחזק דמאן לימא לן שכתוב בו הנפק לפי פי' רש"י או שראוהו ב"ד בידו לפי פי' התוס' ולכן שיעור דברי התוס' כך הוא דכמו שיוצא אחר חתום שטרות איירי ודאי שהשטר והסמפון ביד המלוה באופן דכשר משום דלא למיפסל משום אבעי' קלתי' כמו כן יוצא מתחת ידי שליש איירי ג"כ שהשטר והסמפון יוצא מתחת ידו ובאתחזיק דלא שייך בו אי בעי קלתי':

13 ד"ה ויוציא מנה על מנה. מכאן למתחייב: ולפענ"ד לכאורה אין זה ראיה דהא האי על מנה דקאמר היינו אותו שהוציא בהלואה א"נ האי יוציא מנה דקאמר ג"כ דרך הלואה קאמר דהרי עכ"פ צריך להלוות עוד מנה ליציאותיו עד שישלם לו הלוה ואפשר דפשיטא דלשון יוצא מנה לא שייך רק היכא דאינם חוזרים לו: