עקידת יצחק פ׳

1 יבטל דעת החושב שמשה רבינו לא חטא, ,ויבאר ענין החטא ומהותו:

2 ויבאו בני ישראל וגו' המה מי מריבה וגו'.

3 בהגדת שבת נ"ה. א"ר אמי אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון מיתבי שאלו מלאכי השרת להקב"ה רבש"ע מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר להם מצוה קטנה ציויתיו ולא יכול לעמוד בה אמרו א"כ משה ואהרן שקיימו כל התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו למה נגזרה עליהם מיתה אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע קהלת ט' הוא דאמר כי האי תנא דתניא רשב"א אומר משה ואהרן בחטאם מתו:

4 כמו שלא יתואר היכולת האלהי לעשות צלע מרובע שוה לקוטר ולא לקבץ בין ההפכים בנושא אחד בעת אחד כן לא יתואר בעשות אדם בדמותו וצלמו עד שלא יחטא כלל: וזה כי אדם ולא יחטא הוא ודאי קבוץ הדברים על הענין ההוא. כי הנקיות מכל חטא דבר מיוחד ומסוגל אל הנמצאים העליונים הנבדלים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כי מצד הפשטם מהחמר וממשיגיו הנה שלמותם נמצא קיים בפועל ותמיד הם קולעין בתמימות פעולותיהם ולא יחטאו. אמנם אדם ילוד אשה אשר בעפר יסודו עם היותו נברא בצלם הלה שלימותו הוא כח בגשם ושלימות כזה אי אפשר שלא יפסק ולא יחלש ביותר שלם שבאנשים כי אפילו משה רבן של נביאים עליו השלום שהוא אשר התמידו בו ניצוצי השפע יותר מכל זולתו מהשלמים כמו שכאב המורה ז"ל בהקדמתו הנה א"א שלא היה פוסק עתות מה בעת התעסקו בצרכי החמר ההכרחיים כמו שנראה מבואר מטעם המהוה כאשר כתבנו שם. וההפסק הזה הוא באמת העון אשר חטא וחסרון במין האדם יעיד על הרחקו והבדלו מהשלמות האלהי או המלאכיי אשר הוא שלימות קיים ונצחי כי על זה אמרו ז"ל במדרש ב"ר פ"ח פרשת נעשה אדם כשברא הב"ה את האדם טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו שירה מה עשה הקב"ה הפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם הדא הוא דכתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא ישעי' ב'. והכוונה כי המחשבות האינושיות אשר הם המלאכים המשרתים את פני השכל בקשו לטעות במהות האדם ולחשוב שהכח השכלי אשר בו אשר הוא מהטבע האלהי היו יהיה כמוהו להיותו קיים בלתי משתנה בעת מהעתים אמנם כשראוהו ישן והוא כנוי מיוחד להטרדת פעולותיו המיוחדות הכירו היות שלימותו כח בגשם ואשר כן תארו הוא חסד מאד מאלהים והוא מה שאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וגו'. כי אחר שנשמתו שהיא שלימות צורתו היא קשורה במשא והוא אומרו במה נחשב הוא להיותו כאלהים או להדמות אליו. ובתנחומא פרשת בראשית אדריאנוס מלך אדום כשכבש את העולם הלך לו לרומה לבית פלטרין שלו אמר לשריו אני מבקש שתעשו אותי אלוה שכבר כבשתי העולם אמרו לו וגו'. היו שם ג' פלוסופין. הראשון אמר אין אדם מורד במלך בתוך פלטין אלא צא מפלטין ותעשה אלוה. והשני אמר לו אין אתה יכול שכבר דברו הנביאים אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא וגו' ירמי' י' והשלישי אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בשעה זו. אמר לו ספינה יש לי חוץ מג' מילין והיא מטרפת בים וכל אופיא + שלי בתוכה אמר ליה אני משגר לשם לגיוניות + בספינות ויצילנה אמר ליה למה אתה מטריח עצמך בלגיונות אלא שגר לשם מעט רוח ותנצל אמר ליה ומנין יש לי רוח לשגר אמר ליה רוח אין אתה יכול לשגר והאיך תעשה אלוה ונאמר כה אמר ה' בורא וגו'. נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה ישעי' מ"ב נכנס לביתו כשהיה זעוף אמרה לו אשתו הללו הטעו אותך שתוכל לעשות אלוה אתה מלך עשיר ובור והכל בידך אלא אני אומרת דבר אחר תן לי פקדונו ותעשה אלוה. אמר לה ומהו פקדנו אמרה נפשך בגופך. אמר ואם תצא נפשי מה אעשה. אמרה בנפש שלך אי אתה מושל ואין שלטן ביום המות קהלת ח'. והאיך תוכל ליעשות אלוה ואתה אדם ולא אל. יראה שבקשת זה האלהות שדברו בו החכמים אינו רק ענין חקירה וסדור תשובות נצחיות על הענין הזה עצמו רצוני אם יש כח בפעולות האנושיות והיותר חזקות שימצאו בהם לגזור עליהם השלימות בשיעור שיקרא הפועל אותם פועל שלם מבלי שום חטא וחסרון בהם או לא. ולזה סמכו הענין באיש ההוא שאחר שמלא כל אשר זמם לעשות כפי חפצו ורצונו במה שכבש העולם כלו והחריב ארץ ישראל ושרף המקדש בקש ליעשות אלוה כלומר שידמה לעליון בחוזק פעולותיו וקיומם והתמדתם כפי מה שרצה מבלי שיראה יש לו התלות באחר יהיה ההתלות ההוא סבה לחסר ולהחטיא כוונותיו כלל. אמנם הפלוסופים השיבו אותו דבר מצד דברים כוללים משתתפים לו ולעליונים. אמנם אשתו השיבה לו בזה הדבר המיוחד שאמרנו להיותה עמו כמו שיבא. וזה כי הראשון אמר לו אף כי כבש הטולם כלו במאמרו הנה הארץ כלה היא כנקודה בתוך העגולה והרי א"כ הוא וכל ממשלתו נתונים המה ברשותו של בעל העליה ואיך יטול כתרו עד שיצא מפלטין + שלו וכאלו אמר בזה שכל מה שעשה ונצח וכבש לא עשה אלא כאחד מבני בית המלך הקטנים ולא בכחו יגבר. אמנם השני השיב כי אף שלא יצוייר היות אדון העולם על הפלטין ההוא מכל מקום הנה הוא לא עשה אותם והכוונה כי אף במלאכת מלחמותיו השמים והארץ וכל צבאם היו הכרחיים לו וזולתם לא היה מגיע אליהם והנה אחר שהפעולות האנושיות הם חסרים העקר ועל כרחו יש להם להעזר מדבר שלא עשו הנה אין במעשיהם שום חוזק וקיום. והשלישי השיב מצד הפעולות המיוחדות שהוא מתעסק בהם שאף אם לא יעזר בדברים שאין לו יכולת עליהם אי איפשר להתקיים כמו שהיה ענין הרוח באותה ספינה שזכר. אמנם כל אלו הם ענינים שאף העליונים משתתפים בהם אבל האשה אשר נתן ה' עם האדם היא הרגישה אמתת הענין המיוחד לו מצד מה שהוא אדם כי מי ירגיש ומי יחוש חוץ ממנה אשר יעעה את חסרונה והכירה אם חוסר כחה הנפשי ממנה הגוף ימות והיה לאבן. והוא הענין עצמו שאמרנו מהיות שלימות באדם כח בגשם אשר לסבת זה נפלה החולשה וההפסק בעניניו אשר הוא חטא וחסרון גדול בפעולותיו אשר אי אפשר מבלעדיו בלי ספק. אמנם מזה יצא לנו ספק עצום מאד והוא מה שיחוייב מזה בטול כח הבחירה האנושיות שענינה האפשרות המוחלט על האדם בשיחטא או לא יחטא וכשיונח כל אחד מצדדי האפשר נמצא לא יקרה מהנחתו בטל ואם אמרנו שהוא נמנע שלא יחטא כבר יקרה בטל מהנחתינו שלא יחטא שאם לא יחטא אינו אדם. אלא שהתרוץ גם כן מבואר וזה שהחטא יאמר בשני פנים אם חטא בבחינת עצמו או בבחינת החוטא. ובבחינת עצמו כבר יקרא חטא אי זה חסרון שיהי' כמו שהוא הפסק התבודדות והדבקות שאמרנו אפילו רגע. אמנם בבחינת האדם אין זה חסרון וחטא עצמו אחרי שהוא מוכרח עליו כי חטא ההוא יהי' חטא מצד האלהות שבו לא מצד חבור הרכבתו. אמנם בבחינתו מצד שהוא אדם הוא חטא כל מה שאיפשר שלא יחטאו בו כנון שיחטא ואשם באחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וכיוצא. וזה הגבול הוא רחב נתפשטו בו מדרגות האנשים כלם יש חוטא מאד ומאריך עוד ויש חוטא במקצתם ויש בפחות וגם באלה אף על פי שאם הונח שלא יחטא אדם בהם כלל לא יקרה מהנחתו בטל כמו שאמרנו הנה בפועל ימצא עלהזרות או לא ימצא כי הנה הכתוב בגדול הנביאים אמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם וגו' במדבר י"ב. ולא אמר עניו בהחלט אבל עניו מכל האדם וגו'. וכמו שגזר החכם איש אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא קהלת ז' ירצה שאע"פ שהוא אפשר להמצא אצל הטבע נמצא שלא נמצא יציאתו אל המציאות בפועל. והנה הרב המורה ז"ל ייחס אליו חטא הכעס במקום שאינו צריך ושהי' חטא גדול בעיני עם חכם ונבון כמוהו כמו שהוא בשמונה פרקיו פ"ד ואם שהוא פי' רחוק וכבר השיג עליו הרמב"ן ז"ל מאומרו אשר מעלתם בי דברים ל"ב ומריתם פי במד' כ' וזולת אלה הדברים מה שיראה די עם כל זה אני אומר שהחטא ההוא שהיה שם הביאהו אליו הכעס בלי ספק כמו שהעיד המשורר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו תהלים ק"ו כ"כ הראב"ע ז"ל כמו שיבא. וזה כי חטא הכעס הוא היותר נאות לייחם לו מזולתו משני טעמים. האחד כי הוא טבעי מאד אל האדם כמו שנתבאר בפירוש מן המאמר הח' מספר המדות. ולא עוד אלא שהוא טבע נמצא ומיוחד אל החכמים שהאיכות אשר יסייעו אל קנין הם המסייעים להגביר עליהם הכח הרגזני שהוא מצדם כי על כן אמרו כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו סוכה נ"ב. כי הטבע עצמו שמוסיף כח בגדולת החכמה הוא עצמו הנותן תוספת בכח הכעסני וכמו שאמר אוריתיה מרתחא ליה תענית ד': והוא אומרם ז"ל בפ"ה ממסכת אבות ד' מדות בדעות נח לכעוס ונח לרצות וכו'. קשה לכעוס וקשה לרצות וכו'. קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. והכלל בזה שכל חום ולחות הם סבות קלות אל ההפעלות וכל קור ויובש הם סבות קושי ההפעלות והנה הדמיי שהוא חם ולח הנה מצד החום הוא נוח לכעוס מצד הלחות נוח גם כן לרצות. השחורי שהוא בהפך קר ויבש הנה מצד הקרירות הוא קשה לכעוס ומצד היבשות הוא קשה לרצות כמו שכתב החוקר פ"ט מהמאמר הז' מספר המדות אשר הם חדים מאד ובעלי המרה השחורה לפיה חטא אשר הוא בלתי נעצר הוא הנקרא מעופף הם חוטאים אמנם אלה בעבור המהירות. ואלה אמנם בעבור הקישי יאמר וכו'. שהחדים בקלות הפעליותיהם ובעלי השחורה בכבדות פעולותיהם יפלו בדבר אחת אצל הכעס. וכבר כתבנו זה אצל ארור אפס כי עז ברא' מ"ט שער ל"ג. והנה הלבניי מצד הקרירות הוא קשה לכעוס ומצד הלחות הוא נוח לרצות. ובעל הירוקה אשר היא הפכו אשר הוא חם ויבש מצד החום הוא נוח לכעוס ומצד היבשות הוא קשה לרצות. והנה אצל המדות היה הלבניי היותר משובח ובעלי הירוקה היותר רע. אמנם לענין הלמוד שזכר בסמוך שאמר ארבעה מדות בתלמידים מהר לשמוע ומהר לאבד יצא וכו'. קשה לשמוע וכו' שם. הוא על הענין הזה עצמו שייחס המהירות אל החום והלחות והקושי אל הקרירות והיובש. אמנם החליף הסדר לסיים המשנה ביותר רע כבראשונה וזכר בעל הירוקה לטוב שבכלם כי מצד החום הוא ממהר לשמוע ומצד היובש הוא קשה לאבד מה שיהי' הלבניי הפכו מצד איכיותיו כי מצד הקור הוא קשה לשמוע ומצד הלחות הוא ממהר לאבד והוא חלק רע. והנה הוא מבואר שהמדה הכעסנית היא קרובה מאד אל האדם מצד טבעם וכמו שאמר הכתוב כי ברוב חכמה רוב כעס קהלת א' וכן נמצא מאד בטבעם הקפדנות על הדברים יותר מזילתם כמושאמרנו ולזה היא יותר נקלה לייחסה אל השלמים מזולתה. הטעם השני לפי מה שכתב החכם בפרק ההוא שזכרנו שחטא הכעס הוא יותר נכון לסליחה מזולתו לסבות רבות זכרם שם עד שבסוף אמר הקצף בכעס לא יהי' על הכועס כי אם על המביאו אליו וכ"כ בי' מהספר ההוא נתבאר שהחוטא בעבור כעס אינו חוטא בעצם וראשונה אחר שלא הקדימה לו המחשבה והידיעה על חטא ולזה נתן לסליחה. אמנם החוטא בעצם הוא המביאו אל הכעס. וחנה היא מדברת בחכמתה הדברים אלו ממש כשאמרה אל עלי הכהן אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה שמואל א' א' וזה כי מפני שהיא יצאה ממדת העטה והמוסר לחרף צרתה בפני הכהן הגדול בקרוא אותה בת בליעל וכמו שאז"ל אי זהו אפיקורוס המבזה את חבירו בפני ת"ח סנהדרין צ"ט באה להתנצל מזה ואמרה כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה הכוונה שודאי הכעס הביאה לזה מצד מה שאמר אליה עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך כי במאמר זה בזה אותה ונתנה לחרפה ולקלם לפני צרתה השמחה ברעתה כשתשמע או במה שמסיר תפלתו ממנה ותשאר עגונה. ורמזה לו בזה שהוא היה תחלת החטא ההוא אצלו ועליו למחול והוא פירוש נכון ומסכים למאמר החוקר. ולזה הטעם שולח בכתוב לומר בכל מקום ויחר אף הש"י במדבר י"ב וירא ה' וינאץ מכעם וגו' דברים ל"ב. להכעיסו להכעיסני וכל כיוצא בזה לפי שאף בבני אדם הוא חטא שעקרו על המביא הכעס אל הכועס. ולכן דברו מאד בלשון בני אדם כי בכל מקום שנזכר כן עושה רושם שהיו שם חוטאים מביאים אל הכעס אל מי שאינו ראוי לו והוא עצמו מה שרצה באותם הכתובים ויקציפו וגו'. כי המרו וגו' תלים ק"ו. ירצה כי העם אשר היו התחלת זה החטא במה שהקציפו והכעיסו אל משה אשר מרוב שיחו וכעסו שכח תלמודו ויבטא בשפתיו לומר המן הסלע הזה נוציא לכם מים במד' כ' כמו שיתבאר בע"ה. והנה אם יש בזה קצת התנצלות שלא להעניש החוטא בכל אחת משני הפנים שיאמרו במילי דעלמא הנה בנדון אשר לפנינו אשר הוא גדול הערך מאד וכולל כוונות עצומות כמו שיבא גם לגבי משה לאו מילתא זוטרתי היה ולזה לא נמחל אצלו וכמו שאמרו וסביביו נשערה מאד תהלים נ' מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו ב"ק נ'. ואמר נורא אלהים ממקדשיך וגו' תהלים ס"ח.

5 ובמדרש מדבר רבה פרש' י"ט יש הבל שנעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים קהלת ח׳:י״ד אתה מוצא כשקלל את הנחש לא הניחו לטעון כלום שהיה לנחש לומר רבש"ע אתה צוית על אדם לא תאכל ואני אמרתי לו אכול ממי היה לו לשמוע ומשה היה לומר לא עברתי על דבריך למה אני מת. ועם כל זה לכן לא תביאו כי הם הביאוהו אל הכעס כמו שאמרנו. אמנם לפי שהיא טענה חלושה אליו לפי מעלתו לא הועילה לו עם היותו צדיק כמו שטענת הנחש הרשע ג"כ אינה מספקת. ולזה יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. והעולה מכל זה כי אין להרחיק מהיותר שלם שבמין האנושי שיחטא אין צריך לומר במה שהוא חטא וחסרון בהחלט כענין ההפסק מההתבודדות והדבקות שהוא חטא וחסרון מטבע המלאכיי שזכרנו ראשונה אלא אף בחטאות האדם אשר הוא אפשר עליו שלא לחטוא לא נמצא שיצא בפועל אדם נקי לגמרי והשלמים יבדלו מהבלתי שלמים או מהחסרים בנפלם על היותר קלים מהם ועל המעט עד שיהיה אדון הנביאים הוא היותר שלם מכל האדם בזה בנפלו על דברים קלים ומעטים אשר ספרו אותם חז"ל תנחומא פ' חקת באומרו והן לא יאמינו לי שמות ד׳:י״ג שלח נא ביד תשלח שם הצאן ובקר ישחט להם וגו' במדבר י"ח. וחטא מי מריבה שם כ' אשר פרסמו הכתוב יותר מכלם. אמנם לא תארו הכתוב במה שלא יחטא כלל כמו שאמרנו:

6 ואני שמעתי מאחד מחכמי פלוסופי עמנו ומחשוביהם הוא ר' אברהם בן ר' שם טוב ברב"ג בספרו דרך אמונה מאמר ב' שער ז' שהיה מחטיא מאד האומר כי משה חטא בשום פנים כי הוא היה רואה שאם הונח כן תפול התורה בכללה וזה משפטו יסוד מוסד אצלינו שתורתנו האלהית היא שלימה בכל מיני השלמות עד שתכלול כל מצוה וכל מניעה שאפשר לזכות ולחטוא בהנה עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. והנה שלימותה וכללותה על זה האופן יחייבו שיהיה בטבע האפשר שיצא איש אחד אל המציאות שיקיים אותה בכללה ושלא יחטא בה כלל שאם היה נמנע להיות איש שלא יחטא כבר יהיה האדם חוטא בהכרח ואיש כזה אינו ראוי ליענש אבל יהיה איפשר. ולא עוד אלא שחוייב היותו נמצא שאם לא כן יהיה גם כן שלמות זאת התורה על זה האופן לריק. והנה אם נודה שמשה חטא בה הנה כבר יקרה בטל מהנחתנו המצא זה האיש והוא שהאיש ההוא המונח נמצא על זה תתאר מהשלימות יהיה יותר שלם ממשה ומזה חוייב שתנתן על ידו תורה יותר שלימה כי הנבואה תוקש אל הנביא אשר תושפע עליו וכבר שמנוה היותר שלימה שאפשר והנמשך ממנו הוא בטל. ולזה נאמר בהקש החלוף אם הונח שחטא הנה אם כן לא היתה תורתו שלמה אבל תורתו היא שלימה בלי ספק אם כן הוא לא חטא. זו היא דרך ראיתו והוא מסתייע מהמאמר ההוא שזכרנו ראשונה שנאמר בו שמשה ואהרן קיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו שבת נ"ה. כלומר שלא חטאו כלל והיה משתדל לבאר הכתובים המעידים על חטאתו בשיוסבו על כלל ישראל כענין חטא ישראל דעכן יהושע ז' ומאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי שמות ט״ז:כ״ח וכיוצא ואמר שעונש מיתתם היה עונש לכלל ישראל לא להם כי על כן אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו' במדבר כ׳:י״ב. ולא אמר על כן לא תראו וגו'. עד כאן תרף כוונתו ודבריו כפי מה שנשארו בזכרוני. ואני הנה ראיתי שאין דבריו אלה קיימי' מפני שלשה תשובות. האחד מצד שתוף שנפל בגבולי משפטו ומופתיו שלא נזהר ממנו. והשנית מצד דבקות הקודם בנמשך מה שהיה ענין השתוף שכבר נשתתפו בשני מיני הבטל. הבטל אצל הטבע או הכזב אצל הנבואה שהאחד הוא מסוג המציאות וההעדר. והשני' מסוג האמת והשקר וביאור זה שאע"פ שיהיה אפשר לקום אחרי משה מי שלא יחטא וכשיונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל אצל הטבע מכל מקום כבר בא העדות הנבוא יי שלא יצא האפשרות ההוא אל הפועל ושהאדם היותר שלם שהיה או שיהיה הוא משה רבן של נביאים כמו שאמר והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה שם י"ב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' דברים ל״ד:י׳. ולא יתבטל בזה כח האפשרות הטבעי כמו אם ינבא הנביא שלא תפיל אשה בשנה זו או שגתים או שלא תולד נקבה ודאי יתקיים דברו בהשאיר האפשרות הטבע במציאותו. וכשיונחו נמצאים שני הענינים ההם בזמן ההוא לא יקרה בטל אצל המציאות אבל יקרה כזב אצל הדבור הנבואיי. וכמה נבואות באו מזה המין לכל נביא ונביא המיעד הדברים אשר ימשכו אשר על המין הזה נאמר עתה תראה היקרך דברי וגו' במדבר י״א:כ״ג. כי כאשר לא יקרה יהיה הדבר היותר מנוי אצל הטבע אבל יקרה בטל אצל המאמר האלהי. והנה הנבואה אומרת בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה ירמיהו נ׳:כ׳ והרי האדם הוא אפשר על החטא כמו שאמרנו. אמנם אם ימצאו החוטאים בימים ההם הנה יהיה האפשרי אצל טבעם אמנם יקרה הבטל אצל הנבואה וכן בכל כיוצא בזה לא יהיה עוד עול ימים לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל ישעיהו ס״ה:כ״ב ורבים כמו אלה שבכלם נתחייב להאמין מה שתייעד הנבואה באחד מחלקי אפשרותם בהשאיר האפשרות הטבעי על ענינו כמו שאמרנו. והנה כאשר נבדיל בשני מיני הבטל האלו יתבאר שתוף הענין ועלה בידנו כי משה רבינו אע"פ שחטא הוא היותר שלם שהעיד עליו הנבואה שיצא ושהוא עתיד לצאת אל המציאות ולזה נתנה התורה השלמה על ידו. והפלא ממה שקבל מהמאמר ההוא שמשה ואהרן לא חטאו כלל איך לא זכר שנאמר במשה בתחלת ענינו ויחר אף ה' במשה שמות ד׳:כ״ד ובסוף ויפגשהו ה' ויבקש המיתו שם ואם אין שם חטא חרון אף ומיתה למה וכן אמר כמה פעמים ויתעבר ה' וגומר דברים ג'. גם בי התאנף יי' שם א'. ויותר קשה מאהרן השכח מעשה העגל שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא שם ט' והוא מבואר שהקרבנות הראשונים בשמיני למלואים היו לו ולכל ישראל לכפרת עון העגל ועוד נאמר ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' במדבר י״ב:ט׳. ונאמר ויחר אף ה' בם וילך שם. והוא עצמו אמר אשר נואלנו ואשר חטאנו שם. סוף דבר שאין עקר להנחה הזאת וכמו שיבא. אמנם התשובה השנית שאף גם זאת שנודה שיצא אל המציאות איש אשר לא יחטא כלל הנה לא בעבור זה יחוייב הנמשך והוא שיהיה הוא יותר ראוי להנתן דת על ידו כל שכן שתהיה יותר שלמה שמן המבואר שלא כל הראוי לנבואה ינבא אם לא שיסכימו תנאים אחרים הכרחיים. וברוך בן נריה סופר עד בדבר לפי הרב המורה פרק ל"ג חלק ב' גם חז"ל מנו בתלמידיו של הללהזקן רבים שראוי שתשרה עניהם שכינה כמשה רבינו ורבי' שראוי שתעמוד להם חמה כיהושע אלא שאין הדור ראוי לכך סוכה כ"ח.. והנה א"כ נאמר שהיה משה רבינו היותר שלם שנמצא בזמן מהזמנים אשר הביא הצורך וההכנה מכל הצדדים להנתן תורה מן השמים על ידו. וכבר הגידו החכמים ולא כחדו אפשרות הנותן טבע חכמה ומדע על יד איש גדול ממנו כמו שאמר בסוף ההצלחות ישעיהו נ״ב:י״ג ירום מאברהם ונשא ממשה וכו' תנחומא פ' תולדות כמו שכתבנו פירושו בשער כ"ח. וכבר דחה הראב"ע ז"ל סברת מי שאמר שלא יתכן שליח השם ממיר דברו כמו שנראה מפירושיו ז"ל פ' חקת ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן כשיהיה השליח מהשם ממיר דבר מהשם ואם הוא ממיר איך נאמין בתורתו גם אלה לא דברו נכונה כי אלו היה מחליף במצוה מיד היה נענש כי הנה נענש על דבר שאיננו מצוה לעולם ולא תורה לישראל ולא נעשה ברצון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם דברים א׳:ל״ז. הנה שהזכיר זה הדעת ובטלו לפי שהשם יקבל שאע"פ שחטא הוא אמת ותורתו אמת. והנה כי מה שחויב מבלתי המצא איש שלא יחטא שיהא האדם חוטא בהכרח ושלכן אינו ראוי להענש הנה מזה לא יקרה בטול לכלל רק אם יקח לו המשפט החלקי לכולל. וזה כי היות האיש ואפילו היותר שלם שבמין חוטא בשום דבר מהדברים שכללה אותם שלמות התורה האלהית כאשר הניח הנה הוא מוכרח מצד טבעו וכמו שאמר כי אין צדיק בארץ וגו' קהלת ז׳:כ׳. וכמו שאמרנו ראשונ'. אמנם כאשר יהיה על זה האופן מקלות החטא או משלמות התשובה ודאי לא יענש ולא יקרה מזה בטול. וכמו שאז"ל אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא לאחר שיחטא וישוב ר"ה י"ז:. אמנם מזה לא יקובל שכל חוטא לא יענש כי אם האדם מוכרח לבלתי היותו אלהי לגמרי לא הוכרח להיותו מעמיק בחטא ומורגל בו וזה מבואר. והנה אחר שהמין הזה מהחטא עם שהוא אפשרי על האדם ימצא על המעט ועל הזרות מי שלא יחטא בו ולא עוד אלא שבא העדות הנביאיי שלא ימצא וכל שכן שהחטא מהמין הראשון הוא הכרחי אליו מצד טבעו. הנה מזה יתחייב היות המות הגופיי הכרחי על האדם וא"א זולתו כמו שכתב הרב המורה בהקדמת החלק הג' אמר עד שיהא אבדו באבדי אשר א"א מבלעדיו רמז אל זה הענין מהמות והכרחיותו אשר עליו נאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות בראשית ב׳:י״ז:

7 והנה אל זה הענין הנכבד והמעולה כוונו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו ראשונה שאמרו ששאלו מלאכי השרת להקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון שבת נ"ה.. וזה כי המחשבות העיוניות המשרתות את פני השכל כמו שאמרנו למעלה הם חוקרים מפאת השכל ודורשין בו והיו רואים בתחלת עיונם כי אחר שצורת האדם היא שכלית אצולה מטבע העליונים הקיימים יראה שהיה מראוי שתגבר טבעה על טבע החמר הכרוך עמה עד שיתקיים הוא בקיומה לעד כי יד השלם על העליונה ועולה עמה ואינו יורד. ולזה אמר למה קנסת מיתה על אדם הראשון כי ראו שהמיתה אינה מן הדין אבל היא ענין קנס שלא כראוי. והיתה התשובה הן אמת שהחלק השכלי העליון מטבעו שיגבר על החלק החמרי להחיותו עמו אבל שזה יהיה כאשר לא יטה כלל אל החומר ולא יפסקו פעולותיו הראויות לו בעצם ותמיד מצד מה שהוא שכל. אמנם בנטות אל החמר בעניניו או במקצתם הנה אז יחלש כחו ולא יתחזק להחיות זולתו ודי לו שיחיה את עצמו. והוא מה שאמר מצוה קטנה צויתיו ולא יכול לעמוד בה כי לא די שאדם וכל תולדותיו הם הכרחיים על המין הראשון מהחטא שאמרנו אבל מדרכם לחטוא באחת מהמצות האנושיות אשר הם אפשריים לעמוד עליהם שהוא המין השני מהחטא. ואחר שהשכל האנושיי הנתן באדם הוא נוטה כל זה השיעור מטבעו המלאכיי הנה נתחייבה לו המות הגופיי מן הדין ולא היה קנס בו חזר השואל ואמר משה ואהרן שקיימו את התורה כלה מא"לף ועד תי"ו למה נגזרה עליהם מיתה. ראה שלא אמר חטאו כמו שאמר החכם הנזכר שכבר נתבאר שחטא אף במין השני מהחטא אלא שהיה ענינם בדברים קלים שנתנו למחילה ואשר הם כן כבר יאמר שקיימו את התורה כלה שהחוטא ושב בתשובה שלימה כבר קיים התורה ואם לא היה על זה האופן הרי חסר מצות התשובה ולא קיים התורה כלה. וא"כ היה נראה לו שבאנשים האלה וכיוצא בהם הנה השכל שב לאיתנו והיה ראוי שחלקם הגופיי יתקיים עמהם ולא יגזור המיתה עליו. וחזרה התשובה מקרה אחד לצדיק ולרשע שעם היות שקיימו התורה כלה ונתשב להם כאלו לא חטאו בזה המין מהחטא כלל עם כל זה מהמין הראשון מהחטא א"א להם שלא יחטאו אפילו הייתר שלמים והיותר צדיקים שבמין האדם. ואחר שהנטייה מהטבע המלאכיי היא הכרחית להם כמו שביארנו ראשונה הנה כח השכל לא יגבר להחיות החלק הגופיי עמו לבד אבל ישאר טל טבעו. והוא אומרו מקרה אחד לצדיק ולרשע כי אע"פ שלא יהיה האדם רשע במין החטאים אשר אפשר לעמוד עליהם במה שהוא אדם אבל הוא היותר צדיק שאפשר כבר יהיה החטא המשולח הכרח בו עד שיהיה בעבור זה מקרה המות משותף לצדיק ולרשע כי היותר צדיק שאפשר נחשב לרשע לענין זה החטא אחר שהוא הכרחי אליו. והוי יודע דאפילו למאן דאמר יש מיתה בלא חטא שם נ"ה: אין הכוונה בלא חטא כלל שהרי מקרא מלא הוא אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטאקהלת ז׳:כ׳ מצאתי בגליון עיין בתוספות ריש ע"ב כדלקמן וגם עטיו של נחש שאמרו שם שמתו בו קצת הרי הוא עון אשר חטא שנאמר עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות בראשית ב׳:י״ז אלא על כרחך הכוונה שיש מיתה בלא חטא משפט מות לפי דיני ארבע מיתות שבתורה ובהא קא מפלגי דרבי אמי ותנא דארבעה מתו בעטיו של נחש סברי משה ואהרן חייבי מיתה הוו מדין תורה כמי שעובר על דברי נבואתו שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם כדאיתא התם שבת שם ותנא דמלאכי השרת סברי דלא מחייבי מיתה כהאי גוונא אלא כמו שאמר וסביביו נשערה מאד תלים נ' וכהני דמתו בעטיו של נחש שבת שם ולהכי מותיב בה לרבי אמי אבל לכולי עלמא אין אדם ניצול מהחטא על שני הפנים שאמרנו. ותמהני מזה החכם שתפש זה המאמר להסתייע בו ולא העביר עירו באותה סוגיא שנתבאר ממנה שמשה ואהרן בחטא מתו ומסקנא דיש מיתה בלא חטא ושכבר נמצאו ד' צדיקים שלא מתו אלא מעטיו של נחש. וא"כ האנשים ההמה הרי היו צדיקים וטובים מהם ותיובתא דידיה תיובתא למה לא נתנה תורה על ידם. אלא האמת הגמור הוא מה שאמרנו ולכן המיתה הגופיית היא הכרחיית על כל נוצר. אמנם הנפשיית טוב לפני האלהים ימלט ממנה:

8 ועל כל פנים האנשים האלה אף על פי שחטאו הנה לא יצאו ולא היו עתידין לצאת כמותן אל המציאות בזמן וענין שיוסכמו שם שאר הסבות לתת תורה לעם יי' כמו שנתבאר והרי נתבאר זה משלשת הרועים אחים גם יחד במה שמתו בנשיקה ב"ב י"ז. שהוא ענין אחד נפלא באיכות ההפרדה וזה כי לעוצם שלמותם והפרדתם בעוד בחיים חיותם היתה תשוקת נפשם נפלאה להקשר ולהדבק עם האלהים אשר נתנה עד כי בהפלגת זה הכוסף יצא רוח נשמתם בנשיקה ובאהבה רבה ועזב את הגוף ומת. וזה ענין שנתבאר בהם מאד בהיות מיתתם ע"י מצוה יאסף אהרן אל עמיו וגו'. וכל אותו הענין שכבר נראה היה המות ברשותם לעשות אותה כעושה המלאכה היותר נקלה שבידו. וכן במשה עלה אל הר העברים וגו' והאסף אל עמך כאשר נאסף אהרן אחיך וגו' דברים ל״ב:מ״ט והוא מה שאמרו חז"ל ב"ב י"ז. שביארו ענין הנשיקה הזאת מאמרו בהם על פי יי' דברים ל"ד כלומר שהיה בידם לעשות ע"י צואה. וכן במרים שנאמר ותמת שם גזירה שוה וימת שם משה וגו' ב"ב י"ז. ועליהם נאמר ממתים ידך יי' וגו' חלקם בחיים תהילים י״ז:י״ד אמנם במדרגתו של משה רבינו אצל אליהו ז"ל ובהפרש אשר ביניהם לענין הסתלקם מן העולם ידובר בו יפה במקום פטירתו שער ק"ה בע"ה. זה מה שראיתי להקדימו אל ביאור זה הספור החמור מענין חטאם של משה ואהרן וקנס מיתתם אשר נאמרו בו דברים רבים ולא נתקררה הדעת בשום אחד מהם. ולא עוד אלא שהם סותרים זה לזה וטעמי האחת סתירות לזולתו כמו שנראה שהרמב"ן ז"ל סתר דברי הרא"בע ז"ל הסותר דברי הכל כמו שהוא בפירושו ודבריו גם הוא נעלמים ממנו ומופלאים מן דעתנו ואנחנו נרצה בדברים מה שנוכל להולמו כפי השגתנו ומה שיראה לי בו אזכור אותו אחרי זכרון הספקות הנופלות בענין והדעות הנזכרות בו על סדר הכתובים:

9 א באמור העדה בדברי ריבותם ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' וכי שוטים היו שלא קבלו מוסר בכל מה שראו בעיניהם מקרח ועדתו הטרם ידעו כי תמו לגוע. ועוד איך נתאוו לאותה מיתה היותם מן השרופים או מן הבלועים: ב אומרם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו התחילו בקהלם וסיימו בבעיריהם. ועוד מאמר למה העליתנו ממצרים להביא אותנו וגו'. ולא עוד אלא שאמרו לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות והלא קם להו בדרבא מיניהו כי עתה לא עת להתאונן מן התאנים ומן הרמונים: ג למה הקפיד הש"י על המעשה הזה שיעשה בדבור לבד כמו שיראה מפשטי הכתובים וכי עכשיו היתה תחלת מעשיו להתפאר: ד והיא הקשה והחזקה מכלן בחטאו של משה רבינו וענשו. שהרי שולחן והרי בשר והרי סכין לפנינו ואין לנו פה לאכל קידושין מ"ו.. וזה כי מצות השם למשה היא כתובה לפנינו והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו ומחרון אף הש"י עליהם נשתומם לבנו ואין אתנו פירוש על זה שישכך את האזן בחטא וביישוב הכתובים ויען כי רבו בו הדעות אזכור אותם על סדר הכתובים שדקדקו אותם איש איש לפי דעתו ויתבאר איך היו קצתם ספקות לקצתם ועם זה יתבאר על נכון מה שיאמר בו בסוף. והוא כי כל המעשה הזה נכלל במה שאמר הכתוב ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים וגו' וירם משה את ידו ויך את הסלע וגו' והנה על כרחנו היה החטא בכלל מה שיספרו אותו אלו הדברים או בדבר מיוחד הנאמר בחלקיהם. והנה קצתם אמרו שהחטא היה באומרו שמעו נא המורים לפי שהקל בכבוד הרבים בני אברהם יצחק וישראל במ"ר פ' י"ט. והרמב"ם ז"ל כתב כי לא מטעם זלזול כבודם בזה המאמר היה החטא שא"כ למה היה חוזר לומר בתוכחותיו ממרים הייתם עסה' דברים ט אבל מפני שהראה להם במאמרו זה פני זעם אשר לא זעם ה'. והבינו ממנו שהש"י יקצוף על שאלתם בדבר ההכרחי או שהוא דבר נקל לנביא לכעוס על לא דבר ויהי דוגמא לרואים כמו שכתוב בח' פרקיו פ"ד כמו שזכרנוהו ראשונה. וכבר הקשה עליו הרמב"ן מעונש אהרן אשר לא כעס ומאמרו יען לא האמנתם ומעלתם ומריתם כמו שהוא בפירושיו. ואחרים אמרו עיין ראב"ע כי החטא היה באומרו המן הסלע הזה וזה כי הם שאלו שיוציא להם נוזלים מסלע אחר שנזדמן להם והם גערו בהם ואמרו המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו יצאו מים. והנה בזה המעיטו יכולת השם בעיניהם שיחשבו שהש"י אינו יכול על כל הדברים כי אם על ענינים מיוחדים והודאת הנביאים כמאה עדים דמי ואין מעידה גדולה מזו. אמנם לא שייכא הכא תוכחת מריתם פי:

10 והנה הרד"ק ז"ל כתב בשם אביו ז"ל על פסוק כי המרו את רוחו תהילים ק״ו:ל״ג כי המעל והמרי היה מפני שהעם דוחקים אותו להוציא להם מים מסלע והם השיבו המן הסלע זה מבלי אשר ירד עליו ה' באש לחמם אותה ולפעפעה כמו שנאמר בפעם הראשונה הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב שמות י״ז:ו׳ נוציא לכם מים זה א"א והיה בזה מעל במה שהוציא דבה שהקב"ה צריך אל האש אל המעשה ההוא ושא"א זולתו וגם היה מרי שלא אמר לו השם שיבא ויעמוד לשם זה תורף פירושו ודאי מעל הוא אשר לא יצוייר רבן של נביאים ומעל בו וגם שעקרן של דברים חסרו מן הספר וגם כי מה טעם שיענש אהרן. ואחרים אמרו שהיה החטא במה שאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים כי ייחסו הדבר לעצמם שהיה להם לומר המן הסלע הזה יוציא יי' לכם. וזה הדעת אשר שבחו הרמב"ן ז"ל מכל הפירושים שזכר וייחם אותו אל רבינו חננאל ז"ל וטעמו יתבאר עוד. אמנם אחרים אמרו שחטאו נכתב ונתתם לפנינו באומרו ויך את הסלע במטהו כי הוא צוה לדבר אל הסלע לבד שהיה הקב"ה מתקדש ע"י כן על דרך לחכימא ברמיזא מדרש משלי רבתא פכ"ב והעם ישמעו וייראו ויקבלי מוסר והם החליפו את דברו והכהו על דרך ולשטיא בכורמזא מדרש שם. וזה דעת רש"י ז"ל ורבים מחכמי המדרש והוא הדבר אשר יסכים בו הכתוב יותר. אמנם לא נהלמו שאר הכתובים להסכמת זה כי יקשו עליו לאמר שהדבור אל הסלע הוא עצמו ההכאה ואין נס בזה יותר מזה ואם לא היה לו להכות המטה אשר בידו למה. וגם כי במה שאמר אל העם בפני הסלע שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כבר נתקיים מה שנתקיים מה שאמר ודברתם אל הסלע כי היא שמעה מאמרו ומעתה אין שם מרי ולא מעילה. והנה הר"ן ז"ל בדרשותיו העמיד זה הדרך ונתן צורך אל המטה ושם הבדל בין הכאה לדבור אבל עדיין אנו צריכין לתקון. ואחרים אמרו שחטאו היה במה שאמר פעמים כי הדבור אל הסלע הוא ההכאה שכונה באומרו קח את המטה וגם כי פירוש ודברתם כמו ידבר עמים תהילים מ״ז:ד׳ ותדבר את כל זרע הממלכה ד"ה ב' כ"ב אמנם היה החטא במה שהכה שתי פעמים. נמצא עם זה שכבר נתייחס החטא הזה אל כל חלקי הכתובים הבאים עליו לא נפל דבר. האמנה כי מפני הספקות המגיעות לכל אחד מאלו הפירושים בקש לו החכם בעל ספר העקרים ז"ל צדדים אחרים והיו בעיניו כמוצא מציאו' גדולה והוא מה שכתב בפרק כ"ב מהמאמר הרביעי מספרו שעצם המעל היה מה שנאמר במאמרים ראשונה ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ואמר שעקר חטאם של משה ואהרן היה מפני שלא בטחו בה' ולא סמכו בישועתו להתעורר מעצמם להוציא להם מים מצור החלמיש לצורך עם גדול ורם ורב כמוהו מבלי שיראו עצמם מרעידים על הדבר ובורחים מפניהם אל פני אהל מועד לנפול על פניהם לפני ה' כי כשיראה הנביא המדבר ביי' לעיני הכל כי יש לאל ידו לחדש מעצמו אותות ומופתים בשמים ובארץ בשעת הצורך הוא קדוש השם בלי ספק. וההשמט הזה הוא חלול השם והביא ראיה לדבריו מכמה נביאים וחסידים שכן עשו כי אליהו ז"ל עצר את השמים מלכים א' י"ז וגם אמר תרד אש מן השמים שם ב' א'. ואלישע למחר סאה סלת בשקל שם ז' וכן ויצף הברזל שם ו' וזולת זה גם משה עצמו אמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד על הם לא ה' שלחני במדבר ט״ז:כ״ט. והחסידים שנזכרו בתלמוד כרבי חנינא בן דוסא בערוד ברכות ל"ג. ומה שאמר מי שאמר לשמן הדליק יאמר לחומץ וידליק תענית כ"ה. ומעשה ר' פנחס בן יאיר בגנאי נהרא חולין ז'. ורבים כמו אלה. ואמר שענין יהושע י׳:י״ב בשמש בגבעון דום היה מזה המין שעשה מעצמו מבלי תפלה וכמו שנאמר שם לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש שם יראה שלא היה כיום ההוא שיסכים השם יתעלה על מה שיגזור איש מעצמו על דבר גדול כמותו מבלי שיתפללו לפניו עליו. ושעל זה נאמר להם יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ וגו'. שאלו הייתם מאמיניה הייתם גוזרים על הטבע שישתנה כדי שיתקדש שם שמים על ידכם שיראו הכל שאני מקיים דבר עבדי ועצת מלאכי. ולפי שהוקשה אליו אומרו יען מריתם פי ארכבה אתרי רכשי ואמי. שחטאו חטא שני במה ששנו מדבור להכאה אשר על זה נאמר בעון ההוא מיעוט אמונה ומעילה ומרי. זהו תורף פירושו והוא נפלא בעיניו עד שגזר שהוא היותר נאות מכל מה שנאמר על זה. ומי יתן איפה ויתפשרו דבריו אלה עם דברי רבינו חננאל ז"ל ששבחם הרמב"ן ז"ל כמו שכתבנו שאמר שכל פשעו וחטאתו היה במה שייחס זה העניין הנסיי לעצמו באמרו נוציא לכם מים שהכוונה במאמרם הדור אתם ראו הנקל בעיניכם שאנשים כמונו נוציא לכם מים מהסלע הזה כמו שתראו שנוציאם בפועל ולכן אמר שמעלו ביי' כי נתנו מקום שיחשבי קצת העם שהם בחכמתם עשו ולא מאת ה' היתה זאת עד כאן דבריו: ראו זה חדש ונפלא שהדבר שהוא מרי ומעילה לדברי זה הוא עבודה וקדוש השם לדברי זולתו. אמנם הדבר הגדול העומד כנגדו בדעתו זה הוא מה שמצאנו שלא הורגל משה לעשות בכל צרכיהם אלא על זה הענין רצוני בדבר ה' ומעולם לא הקפיד השם יתעלה וסמך לזה ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים שמות ט״ז:ד׳ ולא הקפיד על שלא הוציא להם לחם ובשר מהשמים או מהארץ. ואחרי כן ברפידים קרה הענין הזה בעצמו. וידבר העם עם משה וגו' ויאמר להם משה מה תריבון עמדי ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני שם י"ז ואז היה ראוי שיקפיד מאד על היותו מצטער כל כך כאיש נדהם וכגבור לא יוכל להושיע ולא עשה אבל אמר עבור לפני העם ומטך אשר הכית בו וגו' הנני עומד לפניך שם וגו'. וכן בבשר תאוה במד' י"א וזולת זה ובאמת אם היה בענין עון אשר חטא אי אפשר שלא יוכיחהו אליה על אחת מאלה. והדבר השני מה שלא הוכיחם הכתוב בזה עד אחר מעשה הסלע והוצאת המים כי אם כדבריו היה ראוי שיוכיחנו ראשונה לאמר יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו וגו' ואחר כך יאמר לו קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגומר שאז ודאי יהיה משמעות הענין כמו שאמר והיה בזה מתקן השם יתע' אשר עוותוהו במה שירגישו כל העם כי היה בידם כח לעשות מעצמם ויען לא עשו נענשו. אבל כשהוכיחם אחר מעשה נעלמה הכוונה ודאי אם כתב כאן יען מריתם פי וגו' הנה היה להשיב שהמתין התוכחה עד שיכלול עמה אשמת המרי שהיה גלוי וידוע לפניו שיפעלו בו והוא ההכאה שחשבה הוא למרי שני כמו שנזכר אבל אחר שלא הוכיחם הנה אלא על האחת הנה אין לו שום תשובה. אלא שנראה שרצה לתרץ זה במה שכתב ז"ל שאלו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנין קצת ממה שחטאו ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא עד כאן. שיראה שאם לא בעבור מה שחזרו לחטוא בהכאה לא היו נענשים. וזה אינו שאם חטאו למה לא יוכיחם לפחות כדי שישמע העם ויאמינו וגם כי אולי לא יפלו בשנייה. ועוד שעדיין לא יצא מידי קושיא שאם משה גמר החטא אחר כך במה שהכה ולא דבר הנה אהרן לא גמרו ואיך נאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו' יען אשר מריתם פי שם כ' וגם במעילה ג"כ לא היה ראוי להאשים לאהרן כי מה יש לו לעשות במקום משה רבו כי לא נסה לעשות דבר גדול או קטן בפניו שלא ברשותו ומאמרו ואם כן אהרן מה הוא כל האשמה והתואנה למשה היה למנה. ועוד שהוא כתב ז"ל ואע"פ שהם מצד ענותנותם לא רצו ליטול עטרה מכל מקום נחשב להם לעון ולמיעוט אמונה מפני חלול השם ע"כ. ומעולם לא שמענו שיצאה תקלה מתחת ידי מדת הענוה עד הנה הפך מה שנאמר עקב ענוה יראת ה' משלי כ״ב:ד׳ כי אין לנו מדה משובחת ומעולה כמדת הענוה ונמנע הוא שתצא ממנה חלול השם בשום צד. ואם הגיעה שעה שצריד שיתקדש שם שמים על ידם ולא יקדישו הנה המדה המונעת ההיא תקרא פתיות או קלות ראש ומיעוט זהירות בכבוד שמים ולא תקרא ענוה בשום פנים. ואם החטא היה מהמין הזה שכתב יבטא בשפתיו ובשמן ערב של מליצה אל ירא ראשנו כי ודאי במקום שיש ענוה אין שום חטא כללי. אבל האמת לדעתי כי מצד ענותנותן לא הורגלו לעשות כיוצא בזה מעצמן והיה להם לשבח ולחכמה כי אחר שמשה היה נאמן בית בא בכל עת אל הקדש לדעת מה יעשה בכל דבר ודבר שיבא צרכו למה יעשה מעצמו. וגם כן באם בריאה יברא ה' כבר הוכחתי שם יפה שלא מעצמו אמרה כמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי במדבר ט״ז:כ״ח:

11 ואני ערב בדבר לדעת כל הנביאים והחסידים שזכר שאלו היה להם דבר השם ית' מזומן על זה השיעור שלא היו עושין מעצמן כי אפילו בדבר קטן נאמר וצוך אלהים ויכלת עמד שמות י״ח:כ״ג עם היות כי לפי דעתנו דבר גדול דבר. וגם במה שאמר מיהושע אצל שמש בגבעון דום הא איהו ודאי תלי תניא בדלא תניא כי שם נאמר אז ידבר יהושע ליי' ביום תת יי' את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון יהושע י׳:י״ב והוא מבואר כי הדבור ההוא שדבר יהושע ליי' ביום ההוא אינו רק ענין התפלה והצעקה לפניו על המעשה וכשנתרצה אליו אמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. ולא זכר הכתוב תפלתו כי השעה הית' דחוקה והתפלה קצרה וכמו שאמר בכיוצא מה תצעק אלי שם י"ד לפי מדרש חז"ל ש"ר פ' כ"א ולשון דבור כבר נתבאר היותו לשון תפלה דכתיב וידבר משה אל יי' יפקוד יי' אלהי הרוחות לכל בשר וגו' במדבר כ״ז:ט״ז. וידבר דוד ליי' את דברי השירה הזאת וגו' שמואל ב כ״ב:א׳. ויאמר ארחמך יי' חזקי תהילים י״ח:א׳ וכל המזמור ההוא תפלה ותחנה. ומה לנו לכל זה כי הכתוב מעיד על זה באומרו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע יי' בקול איש יהושע י׳:י״ד ואם לא התפלל לפניו לבקש ממנו על זאת מה שמועה שמע ואין לנו לשמוע ממנו משמעות פירוש הכתוב לסיוע דבריו אמנם טעם הכתוב הזה והבדלו המיוחד באומרו לשמוע יי' בקול איש יתבאר יפה בפרשת בלעם הבא בקרוב שער שמונים ושתים ב"ה. סוף דבר מזה הכתוב אין לי רק ראיה לסתור שאם כדבריו היה לו לומר לשמוע השמש בקול איש או לעשות יי' בדבר והוא מבואר מאד. הנה הנם כל הדעות אשר נאמרו בזה הענין על סדר הכתובים עצמן ונתבאר איך היו סותרין זה לזה עד שבטוב ההשתדלות לא נשאר בידנו דבר שיתיישב בו הדעת:

12 ואני הנה ראיתי להחזיק בדרך היותר מפורסם ואשר החזיקו בו גדולי הראשונים והוא שהיה החטא בהכאת הסלע הוא העקר אמנם שנתלווה אליו ענין או ענינים נזכרו בשאר הכתובים הבאים בו עד שיהי' החטא הזה מתפשט בכל חלקי הספור אשר יסופר בו ולא בחלק אחד מחלקיו כמו שראו שאר המפרשים ז"ל כנזכר והוא היותר נאות לפי הענין אלא שאנו צריכין לסקל הדרך הזה מכמה אבני בלסטראות שנזרקו לעומתו מגדולי המורים כי רבים הנה כמו שזכרנו אותם תחלה וכמו שיזכרו לפי דרכנו. ובתחלה ראיתי להעיר אזן לשמוע ולתת לב למה שבאו בענין מי מריבה אלו ובמי הצור אשר בחורב ענינים דומים ושוים ממש. אם בזמן שנצטרכו אליהם ואם בגודל צורכם ואם בדברי תלונותם על יי' ועל נביאו ואם ברושם שנרשם ונסתם מנסיונם לפני יי'. וזה כי בראשונים כתיב ויסעו כל עדת ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי יי' ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם שמות י"ז ובשניים נאמר ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וגו'. וסמיך ליה ולא היה מים לעדה במדבר כ׳:א׳ עוד בשניהם בשוה וירב העם עם משה עוד בשניהם בשוה ולמה העליתנו מארץ מצרים עוד בשניהם תלונת להמית אותי ואת בני ואת מקני. עוד בראשונים ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם וגו'. ובשניים המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יי'. ועל פי כל הדברים האלה אני אומר כי מפני שהעם הזה היוצא ממצרים גדלו ביניהם וילמדו מעשיהם אשר המה מכחישים עליהם פמליא של מעלה כידוע מענינם היה תמיד משה חשוד בעיני רובם או קצתם שמא בחכמתו העצומה על חכמת מצרים קשתה ידו עליהם ולא יד ה' היתה עמו ולזה היו נותנים כל מחשבותיהם עליו לפקוח עיניהם על כל דרכיו ומעשיו היוכלי למצוא עילא ושחיתא לקיום החשד ההוא וככה היה ענינם בכל מה שאירע להם ממצרים ועד הנה כמו שביארתי הדבר יפה בפרשת העגל. והנה ההשקפה הזאת הביאתם בתחלת צאתם ממצרים לחשוד אותו חשד חזק כי יאמרו אם כדבריו כן הוא שעל פי עלת העלות כלם הוא עושה הנה יחויב שלא יפול בה שום חסרון והנה החסרונות היו מה שהסיעם ממדבר סין והביאם לרפידים ולא היה שם מים לשתות העם כי איך יתכן היודע הכל והיכול על כל ינהגם אל מקום צמאון שאין מים לאנשים והנשים והטף ואפי' למקנה והנה המים הם מהדברים היותר הכרחיים. ולזה נאמר וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה כי הם ייחסי הדבר לעצמו כי הוא העושה ואין זולתו הוא מה שאמרוהו אחר כך כי גדלה הצמא בבירור למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא כי לא יתכן היות הנהגה זו מאתו ית' כלל. ולזה מה שצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני כי ראה שמחזיקים אותי כנביאי שקר. והנה לבער הדעת הרע ההוא מקרבם הוזקק לעשות להם שם שם תפארת ע"י המים ההם כמו שאמר עבור לפני העם וגו'. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו מים רבים שמות י"ז והיה הענין כדי שיתפרסם אותו ענין לעיני הכל ולא יזידון בדבר הזה עוד וע"כ קבע שם המקום ההוא מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. פירש בתכלית הביאור מה שהיה בלבם מהסתר פניו ית' מהם כמו שנתבאר יותר במקומו. ועתה כאשר תמו כל הדור אשר ראו המעשה הנורא ההוא בסוף ימי ישיבתם במדבר שנת הארבעים קרה להם המקרה הזה בעינו את בניהם אשר קמו תחתם כי כמותם כן באו על פי ה' ממדבר צין אל מדבר שמם אשר מתה בו מרים ונסתלק הבאר ולא היה מים לעדה כלל. ולסבה עצמה שנזכרה ואל החשד ההוא נקהלו כל העדה על משה ועל אהרן והחזירו עקר התלונה כלפי משה שנאמר וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' א ירצה מי יתן ונמות אפילו באותה מיתה משונה שמתו אחינו הנשרפים והבלועים אם יתאמת אצלנו שהוא לפני ה' ומידו היתה לנו אבל זה הענין רופף בידינו שאם כדבריכם למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו שהרי אי אפשר שמידו תהי' זאת מצד מה שאליו התנועה שאם האדם יש לו דעת לסבול ב אלה הצאן מה יעשו. ולא עוד אלא שתהיה תלונתנו עליכם יותר גדולה בבחינת המקום שממנו הית' התנועה ב והוא כי העליתנו ממצרים שהיה מרעה שמן וכר נרחב כגן ה' להביא אותנו אל המקום הרע הזה בתכלית הרוע ב כי לא נחוש אל שאינו מקום זרע ותאנה וגפן ורמון כמו שהיה ראוי להיות אלא שאפי' מים אין לשתות. והנה משה ואהרן ראו מעשה ונזכר להם הענין הראשון ולכן באו מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם לראות מה ידבר בם ומה ישיב על תוכחתם וירא כבוד ה' אליהם ג כי ראה להתקדש בתוך הבנים כאשר נתקדש ראשונה בפני אבותם. ולזה אני אומר שכל בני ישראל אשר בספור הזה דוקא הוא. ולהשלמת זה הענין על נכון צוה את משה קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגו'. כי אחר שהוצרך לעשות בפני הבנים כמעשה האבות חוייב שיעשה באופן שיהי' יותר נפלא ממה שהיה בראשונה. אם בבחינת העושה שלא יראה כמשתבח בענין אחד בעצמו בפעמים מתחלפים שזה ודאי גנאי הוא אפילו במלאכה מהמלאכות שהאומנין משתבחים בהם ק"ו לשכינה שראוי ומחוייב שיגדל תמיד כבודו בעיניהם ושלא תקצר ידו לחשוב שאין בידו רק צד אחד מהיכולת על זה. וגם בבחינת הבנים הרואים את הכבוד הזה שכבר גדלו במעשה נסים ושנוי הטבע והיה ראוי שיעשה להם דבר יותר דק ויותר רוחני ממה שנעשה לאבות שלא הורגלו עד הנה בכך. ולסלק החשד הנזכר מהם הוצרך שיעש' באופן שלא יראה שיש למשה שום מגע בו רק היותו שליח השם לבד ולכל זה ראתה חכמתו שלא יקח אתו זאת הפעם מזקני העם וגם שלא יכה את הסלע במטהו כי כל זה ממה שיביא שתוף ובלבול בהשקפת הענין המכוון. אמנם צוהו לקחת המטה כי הוא סימן אל השליחות לבד כמנהג השרים אשר בידם שבט מלכות לעשות כיד המלך וכמו שאמר ומטה האלהים בידו שמות ד׳:כ׳ ג וצוה שיבא אצל הסלע ויאמר לו בדבר ה' בדבור פה וחתוך לשון כה אמר ה' אלהיך הסלע תנה מימיך וישתו העם הזה וכיוצא מאלו הדברים כאשר ידבר איש אל רעהו בעל דעת כמותו אשר הפקד אתו דבר שיתנהו כל זמן שירצה המפקיד ונותנו בלי שום פקפוק. והנה כוונו מן הש"י בזה שלש כוונות רבות התועלת מאד הכרחיות לשעה ההיא להיות החשד ההוא חוזר ונעור באלו הבנים אחר שהית' בידם גרסא דינקותא ביכלת השם יתעל' כי הן הכה צור ויזובו מים. האחת לקדש שמו ברבים באמתת הנבוא' לעיני כל ישראל וזה במה שיורו נביאי השם יתע' הקדושים חוזק בטחונם בדברי ה' הנאמרים להם עד שיבאו בפני כלם לאמר דברים כאלה המתמיהים וידעו כי לא עתה יבושו הנביאים ולא פניהם יחורו והוא תועלת נפלא לבנים ההם כולל לכל התור' ומצותיה. השנית להגדיל שם כבודו לפניהם להראות להם את אשר לא ראו עד הנה מהיות הנמצאים הדוממים נשמעים אל דבר ה' כשלמים שבאנשים כי הוא ענין מעולה מאד אצל הטבע המשובח שכתבנו בשער ט"ו. ובמדרש שוח"ט מ' י"ט השמים מספרים תהילים י״ט:ב׳ מה שאין לו ראש בפני הבריות יש לו בפני המקום שנאמר וראש עפרות תבל משלי ח׳:כ״ו ומה שאין לו לב בפני הבריות יש לו בפני המקום שנאמר עד לב השמים דברים ד׳:י״א וכן בעינים שנא' הים ראה וינוס תהילים קי״ד:ג׳ וכן באזנים ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' ירמיהו כ״ב:כ״ט וזולת זה מטבור הארץ ופתיחת פיה שהכוונה כלה נכונה מאד למה שאמרנו. הג' והיא היותר מיוחדת לשעה ההיא למען יהי' לו המעשה ההוא לתוכחת נמרצת לכל מי שיש לו לב להבין ואזנים לשמוע ועינים לראות כאשר יראו בעיניהם ובאזניהם ישמעו ולבבם יבין כי ידברו אל הסלע בשם ה' על האופן ההוא מבלי שישתתף שם שום פועל ומעשה שיחשד בו שום ענין מלאכותיי או נוטה אליו בשום פנים ונתן מימיו בלי שום איחור ועכוב הלא לסוף תחת גערה בהם ויקחו מוסר מועיל מאד לשכך תלונותם המתחדשת להם בכל יום. ושלשת הכוונות האלו ירמזם הכתוב באומרו על החטאים יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. כי לא האמנתם בי הוא הענין הראשון. להקדישני הוא השני. לעיני בני ישראל הוא השלישי. עם שכוונת הכתוב יתבאר לפי דרכנו בע"ה. אמנם אומרו ודברתם אל הסלע לשון רבוי הוא אחד משני ענינים אם שידברו שניהם בזה אחר זה מצות השם יתעל' אל הסלע כי בהיות הדבורים על זה האופן יתבוננו העם יותר בהשמעת הסלע אל מצות בוראה או שלא ידבר משה רק אהרן כי כשידבר אהרן בפני משה הכל ידעו כי ברשותו מדבר ונחשב כאלו שניהם מדברים וגם זה יורה על עוצם השמעות הסלע עד שיוסר החשד ממשה כי הוא היה הנחשד בעיניהם בזה לא אהרן. ואיך שיהי' היתה כוונתו יתברך במצותו זאת שלא ידברו עם העם מטוב ועד רע כדי שיתיישב לבם ויתבוננו מאד במה שידברו אל הסלע לעיניהם על האופן הנזכר. ואין ספק שאחר אשר צוה ה' כן למשה ושתף המעש' לשניהם כי משה הגיד הענין לאהרן במלאכות יי' ומעתה היו שניהם שוים במצוה הזאת והיה הדבר מוטל גם על לב אהרן למלאות מצותו בלי שום שנוי כדרכו בשאר המצות אלא שמתוך צערם וטרדת' מדברי העם הקשים והמרים אשר שמעו מפיהם ומהכעס אשר כעסו עליהם נבהלו ונחפזו לתת חתיתם וגערתם בהם ומתוך כך שכחו תלמודם ועשו כמו שנזדמן להם מהמעשה באופן שלא נמשכו משם הכוונות הנזכרות אין צריך לומר השתים הראשונות אלא אפילו השלישית נתמעטה בפניהם עד שכמעט תשאר להם הספק שהיה בלבם בעינו. וזה כי באומרו שמעו נא המורים כבר הבדילום והטרידום מעבור על הדבר כאשר כוון. ובאומרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים כבר הגזימו הענין בעיניהם מאד מה שהיה הפך הכוונה מאד כמו שאמרנו. ובהכאתם כבר בטלו הכוונה לגמרי וכל שכן במה שהכה פעמים כי תחת שהיתה הכוונה האלהית להגדיל הנס מהראשון ולשנותו מהכאה לדבור הם הורידוהו כי אז היה בהכאה אחת ועכשיו שתי פעמים שכל שכן שישאר להם פתחון פה ליחס המעשה אל חכמת בני אדם וקרוב לענין המלאכה כדרך חוצבי הבורות והכורים אותם בכשול וכלפות אלא שיחשבו שהם בחכמתם יספיקו לעשות בשתי הכאות מה שיעשו שאר האומנים בעשר או מאה כי גם באומנות ההוא יש לקצת האומנים יתרון על קצתם ומזה בטלה הכוונה ונפרך הקל וחומר הלקוח מהסלע אליהם ונחלש כח המעשה ההוא בפניהם מאד. וזה עצמו מה שביארו הכתוב בפירוש להלן באומרו ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם במדבר כ״א:י״ז-י״ח. וזה כי כאשר ידבר שם בגדולת נחל ארנון כי היה גבול וחומה מפסקת בין מואב ובין האמורי שהם שני אויבים גדולים מאז כי לגודלו יאמר בספר מלחמות ה' הנעשה ע"י כותבי המלחמות העצומות אשר ייחסו אותם אל האלהים כי לו המלחמה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. וזה כי כשהזכירו מלחמות והב בסופה זכרו אצלם כי גדול שבנחלים ארנון עד שאמרו שהוא אשד הנחלים כלם המפורסם אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. ועוד אמרו ומשם בארה שחשבו כי משפע המים ההם באו אל הבאר אשר נזדמן להם בארץ ההיא ואמרה התורה כי הבאר ההיא שחשבו עליה כן היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים והוא הסלע ההיא הזה אשר אמר שיאמרו לו משמו שיתן מימיו כמו שאמרנו. ואין ספק כי בארה של מרים היתה מה שנמשכו להם בזכותה המים אשר הוציא להם מהצור ברפידים והוא אשר חזר אחרי מותה בזכות משה כמוזכר בתעניות ט. והיכן חזר אלא בסלע הזה שהיה ענינו סמוך למיתתה. והגיד כאן הכתוב מה שנמשך בענין ההוא הפך הכוונה כי הוא יתעלה רצה שיכירו וידעו כי הוא הנותן במאמרם מים אל הסלע באומרו ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוא אומרו אסוף את העם ואתנה להם מים ונשתבש הענין ביניהם עד שיחסו הדבר אל פועל אנושי כעין כריית הבורות אלא שהיה על דרך הקלות מאד ונתבאר זה ממה שנאמר אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים וגו' שם. כי כאשר שררו עליה ואומרים זה לזה עלי באר ענו לה נתנו אופן מציאותה באומרם באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם. וזה שהם ייחסו חפירתה וכרייתה אל השרים והנדיבים אשר ביניהם הם משה ואהרן אלא שנעשה המעש' במחוקק במשענותם כי עשו הם ע"י המטה ברגע אחד מה שיעשו חוצבי הבורות במקבות ובגרזן בהמשך הזמן. הפירוש הזה הוא נאות מאד וממנו נתבאר למה לא נזכר שם האלהים ולא שם משה בשירה הזאת על דרך הפשט וגם הוא מוכרח מאומרו ממדבר מתנה ולא אמרו מבאר מתנה יורה שחוזר למה שאמר למעלה משם נסעו ויחנו בעבר ארנון אשר במדבר וגו'. אלא שנמשכו הדברים באומרו ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' וגו' עד הנה. ועכשיו חוזר לומר כי מהמדבר ההוא נסעו מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות לא שנסעו משום מקום אל הבאר ולא ממנו אל זולתו. ואמרתי כל זה כדי שלא תשומם על הזכירו זה במסעות אשר נסעו אחרי מות אהרן הכהן ותבא להכחיש ההוכחה הנכונה הזאת שאמרנו. ותדע כי הדבר נכון מאד מלבד שלא נזכר ולא נפקד בכל התורה כלה ענין הבאר ההיא זולתי הנה שנרא' שבא להודיע ולברר ענין חטאם של משה ואהרן בזה המעשה היותו מהמין הזה אשר זכרנו ד ועל כל פנים יחוייב מכל מה שאמרנוהו שימצאו שם ג' מיני חטא נבדלים זה מזה כי בבחינת הענין האחד יקרא זה החטא קוטן אמונה ובבחינת הענין הב' יקרא מעילה ובבחינת הג' יקרא מרי:

13 ובזה הענין נתישבו כל הכתובים כי כנגד הענין הראשון אמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו אל הארץ אשר נתתי להם ולא רצה בזה שלא האמינו ח"ו רק שסבבו פני הדבר בענין שלא הורו במעשיהם על אמונתם כמו שכוון ממנו יתעלה כמי שאומר שהאש לא שרף הבגד שלא יתחייב שיובן מזה שנגעה האש בו ולא שרפתו אבל איפשר שיובן כי לפי שלא נמצאה שם האש לא נשרף וכן לפי שלא נמשך המעשה על האופן שנצטוו לא הגיעה לשם האמונה המכוונת ולא נראתה בהם והוא פי' נכון. וכנגד הבחינה השנית אמר על אשר מעלתם בי במי מריבה וגו'. כי המועל בקדשי' לא יקרא כן מחמת ההנאה המגעת לו מהם אלא מצד מה שמיעט בקדושתן לנהוג מהם מנהג חולין וכן קרה להם בכאן כי בקש הש"י להגדיל שמו וכבודו כשיראו כלם כי ארץ שמעה ותחיל מדברו לבד והם החליפו השטה. וכנגד הבחינה השלישית אמר יען מריתם פי וגו'. וזה כי במה שרצה להוכיח ישראל במעשה הזה ולא נמשכה התוכחה אליו הנה בזה לא נעל שם אחר אלא שמרו והחליפו דברו ולא עשו מה שכוון משליחותם והוא עצמו ענין המרי. וכנגד שלשה בחינות אלו נענשו אלו הצדיקים שלשה עונשים מתחלפים. וזה כי מצד שהחטא בבחינה הראשונה היה מצד מה שהם נביאים ופרנסים הרועים בעם לזה לקו בתואר הזה ונתיחד לעונשם סלוקם מפרנסותם שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם לומר שתפסק פרנסתם מהם וימנה עליהם רועה כלבבו אשר יוציאם ואשר יביאם כמ"ש הוא במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל דברי' א' הנה בבירור כי זה יאמר על העברת הפרנסות מהם. אמנם אשר בבחינה השנית הוא שמנע מהם כניסתן לארץ שנאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ ובמשה ושמה לא תעבור שם ל"ד לא תעבור את הירדן הזה שם ל"א. הוא כנגד המעילה מדה כנגד מדה הם לא דקדקו במעלת גבורתו של הקב"ה והחטיאוה כביכול והוא מנע מהן שלמות עצמן ומעלתם המקווה להם מבואם שמה. אמנם בבחינה השלישית גזר עליהם המיתה הזמנית קודם בוא עתם כמו שנאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו'. ואל משה אמר וגו' ומות בהר. ובספרי ר"ש בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהכרת מתו שנאמר על אשר לא קדשתם אותי וגו' עדין לא הגיע זמנם למות והוא דעת רבי אמי שזכרנו לעיל שבת נ"ה. והוא העונש המיוחד אל המרי כעובר על דברי נביא או על דברי עצמו ובאמת כי ב' עונשים אלו הנזכרים שהם המיתה ובלתי עוברים אל הארץ נזכר תמיד יחד בכתובים ולא נפרדו זה מזה ויחס לשניהם תמיד ג"כ המרי והמעילה ואע"פ שבאהרן נאמר יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ יען מריתם פי ולא נזכרה שם מעילה או בלתי קדוש הש"י כבר נאמר במשה וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר מת אהרן אחיך כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני וגו' הרי שהשוה אותם בשלא יבאו אל הארץ וימותו זה כזה וביאר הטעמים המרי והבלתי קדוש והם השתי בחינות שאמרנו ובמקום אחר ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל הרי שנים עדים בדבר וכבר יחדנו כל אחד לענשו בתורת טעמא והוא ברור. ואולם מה שהיה זה גזר דין שלא הועילה בו שום תפלה וצעקה זה היה מחוייב כדי שתתקיים מחשבת האל יתברך במעשה הזה ולא תשוב מפני כל וזה במה שיתקדש שמו עליו כאשר כוון וימשכו משם התועלות אשר זכרנו וכמ"ש עצת יי' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור תלים ל"ג כי על ידי מה שנענשו הצדיקים נתפרסם כל מה שהיה בלבו לעשות כאלו עשה. משל למלך שצוה לעבדו זקן ביתו שיקבל אנשים באים אליו ממרחק בכבוד גדול באופן יתפרסם להם כבוד עושרו ורוב נדיבותו כי הוא צריך מאד לזה והוא לא כן עשה אבל קבלם בשפלות ידים ומנעם מכבוד ונתבזה המלך בעיניהם כי אין עצה להשיב כבודו אליו רק בשיסיר את ראשו לעיניהם כי בזה יתפרסם לכל מה שהיה בלבו של מלך לעשות ונחשב להם משפט האיש ההוא כאלו עשה והותר צא ולמד מדוד במעשה אבנר כמה השתדל לצאת מחשד חלול כבודו עם יואב ובכל מה שעשה לא נתקררה דעתו עד שצוה מחמת מיתה להמיתו וזהו מה שביארו הכתוב בפירוש באומרו המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם והרי נאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ובמקום אחר כאשר מריתם פי וגו' להקדישני במים לעיניהם ואיך אמר ויקדש בם אלא שכוונתו מה שאמרנו. וזה שהקדושה עצמה שכוון השם ית' להתקדש בתחלה במים לעיניהם היא עצמה נתקדש במה שמתו משה ואהרן על ידיהם. וזה למה שנתפרסם לכל שמתו בעבור שלא השלימו בזה רצון האל יתברך ויהיה ויקדש בם במים עצמם כי אחר שע"י המים נתגלגלה להם המיתה עצת יי' שהיתה בתחלה להתקדש באלו המים היא תקום. וזה יראה דעת רש"י והראב"ע ז"ל בזה הכתוב ואלו היה שופע בהם זה הרמב"ן ז"ל לא יקשה עליהם שלדבריהם היה ראוי לומר ויכבד על פניהם גם מה שפירש בכתוב כי בא להבדיל מים אלו מהמים הראשונים אשר בחורב בשני דברים האחד שבאלו נתקדש לעיני כלם מה שלא היה כן בראשונים כי אם לפני הזקנים והב' במה שבאלו רבי את יי' לא עם משה כמו בראשונים שרבו עם משה ונסו את ה' וגו' הנה לא ידעתי לו בכל זה משען ומשענה כי בכאן נאמר ויקדש בם והוא מאמר סתמי וכחו כח חלקי ולא יתכן שיסמוך על מה שאמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע כי בכאן הוא עקר ההבדל גם כי לא נאמר שם כל הקהל וכבר נודע מה שכתב הרב המורה בפ' ל"ה חלק ב' כי מאמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום הוא ענין חלקי שהרגישו בו קצתם להיות הנס ההוא מתמיד קצת שעות ולא יום כלו כמו שבא לשם וכן בענין המריב' נאמר בכאן וירב העם עם משה כמו לשם וקשה ממנו ואם מפני שנאמר כאן אשר רבו בני ישראל את ה' כבר נאמר לשם על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' שהריב והמסה מוסבים אליו ית' גם מה שהקשה שלא נתקדש מפני שעדין לא נתפרסם הנה הכתוב לא אמר שנתקדש קודם שנתפרסם שמתו על ידם אבל אמר כי אחר שנתפרסם נתקדש בהם. אמנם מה שעלה בלבי שהבין הרב ז"ל מדברי רש"י והראב"ע ז"ל הוא זולת כוונתם וכבר כתבתיהו במקום אחר לתלמידי'. ומה שכתבנוהו בזה הוא דרך נכונה וישרה בכתוב כי מאמר ויקדש בם ירצה שלסוף נתקדש במים ואם היה מין אחר של קירוש יחייבהו הענין על כל פנים מפני כבודו של בורא הכל יתברך שמו. והוא הטעם עצמו למה שאז"ל שבמקום שיש חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא בי"ה לכפר ולא בייסורין למרק אלא הכל תולין ומיתה ממרקת יומא פ"ו. והנה במעשה הזה חס השם על כבודו ותקן במיתת המחלל את אשר עוותו ונמצא שם שמים מתגדל ומתקדש והדין דין אמת והכא לא שנא:

14 ובמדרש מדבר רבה פ' י"ט אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר לא הוזכר שמו של משה בכאן מפני שנדון על המים ואין אדם מקלס ע"י ספקליטור + שלו ולמה לא נזכר שמו של הקב"ה משל לשלטון שעשה סעודה למלך שאל המלך יש אוהבי לשם אמר לו לאו אמר המלך אם אין איהבי שם אף אני איני הולך לשם כך אמר הקב"ה הואיל ומשה לא נזכר שם אף אני איני נזכר שם. כבר כתבנו למעלה מה שיחוייב שלא יזכרו בכאן השמות הללי לפי פשט הכתוב אמנם חז"ל יראה שכוונו בזה בדרך המדרש למה שהיינו בו עכשיו והוא לתת טעם לחרי האף הגדול הזה אשר לא הועילה בו כל תפלה וכל תחנה אלא שודאי חטאו של משה גרם כי הנה הוא לא היה שם בענין עליית הבאר ההוא בהוייתו אשר נקרא שמו עליו רבן של נביאים ומזה חוייב שלא ימצא אצלו האל יתברך בשמו המיוחד להיות רחום וחנון אבל היה לו לצאת ממדת השם ההוא לקדש שמו ברבים ברוך הוא וברוך שמו אמן. זהו מה שראינוהו יותר נאות בזה המעש' נמשך אל הדעת ואל פשטי הכתובים ויישובן ולמה שכתבו גדולי המפרשי' ז"ל גם לפי מה שהורגלנו עליו מפי המדרשות ואם נמצא בקצתם שייחסו זה החטא למאמר שמעו נא המורים לא כוונו בשיהיה המאמר ההוא עקר החטא אלא שייחסוהו אל תחלת דבריו וזה מבואר מאמרם ג"כ תנחומא פ' זו הצאן ובקר ישחט להם במדבר י"ח אי זו קשה זו או שמעו נא המורים אלא לפי שזו לא אמרה ברבים חסך עליו הכתוב ולא נפרע ממנו ושל מריבה היתה בגלוי לפיכך פרסמv הכתוב הרי מבואר מה שרצינו משני פנים. האחד במה שפעם יכנהו אל שמעו נא המורים ופעם אל מי מריבה. והשני והוא העקר שמטעם אומרו שמעו נא המורים הוא ידוע שלא היה קשה כהצאן ובקר ולא היה ממינה והוא מבואר. ובכל זאת לא נסור מהאמין כי יש בענין הזה סוד מה שלא הגענו אליו אם מה שכתבו הרמב"ן ז"ל או זולתו שאולי לזה נתכוונו מתקני התפלות לומר על מיתתו של משה רבינו ע"ה בכל שבת ושבת צדקתך להצדיק עלינו שם שמים הנעלם מיענינו ומראותינו כמו שאנו צריכין להודות לפניו תמיד על הנסתרות והנגלות. ובמדרש במ"ר פ' י"ט המה מי מריבה מכאן אתה למד שמקדם היה מתוקן שיענש משה על המים. ראה מה כתיב וישובו ויבאו אל עין משפט היא קדש בראשית י״ד:ז׳ עין משפטו של משה. הנה שהוצרכו לסבב מאמר המה מי מריבה אל ענין רמוז וסבבוהו אל דבר שלא נודע טעמו יפה. ואשר כתבנו יפה על דרך הפשט הוא הנכון שירצ' המה מי מריב' אשר רבו בני ישראל את ה' ואמר להתקדש בהם לעיניהם והמה אשר נתקדש לסוף בם אמנם לפי דבריהם יראה שכוונו להעלם זה הדין שהוא מהענינים שעלו כן במחשב' או שירצו בו מה שאמרנו מקדוש שמו יתברך כי כסא כבודו הוא מהדברים שמנו חז"ל שקדמו לעולם ב"ר פ"א והוא שיתקדש ויתכבד שמו ע"י כל הנמצאות כמ"ש הכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' ישעיהו מ״ג:ז׳. והוא מה שהיה מתוקן מקודם שיענש כיון שבא הצורך כמו שאמרנו. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה הספור החמור. אמנם סמיכתו אחר פרשת פרה אדומ' עם היות בין הענינים קרוב למ' שנה כבר אמרנו שהיה זה להודיע צורך הפרה לפי כוונתה אפילו ליותר שלמים שבמין האנושי כמו שכתבנו בשער הקודם אצל ושרף את הפרה והיא כוונה נכונה וראוי היה לסמוך ולכלול בכאן ספור מיתת אהרן בחטא זה ומה שנמשך לישראל מהרע במיתתו במה שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד וגו' ומשלוח הנחשים בהם כמו שיבא עד שתהיה פרשה זו ממריבת קדש דוגמת אותה מריבה שברפידים שתוף שנאמר על ריב בני ישראל ועל נסותם את יי' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין שמות י״ז:ז׳-ח׳ נאמר ויבא עמלק וילחם עם ישראל כמו שנתבאר שם אלא שמפני שנתמצע ביניהם ספור וישלח משה מלאכים אל מלך אדום סדרו הכתוב אחריו לכן אעשה גם אני איסד שער בפני עצמו לענין השליחות ההם של מלך אדום ומלך מואב וסיחון מלך האמורי כי כדאי הם להיות נחשבים לעצמם ואסדר הענינים הנזכרים בתוכם על סדר הכתובים כדי לשמור הסדר הבא בתורה כל מה שאפשר ודי עכשיו לפי הכיונה: