יד רמה על סנהדרין ע״ז

1 אמר רבה כפתו ומת ברעב פטור לפי שלא מת מחמת הרעב שהיה לו בשעת כפיתה אלא מחמת הרעב שבא לו לאחר מכאן וגרמא בעלמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים:

2 ואמר רבה כפתו בחמה ומת בצנה ומת חייב והוא שלא רבתה עליו חמה ולא רבתה עליו צנה דא"כ היינו סוף חמה לבוא סוף צנה לבא וכי תימא מ"ש כפתו ומת ברעב פטור משום דההיא שעתא לא הוה אלים כפניה כפתו בחמה נמי ההיא שעתא לא הוה אלימא חמימותא דחמה לא דמי דאלו כפתו ומת ברעב ההוא כפנא דקטליה לאו היינו כפנא דהוה מעיקרא דכפנא לא אתי אלא מחמת ריקנותא דכרסיא דגברא וכמה דמירקן טפי מיקרב קטליה טפי הילכך על כרחיך בשעת כפיתה לא הוה מירקן כולי האי כשעת מיתה ואשתכח דלאו ההוא כפנא דמעיקרא קטליה אבל כפתו בחמה ההיא חמה דהואי בשעת כפיתה היא ניהי דהויא בשעת מיתה ולא איתוסף בה חמימותא כלל אבל סוף חמה לבוא סוף צנה לבוא כיון דבשעת כפיתה לא הואי חמה התם פטור דאשעת כפיתה לא תחייביה אמאי קא מחייבת ליה אשעת ביאת חמה ההיא שעתא לא עבד ולא מידי:

3 ואמר רבא כפתו לפני ארי ומת פטור שלא חייב הכתוב כובש ומצמצם אלא כגון שמונח עליו הדבר הממיתו בשעה שכובשו והוא כובש עליו כדי שלא ינצל ממנו דומיא דכבש עליו במים או באור או בחמה הא למה זה דומה לכופת את חבירו לפני החמה או לפני השלהבת היכא דסוף חמה לבוא וסוף שלהבת לבוא לפני יתושין ומת חייב שהרי מונחין עליו בשעת כפיתה ויש מפרשין לפני ארי פטור שהרי אינו מזיק אם אינו רעב אבל יתושין לעולם מזיקין. רב אשי אמר אפילו לפני יתושין פטור הני אזלי והני אתו ונמצא שלא הרגתו כת ראשונה שהיתה מונחת עליו מתחלה אלא כיתות שבאו אחר כן והוה ליה כסוף חמה לבוא. ויש אומרים כפתו לפני ארי פטור דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להנצל מן הארי לפני יתושין חייב שהרי שאלמלא כפתו היה יכול להנצל מידן ולאו מילתא היא דלהאי פירושא משמע דאי קאי בדוכתא דיכיל לאיתנצולי מאריא ואתא האי וכפתיה ואנחיה קמי אריא מיחייב והא לא מצית למימר דעל כרחיך סוף חמה לבא הוא ותו היכי פסיקא ליה למריה בהאי פירושא דאי נמי לא כפתיה לא הוה יכיל לאיתצולי מאריא הא זמנין דסמיך לנהרא או לדיקלא או לאילנא ויכיל לאיתצולי מיניה אלא מסתברא כדפרשינן:

4 איתמר כפה עליו גיגית ומת בהבלה ופרע עליו מעזיבה ומת מחמת חמה או צינה שנכנסה דרך מעזיבה בזמן שלא היה יכול לצאת משם פליגי בה רבה ורבי זירא חד אמר חייב דכיון דאתחיל הבלא בשעתיה אע"ג דלאו ההוא הבלא דשעתיה בלחוד הוא דקטליה מכל מקום גירי דידיה נינהו וחד אמר פטור דלאו ההוא הבלא דשעתיה בלחוד הוא דקטליה ואמרי' תסתיים דרבה הוא דאמר פטור דאמר רבה כפתו ומת ברעב פטור אלמא אע"ג דבשעת כפיתה אתחיל ליה כפנא כיון דלאו בההוא שיעורא לחודיה מית פטור הכא נמי לא שנא. ומתמהי' אדרבא ר' זירא הוא דאמר פטור דא"ר זירא האי מאן דעייליה לחבריה לביתא דשישא בית של שיש ובטיית אם וכיון שתריח את האש מיד בוער כאש והמביא את חבירו לבית כזה והוא סתום מכל סביביו והדליק לו את הנר ומת חייב טעמא דאדליק ליה שראגא דאתחילו ליה הבלא בשעתי' הא לא אדליק ליה שראגא פטור ואע"ג דבתר הכי אתי הבלא דביתא וקטיל ליה הכא נמי אע"ג דבתר הכי קטיל ליה הבלא כיון דלאו הבלא דשעתיה קטליה פטור ודחינן אי משום הא לא תוקמה כר' זירא מ"ט התם גבי ביתא דשישא כי לא מדליק ליה שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה ממילא משום דרויח ליה ביתא טובא ואמטו להכי פטור הכא גבי כפה עליו גיגית איידי דקטינא ודחיק ליה עלמא מתחיל הבלא בשעתיה הילכך אע"ג דלא מית בהאי שיעורא כיון דההיא שעתא מתחיל גירי דידיה נינהו דמאלו ואזל ואתו וכי האי גונא אימא לך דר' זירא חיובי מיחייב הילכך על כרחיך רבא הוא דאמר פטור דהא שמעי' ליה לרבא דאית ליה האי סברא ולא דמי לכפתו בחמה או בצנה ומת דחייב דהתם מיירי כגון דהוה נפישא חמה או צנה בההוא דוכתא מעיקרא והוה אית בה כדי להמית דהא דר' זירא דאמר האי מאן דעיילי' לחבריה לביתא דשישא כו' חייב מסתברא דאעיקר טעמיה גריר דסבירא ליה דכל היכא דמתחיל הבלא בשעתיה אע"ג דלית ביה מעיקרא כדי להמית חייב אבל לרבה דסבר כל היכא דאין בו מתחלה כדי להמית פטור הכא נמי פטור דהא לא משכחת לה דלהוי ביה מעיקרא כדי להמית:

5 והא דאמר רבה דחפו לבור וזרק בו חץ ותריס בידו פשוטות הן דכי קא מיחייב אגירי דקטלי ליה קא מיחייב והכא כיון דכי שרי ביה גיריה מפסק הוו פסקי לא מיחייב עליהו אמאי קא מחייבת ליה אמאי דעבד בתר הכי ההוא גרמא בעלמא הוא דהא לאו איהו אהני בגופיה אלא מעשה קמא הוא דאהני בגופיה וכן הא דאמר רבה זרק בו חץ וסימנין בידו פשוטה היא ואסקא רב אשי הילכך כיון דפטרת ליה משום דיכול להתרפאות אפילו הוו סימנין בשוק בשעת הכאה פטור הואיל ויכול לילך לשוק ולקנות מהן ולהתרפאות. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי לא הוו סימנין מצויין לו בשעת הכאה ונזדמנו לאחר כן ולא רצה ליטול מהן ומת מהו מי אמרי' כיון דבשעת הכאה לא הוו סימנין מיחייב דהא בשעת הכאה לאו יכול להתרפאות הוה או דילמא כיון דנזדמנו לו בתר הכי מכל מקום הרי יכול להתרפות מ"ל מעיקרא מ"ל השתא א"ל הרי יצא מב"ד זכאי כלומר הואיל והיה יכול להתרפות לפני עמידתו בב"ד הרי נמצאת לרוצח זכות באותה שעה ואע"פ שמת אחר כן פטור שהרי יצא מב"ד זכאי והאי פירושא לא מיתוקם אלא כגון שהיו סימנין מזומנין לו בשעת עמידתו בדין דהו"ל כמאן דאמדוהו לחיים ומת ויש אומרים הואיל וקודם עומדו בדין נמצא לו זכות אין לנו לחייבו והיינו דאמרי' הרי יצא מב"ד זכאי כלומר הואיל ובשעת עמידה בדין ראוי לזכותו נמצא שיצא מב"ד זכאי ואף ע"פ שבשעת הכאה היה ראוי לחייבו פטור ומילתא צריכא עיונא:

6 ואמר רבה זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה חייב מיתה היכא דאתרו ביה אל תזרוק שלא תהרוג ותתחייב מיתה ואמר על מנת כן אני עושה. ותנא דברייתא תונה פ' שנאה כגון אלו המשחקין בכידור שהרגו דרך חזרתה במזיד נהרגין היכא דהתרו ביה קרי מזיד ולישנא דקרא נקט דכתיב וכי יזיד איש על רעהו להורגו כו' בשוגג גולין. ומתמהינן בשוגג גולין פשיטא מהיכא תיסק אדעתין למיפטר ומהדרינן במזיד נהרגין אצטריכא ליה סד"א כי אתרו ביה אל תזרוק שמא תחזור ותהרוג התראת ספק היא דמי יימר דהדרא הא קמ"ל דודאי הדרא אי נמי התראת ספק התראה היא וכרבי יוחנן דאמר מכות ט"ו: התראת ספק שמה התראה והא דתאני רב תחליפא נמי הכי איכא לפרושה לענין חיוב מיתה מיירי ועל כרחיך היכא דאמרינן ביה חייב סתמא כל היכא דאיכא לפרושי בחיוב מיתה טפי עדיף אבל רבינו שלמה ז"ל פריש לה להא דרב תחליפא לענין גלות כדבעינן למימר קמן:

7 תאני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו דרך חזרתה בתוך ארבע אמות כלומר אם בתוך ארבע אמות מהליכתה הרגו שקודם שהלכה ארבע אמות חזרה והרגה פטורין ואם חוץ לארבע אמות מהליכתה הרגה שלאחר שהלכה ארבע אמות לפניה חזרה והרגה חייבין כדמפרש טעמא ואזיל. ודייקינן עלה היכי דמי אי דקא ניחא ליה בהאי שיעורא דאזלא כלומר דהוה סגיא ליה לזורק בההוא שיעורא לחודיה אפילו כי אזלא פורתא נמי ליחייב דהא ניחא ליה בהכי ואי דלא ניחא ליה בההיא שיעורא לחודיה אלא רוצה היה שתהלך יתר מכן אפילו כי אזלא טובא נמי כלומר יתר מארבע אמות לא ליחייב דהא לא הוה ניחא ליה בההוא שיעורא לחודיה. ויש לפרש היכי דמי אי דקא ניחא ליה דלא תיזיל טפי מההוא שיעורא דאזלא אפילו כי אזלא פורתא נמי ליחייב דהא לא הוה ניחא ליה דתיזיל טפי ואי דלא קא ניחא ליה דלא תיזיל טפי אלא מינח הוה ניחא ליה דתיזיל טפי מההוא שיעורא דאזלא אפילו כי אזלא טפי מארבע אמות נמי ליפטר דהא הוה ניחא ליה דתיזיל טפי לא אתעבידא מחשבתו. וראינו בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו שלא להאריך בדבר שאין בו מועיל. ואסיקנא לא צריכא בסתמא וסתם המשחקין בכדור כמה דאזלא טפי מינח ניחא להו הילכך אי אזלא חוץ לארבע אמות חייב דניחא ליה בציר מהכי פטור דלא ניחא ליה בהאי שיעורא. ויש לפרש כגון אלו המשחקין בכדור שהרגו דרך חזרת הכדור הרגו בתוך ארבע אמות לכותל פטורין חוץ לארבע אמות לכותל חייבין ודייקינן היכי דמי אי דניחא ליה דתהדר כי האי שיעורא מן הכותל ולכאן אפילו פורתא נמי ליחייב ואי דלא ניחא ליה בהאי שיעורא דהדרא אלא ניחא ליה דתהדר טפי כי הדרא נמי טפי מארבע אמות לא ליחייב. ואסיקנא סתם המשחקין בכדור כמה דאזלא טפי מן הכותל ולכאן מינח ניחא להו חזרתה מן הכותל קרי מיזל משום דלגבי הנך דקיימי גבי כותל מיזל הוי אי נמי הכי קאמר סתם משחקין בכדור כמה דאזלא טפי מינח ניחא להו הילכך על כרחיך ניחא להו דתהדר טפי כי היכי דתימטי לידיהו שכן דרך המשחקין בכדור שזורקין אותו לרחוק ועומדין במקומן עד שהכדור חוזר ומקבלין אותו מן האויר בידן. מיהו פירושא קמא מסתבר טפי דלשון אזלא טפי לא משמע אלא דרך הליכתה:

8 ודייקינן למימר דכי האי גוונא דקא הדרא ממילא כחו הוא ורמינהי המקדש כלומר נותן את האפר של חטאת על המים והיינו דקרי קידוש כלומר שמקדש את המים באפר וצריך ליתן את האפר למים חיים לפי השוקת שהיתה בבית המקדש שהמים יוצאין מן המעיין לשוקת דרך נקב כדי שיתן עליהן את האפר בעודן מים חיים וחוזר ונותן בכלי כדכתיב מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי והאי ונתן עליו לאו למימר דנותן המים על האפר דמשמע שנותן האפר תחילה למטה אלא האי עליו עמו הוא כדכתיב ועליו מטה מנשה שלאחר קידוש המים באפר הן ניתנין בכלי בעודיין חיים ולפי שאי אפשר לקדשן במעיין מקדשין אותן בשוקת שהמים יוצאין מן המעיין לתוכה דרך נקב קטן ולאחר קידושן נותנין בכלי ואלו היה מקדש ונפל האפר על ידו או על הצד צדה של שוקת שלא על האגפים ואח"כ נפל לשוקת פסול וסברינן למימר דהאי נפל דקתני סיפא מכח נפילה קמייתא קא מיירי אלמא כי האי גונא לאו כחו הוא. ודחינן דהאי נפל דקתני לאו מכח נפילה קמייתא קא מיירי אלא בשותת מעצמו ויורד מידו או מן הצד לשוקת כדרך כל דבר כבד שיורד למטה מעצמו:

9 תא שמע מחט שהיא נתונה על החרש והזה עליה נתכוין להזות עליה לטהרה מטומאת מת ונראית ההזייה עליה אלא שאין ידוע אם על המחט נפלה מתחילה משיצאת מידו או על החרש ומכח נפילה ראשונה חזרה ונפלה על המחט ומצא עליה כלומר ולפיכך נמצאת ההזייה עליה פסולה אלמא כי האי גוונא לאו כחו הוא. ופריק רב חיננא בר יהודה מצה עליה איתמר מצה בה"א לשון מיצוי כדתנן תרומות פי"א מ"ח הרכינה ומיצת והכי קאמר אין ידוע אם מתחילה על המחט נפלה או על החרש נפלה ונתמצה החרש על המחט דלאו כחו הוא הכי אשכחן לה בנוסחי עתיקי ודייקי למאי דס"ד מעיקרא אית בהו מצא באל"ף ולמאי דאוקים לבסוף מיצה בה"א ואית דגרסי איפכא ולא סלקא להו כהוגן נקיטינן השתא דכל היכא דאתיא מכח נפילה קמייתא דאתא מכחו כחו הוי בין לענין הזאה בין לענין חיוב מיתה ואי שותת הוא לאו כחו הוא לכל מילי:

10 אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא השיא מרוצת זרם המים עליו חייב מאי טעמא גירי דידיה נינהו אשקיל כדאמרינן התם ב"ק פ"א: הוו שקילי ואזלי באורחא ואי קשיא לך מכדי הכא לאו בדאזלי מכחו עסיקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאיליהן ואמאי מיחייב הא לאו כחו הוא ותו מאי שנא מדרבה דאמר זרק בו חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדא מפסק פסיקי גירי אלמא אע"ג דקא שקיל ליה לההוא מידעם דהוה מפסיק ביניה ובין גיריה דשדא ביה פטור וכ"ש הכא דהני גירי לאו מכחו קא אזלי ואמאי מיחייב לא תקשי לך דאע"ג דלאו כחו הוא דמחשב כיון דמחמת מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא. והיינו דקאמר רב פפא גירי דידיה נינהו ומיחייב ולא דמיא הא מילתא לזרק בו חץ ותריס בידו דאלו התם כי סלקיה לתריס מיקמי דנימטי גירא לגביה הוא דסליקיה דאי לבתר דמטא לגבי תריס אע"ג דהוה מסליק ליה לתריס תו לא הוה אזיל גירא טפי ולא הוה מיקטיל אלא ודאי על כרחיך בדסלקיה מקמי דנמטי לגביה עסקינן ואמטול הכי פטור דכי סלקיה לאו מידי עבד מאי אמרת סוף חץ לבא הא אמרן כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הוא אבל הכא דכי סלקיה לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא הוו נגעי בההוא עפרא גופיה כי סלקיה לעפר גירי דידיה היא ואמטול הכי מיחייב תדע דהא מיית מחמת מיא דאתו לבתר הכי פטור כדאמרינן והני מילי בכח ראשון כלומר היכא דמיית מחמת מיא דאתי בכח ראשון כי סלקיה לההוא מדעם דמפסיק בינתיים והיינו מיא דמיעקרו מדוכתייהו בשעת חילוק הדבר והמפסיק ואינון מיא דמיקרבי לדבר המפסיק אבל מיא דאתו בתר הכי יהיני כח שני פטור דגרמא בעלמא הוא כדפרשינן. ואיכא לפרושי והני מילי בכח ראשון שהמים היורדין בשע' שפינה להן דרך לא עמדו עד שהגיעו לאיש הכפות אבל אם עמדו בדרך מחמת דבר שעיכבן ולסוף נמשכו מאליהן והלכו לאו גירי נינהו כדאמרינן בפרק הבית והעליה בבא מציעא קי"ז. דכל היכא דתימי מיא והדר אזלי לאו גירי נינהו והני תרי פירושי מעליי נינהו דתרוייהו אליבא דהילכתא סלקי ולא מיחייב עד דמיית מחמת מיא דמיעקרי בשעת מעשה והוא דלא איעכבו באורחא דאע"ג דגמרא לאו הני תרתי מילי קאמר הכא מכל מקום חדא דאמר אמר ואידך אע"ג דלא פירש בהדיא כיון דעל כרחיך דינא לא אצטריך לפרושיה. מיהו פירושא בתרא דייק טפי משום דלפירושא קמא אין לדבר קצבה ותו דכולהו מיא דסמיכי להדדי כחד גופא דמו. ואית דמפרשי והני מילי בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים והשפה מדרון ובכח ראשון כשפינה להן דרך לצד זה נפלו עליו דהוי כחו אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים בצאתם מגדותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו עד מקום שהוא שם גרמא הוא ולאו מכחו. ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ"ל כי מטו לאחר זמן:

11 וא"ר פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין דרך עליתה שלא עלתה למעלה למקום שנתכוון לזרקה בכיוון אלא נטתה לצדדין והרגה חייב והוא דאתרו ביה. א"ל רב שימי בר אשי לרבינא מ"ט אמר ליה משום דכחו הוא ואקשי ליה אי כחו הוא תיזיל לעיל דהא איהו כי איכוון למזרקה לעיל הוא דאיכוון ואהדר ליה אי לאו כחו הוא אמאי אזלא לצדדין כיון דאמר' דהאי דאזלא לצדדין משום דכלי ליה כוחו לגמרי הוא הכי תיזיל לתחת כלומר תיחות לתחת כדרך כל דבר כבד שעומד באויר שכיון שכלה הכח שהוא מעמידו הוא נופל תחתיו ואינו נוטה לכאן ולכאן ואסיקנא אלא כח כחוש הוא ואמטו להכי אזיל לצדדין ולא אזיל לעיל ומ"מ כיון דכחו הוא חייב וראינו בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו. ושמעינן מינה דאי אזלא תחת והרגה פטור דלאו כחו הוא וגרמא בעלמא הוא וה"מ בזורק כלפי מעלה וחזרה והרגה אבל מי שהיתה אבן בידו ונתכוון להניחה כדי שתפול על האדם ותהרג וירדה והרגה חייב אע"ג דלאו כחו הוא גירא דידיה הוא דלא גרע מבידקא דמיא: