עקידת יצחק מ״ט

מהדורה: עקידת יצחק, פרשבורג, תר"ט

1 שמות רבה פתח ↗

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קיט, פט: לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, אָמַר דָּוִד כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה י, י: וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת, כָּךְ דְּבָרְךָ אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, אַל תֹּאמַר בַּשָּׁמָיִם אֶלָּא כַּשָּׁמָיִם, כְּשֵׁם שֶׁמִּתְּחִלָּה גָּזַר וְנַעֲשׂוּ שָׁמָיִם, אַף דָּבָר שֶׁדִּבַּרְתָּ לְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו קַיָּם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כה, יג: וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, לָמָּה כָּךְ ישעיה נה, יא: כֵּן יִהְיֶה דְּבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי, לְכָךְ נֶאֱמַר: זֶה הַדָּבָר. דָּבָר אַחֵר, וְזֶה הַדָּבָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב חבקוק א, יב: הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה' אֱלֹהַי קְדשִׁי לֹא נָמוּת, עַד שֶׁלֹא עָמַד אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאָכַל אֶת הָאִילָן, כָּךְ הָיִיתִי אוֹמֵר שֶׁלֹא יֹאכַל מִן הָאִילָן וְלֹא יָמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה' אֱלֹהַי קְדשִׁי לֹא נָמוּת, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבִּטֵּל צִוּוּיָךְ הֵבֵאתָ עָלָיו מִיתָה לְהַכּוֹת אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר חבקוק א, יב: ה' לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ, אַתָּה גּוֹזֵר וְאוֹמֵר קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ לֵאלֹהֵיכֶם, וְכֵן וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם, רִבּוֹן הָעוֹלָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁנְּהֵא קְדוֹשִׁים הָסֵר מִמֶּנּוּ הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה' אֱלֹהַי קְדשִׁי לֹא נָמוּת, אָמַר לָהֶם אִי אֶפְשָׁר, ה' לְמִשְׁפָּט שַׂמְתּוֹ. לְקַח פַּר בֶּן בָּקָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קיא, ב: גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי ה' דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם, כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה הוּא קוֹרְאָהּ לְשׁוֹן נְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יט, ב: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, וּכְשֶׁהוּא רוֹצֶה הוּא קוֹרְאוֹ לְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: לְקַח פַּר בֶּן בָּקָר, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם עַל מַה שֶּׁעָתִיד, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ט, ב: וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, לְכָךְ נֶאֱמַר: גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי ה' דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר, שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד לְאַהֲרֹן, שֶׁהִלְבִּישׁוֹ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ב, ז: כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִכָּאן אָמְרוּ כָּל כֹּהֵן שֶׁהוּא אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְאֵינוֹ בֶּן תּוֹרָה אֵינוֹ כֹּהֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, אֶלָּא נִמְאָס מִשְׁלשָׁה דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר הושע ד, ו: כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי, שֶׁכֵּן שְׁלשָׁה אַלְפִין יֶשׁ בּוֹ, שֶׁנִּמְאָס מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמִּקְדָּשׁ וּמִן הַלְוִיָּה. אֲבָל אִם הָיָה בֶּן תּוֹרָה, הוּא כְּמַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ב, ז: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא, וְאִם לָאו רְאֵה מַה כְּתִיב איוב י, כב: אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל, זֶה גֵּיהִנֹּם שֶׁהָרְשָׁעִים פּוֹרְחִים כָּעוֹף. דָּבָר אַחֵר, עֵפָתָה, שֶׁהָרְשָׁעִים עֲיֵפִים בָּהּ. וּמִי יֵרֵד לְשָׁם אָמַר רַבִּי חָמָא מִי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לַעֲשׂוֹת תַּלְמוּדוֹ סְדָרִים סְדָרִים וּבוֹעֵט, שֶׁנֶּאֱמַר איוב י, כב: צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים. מלאכי ב, ז: וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, אִם יָגַע בָּהּ אֵלּוּ לֹא דַיּוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא נַעֲשָׂה תַּלְמִידוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה נד, יג: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', וְכֵן ישעיה ל, כ: וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ. דָּבָר אַחֵר, זֶה הַדָּבָר, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב הושע יד, ג: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב תהלים כו, ו ז: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה. יָכוֹל אַף לְהַקְרִיב פָּרִים וְאֵילִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה. לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים רִבּוֹן הָעוֹלָם, הַנְּשִׂיאִים חוֹטְאִים וּמְבִיאִים קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶם, מָשִׁיחַ חוֹטֵא וּמֵבִיא קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אָנוּ אֵין לָנוּ קָרְבָּן. אָמַר לָהֶם ויקרא ד, יג: וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגוּ וגו'. אָמְרוּ לוֹ עֲנִיִּים אָנוּ וְאֵין לָנוּ לְהָבִיא קָרְבָּנוֹת. אָמַר לָהֶם, דְּבָרִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', וַאֲנִי מוֹחֵל עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם. וְאֵין דְּבָרִים אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים א, א: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה. אָמְרוּ לוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִין, אָמַר לָהֶם בְּכוּ וְהִתְפַּלְּלוּ לְפָנַי וַאֲנִי מְקַבֵּל, אֲבוֹתֵיכֶם כְּשֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בְּמִצְרַיִם לֹא בִּתְפִלָּה פָּדִיתִי אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ב, כג: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ. בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ לֹא בִּתְפִלָּה עָשִׂיתִי לָהֶם נִסִּים, שֶׁנֶּאֱמַר יהושע ז, ו: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו, וּמַה אָמַרְתִּי לוֹ יהושע ח, יח: נְטֵה בַּכִּידוֹן. בִּימֵי הַשּׁוֹפְטִים בִּבְכִיָּה שָׁמַעְתִּי צַעֲקָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר שופטים ו, ז: וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. בִּימֵי שְׁמוּאֵל לֹא בִּתְפִלָּה שָׁמַעְתִּי לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א ז, ט: וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה'. וְכֵן אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהִכְעִיסוּנִי בִּשְׁבִיל שֶׁבָּכוּ לְפָנַי רִחַמְתִּי עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיה לא, ו: כֹּה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וגו', הֱוֵי אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם לֹא זְבָחִים וְלֹא קָרְבָּנוֹת אֶלָּא דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'. לְכָךְ אָמַר דָּוִד תהלים כו, ו: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, אֵינִי אוֹמֵר לְהַקְרִיב לְךָ, אֶלָּא לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה, שֶׁאֲנִי מוֹדֶה לְךָ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. דָּבָר אַחֵר, קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, אָמַר משֶׁה דברים לג, כז: מְעוֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם, אֵלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּזְכוּתָן נִבְרָא הָעוֹלָם וַעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד. רַבִּי אוֹמֵר דברים לג, כז: וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב, זֶה הָמָן, שֶׁנֶּאֱמַר אסתר ז, ו: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, וְלָמָּה צַר וְאוֹיֵב, אֶלָּא צַר לְמַעְלָן וְאוֹיֵב לְמַטָּן, צַר לָאָבוֹת וְאוֹיֵב לַבָּנִים, צַר לִי וְאוֹיֵב לְךָ. דברים לג, כז: וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד, אֵלּוּ בָּנָיו. דברים לג, כח: וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב, אֵין עַיִן אֶלָּא נְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה כט, י: כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵמָה וַיְעַצֵם אֶת עֵינֵיכֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל גְּדוֹלָה חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁנֶּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית בִּשְׁבִיל טוֹבָתָן, שֶׁהוּא מוֹרִיד לָהֶם מָן מִן הַשָּׁמַיִם וּמַעֲלֶה לָהֶם מִן הָאָרֶץ טָל, שֶׁנֶּאֱמַר שמות טז, יד: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְכֵן דברים לג, כח: אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, אָמַר לָהֶם דברים לג, כח: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה', בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דברים לג, כח: מָגֵן עֶזְרֶךָ, כְּנֶגֶד אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יד, כ: אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. דברים לג, כח: וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ, כְּנֶגֶד יִצְחָק, שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ כְּנֶגֶד הַחֶרֶב. דברים לג, כח: וְיִכָּחֲשׁוּ אוֹיְבֶיךָ לָךְ, כְּנֶגֶד יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית לו, ו: וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. דברים לג, כח: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ, בִּימֵי מָרְדְּכַי, שֶׁנֶּאֱמַר אסתר ו, יא: וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס, מִי גָרַם לְמָרְדְּכַי לָבֹא לִידֵי הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת, אֱמֹר שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בְּכָל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר אסתר ד, א: וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, מֵאַחַר שֶׁרָאָה עַצְמוֹ בִּגְדֻלָּה לֹא הֵגֵס לִבּוֹ וְלֹא עָמַד מִן הַתְּפִלָּה, אֶלָּא אסתר ו, יב: וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי, כְּשֵׁם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה. דברים ל, ז: וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, לֹא עָלֶיךָ אֶלָּא עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ, וְאַתָּה תַעֲמֹד לְךָ מִן הַתְּפִלָּה, לָאו, אֶלָּא מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, דברים ל, ח: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה מָרְדֳּכַי, שֶׁנֶּאֱמַר אסתר ו, יב: וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁחָזַר לְשַׂקּוֹ וּלְתַעֲנִיתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים. אַף כָּאן הוּא אוֹמֵר, זֶה הַדָּבָר, לְפִי שֶׁלֹא הִתְרַצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ט, כ: וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ. דָּבָר אַחֵר, וְזֶה הַדָּבָר, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב משלי ג, לה: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה, תֵּדַע לָךְ, מָה אָמַר בְּרֹאשׁ דִּבְרֵי הַיָּמִים: אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ וְכֵן כֻּלָּן, וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא בְּאֶחָד מֵהֶם כָּבוֹד, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְיַעְבֵּץ, שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים א ד, ט: וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו. לָמָּה כָּתוּב בּוֹ כָּבוֹד, עַל שֶׁיָּגַע בַּתּוֹרָה, הֱוֵי: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַהֲרֹן, מַה כְּתִיב מלאכי ב, ו: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, מָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שמות כח, ב: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, וְכָל אֵלּוּ בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁהָיָה יָגֵעַ בָּהּ, הֱוֵי: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ. דָּבָר אַחֵר, וְזֶה הַדָּבָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קיט, פט: לְעוֹלָם ה' דְבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, וְכִי אֵין דְּבָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִצָּב בָּאָרֶץ אֶלָּא בַּשָּׁמָיִם, אָמַר רַבִּי חִזְקִיָה בַּר חִיָּא מִפְּנֵי שֶׁהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּבָר בַּשָּׁמַיִם וְאַחַר רְד"וּ שָׁנִים בָּאֲתָה הַהַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַצַּדִּיק, כֵּיצַד בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בראשית יב, א ב: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מַה הֲנָאָה יֵשׁ לִי בְּכָל הַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ וַהֲרֵינִי הוֹלֵךְ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא בָנִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם כְּבָר אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אַתָּה מוֹלִיד. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּךְ אֲנִי רוֹאֶה בַּמַּזָּל שֶׁלִּי שֶׁאֵינִי מוֹלִיד. אָמַר לוֹ מִן הַמַּזָּל אַתָּה מִתְיָירֵא, חַיֶּיךָ כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לִמְנוֹת אֶת הַכּוֹכָבִים כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לִמְנוֹת בָּנֶיךָ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֶעֱלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם לְמַעְלָה מִכִּפַּת הָרָקִיעַ וְאָמַר לוֹ בראשית טו, ה: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶת אֵלּוּ וְאִי אַתָּה יָכוֹל לִמְנוֹתָם, כָּךְ יִהְיֶה זַרְעֶךָ שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִמְנוֹתָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּיַעֲקֹב שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ בראשית כח, יד: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. וְכֵן בראשית מו, ד: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְקִיֵּם לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱוֵי: לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַהֲרֹן שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְאָמַר לוֹ שמות כח, א: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְקִיֵּם לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱוֵי: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, יָבוֹא קָדוֹשׁ, וְיִכָּנֵס לְקָדוֹשׁ, וְיַקְרִיב לִפְנֵי קָדוֹשׁ, וִיכַפֵּר עַל קְדוֹשִׁים. יָבוֹא קָדוֹשׁ, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קו, טז: לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'. וְיִכָּנֵס לְקָדוֹשׁ, זֶה מִקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות טו, יז: מִקְדָּשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. וְיַקְרִיב לִפְנֵי קָדוֹשׁ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט, ב: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. וִיכַפֵּר עַל קְדוֹשִׁים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט, ב: קְדשִׁים תִּהְיוּ. לְקַח פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב ישעיה מו, י: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית. פַּר אֶחָד, זֶה אַהֲרֹן. וְאֵילִם שְׁנַיִם, זֶה אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, רֶמֶז נָתַן לוֹ שֶׁשְּׁנֵי בָנָיו עֲתִידִין לָמוּת וְאֵינָן מְשַׁמְּשִׁין אֶלָּא שְׁנָיִם. דָּבָר אַחֵר, וְזֶה הַדָּבָר, בְּאֵיזֶה זְכוּת הָיָה אַהֲרֹן נִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, זְכוּת הַמִּילָה הָיְתָה נִכְנֶסֶת עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא טז, ג: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, זוֹ הַמִּילָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר בראשית יז, י: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר מלאכי ב, ה: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, זְכוּת הַשְּׁבָטִים הָיְתָה נִכְנֶסֶת עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם, מִנְיַן זֶה, י"ב, וְאֵלּוּ הֵן י"ב אֲבָנִים שֶׁהָיוּ נְתוּנוֹת עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וַעֲלֵיהֶם שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים, וְכַסֵּדֶר הַזֶּה הָיוּ נְתוּנוֹת, רְאוּבֵן שָׁדַרְגָּנִין, שִׁמְעוֹן שִׁמְפּוֹזִין, לֵוִי דְּיָקְנִיתִין, יְהוּדָה בְּרָדִינִין, יִשָֹּׂשכָר סַנְפִּירִינוֹוּן, זְבוּלוּן אִסְמָרַגְדִּין, דָּן כּוֹחָלִין, נַפְתָּלִי אָבָאטִיס, גָּד הִימוֹסְיוֹן, אָשֵׁר קְרוֹמַטִּיסִין, יוֹסֵף פְּרָאלוֹקִין, בִּנְיָמִין מַרְגָלִיטוֹס. מַה טַּעַם, שֶׁיְהֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּבְבִגְדֵי כֹהֵן בִּכְנִיסָתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִזְכָּר לִזְכוּת הַשְּׁבָטִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה פַּדְגוֹגוֹ נִכְנַס אֶצְלוֹ לְלַמֵּד סַנֵּיגוֹרְיָא עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן הָעוֹמְדִים עָלָיו שֶׁמָּא יִפְגְּעוּ בּוֹ, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ הִלְבִּישׁוֹ פּוֹרְפִּירָא שֶׁלּוֹ שֶׁיְהוּ רוֹאִין אוֹתוֹ וּמִתְיָרְאִין מִמֶּנּוּ. כָּךְ אַהֲרֹן הָיָה נִכְנַס בְּכָל שָׁעָה לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְאִלּוּלֵי זְכֻיּוֹת הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ נִכְנָסוֹת עִמּוֹ וּמְסַיְּעוֹת אוֹתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִכָּנֵס, לָמָּה, שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁם, מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ מִדְּמוּת לְבוּשֵׁי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי כח, מ: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתָּנֹת, כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב ישעיה נט, יז: וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם. וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, כֵּיצַד הָיוּ נְתוּנִים, טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת, עַל אֹדֶם הָיָה כָּתוּב, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב רְאוּבֵן. עַל פִּטְדָה הָיָה כָּתוּב, שִׁמְעוֹן. עַל בָּרֶקֶת הָיָה כָּתוּב, לֵוִי. וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נוֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם, עַל נוֹפֶךְ הָיָה כָּתוּב, יְהוּדָה. עַל סַפִּיר הָיָה כָּתוּב, יִשָֹּׂשכָר. עַל יַהֲלֹם הָיָה כָּתוּב, זְבוּלוּן. וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה, עַל לֶשֶׁם הָיָה כָּתוּב, דָּן. עַל שְׁבוֹ הָיָה כָּתוּב, נַפְתָּלִי. עַל אַחְלָמָה הָיָה כָּתוּב, גָד. וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, עַל תַּרְשִׁישׁ הָיָה כָּתוּב, אָשֵׁר. עַל שֹׁהַם הָיָה כָּתוּב, יְהוֹסֵף. עַל יָשְׁפֵה הָיָה כָּתוּב, בִּנְיָמִין שִׁבְטֵי יְשׁוּרוּן:

1 מנחות פתח ↗

אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּסָבָא: גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה שְׁמֹנָה עָשָׂר טְפָחִים, הָרַגְלַיִם וְהַפֶּרַח שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטִפְחַיִים חָלָק, וְטֶפַח שֶׁבּוֹ גְּבִיעַ וְכַפְתּוֹר וָפֶרַח, וְטִפְחַיִים חָלָק, וְטֶפַח כַּפְתּוֹר.

1 סנהדרין פתח ↗

וּמִי נְפִישִׁי כּוּלֵּי הַאי? וְהָאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּיה וְהֵן מוּעָטִין. אִם אֶלֶף הֵם – אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם, אִם מֵאָה הֵם – אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם, אִם שְׁנַיִם הֵם – אֲנִי וּבְנִי הֵם.

1 יבאר מדרך התכמה והסכמת הנבואה כי צורת המנורה הזאת קומתה גביעיה כפתוריה ופרחיה זאת תורת האדם בלי ספק:

2 וזה מעשה המנורה

3 במדרש ש"ר פ' ל"ז בשעה שאמר לו הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבונו של עולם יכולין ישראל לעשותו אמר לו אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו.

4 כבר דברנו בענין המנורה הטהורה בכלל שאר הכלים הנוראים מה שהיה נאות על פי הדרך שדרכנו בשער הקודם. אמנם כבר העירונו בה שלא יספיק הדבור ההוא לתת טעם אל כל מעשיה ודקדוקיה ושראוי ליחד עליהם הדבור. וזה במה שנתבונן כמה הקפידה החכמה האלהית במעשה המנורה תבניתה וצלמה וזאת קומתה וצורתה כי מלבד היותה קנה אחד באמצע ושלשה קנים יוצאים מצדה האחד ושלשה מצדה השנית כמו שביארנו הנה יש עוד לעיין ולא מעט בהמצא שמה שלשה מיני ציורים מתחלפים גביעים כפתורים ופרחים. וכן היות שלשה גביעים משוקדים בכל קנה וקנה כפתור ופרח כפתור תחת שני הקנים ממנה מלבד מה שהיו במטרה עצמה גביעים כפתורים ופרחים. שכל אלו הענינים לא יאמן שבאו בתורת האלהית במקרה וכאשר הזדמן כי אות אחת מכל הספור הזה אם תהיה פסוקה או בלתי מוקפת גויל הס"ת כלו פסול מנחות כ"ט: וחלילה ליוצרנו שיצוה לכתוב בתורתו התמימה כל זאת ההקפדה קודם מעשה ובשעת מעשה מדמיונות האנשים אשר יכוונו בהם ליופי לא זולת. ובדין היה באמת שיתקשה משה במעשה המנורה עד שיגלה לו סודה בלי ספק. וקשה עוד כי במצות בהעלותך את הנרות וגו' ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וגו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרח' במדבר ח׳:ד׳ כי מה ענין מעשה המנורה אצל ההדלקה ועוד מהו אומרו שם כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה מי הוא העושה ולמה יזכיר זה. ועוד מה שאמרו ז"ל ספרי פ' בהעלותך מגיד שבחו של אהרן שלא שנה מה קושי יש בהטבת הנרות שהיה לו לשנות והלא כל הכהנים כשרים בה. ועוד מה שנמצא במדרשות תנחומא בהעלותך והביאה הרמב"ן ז"ל שם א"ל הקב"ה לך אמור אל אהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מוכן הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם. כי כמו שהקשה הוא ז"ל שם בהבטל הבית הכל בטל ומה שתירץ הרב ז"ל שעל צרות חנוכה היו אומרים הוא רחוק שיתישב דעתו במצוה קלה מדברי סופרים תחת העבודה הגדולה ההיא מה שלא נתיישב בכל העבודות שעשה קודם בשמונה ימי המלואים ובעבודות כלן שהיו בידו. לכל זה אני אומר שראוי ומחוייב שיצורף אל העיון הראשון עיון או עיונים אחרים בהם יתיישב דעת השומע והמשמיע בכמו אלו הענינים הנפלאים. ואומר כי עם היות שהתורה האלהית זכרה אלו הענינים הנפלאים שנזכרו בשער הקודם לפי טבעם וסדרה אותם מהקודם אל המתאחר כמו שהם ידועים ומסודרים אצל חכמתו ית' שהוא הסבה ראשונה לכל ב"ה. הנה הוא מבואר שהגעת האדם אליהם אינה על זה האופן רק ענינו הוא בהפך לפי שצריך להתחיל מהקרוב אליו ראשונה ולעלות מהמתאחר אצל הטבע אל הקודם עד שיעלה אל מעלת הנבואה כי אז תגיע מחשבתו וידיעתו בהם דרך ירידה כענין שנאמר בו יתברך בראשית י״ח:כ״א ארדה נא ואראה וגו'. שם י"א הבה נרדה וגו' וכמו שנאמר במראה הסולם שם כ"ח עולים ויורדים בו וכאשר יתבאר במקומו. והנה יתכן זה כשיושקף בזה הענין הנכבד דרך מבוא הבית הגדול והקדוש הזה מן המחיצה הראשונה אל הבית התיכון וממנו אל קדש הקדשים וזה כי כבוא עיון האיש הנלבב אל החצר החצונה ויתבונן בענינה ובמעשים אשר יעשו בה אשר כלם מכוונים להתם פשע ולכלות חטאות הצבור והיחיד. הנה הוא יתן אל לבו כי אין לבא אל שער המלך והוא לבוש בגדים צואים מהמדות הרעות והתכונות הפחותות הבהמיות המטרידות מכל שלמות וכי הוא מחוייב להפשיטן ולהסירם מעליו ולכלותם מהר. כאשר נתאכלו שם על המזבח החצון כל גופי אלו הבעלי חיים הדומים אליו בזה לפי שהם המחטיאים האנשים והמרחיקים אותם מהצלחתו. ואחרי כן ישתדל ללבוש בגדי נקיות וטהרה כאשר היו שמה מי כיור לרחצ' כי זה מה שיכליל לסור מרע ועשה טוב תהילים ל״ד:ט״ו המחוייב קדימתו למעלת העיון כי הבא אליו זולת זה יציץ ונפגע וכמו שאמר שמות ל׳:כ׳ בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. אמנם אחרי התקון הזה כבר יהיה לו רשות לבוא לבית המקדש הוא ההיכל אשר שם כלי הקדש הנזכר מנורה בדרום ושלחן בצפון יומא כ"א: על דרך שאמר החכם חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה משלי ט'. כל החכמים הסכימו שהחכמה כלה אחת היא כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו. אלא שנחלקה לשבעה חלקים למספר חלופי הנושאים אשר יתחלקו אליהם מיני דרושים עד שלזה יקראו שבע חכמות וכמו שאמר שם שלחה נערותיה תקרא וגו'. וזה ענין המנורה בעצמה כי כלה אחת מקשה אחת היא ונחלקה לשבעה קנים. האמנה כי היותר נכון הוא שירמוז החכם במאמריו אלו אל התורה האלהית שכך ענינה ושתהיה היא גם כן הוראת המנורה הטהורה אשר בהיכל על דרך שאמר החכם שם ו' כי נר מצוה ותורה אור כי מפני שהוטלה עליה הנהגת האדם והישרתו להדריכו באור אמתתה היה ענינה להיות הקנה האמצעי רומז אל כללות כוונתה והששה קנים מפה ומפה מיוחסים אל כוונות חלקיות נפרדות אשר בהם תושלם אותה הכוונה עד שתהיה בזה כמנורה העליונה אשר בשמים. השמש שהוא הקנה האמצעי הוא אשר עליו הוטל עקר ההנהגה וששה כוכבי לכת שלשה מפה ושלשה מפה הם עוזרות ומשרתות לשלמות הכוונה אשר כתבנו בשער שעבר. והנה זה הענין בעינו כוונו וסדרו המשורר בדמותו וצלמו במזמור השמים מספרים תהלים י"ט. כי אחר שזכר הנהגת העולם ע"י מנורת צבא השמים ואמר כי השמש הוא העקרי בכלם והשאר כאלו הם עובדים עבודתו ושומרים משמרתו כי על זה אמר והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' כי החתן ודאי כך ענינו הוא העקר כמלך בגדוד ושושביניו הולכים מימינו ומשמאלו. אמר כי כן הוא התורה האלהית מנורה טהורה על זאת התמונה עצמה ואמר. תורת י"י תמימה וגו' עדות ה' נאמנה וגו' פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה וגו' יראת ה' טהורה וגו' משפטי ה' אמת וגו' הנחמדים וגו'. והנה הפסוק הראשון הוא הקנה האמצעי שבה כלומר עקר הכוונה ותכליתה והוא השבת הנפש אל מקום נצחיותה אשר א"א זולתה אמנם יחלקו כוונתיה לשני חלקים ראשונים. הראשון אל השמאל אשר ענינו עם הכח החמרי. והשני אל הימין אשר ענינו עם הכח השכלי. וכל אחד מהם נחלק לשלשה חלקים נפרדים. והנה עם זה יהיו שלשה מפה ושלשה מפה והיא לבד. והנה להיות החלק החמרי נבדל מטבעו מכל שלמות עד שיהיה זר וקשה אצלו כענין רועה בקר או עובד אדמה שלא יצייר בלבו יוכל להצליח למלוכה יועיל מאד לזה החלק התוריי ההגדיי אשר אמר עליו עדות ה' נאמנה בהעיד מהצלחת אבותינו הראשונים והשתלשלות זרעם אחריהם אשר כל זה מורה שאין מחיצת החומר מפרדת בין האדם ובין שלמותו. ולזה אמר בראשון משלשה קני השמאל עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. והנה שהרצון והבחירה אשר בכח המתעורר הם שרי צבאות של זה החמר וכבר קדמו להם תכונות רעות ומדות פחותות וראוי להחליפם ולהמיר אותם רעות בטובות לזה הוצרכה התורה להפריד חלק מחלקיה והוא הבא על המצות המידותיות בהרחקת העושק והגזל והשנאה והרכילות והנקימה והנטירה ורבית כמו אלה גם לקבוע מדות טובות כהטבת הזולת והרחמנות והחנינה בכל מה שיבא הצורך עד שיהיו המדות הטובות בהם בטבע ובקנין ואל זה החלק קרא המשורר פקודי ה' ישרים משמחי לב מפני שהוא מבואר שקניני המעלות הם נתנים לו לאדם בתורת פקדון אשר הפקד אתו להשתמש בו בעת צורכו ואז הם משמחות לבעליהן ולא באופן אחר שכבר נתבאר אל החוקר שהשמחה היא האות והסימן אשר יורה על הקנין השלם. וכמו שאמר הכתוב דברים ט״ו:י׳ נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כמו שיתבאר במקומו. אמנם לפי שכבר יאות אל זה החלק החמרי אחרי הכבס והטהר על זה האופן לקבל עליו עול המצות התוריות בדברים שבינו למקום כענין ציצית תפילין מזוזה ופסח וסוכה ולולב וכיוצא בו אשר יוכל בהם לפקוח עיניו על תכליתו האחרון אחר שלא היה ענינם מועיל אל החיים הזמניים. וזה מה שאמר עליהם מצות ה' ברה מאירת עינים ואלה הם שלשה קני מנורה אשר מצדה השמאלית. אמנם השלשה אשר לימינה אשר הוא החלק השכלי הענין הראשון והיותר מיוחד הוא החלק אשר אמר עליו יראת ה' טהורה כי זה מה שיחוייב מההשכלה בו יתברך ומהשגת נוראותיו כי סוף כל מה שנאמר באברהם בראשית כ״ב:י״ב. עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' ואמר הוא יתברך דברים ה׳:כ״ו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. ומזה הענין באו כמה מצות בתורה שם ו' מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' את ה' אלהיך תירא וגו' כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' האל הגדול הגבור והנורא. ושלמה אמר קהלת י״ב:י״ג את האלהים ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם. ואמר עומדת לעד בהשאר השכל. והענין השני אשר ראוי לישרו אליו הוא אמונת השכר והעונש כי לא יפול ברשת הפילוסופים האומרים כי מרוב רוממותו אינו מסדר אלו העמנים השפלים כי לזה סמך משה לשם דברים י׳:י״ח עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם וגו' ולזה ייחדה התורה החלק אשר תספר מכל האנשים המורדים והפושעים אשר הביא עליהם משפט כתיב כענין דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ומצרים אנשי המדבר קרח ועדתו ורבים זולתם אשר על כלם אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדו לומר כי המשפטים צדקו יחדו עם המרדים כמו שאמר במצרים שמות י״ח:י״א כי בדבר אשר זדו עליהם וזה מה שיורה על עוצם ההשגחה המוטל על השכל להשכילו. ועוד יש להישיר זה החלק אל ההצלחה הנפשיית המיוחדת אליו והוא תכלית הכל אשר עליו נאמר ראשונה תורת ה' תמימה משיבת נפש אשר לזה החלק ייחדה התורה החקים אשר המקיימים לא יקוה מהם תועלת אחר זולת זה. וכמ"ש המשורר תהילים קי״ט:ל״ג הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב יאמר שטבע שמירת אלו החקים הוא לשכר הכרוך בעקבם לעו"הב. ולזה אמר שם נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב. ולזה אמר על זה הקנה השלישי מהמנורה הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' גם עבדיך נזהר בהם בשמרם עקב רב. לומר כי החקים בייחוד וכל שאר המצות הם ענינם נחמדים מאד מצד מה שישיגו עושיהן בהם מיד התועלת והערבות המגיעים מזהב ומפז ומהדבש ונופת צופים. אמנם גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב שהוא ההצלחה הנפשיית המכוונת מהן כמו שכתבנו בפרש' משפטים שער מ"ו. והנה על זה האופן היתה התורה האלהית מנורה טהורה מאירה אל עבר פניה ואשרי הזוכה להעלות נרותיה כתקנן כי הנה היא מצוה תמידי' לא תסור לעולם כי על זה היה מתפלל בסמוך שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך וגו'. וכבר יצדק על זה מאמר חז"ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה כי כמרא' אשר צוה ה' את משה כן עשה את המנורה. וזהו מה שסדר סמוך אליה השלחן הטהור כמ"ש החכם משלי ח' אף ערכה שלחנה כי שם מערכות לחם הפנים הוא הלחם אשר נתן ה' לאוכל' ליושבים על שולחנו המראה בתורה פנים מאירים וצוחקים פנים נוראים תמידים. והיה הערך האחד שש חלות ויקרא כ"ד כמספר חמשה חומשי תורה ותורה שבעל פה לחלק אחד. ושש חלות המערכת השנית כנגד שתא סדרים שאליהם תחלק תורה שבעל פה. ומספר העשרונים שבהם ארבע ועשרים ספרים שיש בתורה שבכתב ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ואולם לפי מה שאמרנו המנורה הטהור' תרמוז אל חכמת התור' האלהית בכלליה וחלקיה הכוללים כל החכמות כמו שכתבנו בשער מ"ו הנה מהראוי שצורתה ותכונת' בכל חלקי פרטיה ועניניה אשר זכרנו אותם ראשונ' תרמוז אל נושא זאת החכמ' והתורה ושלמותה הוא המחוייב לרדוף אחריה עד השיגה ואופן השגותיו ודרך הגעתן ממדרגה למדרג' וענין השתמשו בכחותיו הנפשיות המעשיות והעיוניות אשר זה לעומת זה עשה האלהים להאיר אל פני השכל עצמו. ואמנם צורת המנורה תבנית' וכל מלאכת' לעבודת' זאת תורת האדם השלם שחכמתו תאיר פניו כמ"ש החכם משלי כ׳:כ״ז נר ה' נשמת אדם שעל הדרך הזה אמר המליץ בחינות עולם פ' ט"ז התורה והאדם חבורם הוא נר ה' בארץ. וכמו שהשלמנו הענין בשער מ"ד. ולפי שנתקיים זה השם אל האיש השלם קיום שכלי מבואר. הנה כאשר ראה זכריה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה וגו' ושאל אל המלאך הדובר בו ואמר מה אלה אדוני זכריה ד׳:ב׳ באה לו התשוב' בתמי' וכדמות גערה ואמר הלא ידעת מה המה אלה זה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל. כי בנקל היה לו להשכיל מזה כי האיש ההוא המתואר במנורה באלו המראות יצליח למלוכה לא בחיל ולא בכח כמו שראה המנור' ההיא מאירה ומסתפקת מעצמה מהזתים אשר עליה ולא תקוה לאיש ולא תיחל לבני אדם. ואחר ששמה מורה על מהותה מסכים אל מה שאמרנו הנה הוא מבואר שחלקי' גם כן יורו על משיגים ממשיגיו. וזה כי ענין הקנים יורה קנין דבר מהוראת השם הקרוב שנאמר משלי ד׳:ז׳ קנה חכמה קנה בינה ובכל קניניך קנה בינה. והגביעים ירמזו אל הקבול והשמיעה כמו שהם צורת כלים מקבלים ומחזיקים הדבר הנתון בתוכם. והכפתורים יורו על הגלות והראות ענין כמו שהם בשמים בולטים ונראים סביב הדבר שנעשו לו למראה. והפרחים הוא סימן הצמיח' מהדבר אשר לא היה מתחל'. ואחר שנתבארו כל אלו הגבולי' הנמצאים בה ראוי לכוין אל ענינה בצירוף מה שקבלו חז"ל משיעור קומת' ותוכן מעמד הגביעים והכפתורים והפרחים הן בגוף המנורה הן בקני' אשר לא באו ענינים אלו מפורשין בשיעורן בכתוב ותחלה נתעורר אל שיעור קומתה אמרו מנחות כ"ח: שהוא י"ח טפחים שהוא שיעור קומת האדם הבינוני. וגם הוא כמספר י"ח לומר שהחי המאיר המזהיר חוייב להמשך אל הענין אשר תרמזנו צורת המנורה הזאת. כמו שאמר ישעיהו ל״ח:י״ט חי חי הוא יודך כמוני היום. ואמר ד"ה א' י"א בן איש חי רב פעלים. קהלת ז׳:ב׳ והחי יתן אל לבו ולדעתי בלשון הזה נשתמשו חז"ל כמו שאמרו במסכת סוכה בפרק ד' מ"ה: ובמסכת סנהדרין בפרק חלק סנהדרין צ"ז: א"ר חזקיה א"ר ירמיה בשם רשב"י ראיתי בני עליה והנם מועטים אם אלף הם אני ובני מהם ואם מאה הם אני ובני מהם ואם שנים הם אני ובני מהם ומי זוטרי כולי האי והאמר מר תמני סרי אלפא פרסא הוו דרא קמא דקב"ה שנאמר יחזקאל מ״ח:ל״ה סביב שמנה עשר אלף לא קשיא הא דאסתכלי באספקלרי' המאיר' הא דמסתכלי באספקלר' שאינ' מאיר' ודאסתכלי באספקלרי' המאיר' זוטרי כולי האי דקאמר אם ב' הם והא אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושתא צדיקי דמקבלי אפי שכינתא כל יומא שנאמר ישעיהו ל׳:י״ח אשרי כל חוכי לו ל"ו בגמטריא הכי הוו לא קשיא הא דעיילי בבר והא דעיילי בלא בר. הנה כי באמרם תמני סרי אלפי פרסא הוו דרא קמא יראה שהוא שוה לאומרם שהחי המדבר הוא המדרג' הראשונ' אשר יראו בפני שכינה כי הנה השמנה עשר הוא מספר החי כמו שהשלשים ושש אמרו שהוא מספר ל"ו והאלף הוא סימן למדבר שכן הוא המדבר מדרגה רביעית בנמצאות כמו שהאלף היא מדרגה רביעית במספר. אמנם אמר שהחי מדבר בכלל הוא מתראה באספקלריא שאינה מאירה. והנה רבים מאד בערך העם ההולכים לאור התורה האלהית הנתונה על ידי אספקלריא המאיר' וכל בני התורה הם מסתכלים בה אם מעט ואם הרבה וגם בהם יש כתות יש דלא פחות עלמא מהם מל"ו אבל עילי ברשות ויש בני עליה מועטים דעילי בלא רשות הנה שמספר הזה הוא יורה בדרך המשל על הענין אשר רצינו אליו מקומת המנור' והנה כאשר תכה מספר הי"ח במספר היסודות הארבע' אשר מהם נבנה האדם החי הנה יעלו לע"ב והוא מספר שני חיי האדם על דרך קירוב וכמו שאמר תהילים צ׳:י׳ ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' ואם תוציא הבזך של הפתילה ישארו מדוייקים. ודומה לזה מצאתי כתוב חמשה חומשי תורה כנגד המנור' נאמרו. בראשית שבעה תיבות כנגד שבעה נרות ואלה שמות י"א תיבות כנגד י"א כפתורים. ויקרא ט' תיבות כנגד ט' פרחים. וידבר י"ז תיבות כנגד גבהה של מנורה שהיא י"ז טפחים ומשהו ואף על פי שבמנחות חשיב להו י"ח כיון שהאחרון חסר לכך לא נכתבה תיבה. אלה הדברים כ"ב כנגד כ"ב גביעים ע"כ. הנה הדברים הם ערבים ומתוקים ותומכים ידנו במה שאנו בדרכו וככה היא צורתה דרך גדול' וצמיחתה הנה חז"ל אמרו רמב' ה' בית הבחירה פ"ג שהיו לה בתחתיתה שלשה רגלים והנה הם רמז שלשה התחלות אשר ביארם החכם שהם התחלות כל הווה. החומר וההצור' וההעדר אשר זכרם רבי עקביא באומרו רבות קהלת ר"פ י"ב וזכור את בוראך בארך כמו שיבא במקום אחר ולמעל' מהם השדה שהיא כמו תיבה לרמוז כי מן התחלות האלו האדם בא לעולם שכן העולם נקרא בלשון חכמינו ז"ל אכסדרה ושדה כדאיתא במסכת בתרא כ"ה. ומתוך השדה ההיא יוצא פרח הוא הפרח הראשון אשר עליו נאמר עד ירכה עד פרחה והיא הצמיח' הראשונ' אשר בפעולות החיוניות אשר בו יתחיל האדם לבחור בטוב ומאוס ברע כמו שאמר ישעיהו ז׳:ט״ו חמאה ודבש יאכל לדעתו בחור בטוב וגו' וזה מה שימשך לו עד תכלית שתים עשרה שנה כי אם אמרו אבות פ"ה בן ה' למקרא וכו' הכל הוא במקר' ובהכרח. ולזה היו ברגלים ובשדה ובפרח שלשה טפחים אשר בהכאה הד' הם י"ב. אמנם מתחלת שנת שלש' עשר ואילך כבר יחל רוח י"י לפעמו ולהביאו לכלל מצוות להיותו מעלה על לבו שיש שלמות אחר ותכלית יותר נכבד למציאותו מאשר חשבו עד הנה. אבל לא יתחזק בו זה הענין עד הגיעו לכלל העשרים. וזה מה שאמרו ז"ל שבת פ"ט: שבית דין של מעלה אין עונשין כי אם מעשרים ואילך. ולענין זה היו בקני המנורה סמוך לפרח התחתון הנזכר שני טפחים חלק מנחות כ"ח: רמז לח' שנים עד תשלום העשרים שבהם האדם חלק מהמעשים הנאותים עם שכבר צמח בו סימן טהרה כמו שאמרנו. ואולם כאשר עברו עשרים שנה והתחיל שנת עשרים ואחת אז כבר בא לכלל שמיעה וקבלת הלמוד והמוסר שיעור שיראה ממנו ולחוץ. ולזה היו שם בסוף כ' ותחלת כ"א טפח שבו גביע כפתור ופרח שם. וכבר אמרנו שהגביע הוא סימן הקבול. והכפתור והפרח הם מורים על הראות בו פריחת השלמות וצמיחת בשיעור יותר גדול מהראשון. אמנם היו אחר הגביע והכפתור והפרח שני טפחים אחרים חלק שהם שמנה שם שנים אחרים שעומד בהם על ענין אחד כי עד הגיעו לכלל שלשים לא יבואו מעשיו מסודרים ע"י בישול וכ"ש בהגיעו לשלשים ושנים כי אז יקנה לב לדעת לפעול פעולו' השכל אם מהעיוניות אם מהמעשיות על אופן יותר נאות. ולזה אחר שני טפחים אלו החלקים היה הכפתור הראשון שבו יתחילו לצאת הקנים שלשה מפה ושלשה מפה כי אז באמת יתחזק לעורר ולזרז כחותיו השכליות והחושיות להתיחד לעבודת השכל ולשאת משאו לכלם יחלוק לאיש מנת חלקו וכוסו כפי מה שכוון מהבורא יתעל' ביצירתו. ואולם כדי לבאר זה ולבוא עד תכונתו נצטרך להזכיר הנה מה שכתב החוקר בפיליסופיא אשר במדות כשדבר על הכחות השכליות מפני שלא ימלט מהיות שלמות האדם על האופן ההוא עצמו או קרוב ודומה לו והוא מה שביאר שם שהשכל האנושי יחלק בחלוקה הראשונה לשני חלוקים. הראשון העיוני והוא בדברים ההכרחיים הנצחיים. והשני המעשי המתישר בענינים האנושיים האפשריים. והעיוני יחלק אותו לשלש מעלות זו למעלה מזו הראשונה הכח אשר בו ידע הדבר הנקנה במופת לקוח מהקדמות ראשונות אשר אין עליהם מופת כמו המוחשית או המושכלות הראשונות וקרא לזה הכח דעת. אמנם בכח הזה לא יושגו ההקדמות הראשונות במופתים ולא יתבררו באמתתם כי אין לו רק להמשך מהקדמות ידועות תולדות שיתחייבו מהם על כל פנים וכמו שאמר' חגיגה י"ד. מבין דבר מתוך דבר. אמנם יש כח למעלה מזה שבו יוכל לדעת ולברר אמתת ההקדמות האלו אשר ליקחו להתחלו' ראשונות ולחקור אם הם צודקו' אמתיות או אם יהיו כן במקרה או על המעט. ויקראו זה הכח שכל כי בו ישכיל ויאמת אותן הכחות אשר מהן תבאנה התולדות. אבל עדין שתי אלו הכחות יאמרו בדברים חלקיים פרטיים כאלו תאמר בחכמה מיוחדת מהם כמו ברפואה או התכונ' וזולתן שכבר ישתמשו בהן ובאחת אחת מהן בשתי אלו הכחות. אמנם יש כח אחר מעולה מאלו והוא אשר בו ידע וישיג על השלמות כלל הנמצאות בסבותיהן והתחלותיהן בהחלט לא בעיון חלקי והוא הכח העליון המעיין בנמצא מצד מה שהוא נמצא וקראו לזה החלק חכמה והיא ראשיית של שתי הקודמות משני פנים. האחד שהם חלקיות והיא כוללת. והשני שהאחת משתיהן ענינה בהקדמות והשנים במופתים וזאת תשתמש משני הענינים יחד. אלו הן שלש מעלות אשר בשכל העיוני לפי מלאכתן ומעשיהן: והמעשי והוא הכח ההתבוניי המעיין בדברים האנושיים האפשריים יחלק גם הוא אל שלש מעלות אחרות כנגדן. אמנם לפי שבכח הזה ישימו שלשה מיני הנהגה וזה למעלה מזה הנהגת אדם עצמו והנהגת ביתו והנהגת מדינתו אשר זכרנו בשער מ"ג ומ"ו צריך שנדע שהחלוקים אשר המעשי יתחלק אליהם לפי דרכנו הוא כענין השלישי המעיל' מהם שהוא הנהגת המדינ' כי בו נמצא חלוף השמש במנהגים על החלוקה אשר זכרנו בחלק העיוני. האחד הוא אשר יקבל ההנחות הנמוסיות במושלם וישפוט כאשר יחוייב מהם בין שיהיה צודק לפרטי ההוא או לא והוא הדן דין אמת לפי הנימוס. אמנם יש כח אחר מעולה ממנו והוא השכל ויודע סודות ההנחות הנמוסיות וטעמן על נכון עד שישכיל לישר הנימוס לפי מקומו ושעתו מבלי שינגד לכוונת המניח כלל והוא הדיין המומחה הדן דין אמת לאמתו כמו שביארנו שם: אבל עדיין לא חוייב שתהיינ' אלו המעלות מקיפות בכל הענינים האנושיים האפשריים לשום דת במדינה או במדינות בכל מיני החיים אבל יש מעלה שלישית גבוה ורמה עליהם והוא הכח התבוניי הכולל המשים דת במדינה או במדינות והוא הקפת וידיעת הכוללים והחלקיים לשום הנמוס בכל הדברים ובכל הלמודים ובכל המלאכות איש ממלאכתו ועבודתו והוא ודאי דומה לחלק העליון מן השכל שהוא החכמה. ושלמות דברים אלו הנם כתובים בספר המדות הנזכר באחד ובשני ובשלישי וברביעי ובחמישי מהמאמר הששי. ובפרקים מהחמישי והעשירי יבוקש משם: והנה אחר שהונח כל זה ראוי להודות ולומר שאין מדרך האדם ולא מאפשרותו לעלות אל כל המעלות האלו בבת אחת אבל המשיג אותם ישיגם בזו אחר זו והוא הלמוד הראוי והמשובח אשר עליו אמר דוד תהילים קל״א:א׳ ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. והנה האדם בתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד והוא נמשך אל הנערות וקשה להעתק מעט מעט עד הגיעו לכלל הל' או הל"ב כאשר אמרנו למעלה. אמנם משם ואילך שהוא שיעור מזמנו מדת הטפחים אשר בה הכפתור אשר שני הקנים הראשונים יוצאים מן המנורה הנה כבר התחיל להראות ולהתפרסם בו פעולת השכל. אם אל העיון. ואם אל המעשה. מדרגה אחר מדרגה מאלו מדרגות שזכרנו. וזה כי ראשונ' ישיג לעשות חיל בידיעת הדברי' אשר בכחו להבין מכח ההקדמות אשר יוקחו אצלו כמושלם ואם עדין אין בו כח לאמת אותן ההקדמות כי זו היא המעל' הראשונ' מהשכל העיוני וכנגד זה ישינ מהמעשי הדעת אשר בו ישפוט ע"פ הנמוס הקבלת ההנחות המונחות שם מבלי שידע טעם ההראות ההם וכוונת המניח אותם. כי הנה שתי אלו המעלות זו בעיוני וזו במעשי מכוונות מתאימו' זו לעומת זו. והן התחלות למה שלמעלה מהן. ולזה במנורה אחר השמונה טפחים הנזכרים היה שם כפתור ושם קנים יוצאים ממנה אחד לימינה ואחד לשמאלה להראות על שני אלו הקנינים שזכרנו: אחד לימין והוא קנין הדעת. ואחד לשמאל והוא השלמות הראשון אשר כנגדו במעשה. אמנם היו בכל קנה מהם שלשה גביעים לרמוז אל שלשת מיני השמיעה. והם השמיעה החושיית. והשמיעה הלביית רצוני ההבנה. והשמיעה הרצונית שהיא הקבלה לעשות. כי שלשתן יצטרכו להשלמת כל אחת משני מיני הפעולות. כי לצורך השמיעות החלו זו לזו ולהסתבכותם זו בזו כי איך יבין מי שלא שמע ואיך יעש' מי שלא הבין אמר שיהיו השלש' גביעים משוקדים בקנה האחד. והיה אחריהם בטפח הרצוף מנחות כ"ח: כפתור ופרח לומר שמשם ואילך כבר יראה בשלמות צמיחת שתי אלו השלמיות צמח דעת לימין ואלהשמאל יצמח צמח צדיק והיה טפח חלק עד הכפתור השני כי בזה יהי' מתחלת הכפתור הראשון עד הכפתור השני ב' טפחים ואז יהי' כלם עשרה שהם מספר השנים לפי הנחותיו ארבעים. ומשם יוצאים ב' קנים אחרים והם ממדרגה עליונה מהראשונים כי בן ארבעים לבינה אבות פ"ה וישכיל באותה ידיעה שקראה החכם שכל וכנגדה בדברים המעשיים אל דעת וסודות ושרשי ענינים הנמוסיים שהיא מעלת היושר המישר הנמוס כמו שנזכר ומשם אל שני טפחים אחרים שהוא כבר קרוב אל שנת החמשים התחילו שני קני מנורה אחרים שכבר הגיע ונרא' בו החכמה הכוללת המקפת בכל הנמצאות ובכל הידיעות שהיא המדרג' העליונ' שבעיונית וכנגדה בחלק המעשי הכח והמעלה אשר תסדר הנמוסים הכוללים והדתות המועילות לכל מיני חיי האדם ומלאכתם ומעשיהם שבזה נעש' שותף למעשה בראשית. הרי לך טעם נכון לששת הקנים היוצאים משני צדי המנור' עד תום י"ג טפחים ממנה שהם משנות האדם נ"ב וטעם היותם אלו לימינה ואלו לשמאלה הוא על דרך שאמר החכם משלי ג׳:ט״ז אורך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. ועוד יתבאר זה הענין במנור' אשר במזמור אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו וגומר בפ' העומר שער ס"ו ב"ה: והנה היו עוד בקנה האמצעי שהוא עצם האדם וקומתו אחר שני טפחים חלק עוד שלשה גביעים כפתור ופרח והבזך אשר בו האור מבהיק כלפי מעלה להורות כי האיש השלם ראוי שיתיישר בכל אלו השלמיות שקדם זכרונם שהם מספר אלו הנביעים אל פני התכלית היותר נכבד שבתכליות והוא השלים כוונת בוראו בבריאה מבלי נטות אל הימין ואל השמאל כמו שיטעו בזה רוב האנשים כמו שהיה הקנה האמצעי עמוד נצב בלתי פונה לכאן ולכאן ואורה הולך ואור נוכח פני ה'. וזה יהי' סבה שיפנו אורות כל הקנים אליו על דרך שאמר אבות פ"ב וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ויתכן שיהי' הלהב המתישר דרך מעלה רומז אל מה, שאמרנו ראשונה מענין הקנה האמצעי שבמנורה האלהית מהתורה שנ' בו תורת ה' תמימה משיבת נפש תהלים י"ט כי נר ה' נשמת אדם צריך שתהי' הכוונה בה להשיבה למעלה למקום מושבה וכמו שאמר בפירוש קהלת י״ב:ז׳ והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והוא אשר ירמזנו יפה מעשה מזבח קטרת הסמים אשר מעשהו מתמר ועולה כמקל כמוזכר במסכת יומא ל"ח. כי ההסתכלות בחוט המשולש הזה מהכלים יחזיק בידו לבא מבית לפרכת העדות אשר עד הנה היה מבדיל בינו לבינו הוא ההיכל אשר לפי שם כבוד ה' כמו שקדם והוא סוף ההשגות ותכליתן. הנך רואה בעיניך כי זה מעש' המנורה האלהים עשאו בצלם דדמות האדם השלם המאיר אל עבר פניו בכל אופני הפעולות השכליות והמעשיות כמרא' אשר הראה את זכריה הנביא כאשר אמרנו בתחלה ואעפ"י שאין לי ערבות שיהי' מה שאמרנוה עקר הכוונ' באלו העניינים. אך אמרתי הואיל וכל מה שהנחנוהו הנה הוא בנוי על גלילי שכל ועמודי חן החכמה האמתית נחזיק טובה לחכמים אשר יסדום וידיעתו מועילה מאד להחכים האנשים ולזרזם אל הוצאת פעולותיהם השכליות והמעשיות אל הפועל עד הגיעם אל הצלחתם אין להרחיק שיהי' זה מכלל הכוונות שבה. ואם אין יהי' הענין הנכבד הזה נדרש לעצמו והמנור' הטהור' תהי' תמיד ערוכה לזכרון בין עינינו ורשפי שלהבת נרותיה מפה ומפה מאירים ומזהירים למאור פנינו ואשה לא תכבה יומם ולילה מקירות לבבנו להזכיר ולהזהיר ולהעיר את אזננו נחלץ חושים למלאת את ידינו ולהיות כל פעולותינו לרצון לפני ה' תמיד. והנה כאשר יונח היות הענין כן כאשר אמרנו יתבאר היטב כמה היא כוללת מצוה זו של מעשה המנור' והדלקת נרותיה ושהיא מצוה לכל אדם ובכל זמן ומקום ושעל פי הדברים האלה יותרו כל הספקות שנזכרו ראשונ' כי הנה אהרן בהעלותו את הנרות אל מול פני המנור' כאשר צוה ה' את משה הוא עצמו מעשה המנור' כמ"ש וזה מעשה המנור' כלה מקשה זהב עד ירכה ועד פרחה לא יחסר דבר כי כאשר צוה י"י את משה כן עשה את המנור'. ומלמד שבחו של אהרן שלא שנה דבר הוא גדול מאד עד שכבר נתקשה משה בתחלתה ובה ג"כ על זה האופן יוכל להתנחם בטוב מעצבון החנוכה מצד שלמותו ושלמות כל הנמשכים אחריו בשלמות הזה המתיחס אל המנור' אשר לא יסור והוא הנמשך בכל זמן ובכל מקום:

5 ובמדרש במ"ר פ' י"ד ה' חפץ למען צדקו וגומר. ישעיהו מ״ב:כ״א אמר הקב"ה למשה לא בשביל שאני צריך לאורה אני מצוה אותך על הנרות דכתיב ידע מה בחשוכא ונהורה עמיה שריה דניאל ב׳:כ״ב וכתיב תהילים קל״ט:י״ב גם חשך לא יחשיך ממך וגומר תדע אדם בונה בית עושה החלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שתכנס האורה אבל שלמה בנה בית המקדש ועשה החלונות שקופים מבחוץ אטומים מבפנים כדי שיצא אורה מבית המקדש ולחוץ. וא"כ למה אני מצוה לכם כדי לזכותכם. ולא עוד אלא שאם אתם מאירים לפני הנרות אני מאיר לכם אורה גדול' לעולם הבא שנאמר ישעיהו ס׳:א׳ קומי אורי כי בא אורך וכבוד י"י עליך זרח. ראה כמה נמלצו מאמריהם להתישר לכל מה שאמרנו כי הוא יתברך לאו לאור' הוא צריך להשיג דבר ממושגיו כדרך בני אדם כמו שנתבאר זה יפה בתחלת שער כ"ט עיין משם. אמנם הית' הכוונה לצוות להם עליה כדי שיהי' להם להערה ולזכות לכל זמן ומקום כי המצוה ההיא עצם הזכות ויאמרו שאם הם מאירים את הנרות יאיר להם אורה גדולה לעוה"ב כי הוא ענין הלהב העולה למכון שבתו כמו שאמרנו. והכתוב שהביא ראי' גדולה קומי אורי כי בא אורך כי כשיקדים האדם להאיר נרו מיד יוכל לקום לאור באור ה' הזורח עליו תמיד. וכבר היה מתלמידיו של אהרן בהדלקת הנרות כמוהו. וע"ז הענין עצמו רבות שם משל לפקח וסומא שהיו הולכים בדרך וכשבאו אל תוך הבית אמר הפקח לסומא הדלק את הנר והדלק לפני אמר ליה הסומא וכו'. אמר ליה כדי שלא תהי' מחזיק עלי טובה שהייתי מלון בדרך כח הפקח זה הב"ה שנאמר זכריה ד׳:י׳-י״א עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ והסומא אלו ישראל שנאמר ישעיהו נ״ט:י׳ נגששה כעורים וגו'. והיה הקב"ה מאיר להם ומנהיגם דכתיב שמות י״ג:כ״א וה' הולך לפניהם יומם וגו'. כיון שאמר למשה שם כ"ז ויקחו אליך שמן זית זך וגו'. אמר ליה אתה נרי ה' ואתה אומר שנאיר לפניך אמר להם לא שאני צריך לכם אלא להעלות אתכם בפי כל האומות שיהיו אומרים שאתם מאירים למי שמאיר לכל העולם. והוא מבואר מאד שענין המעלה הזאת להם היא להיישיר אותם בדרך ישרה בה יזכו מחמת השתדלותם להוסיף כח בגבורה של מעלה לגדל ולחזק הצלחת נפשם לא היה כן לכל גוי. וזהו הענין הכוסף שאמרו שם במדרש ש"ר פ' ל"ו בארבעה דברים נכסף הקב"ה למעשה ידיו שנאמר איוב י״ד:ט״ו תקרא ואנכי אענה למעשה ידיך תכסוף שהוא סובל את העולם שנאמר ישעיהו מ״ו:ד׳ אני עשיתי ואני אסבול וצוה במדבר ד' שיסבלו הקהתים את ארון הברית אדון כל הארץ ובהעברת הירדן נאמר יהושע ג׳:י״ג והי' כנוח כפות רגלי הכהנים אמר רבי ברכיה הארון סובל את סובליו הרי שנים אחת בכהנים ואחת בלויים. והקב"ה משמר את עולמו דכתיב תהילים קכ״א:ד׳ הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל וצוה שישמרוהו דכתיב במדבר א׳:נ׳ וסביב למשכן יחנו. והקב"ה מאיר לעולם דכתיב יחזקאל מ״ג:ב׳ והארץ האירה מכבודו ואמר שמות כ״ז:כ׳ ויקחו אליך שמן זית זך וגו' והכוונה נפלאה מאד להורות כמה צריך האדם לפקוח עיניו על עצמו תמיד להתנהג בטוב לו כי הכל תלוי עליו והורו זה באופן יפה מאד בארבעה דברים אלו שהשנים הראשונים מהם מורים על שתי הנהגת העולם בכלל הטבעית וההשגחית שנזכרו ונתבארו כבר בשערים ט"ו ול"א ול"ז וזולתם. והשנים השניים על ההערה הראויה על האדם בכל אחת מהנה. והנה סימן הטבעית שמו בתנועה העם ממסע למסע כדרך כל הארץ כי אז צוה שישאו הקהתים את ארון ברית י"י אדון כל הארץ וסובלה לומר שאף המנהג הנוהג במנהגו צריך שישאוהו האנשים על שכמם. וסימן ההשגחיית שמו בעברות הירדן שהיה מהלך ודאי יוצא מההקש הטבעי. אמנם צוה אז שישאוהו הכהנים המקודשים הנגשים אל ה' כי הנה מגיעי זאת ההנהגה ראוי באמת שיהיו יותר שלמים כמו שנתבאר בשער ל"א. אמנם ההערה הראויה על כל אחת משתיהן הנה סימן הראשונה שמה במשמרת המשכן המוטלת ג"כ על הלויים להורות כי הנה באמת ההנהגה הטבעית צריכה לשמור המנהג אותה פן יורש כחו בה כי היא תלויה בברית ואמת המונהגים כמו שאמר תהילים ל״ג:ד׳ וכל מעשיו באמונה וכאשר יפרו המונהגים את בריתם יורש כח השכל ויעודו וכשל עוזר ונפל עזור כמו שנתבאר זה בענין המבול שער י"ג ובכמה מקומות שנרמזו שם וזולתם. ואולם על ההשגחיית צוה לסימן שיאירו לפניו בהעלות הנרות שמצותה בכהונה כמו העברת הירדן כלומר שהשלמים שבעם יעלו לפניו נרות להאיר אל עבר פניהם באופן שיזכו בהם לשישתנה בזכותם סדר מערכות העולם והמליצ' נכונה מאד כי הם מאירים לפני אורו של עולם בהראות לפניו הגונים וכשרים לכך מה שלא יראם בזולת זה ועל דרך האמת המה יהיו רואים את כבודם ואת תועלתם וכמו שאמר שם עוד תנחומא פ' תצוה אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לאורה אלא ויקחו אליך האורה צריך אליך שתהא רואה היאך אתה יוצא והיאך אתה נכנס במקדש וע"י כן אתה רואה להיכן אתה נכנס והיכן אתה נמצא לעתיד שנאמר ישעיהו ס׳:כ׳ והיה ה' לך לאור עולם. והמאמר הזה הוא ביאור כולל לכלל מה שאמרו מזה המין ועל כל פנים נתבאר ענין הכוסף האלהי למעשה ידיו בשני דברים הללו שהם ארבעה והוא ענין נכון מאד ומסכים מכל צד למה שהיינו עליו ומאמר רבי ברכיה הארון סובל את סובליו כבר דברנו בתחלת ואלה שמות שער ל"ד והכלל כי כל זה מורה הוראה אמיתית על כל מה שאמרנו, כי זה מעשה המנור' זאת תורת האדם השלם בלי ספק. וכבר אמר בענין המשכן בכללו בשהוא על צורת האדם ותמונתו כי שמו ראש האדם כנגד קדש הקדשים אשר הוא לעומת עולם השכלים כי שמה ישבו החושים אשר הם התחלות להשגות השכליות והכח המחשב אשר הוא פועל השכל המיוחד וצבאו ופקודיו מהכחות הקרובות אליו מהמדמה והזוכר והשומע וזולתם ותחתיו החזה אשר בו הלב השולח רוח חיים אל כל הגוף ע"י כלי הנשימה אשר הם עמו במחיצתו כנגד עולם הגלגלים שהוא עולם התנועה וכנגד ההיכל אשר שם שלשת הכלים הנפלאים המנורה והשלחן אשר ישרתו בם תמיד כמו שיש במחיצה ההיא הלב והריאה והאצטומכא שהם ראשי הבית ואבות המלאכה. ומהטרפשא ולמטה אשר שם כלי העכול שיפסד שם המאכל ויהפך למזון כנגד עולם ההויה וההפסד וכנגד חצר המשכן ששם המזבח אשר תוקד בו אש תמיד כנגד הכבד שכך ענינו ושם מי הכיור לרחוץ הקרב והכרעים. והנה באמת כאשר יכוין האדם בעצמו שיהיה המשכן ההוא אשר הוא דוגמא לו בנוי כתקונו ומסודר על שלמותו בכל אחד מהאופנים שאמרנו כבר יראה שהוא בנה בית המקדש על מכונו:

6 ועל אלו הענינים עצמם אמרו חז"ל ג"כ המאמר ההוא אשר כתבנו בתחלת השער שאמר לו הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבונו של עולם יכולין ישראל לעשותו. כי הנה בבחינת היותו משכן לו יתעלה היה מתפלא לו כמו שאמר שלמה מלכים א ח׳:כ״ז השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה וכבר דברנו מה שיבא מן התמה והפלא בזה בשער הקודם. אמנם השיבו יתעלה כי בבחינה זאת כל אחד מישראל יכול לעשותו והוא שיעשה עצמו משכן נאה מסודר כהוגן בהיות חלקיו מתיחסם אל חלקי המשכן כמו שהיה עושה אהרן עצמו מנורה טהורה כמו שאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו כי נדיבות לב צריך לדבר: והנה כאשר היה האדם השלם על זה השיעור מההכר' הנה הוא באמת עולם קטן בדמות עולם הגדול וצלמו כמו שנתבאר ובזה הוא דמות דיוקנו של יוצרו יתעלה והוא מכירו ויודעו ומתדבק בו וכאלו הוא הביא אלוה בידו למשול כמוהו במעשה בראשית לעשות בעולם כאשר ייטב לו:

7 ובמדרש ש"ר פ' ל"ג אמר ר' ברכיה יש לך אדם שמוכר חפץ מביתו והיא עצב והקב"ה נתן תורה לישראל והוא שמח שנאמר משלי ד׳:ב׳ כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. בנוהג שבעולם אדם קונה חפץ והוא מיצר לשמרו אבל התורה היא משמרת את בעליה שנאמר שם ו' בשכבך תשמור עליך. בנוהג שבעולם אדם קונה חפץ מהשוק שמא יכול לקנות עמו את בעליו והקב"ה נתן תורה לישראל ואמר כביכול אותי אתם לוקחים שנאמר ויקחו לי תרומה: יורו שהתורה האלהית הוא חפץ הבית והרצון שיתנהג בו כמו שאמרנו בשער הקודם שהעולם נברא בחפץ וברצון ובהם הוא מתנהג אמנם שעל ידי התורה שנתן לישראל נתן להם חפצו ורצונו וכאלו העביר להם רשותו ונתעסק ממנו לפי שבעלי התורה מפתחות העולם בידם לסגור ולפתוח כרצונם ועם כל זה הוא שמח כי הכל הוא ברצונו. וכן התורה בבחינת גודל ערכה היה מוטל על האדם ענין שמירת' והענין היה בהפך שהיא כלי חמדה לא יערכהו זהב וזכוכית וכל אבן יקרה והיא שומרת לקונה אותה. ולא עוד אלא שקונה עמו את בעליה כביכול וזה לפי שהפעולות יודיעו הכחות וכאשר תשכיל פעולות הנמצא וכחותיו תשכיל את עצמו. ואם שהוא יתעלה נתן חפץ יקר מאד שמסגולתו הוא שאינו צריך שמור מזולתו אבל שהוא שומר עצמו גם בעליו עמה. הנה בזה יוכר כח יכלתו וכי כביר מצאה ידו. וכשנרא' שהוא נותן בשמחה ובטוב לבב עד שמחל' פני המקבלים שלא יעזבוהו בידו הנה בזה יוכר גודל מעלתו בנדבת לבו. והנה עם זה כבר השכלנו אותו יתעלה ולקחנוהו בציור שכלנו על דרך השלמות והוא מקבל ענינים הראשונים נמשך השלישי בלי ספק. והיא כוונה נכבדת מאד ומתפשטת לכל התורה כלה כי הלוקח אותה עם הישרותיה כמו שנתבאר אותו הוא לוקח ובלתי יכול להפרד ממנו כאשר הוא ענין עצמי נאצל מחכמתו ית'. וקונה התורה קונה רבה לכל אשר יצטרך להשלים מאויי נפשו כנזכר. וכמ"ש עוד ש"ר שם משל למלך שהיתה לו בת יחידה וזוגה לבעלה אמר לו המלך לפרוש ממנה איני יכול שהרי היא בתי לומר לך אל תטלה איני יכול שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי בכל מקום שאתם הולכים קיתון אחד עשו לי שאדיר אצלכם. כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה ולפרוש ממנה איני יכול לומר לכם אל תעלו אותה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית עשו לי שאדור עמכם בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והכוונה כי מצוות התורה כלן מצד היותם ענינים אנושיים נפעלים למורכבים מחומר וצורה הנה באמת הם טבעים אלינו והתורה מפאת זה היא אשתנו הראויה לנו מששת ימי בראשית וכמו שאמר ר' שמעון בן יוחאי על זה ב"ר פ' י"א זכור את יום השבת לקדשו שמות כ׳:ח׳ קדושין ממש כמו שזכרנוהו בפרשת ויכלו שער ד'. אמנם באמת צורת המצות והגבלתן עם האמונות והדעות האלהיות אשר באו בקרבה באמת היא אלהית ממש. ולזה מהצד הראשון אי אפשר ליטלה ממנו כי היא מחוייבת אל טבענו ולצרכנו. ומהצד השני אי אפשר לו לפרוש. והנה היתה ההמצא' להחזיק הקשר ולהתמיד מציאותו לעשות מקדש שתשכון שכינתו שם תמיד על ידי ציורנו וזכרוננו אותו תמיד על האופן הנזכר ולא יסור ממנו וכל זה הוא מבואר. ואולם מדרגות האדם באלו ההכנות על דרך מדרגות מחיצות הבית אשר עליהם אמרו ז"ל אתם הצאן וכו' אתם הכרם וכו'. אתם הבנים וכו'. יתבאר בסוף השער הבא בעזרת האל מכוון למה שאמר כל אחד מישראל יכול לעשותו וזה יספיק למה שרצינו אליו בזה השער:

1 חגיגה פתח ↗

בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יָקָר בְּעֵינֵי ה׳ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו״. בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכוֹל דַּיֶּיךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ״. אַחֵר קִיצֵּץ בִּנְטִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם.

1 יומא פתח ↗

וְאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא מָר זוּטְרָא: וְסִימָנָיךְ — שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן, וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם. הַאי מְרַבֵּה דִּידֵיהּ, וְהַאי מְרַבֵּה דִּידֵיהּ!

1 שבת פתח ↗

שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו; מִדְבַּר סִינַי — שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. וּמָה שְׁמוֹ? ״חוֹרֵב״ שְׁמוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: ״הַר סִינַי״ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא ״הַר חוֹרֵב״ — שֶׁיָּרְדָה חוֹרְבָּה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית וְכוּ׳. ״כַּשָּׁנִים״? ״כַּשָּׁנִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו — כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה׳״ — ״לְכוּ נָא״? ״בּוֹאוּ נָא״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״יֹאמַר ה׳״? ״אָמַר ה׳״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! לֶעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם. וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ ״יָדֹעַ תֵּדַע״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל יִצְחָק שֶׁבֵּירַךְ אֶת עֵשָׂו ״וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ ״אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ?! אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו ״יֹאמַר ה׳״. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי — ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ, דִּכְתִיב: ״בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל״. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא עֵצִים — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תַּבְלִין — כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה. וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִיפֵּי אֱגוֹזִין, קְלִיפֵּי רִמּוֹנִים, אֶיסְטֵיס וּפוּאָה — כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן פִּי סְבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קִמוֹלְיָא וְאַשְׁלָג — כְּדֵי לְכַבֵּס בֶּגֶד קָטָן פִּי סְבָכָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַכֶּתֶם. גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא! קָנֶה — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס, אִם הָיָה עָב אוֹ מְרוּסָּס — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִילְפָּס. מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּלָא חֲזֵי לְמִידֵּי, אֲבָל עֵצִים דַּחֲזוּ לְכַכָּא דְאַקְלִידָא אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא, קָא מַשְׁמַע לַן. תַּבְלִין כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה. וּרְמִינְהוּ: תַּבְלִין, שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה מִינִין וְשֵׁם אֶחָד — אֲסוּרִין, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְאָמַר חִזְקִיָּה:

« עקידת יצחק מ״ח:א׳ עקידת יצחק נ׳:א׳ »