עקידת יצחק ע״ה

1 יבאר איך יצדק מאמר יבא טוב וכו' ולפי המסופר יראה שכל אחד גרע חלקו ויבאר כונת המתאוים:

2 ויהי העם כמתאוננים וגו'

3 במסכת מנחות כ"ג יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. יבא טוב זה משה שנאמר ותרא אותי כי טוב היא שמות ב׳:ב׳ ויקבל טוב זה תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו משלי ד׳:ב׳ מטיב זה הקדוש ברוך הוא שנאמר טוב ה' לכל תהילים קמ״ה:ט׳ לטובים אלו ישיראל שנאמר הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם שם קכ"ה:

4 מציאות התנאים הנאותים במעשים האנושיי' הכרחי לשלמות המלאכה. גם יתכן מציאותם במעשים האלהיים כי שם צוה ה' את הברכה:

5 הקודם הוא מבואר מנפשו כי שלמות כל דבר מלאכותיי בהמצא החמר היותר נאות לקבל הציר' ההיא הנדרשת. ובחירת האל ית' הזהב משאר המתכות לעשות בו הארון והכפורת והכרובים והמנור' והשלחן והמזבח וכל כלי הקדש תוכיח על זה. וגם עם זה לא יתכן שלמותו כי אם בהמצא שם חרש חכם ושלם כאשר ראינו קורא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור ואתו אהליאב וגו' ובלב כל חכם לב וגו' שמות ל״א:ב׳ וגם באלה לא נשלמ' המלאכ' אם לא בשימצאו להם הכלים הנאותים והמיוחדים למלאכ' ההיא כפי מה שהיה בכלי הטויה והאריגה והחריטה והיציקה וזולתם. כי בכל זה יקנה החמר ההוא הצירה הנאותה המבוקשת בכל אחד מהכנים ההמה וכל זה הוא מבואר מפרשת הכל היום יחרוש החורש לזרוע וגו' ישעיהו כ״ח:כ״ד יאמר שעם שמלאכת החריש' היא היותר כבדה והיותר קשה שבעבודות האדמ' עכ"ז לא תושלם המלאכ' בעבוד' ההיא לבד ואע"פ שיתמיד בה העובד אבל צריך ליעזב מהמלאכה הכבד' ההיא ולפתח צמדי הבקר ולהטפל אל כלי הנפוץ לשדד האדמה ולהשוות פניה שהיא מלאכה נקלה מאד ואחרי כן הלא אם שוה פניה אין המלאכות שוות לכל התבואות אבל והפיץ קצח והוא שיהו הגרענים נפוצים ומרוחקים אלו מאלו וכמון יזרוק שהוא ענין אחר זולת הראשון וכן ושם חטה שורה ושעור' נסמן וכוסמת גבולתו כלומר כל אחד לפי ענינו. וכן לגמר המלאכה נאמר ויסרו למשפט אלהיו יורנו כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמון יוסב כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. יורו על צורך הכלים הנאותים אל כל מלאכ' לפי ענינה אשר בהתחלף הכלים תפסד המלאכ' ההיא. וברור הוא שאם לא יזדמן נדוש לקצח וכמון השבט והמטה כי אם אופן עגלה וחרוץ או למלאכת התבואה לא יזדמן החרוץ והאופן רק המטה והשבט שלא תושלם מלאכתם בידם ואע"פ שיהיה העוש' בקי באומנות ההוא. וזה הענין בעצמו אמרו הנביא ואנכי בראתי חרש ניפח באש פחם ומוציא כלי למעשהו שם נ"ד כי הוא יתברך אשר ברא חרש חכם ואומן בקי באומנתו אשר הזמין בידו כלי אומנתו המיוחדים למלאכ' ההיא והוא מה שהיישירו להיותו נופח באש פחם ולא בזולתו ממיני האש שאינו ראוי למלאכ' ההיא וגם שהוא מקנה לחמר ההיא צורתו הראויה כי עליה אמרו מוציא כלי למעשהו. אמנם כאשר לא הזמנתי בידו הענינים הצריכים על זה האופן הנה אנכי בראתי משחית לחבל כי ישחת הכלי בידו ולא יועיל למעשהו. וסיים גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה לומר כי הפליא עצה זו בלב כל בעל אומנות מהמעשים המלאכותיים בהחלט שילמדו מהמלאכות הטבעיות או מהמשתתפות להם וכמו שאמרו החוקרים שהמלאכ' נמשכת אל הטבע ומתדמה אליו. ואמר הגדיל תושיה כי מלאכות רבות נשחתות לבלתי השמר בתנאיהם בלי ספק סוף דבר כמו שהחמר והצורה הן עקרים בדבר המלאכ' כן האותות הפועל האמצעיים הן הכרחיים לשלמותה. והנה אם כן שלמות כל מלאכה תמצא בשלמות החמר והצור' הפועל והכלים האמצעיים ודי לענין הקודם: אמנם הנמשך הוא מבואר שעם היות האמצעיים הלקוחים אל הפעולות האלהיות בהשקפ' אחרת שכלית זולת מה שיראו אותה האנשים במעשיהם וכבר יעשו הדברים באמצעיים זרים ורחוקים אל הענין ההוא כמו שהיה הענין בתחלת שליחותו של משה אל פרעה שהרע לעם בעבורו כמו שנתבאר במקומו ועליו יש לפרש מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה ישעיהו כ״ח:כ״ט כמו שהוא בשער ל"ה עם כל זה כבר ראינו שהוא יתעלה נוהג בהרבה ענינים על זה האופן רצוני שיבחר אל הגעת הפעולות האלהיות האמצעיים או הכלים הנאותים אל המלאכ' ההיא. כמו שנראה מבחירתו ית' למשה נביאו או השליחות ההוא הנפלא. ויבחר בדוד עבדו לרעות ביעקב עמו תהילים ע״ח:ע׳: ומאמר לך בכחך זה וגו' שופטים ו׳:י״ד כמו שנתבאר הכל בשער ל"ד והוא פירש פשוטו של מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה וגו' לומר שהיתה עצה עמוקה לשלמות המלאכות האלהיות ולהסכים ענינם אל הטבע הנהוג להמצע בהם האמצעיים הנאותים. אם בהכנת החמרים המיוחדים. ואם בהזמנת הפועלים הראויים והכלים ההנוגים כי בהסכמת זה יהיה השפע היורד מההשגחה האלהית גדל יתר מאד. צא ולמד מתיבתו של נח ומתיבתו של משה ואסוך שמן וזולתם וגדול' מכלן עגלת בקר תקח בידך שמואל א' י"ז וכיוצא באלו הענינים. והיה זה במה שנשתבשו בו קצת אנשים כמו שאמר נעמן הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי וגו' מלכים ב ה׳:י״ב. והשתבשות החרטומים במכות הראשונות. גם יציאת האנשים ללקוט המן ביום השביעי ושמירתו מיום ליום מזה המין וזולת' אשר היו חושבים לראות בהם קצת ענינים דורכים מהלך הטבע לא ישערו בהם היותם אלהיים לגמרי. כי לזה הוצרך האל ית' להודיע לבני האדם עלילותיו באותה פרשה שזכרנו כי עמקו מחשבותיו לעשות כן בקרב הארץ כנזכר. וזה הענין עצמו אשר ייחסוהו חז"ל למעשה הגדול והנורא אשר ייחדו האל ית' לעצמו כי הואיל לעשות לו לעם נחלה הגוי הגדול הזה ולקרבם אליו להנחילם תורתו האל יתברך שהיא היתה המלאכה היותר גדולה והנפלא' שבמלאכות ואמרו שודאי נמצאו בה הארבעה דברים שזכרנו כתקנן שעל ידי כן הושלמ' המלאכ' בלי ספק. והוא היתה כוונתם במאמר ההוא שזכרנו באמרם יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים כלומר כלהו איתנהו. כי הנה על תוכן האמצעי שנעש' כלי להוציא המלאכ' אל הפועל אמרו יבא טוב זה משה שנאמר ותרא איתו כי טוב הוא והנה שם במקומו נתבאר יפה כי היה היותר נאות והיותר מתיחס לגמור על ידו מעשהו יתעל' אשר זמם לעשות עם העם מכל זולתו לפי מה שנמצאו בו מהשלמיות הנראות בו לענין המעש' ההוא כאשר הוא שם המגלות על המקוו' ממנו לעתיד כל שכן למי שהכל גלוי וצפוי לפניו. אמנם על שלמות הדבר המבוקש מה שהוא דורך מהלך הצורה בהם אמרו ויקבל טוב זו תורה שנאמר כי לקח טוב וגו'. וכבר נתבאר במקומו שער מ"ד ובשערים הרבה זולתו כל הצורך כי ע"י התורה האלהית תושג ההצלחה האמתית ולא בזולת' מהדתות והנמוסים ואין צריך לומר ביתר העסקים. ולזה אמר כי לקח טוב נתתי לכם משלי ד׳:ב׳ כי להיותה דרך ישרה ונכונ' אל ההצלח' וכמו שאמר' תורה איקרי דרך קידושין ב'. היה ראוי לקנות' בדמים הרבה או לעלות השמים להורידה וכיוצא ואותה נתן להם במתנה גמורה לכן תורתי אל תעזובו. והנה על שלמות הפועל מכל זולתו אמרו מטוב זה הקב"ה שנאמר טוב ה' לכל וגו'. והיא ראיה עצומה שהפועל הטוב בהחלט הוא החכם הכולל כל מיני הידיעות כללם ופרטם אשר הידיע' הזאת תקיף לכל צרכי כלל האנשים ופרטיהם איש לא נעדר אשר לא יקבל טוב על ידו איש לפי טבעו וענינו. ולא עוד אלא שמעולם לא יצאת מתחת ידי אומנתו דבר שאינו מתוקן כי על ידי שני התנאים האלה הוא טוב לכל וכבר ביארנו עקר זה בשער ס'. לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה ה' לטובים. אמנם זה הטוביות יאמר בהם בשתי בחינות. אם בבחינות האישים המיוחדים אשר נמצאו תמיד בהמשך הזמנים בתוך האומה הזאת אשר היו שקולים כנגד כלם כמו האבות והנביאים ואנשי רוח הקדש ויתר השלמים אשר היו בהם בכל דור ודור אשר אין ספק שלא היה כן בכל האומות זולתם כי מעולם לא נמצא בהם שיצא מכללם ויתיחד לקרבה אל האלהים כמו שנמצאו באומה הזאת וזהו מה שאמר המשורר משבח האומה הזאת ואמר נכבדות מדובר בך עיר האלהים סלה אזכיר רהב ובבל ליידעי הנה פלשת וצור עם כוש זה יולד שם. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון תהלים פ"ז ירצה כי כשיזכיר ליודעיו כל האומות הרבות ההנה ויחפשו בהם אם ימצא איש אחד יובדל מכללם לצד השלמות שלא ימצא בחפושם זולתי זה עצמו שזכר והוא שיצדק על אישיהם הטובים שבהם שם האומה בכללה כלומר שהאיש ההוא לא נודע לו שלמות זולתי מה שהוא מצרי או בבלי או פלשתי או כושי והוא כוונת זה יולד שם. אמנם לציון יאמר איש ואיש יולד בה שהם היו שקולים כנגד כל האומה ונבדלים ממנה במעלה שלמות עד שכבר יוכרו בשמם הפרטי ובעצמיותם מזולת שיהיו מכלל האומ' כמו שאמרו שקול משה כנגד כל ישראל מכילת' פ' יתרו. וכן דוד ושלמה ויתר המלכים השלמים כלם נודעו מצד אישיהם לא לבד מצד שהיו מכלל ישראל וכן הנביאים הרשומים הנודעי' בשמותם ובאישיותם בעילם והנה א"כ כבר יאמר על ישראל בכלל לטובים בבחינה זו כי הטוב האישיי יסוב אל הכלל כמו שסיים ואמר והוא יכוננה עליון. והבחינ' השנית היא כשיאמר הטוביות על כללות האומ' ואם שלא יהי' בכללם שלמים לגמרי הנה יהיו טובים בבחינת זולתם כי הרע כבר יקרא טוב בבחינת היותר רע ממנו. וכן האומ' הזאת תקרא טובה בבחינת העכו"ם שלא באו לכלל שלמות מעולם והוא מה שכוונו שלמה המלך ע"ה בשיר ידידות האומ' הזאת באומרו כשושנ' בין החוחים כן רעיתי בין הבנות שיר השירים ב׳:ב׳. והכונה כי עם היות שהשושנ' לא נמצא בה פרי למאכל ולא הנאת הצל אלא תועלת טוב המרא' ונעימות הריח לבד הנה היא בבחינת שאר מיני החוחים אשר לא נמצא בהם טוב כלל אבל נמצ' ההיזק אשר יגע אדם בהם בא החוח בכפו ונקבה. הנה השושנ' היא חביבה ונחמדת. וכן רעיתי בין הבנות כי עם שהיא אינה שלימ' לגמרי הנה בבחינת העכו"ם אשר לא נמצא בה שום שלמות ולא עוד אלא שהם רעים וחטאים לה' תמיד הנה הם טובים ונבחרים והוא מה שתקנוהו חז"ל באמרם בתקון התפלות אתה בחרתנו וכו'. אשר בחר בנו ורוממנו וכו' נמשך למה שאמר הכתוב רק באבותיך חשק יי' ויבחר בזרעם אחריה' בכם מכל העמי' דברים י׳:ט״ו כמו שכתבנו יפה בהקדמת פרקי המועדים תחלת שער ס"ז עיין עליו. אף היא תשיב אמריה על פי דבריו ואמר' כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו' שם והכוונ' האמת ששלמותי אינה שלמות רק בבחינת הנעדר לגמרי כמו שאמרנו אמנם שלמות דודי הוא שלמות אמתי אפי' בבחינת השלמים כמו שהוא התפוח בעצי היער כי עם שיש שם הרבה עצים נאים נושאי' פרי מתוק וזולתם הנה לא ימצ' שם בהם כל השלמיות כלם כמו בתפוח שנמצאי' בו המרא' הטוב והריח המבוסם שנזכרו בשושנ'. ועוד המאכל והצל אשר עליהם אמרה בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי כי הם הדברים שחסרו ממנה. או שתכוין באומרה כתפוח בעצי היער לאילני סרק ולהפליג על שלמותו לומר כי השלם בתכלית השלמות בערך החסר בתכלית החסרון יראה בתכלית השבח והמעל' מה שהוא מבואר. מ"מ נתבאר מה שיצדק זה השם מהטוביות על האומ' הזאת מצד אישיה וכללותיה אשר עליהם יתכן לומר בהם לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה יי' לטובים ולישרים וגו'. יורה כי יש בהם טובים וישרי'. וזולתם אשר בהם עליהם אמר והמטים עקלקלותם וגו' כמו שיבא בסוף השער ב"ה ודי בזה לביאור הנמשך. והנה לפי שספורי החלק הזה שאני בביאורו יקיפו הענינים האלה ארבעתן באופן שיאות הדבר בכל אחד מהם על דרך השאל' לדעת א"כ הוא כאשר הונח ע"פ מאמרים. כי במה שאמר טוב זה משה הנה מאמר הצאן ובקר ישחט להם במדבר י"א והנלו' אליו חולק מאד על זה הטוביות. כי איך יתכן נביא השם יתעלה נאמן ביתו יפלא על יכלתו יתעל' ולאמר שש מאות אלף רגלי העם הזה וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש וגו' עד אשר באה לו התשובה היד יי' תקצר עתה תראה וגו' שם. והוא דבר פלא שהאיש טוב אשר כזה ידבר כדברים האלה. וכבר דברו בו המדרשות גם המפרשים ז"ל כמו שהיא בפירושיהם אבל לא יפייסו בדבריהם לב השואל בלי שום פקפוק. וגם במה שאמרו ויקבל טוב יש לפקפק כי מה שקבלו מהטובות הנזכרות בפרש' זאת אם מטובת המן ואם מבשר התאוה אינו ראוי שיקרא טוב אחר שלא נתקררה בו דעת המקבלים כי הדבר הטוב הוא אשר הוא טוב לבעליו או שיתפייסו בו כמו שכתב החכם פרק ב' מהח' מספר המדות אמר אמנם יראה כי כל אחד יאהב אשר היא טוב לו וכאשר הוא טוב בהחלט הוא ראוי לאהוב כן. אמנם אשר הוא לכל אחד הוא טוב לכל אחד. אמנם כל אחד יאהב לאחד אשר הוא טוב לו כי אם הנרא' אשר הוא טוב ע"כ. והנה כאשר לא היה טוב להם זה המזון או שלא היה נרא' להם טוב הנה באמת לא יתכן להחליט עליו שם טוב וכל שכן מה שהי' להם לזרא ממנו כמו שיבא. ומזה תמשך השאל' העצומה למה יאמרו עוד מטוב זה הקדוש ברוך הוא שנאמר טוב יי' לכל כי מה יופיו ומה טובו אצלם שיאמר ונתן יי' לכם בשר ואכלתם לא יום אחד תאכלו ולא יומים ולא חמשה ימים וגו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא. ובפיו דבר ובידו מלא לאמר הבשר עודנו בין שינהם ואף יי' חרה בעם ויך יי' בעם מכה רבה מאד וכגון זה ראוי לומר שקול טובותיך ושדי אחזרי. ואין צריך לומר במה שאמרו לטובים אלו ישראל דכתיב הטיבה יי' לטובים כי ספורם אלו ענו בהם מהתאוננם והתאוותם בענין רע וזר עד שנבאשו באלהיהם ובמלכם יותר משאר הפרשיות. והנה עם שכבר יתפשטו השאלות בכל הארבעה ענינים אין התמיהה בהם שוה אמנם עקר השאל' הוא במאמר יבא טוב כי מאמר ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים קשה מאד. שנייה לה בטובתו של הקב"ה במתנה זו שאמרנו. אמנם בשלישית במדרגה הוא בענין המן. והיותר חלושה מכלן היא הרביעית לפי שהתשוב' בצדה כאן בשעושין רצונו של מקום. כאן בשאין עושין רצונו של מקום אמנם על כל פנים נאחוז דרכם זה לקבל ולקיים בפירוש הכתובים כי יי' דבר טוב על ישראל בכל ארבעת רבעיהם הנזכרים כל אחד לפי טבעו ומדרגתו כאשר יסבול ענינו. אמנם נזכר ראשונ' שאר הספקות הנופלות בזה הענין:

6 א אומרו ויהי העם כמתאונני' רע באזני ה' וישמע ה' מה שמועה שמע ולמה לא פירש הכתוב ענין תנואתם. ועוד אומרו אחר כך והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאו' וישובו ויבכו גם בני ישראל כי היכן בכו תחלה שיצדק עליהם זה: ב אומרם מי יאכילנו בשר וגו' ואחרי כן אמר משה מאין לי בשר לתת לכל העם הזה וגו'. וכן התקדשו למחר ואכלתם בשר. והלא מתחלה נתן להם השלו שנאמר בפרשת המן ותעל השלו ותכס את המחנ' שמות ט"ז ומשם ואילך לא נמנע מהם כמי שאמר הכתוב זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר דברים ב׳:ז׳ ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שלא בא להם לשובע והיו גדוליהם לוקטים אותו וכו' ככתוב בפירושיו כבר כתבנו בפרשת המן שער מ"א מה שישיגנו מהריחוק. ג אמרם זכרנו את הדגה אשר נאכל וגו'. פתח בבשר וסיימו בדגים ובמיני ירקות ולא עוד אלא שסיימו ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו: וכי שוטים היו שהיו מחשיבין הדברים הפחותים ההם יותר מהמן. ועוד מה טעם הזכירו הנה והמן כזרע גד וגו'. שטו העם וגו'. ועוד ששינה תאריו במה שנזכר בפרשת המן והמן כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש ומה ענין וברדת הטל וגו'. ד למה מנע משה עצמו לבקש על שאלתם זו כמנהגו ונעש' להם קטיגור לומר האנכי הריתי את כל העם וגו'. ועוד דהאי קרא לאו רישי' סופיה היה לי לומר כאשר ישא איש את בנו או אשה את בנה או שיאמר האומן אנכי לכל העם הזה כי תאמר אלי וגו': ה מה צורך אסיפת הזקנים לספוק הבשר כי אם שאל משה להקל מעליו טורח משאת העם יודע היה כי אין מעצור ליי' לעשות את אשר חפץ: ו אומרו לא יום אחד תאכלו ולא יומים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם למה תהי' כזאת מאתו יתעלה כי מי בקש זאת מידו. ועוד שאם יאכלו חדש ימים איך אמר שלא יאכלו יום או יומים או חמשה או עשרה ימים. ודברי הרמב"ן ז"ל דקים ודחוקים. ועוד שוטים היו שקבלו מתנה זו בסבר פנים. ולא עוד אלא שהתמידו אכילתן ממנה זהו דבר של תימא ופלא גדול: ז מאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם וגו' כמו שכתבנו ראשונ'. ועוד אומרו העם אשר אנכי בקרבו וכי עתה ידענו שהוא בקרב העם ההוא: ח במאמר היד יי' תקצר עתה תראה היקרך דברי כי מה המקרה היה אשר יקרה למשה בכל זה היה לו לומר היקרם דברי אם לא: ט מה דעתו של יהושע באומרו אדוני משה כלאם ומה ענה אותו משה באומרו המקנא אתה לי מי יתן כל עם יי' נביאים כי יתן יי' את רוחו עליהם כי הם דברי מותר שהרי כל הנביאים ברוח יי' מתנבאים: י כי למה נקרא זה הבשר בשר תאוה יותר משאר הדברים אשר התאוו אליהם והספיק להם והלא נאמר מתחילה מי יתן מותנו ביד יי' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע ולא נקראו אז העם המתאוים. ועוד כי היה לו לומר כי שם קברו את העם אשר התאוו לא המתאוים שכשנקברו כבר פסקה תאותם. ונבא אל הפירוש:

7 ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' א ענין התואנה הזאת לדעתי הוא מה שיזכרהו אחרי כן אלא שמתחילה היה להם הגמגום והפקפוק פנימי לבם לפומיוהו לא גלי. אמנם אחרי כן אם שלא פירשוהו כי היה להם לחרפה כבר הוציאו אותה בלשון תואנה ותלו אותה בשאלת הבשר כאשר יתבאר. ולזה אמר כמתאוננים ולא מתאוננים בפועל כדבריהם כי היו מתאוננים בקרבם בלתי מוציאים דברי תנואתם בפיהם. אמנם שכבר נכנסה תנואתם באזני ה' המבין חקרי לב והוא מה שביאר להלן כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר וגו' כמו שיבא. והוא אומרו וישמע ה' ויחר אפו כי כן נאמר במבין מעצמו הדבר שלא נדבר בפירוש כמו שנאמר וישמע אברהם אל עפרון וישקול וגו' בראשית כ״ג:ט״ז. וכן פירשנו וישמע אברהם כי נשבה אחיו שם י"ד והוא נכון. ואמר שעם שבערה בם אש יי' ותאכל בקצתה עד שצעקו אל משה ויתפלל בעדם ותשקע האש עם כל זה לא לקחו מוסר על דרך שנאמר הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר ירמי" ה' ועוד מעט לסבה חלושה חזרו לקלקולם והוא מה שאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו'. הנה הפחותים האלו לא התאוו הבשר ולא זולתו אבל התאוו תאוותו והיא מדה מגונ' מאד ספר בגנותה החכם בפרק ט' מהז' מספר המדות אמר עוד ירדפו התענוגים שהם חזקים אצל האנשים אשר לא יוכלו לשמוח באחרים ועל כן אלו יכינו לעצמם דברים מכינים צמא עד כאן. והכונ' שהאנשים המוחלטים בשלוח התאות לא לבד ירדפו הדברים אשר הם תענוג להם כי גם אשר הם תענוגים אצל אחרים שלא יוכלו לשמוח בזולתם ולזה מפני שהם רואים שהאיש אשר הוא צחה צמא ישמח מאד בדבר השתי' מכל כלי חמדה אוו שתהיה להם תאוה זאת כדי שישמחו בשתיה כמותם עד שיכינו לעצמם דברים מביאים צמא והוא מגונה מאד כי הנרדף מתאותו יש לו צד התנצלות כמו שאמר הנחש השיאני ואוכל בראשית ג׳:י״ג. אמנם אשר לתאוה יבקש אין לו שום המלט. והנה כשראו העם תאות האספסוף א שבו לבכות ולהתאונן כבראשונ' אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם אשר בכו בה מה שהיה בפנימי לבם והוא אמרם מי יאכילנו בשר. א אמנם עקר רעתם הבא' באזני ה' היא כי הם היו בוחרים בשחרור נפשם אשר היה להם במצרים עם שעבוד גופם יותר משחרור גופם עם שעבוד נפשם אל עול התורה והמצוה כי לרוע מזלם היה זה להם לטורח ולמשא כבד אבל לפי שבושו והכלמו מלומר דבר זה בפיהם היו מבקשים תואנות ותלונות יהיו להם עילה לומר שהיה להם טוב במצרים כלומר כי טוב להם אז מעתה. משל האשה הרעה אשר מאסה בבעל' ונתנה עיניה באחר ובושה לפרש דברים שבלבה והיא בודה מלבה שאינו זן אותה או שאינו יכול כדי לבקש עילה לומר שטוב לה בבית אביה מבית בעלה וזאת לא זאת כי היא אינה חפצה בבית אביה על דרך האמת רק שמואסת את בעלה ורוצה להנשא לאחר שנתנה בו עיניה. וזאת היתה כוונתם בכל מקום שהיו אומרים כי טוב להם במצרים ועקר הכוונה כי מאסו בה' ובתורתו ורצו להיות חפשים מן המצות והוא הדבר שפירשו הקב"ה בעצמו באמור להם כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם וגו' כמו שיבא: ג ולזה אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'. שאע"פ שהדברים האלה לא היו חשובים בעיניהם מ"מ תואנה המה בידם לומר מצרים מצרים והכוונ' להיותם חפשים מה' ומתורתו. ומה נפלא מאמרם ז"ל חנם חנם מן המצות ספרי פ' בהעלותך ג או שיתלוננו לומר מי יאכילנו בשר כי מימינו לא זכינו לשבוע ממנו כי בשבתנו במצרים היו המצריים זובחים זבחיהם לפנינו ואוכלי' ושבעי' ואנחנו יושבין ותוהין כמו שבא במדרש ש"ר פ' ט"ז באכלנו מסיר הבשר לא נאמר אלא בשבתינו שהי' המצרי הולך במדבר והיה תופש איל וצבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל היו רואין ולא טועמין מהבשר אבל היו אוכלין לחמם בלא בשר עד כאן והנה כל מאכלנו היה הדגה המאוס' אשר היינו לוקחים אותה חנם או ממיני הירק היותר פחותים כקישואי' והאבטיחי' וגו'. ג ועתה כאשר חשבנו לשבוע מכל טוב נפשנו יבשה אין כל דבר לח ורטוב כאלו כ"ש שנזכה אל מאכל הבשר. ב אמנם מציאות התואנ' היה להם לפי שלא נתן להם ברפידי' לצבות בטן רק על דרך הספוק כמו שנאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע וגו' שמות ט״ז:ח׳ או שנסתלק מיד כמו שכתבנו שם שער מ"א. ועל כל פנים היה להם בשר בספוק לבד. ולזה אמר תנה לנו בשר ונאכלה כי האכיל' הגס' היתה מכוונת מהם לא הספוק כדי החיים וזה דרך נכון בזה. ג ורק אמרם בלתי אל המן עינינו הוא מענין תואנה זו לומר שהוא קשה להם שתהיינה עיניהם תלויות וכלות אל המן כל היום אם ירד או לא ירד או שכוונו שאפי' יטעמו בו כל טעמים שבעולם הנה לא תשבע עין לראות ושני העניני' במסכת יומא ע"ד: כתיב המאכילך מן במדבר וגו' למען ענותך למען השביעך מיבעי ליה רב אמי ורב אסי חד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעין אמר רב זירא מאי קרא טוב מראה עינים מהלך נפש קהלת ו׳:ט׳ אמר אביי הילכך מאן דאית ליה סעודתא מעלייתא לא ליכליה אלא ביממא שנאמר טוב מראה עינים ולכל א' מאלו הטעמים אמרו שהיה להם לרצון מזון הירקות והזרעונים כדרך כל הארץ מהמאכל האלהי שלא כטבעם ודרכם וכמו שאמר החכם טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו משלי ט״ו:י״ז. ירצה ארוחת ירק שיאהוב האוכל אותה ויחפוץ בה כמו שהיו אלו חפצים באבטיחים והבצלים והשומים משור אבוס ושנאה לאוכל בו שהוא קץ בו לפי טבעו שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל: והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח שטו העם ולקטו וגו'. ג כלפי מה שאמר שהיה נפשם יבשה במן הזה כאלו לא היה בו שום לחות ורעננות אמר הכתוב כי שלא כהוגן נתרעמו על זה כי המן מטבעו להיותו לח ורטוב מאד כי הוא עשוי גרעינים דקים כזרע גד ועינו כעין הבדולח אשר דקותו וספיריותו מוכיחיו עליו שהוא כעין הקרח הקרוש שבנקל נמס והיה למים. אמנם מעט המקשיות המועט הנמצא לו הי' כדי שישוטטו העם וילקטוהו בנקל בכנף בגדיהם או איך שירצו בנקיות מבלי שיצטרכו אל כלי הלח. אמנם כאשר יטחנו אותו ברחים או דכוהו במדוכה יבשלו אותו כאשר הוא בפרור מבלי שום משקה והוא מעצמו מתלחלח ויעש' כעין הבצק ויעשו אותו עוגות ואף אחרי אפייתו היתה טעמו כטעם לשד השמן שהוא לח ורטוב. וברדת הטל על המחנ' לילם ירד המן עליו והנה זה עד שני ללחותו כי זמן ירידתו ושכונתו מחייבין עוצם רעננותו בלי שום ספק אלא שכל דבריהם היו תואנות מבלי טעם מספיק רק לכסות בהם דבר ערוה שבלבם:

8 וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו בספרי פ' בהעלותך היה רבי נהוראי אומר מלמד שהיה אדם נושא אחותו ואחות אביו ואחות אמו ובשעה שאמר להם לפרוש מן העריות היו מצטערין וזה מה שיקיים מה שאמרנו מכוונתם הפנימית. אמנם שיעורו לפי פשוטו העם למשפחותיו בוכה פתח אהלו כי היתה התלונה הפנימית דוחקת אותם בתואנת הבשר כמו שאמרנו. ולזה ויחר אף יי' מאד כי הוא השומע אותם ומבין רוע מחשבותם. ובעיני משה רע. כענין ורעה עינך באחיך דברים ט״ו:ט׳ תרע עינה באיש חיקה שם כ"ח ד כי הנה לפי שהוא לא הרגיש מהם רק תלונת התאוה החיצונית וראה שהיא תאוה משולחת שלא לצורך היתה עינו רעה וצרה עליהם שתנתן להם הפך ותאות צדיק יתן והיה רוצה שיחסמו אותה ויעמדו על הראוי לפי המנהג הטבעי ולא חשש בזה לכבוד שמים שישאר להם פתחון פה לומר היוכל אל לערוך שולחן במדבר כמו שהיה דרכו לחוש פעמים אחרות עד שאמר במרגלים ואמרו מבלתי יכולת ה' במדבר י״ד:ט״ז. ובספרי פ' בהעלתך ובעיני משה רע כאן מקום ממיך ומשה מגביה אבל במעשה העגל מקום מגביה ומשה ממיך והכוונה היא עצמה כי במעשה העגל היה האל יתעלה מחמיר ואומר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם שמות ל״ב:י׳ ולא היה חושש לכבודו ומשה מקל ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו' שם והיה תולה הדבר בכבוד שמים כי איך יחל באמור מצרים ברעה הוציאם. וכאן היה בהפך שהאל יתעלה היה חס על כבודו כמו שאמר להלן היד ה' תקצר והוא לא היה חושש אלא לעצמו ואמר למה הרעות לעבדך וגו'. כי לפי שלא היתה כוונתו שתנתן להם שאלתסו לא לבקש עליה כלל ה היה מבקש שילוו עמו אחרים בפרנסתם כדי שיוכלו כלם לעמוד כנגד עזות העם והפצירם לעתות כאלו והפרנסים ההם יוכיחום על ששואלים שלא כהוגן ויודיעם שא"א להשלים עמהם בכמו אלו השאלות ולא תהיה תלונתם על משה לבדו כי הוא היה דבר כבד אליו מאד ועל זה המציא מליצ' זו ואמר האנכי הריתי את כל העם הזה ד הנה יתחייב האדם להטפל בפרנסת הזולת ומזונותיו באחד משלש' פנים. הא' חיוב מדותיו כמו שחוייב האדם לזון ולפרנס עניי עמו הנחשלים אחריו אשר בהם אמרו ענייך קודמין ב"מ ע"א.. ומהידוע כי הבן הנצרך קודם לכל אדם וכבר אמרו עושה צדקה בכל עת תהילים ק״ו:ג׳ זה הזן בניו ובנותיו וכו' כתובות נ'. הב' הוא חיוב טבעי יכריחהו הטבע לעשות כן כדרך הבעלי חיים המניקים גוריהם ומגדלים אותם וכמו שאמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו ולטעם זה היתה הכפיי' אשר יכפו ב"ד למסרב לזון בניו ובנותיו הקטנים שיאמרו עליו עורבא בעי בניה האי גברא לא בעי בניה שם מ"ט: כי יכריזו עליו רוע טבעו ועוצם אכזריותו שהוא פחות מהב"ח הבלתי מדברים כמ"ש הכתוב גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בת עמי לאכזר וגו' איכ' ד'. והג' הוא חיוב הכרחי תנאי כמו המקבל עליו לזון האשה ובניה בכל תנאי ב"ד שמכריחין עליהם בכל מיני כפייה אם יש לו לשלם כתובות שם ולשלשתן כיון משה במאמרו זה. על הראשונה אמר האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' כתרגומו האב אנא שאתחייב למזונותם בתורת צדקה ומשפט המעלה כמו שאמרנו. ועל השנייה אמר אם אנכי ילדתיהו שיכריחני טבעי כמו שתוכרח האם לפרי בטנה או האב מן בניו הקטנים כנזכר. ועל השלישית אמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך בתורת חיוב תנאיי כאשר ישא האומן את היונק שקבל עליו גדולו מחמת שכרו והיה שכרם בזה מה שאוליכם אל האדמ' אשר נשבעתי לאבותיו. עדיין יש לי טענה חזקה להשמט מהחיוב מאחר שא"א לי להשלים כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכל' ואינם מתפייסים בדבר אחר ומי שאין לו פטור מכל החיובים ושיעורו האנכי הריתי את כל העם הזה ואם אנכי ילדתיהו שאתחייב בפרנסתם ודאי לא. וכי תאמר אלי שאתחייב בתורת תנאי כאשר ישא האומן וכו' הנה זה יהיה כשיהי' לי אבל כשאין לי אפטר מהם. ובמדרש אמרו תנחומא פ' תולדות ונשא ממשה שנאמר שאהו בחיקך ובפרשת וישב שער כ"ח נתבאר ענינו היטב: לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה וגו'. ואם ככה את עשה לי וגו'. גזר שאין לו שום אפשרות לסבול אותם ושאם יטול עליו עוד משאם כי הוא ימות בנפש מרה. ולכן יבקש שיהרגהו מיד פן יראה ברע אשר ימצא אותו עוד בטורח משאם וכמו שאמרו חז"ל הרגני נא הרוג אדם הרוג אתה הורג ילקוט פ' בהעלתך ראה כמה רחוקים דברים אלו ממה שאמר במעש' העגל ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת שמות ל״ב:ל״ב. והנה הביאו כעסו עליהם לחטוא בשני הענינים. האחד במה שהיה כבועט במנויו ופקודתו אשר הפקד על עם ה' אלה. ובזה היה קצת פריעת מוסר אצל בוראו כי מי יאמר למלכו טול מנוייך ופקודתך שאין לי חפץ בו כ"ש לאלוה עושיו. והשני במה שלא חס על כבוד קונו כדרכו ונתרשל בענין מזונותם עד שאמר מאין לי בשר וגו' לא אוכל לבדי לשאת כי היה לו לזכור הראשונות ולישא אותם עכשיו כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי מאין לו המן והשלו והבאר וכל מה שהספיק להם עד עתה האם אין כח השם עתה ככחו אז הנה זה היכ עון אשר חטא עתה הפעם בידו ולא זולת. אמנם כוונתו בו והתנצלות ממנו תתבאר לו אצל הצאן ובקר ישחט להם. והנה אל שני הענינים באה תוכחת השם יתברך באומרו אליו בפניו של כעס אספה לי שבעים איש וגו'. ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו' כי לתשובת הענין הראשון אמר אתה נלאית בפקידות הזה ובעטת בו גם אנכי הנה ראיתי שהדין עמך ולכן אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו וכי כחם רב ממך ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. והנה די בזה גערה במבין שהודיעו כי מבלי הוסיף עליהם שפע יותר ממה שהיה בו בהאצל מרוחו עליהם ישאו אתו הרי שלא נלאה במשאם רק מחמת רפיון ורישול ידים לבד:

9 ובמדרש במדבר רבה פרשת ט"ו למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר ונתן לו שכר שמירה אחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו כלו אלא הביא לי עוד אחרים שישמרו עמי אמר לו המלך לך נתתי את הפרדס כלו לשמרו וכל שכירות ושמירות שבו. עכשיו אתה אומר לי הבא אחרים שישמרו עמי הריני מביא אותן אבל הוי יודע שאין אני נותן להם משלי שכר שמירה אלא מתוך שכר שנתתי לך הן נוטלין שכירותן. כך בשעה שאמר לו משה להקב"ה לא אוכל לבדי וגו' אמר לו הקב"ה אני נתתי בך רוח דעת לפרנס את בני לא הייתי מבקש אחרים ואתה מבקש אחרים הוי יודע כי משלי אינן נוטלין כלום אלא אצלתי מן הרוח אשר עליך וגומר. הנה שביררו מאד הדברים לפי מה שאמרנו. אמנם על ענין הבשר לא הסכים עמו לבלתי תתו להם אבל אחר אסיפת הזקנים ואצילותו מרוחו עליהם רצה להשלים עמהם על דבר כבוד שמו כדי שלא ישאר פתחון פה לתאותם למצרים. ולזה הרבה ממע להם לרוב ואז גלה לו מה שהיה בפנימיות תואנותיהם אשר עליו נאמר בראשונה וישמע ה' כאשר אמרנו והוא שהיו מתנחמין על יציאתם ממצרים והיו מואסין את השם יתעלה חוקיו ותורותיו ולא היו מגלים הדבר מפני היראה ומבקשים עלילות ובודין מלבם תואנות אשר לא כן ותלו עצמם בתאוות הבשר עם היות שאינם מתאוים לה על דרך האמת והוא מה שאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים. ירצה כי היה המאמר להם מי יאכילנו בשר מבלי היות להם תאוה זאת על דרך האמת רק שאמרו כן למצוא עילה ושחיתה לתלונותם על שיצאו ממצרים נכן הנני נשפט אתכם על פי דרככם ונתן ה' לכם בשר אשר תמותו בה ואכלתם לשובע ואשר יוליד עוד בקרבכה התאוה העצומה שאמרתם שהיתה לכם באופן שאע"פ שתראו קצתכם במיתת קצתכם לא תוכלו לפרוש הימנה עד אפרע מכם מהחטא העצמי והפנימי אשר בידכם לאמר למה זה יצאנו ממצרים: לא יום אחד תאכלו ו. ירצה מקצתם יהיו שאפילו יום אחד לא יספיקו לאכול ממנו כי הבשר עודנו בין שיניהם יעלה אף השם וקנאתו בהם וימותו בה וקצת אשר לא ימותו ליום אחד לא יספיקו לאכול לשני ימים כי ימותו ליום ולילה אחת וקצתם אשר יחיו מיומים ביום החמישי לא יחיו לפניו ואשר לא ימותו בחמישי קצתם לא יגיעו לעשירי ואשר לעשירי לא יבאו לכלל עשרים כי המשפט הזה ימשך להם חדש ימים עד אשר יצא מאפכם. ירצה שתפרעו הבשר בנשמת אפכם שתצא עמו והיה לכם לזרה ירצה שיהיה להם לזרות נפלא ועצום שימתק עליהם הבשר הממית ויתאוו אליו תאוה עצומה עד שלא יוכל לפרוש. ונתן הטעם למשפט הישר הזה ואמר יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. ירצה יען שאתה בדיתם מלבכם תאות הבשר באמרכם מי יאכילנו בשר וזאת לא זאת רק שמאסתם את ה' אשר בקרבכם במחשבתכם הפנימית עד שבכיתם לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים לזה ראוי שתבא התאיה עצמה אשר יחסתם לעצמכם ותפרע מכם. והנה עם זה ישרים דרכי ה' ומשפטיו שלא חדש להם פורענות זולתי מה שהם עצמם ייחסו לנפשם ובדין היה כי הם לקחו תאות הבשר לעלילה ולפתחון פה לתלונת מצרים ראוי שהיא עצמה תהיה למותם תוצאות. יו"ד ולזה ייחס אותה הכתוב בבשר תאוה שנאמר ויקרא למקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים לא מפני תאוה שהיה להם ראשונה אלא מפני שנשתלחה התאוה בבשר עצמו ובערה בם עד מותם וקבורתם. וזה מה שבארו המשורר תכלית הביאור באומרו ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם תהילים ע״ח:כ״ט אמר שאחר שאכלו וישבעו מאד הבעיר בהם תאותם אשר אמרו שהיה להם לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ירצה שלא סרו מתאותם אעפ"י שהיה אכלם בפיהם כדרך שאר המאכלות שאדם מתאוה להם שכשיאכל אותם סרה התאוה. ויתכן שירצה שהיה דבר פלא שלא היה להם הבשר ותאותו לזרות אע"פ שיראו שימית אותם עוד אכלם בפיהם וזו היא אף ה' וחמתו שבערה בם. ואחשוב שענין ההסתה והפתוי לאכילתם הוא מה שאמר להם לא יום אחד תאכלו ולא יומים וגו' כי כשמתים קצתם ביום ראשון והנשארים אינם מרגישים בעצמם שום נזק חולשא או חולי היו אומרים ודאי אין שלו ממית וכן כאשר ימותו קצתם ביום השני הנשארים דנין על עצמם כדין הזה עצמו וכן לה' וכן לי' ובין כה וכה אכלו חדש ימים למלאת בהם דבר ה' אם להורות שלא תקצר ידו ואם להמית בה חטאי עמו האומרים מצרים מצרים: ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וגו'. הצאן ובקר וגו'. ז אמר לפניו רבש"ע אע"פ שאתה ה' בקרב העם הזה דבר ומנהיג כמו שאמרת להם כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ראה אתה נתת אותי בקרב העם הגדול הזה שהוא כשש מאות אלף רגלי והיה ראוי שתהיה פרנסתם באופן שתעשה על יד איש אשר כמוני היושב בקרבם ואין להם להתאוות תאוות זרות כמו אלה שא"א לספק אותם כי אם ע"י שנוי הטבע והמסות הגדולות ולמה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים כי אף על פי שנקל הוא אצלך לעשות כן כאשר ישאלו הם או בניהם מחר כזה וכזה מיד אחד מפרנסיהם מה יעשה להם הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים וגו'. ודאי יש לך להקפיד על זה ולא להתיר להם שלוח השאלות אשר כאלו: ויאמר ה' היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא ירצה וכי בשביל כבודך וכבוד רעך הבאים אחריך אקל בעיניהם לחשבם שאין כח בידי למלאות תאותם המפורסמת ובטענה זו אתה סבור להמלט ולהשמט ממה שאמרת מאין לי בשר וגומר לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה ח עתה תראה היקרך דברי אשר דברתי לך שיוכלו שאת אותן הזקנים הנאצלים מהרוח אשר עליך אשר תשיג אותך בו שיעור מהתוכחה הראוי לך בזה. וכשראה משה כן ויצא וידבר לעם את דברי ה' ויאסוף שבעים איש וגו'. הנה במקום גנותם למדנו שבחם כי אפילו בעת ההיא שסופר מהם כל הגנות הנזכר לא היה קשה למצוא שבעים איש ועוד שראוי שתשרה עליהם שכינה. ועוד סופר שנמצאו שם בעלי ענוה עצומה כאלדד ומידד שלא מלא לבם אותם לצאת האהלה ואין ספק שהיו בהם כמה וכמה כיוצא בהם והכתוב העיד שהוציא שבעים איש והעמיד אותם סביבות האהל ושירד ה' לדבר אתו והאציל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים. ומעתה נוכרח לומר שאלדד ומידד אינם מהמנין או שהיו שם שנים כנגדן שעלו שלא ברשות והוא מגונה. ולזה אני אמר שאלדד ומידד הם מכלל השבעים ושתים זקנים שנכתבו ששה לכל שבט והם שיצאו חלק. ולזה לא יצאו האהלה. ומכל מקום מפני שכבר נזכרו ונכתבו לשם זקנים שרתה עליהם הרוח ויתנבאו במחנה והוא שאמר הכתוב והמה בכתובים ולא יצאו האהלה כי היו מהכתובים בשמם אבל לא מאשר עלה עליהם הגורל לצאת האהלה ועם כל זה ויתנבאו במחנה והוא הדבר אשר היה לחדוש בעיני הנער אשר הגיד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה. וגם יהושע חרד על הדבר כסבור שעל דרך הנצוח היו עושים כיון שהיו בכתובים ולא יצאו האהלה ט ואמר אדוני משה כלאם כדי שלא תתפרסם נבואתם מפני הכבוד שהרי לא היו מהנאצלים ממנו. ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן וגו'. כבר הורגלו לומר בזה מי יתן ויהיו כל עם ה' כאלו שנתן ה' את רוחו עליהם ולא נאצל ממנו כמו השבעים איש אשר יצאו האהלה וזה אם הוא דרך צחות איננו נכון כי מה ידוע שלא חסר דבר ממנו מפני הסירותם. משל הנר שמדליקין ממנו למאות ולאלפים ואינו חסר. ועוד שכל העם היו תלמידיו ושותין את מימיו וכאשר יתן ה' את רוחו עליהם לא היה כי אם מכח מה שלמדו ממנו ובעיני דבר גדול וענוה עצומה דבר הנביא והוא שאין צריך לומר שאינו מקנא לאלו שהם תלמידיו ופועל ידיו וכמו שאמרו בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידיו סנהדרין ק"ה: אלא שהוא משתוקק שיהיו כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם מבלעדיו ואם הוא דבר שהכל מתקנאים בו הנה הוא לא יקנא בזה. ומכאן ואילך ספר איך נמשך הענין כלו וכי באמצעות אסיפת הזקנים ובחברתם אליו היה הרצון מאת השם יתעלה להוציא אל הפועל מה שייעד מענין הבשר ואמר ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה וכאמתים על פני כל הארץ וכל זה להעיד על עוצם יכלתו להרבות ולהפריץ כפי התאוה אשר הורו בפיהם ועוד. והנה הם לא חרדו אל דבר ה' אשר דבר להם ראשונה שיהיה להם לזרא כי אם שמעו היה להם לימנע ממנו אבל נאמר ויקם העם כל היום ההוא וכל הליל' וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים וגו' ירצה שאף בלקיטתו שולחה התאוה ואמר הבשר עודנו בין שניהם וגו'. כמו שנתבאר ממשפטי ה' הישרים בכל זה הענין. וזה שיעור מה שרצינו בו בזה החלק אשר בו עברנו על כל חלקי המאמר והלצנו טוב בעד הטוב זה משה במה שיוחס לו מהחטא במאמר הצאן ובקר וגו'. ולא עוד אלא שהיה לו לצורך העת לכוונה טובה וגם במה שקבלו מהטובות אם מהמן להכרח פרנסתם וגם בשלו להעתקם מרעבון תאותם וליסרם מרעתם הוא לקח טוב כי ילקחו דעת חכמה ומוסר בלי ספק ומזה נתברר כי ה' הוא הטוב אשר חין רע יורד מלפניו. ואולם במה שאמר לטובים אלו ישראל כבר הלצנו בעדם בשני הדרכים שזכרנו בשלא נפלו בחסרון הבהמיות לגמרי בהיותם נכספים אל המאכלים הפחותים והגסים ההם אשר זכרו שהיו אוכלים במצרים חנם מלחם הקדשים אשר נתן ה' להם מן השמים וגם בשכבר נמצאו בהם הרבה מהשלמים המוכנים אל הנבואה. והנה אם כן ראוי לומר להם הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל תלים קכ"ה וזה שכבר אמר למעלה הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט וגו' והכוונה שהבוטחים בה' והנשעני' על מצוותיו והנמשכים מכל הנהגתו משליכים עליו יהבן כהר ציון אשר אי אפשר לזוז ולהתמוטט ממקומו בשום זמן מהזמנים כי לא ימוט לעולם ועד. ואמר שהם בטוחים בזה יותר ממה שהיא בטוחה ירושלים בחזקה ובתקפה כי ירושלים הרים סביב לה והרי היא בצורה בהם אבל אין מן הנמנע שתכבש וה' סביב לעמו כי הוא להם חומת אש סביב במה שהישירם והגבילם במדותיהם ודעותיהם אשר בהיותם מקיר החומה הנכבד' ההיא ולפנים אין שום אומה ולשון יכולה לשלוט עליהם כי שם יהיו נשמרים מעתה ועד עולם כי לא ינוח שבט הרשע וגו' ולזה הטיבה ה' לטובים וגו'. אמנם אם ימצא בהם קצת שטו' מן הדרך והיו מוטות עקלקלותם מגיעים לפרוץ החומה הזאת יוליכם ה' את פועלי האון ויזכרו עמהם ויפרע מהם. כמו שהיה הענין באלו שנאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל כי המטים עקלקלותם מבני ישראל הוליכם ה' עם האספסוף ההוא שהם פיעלי האון בעצם וראשונה ינפרע מקצתם עם קצתם ונשאר העם נקי וטוב שנאמר מקברות התאוה נסעו העם חצרות וגו'. כי לא הספיקו הרעים להוציא העם הקדוש הזה מכללם שיאמר עליהם הטיבה ה' לטובים. ודי בזה לכוונתנו: