יד רמה על סנהדרין ס״ו

1 תנו רבנן לא תנחשו כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות ובכוכבים שיש להן סימנין במהלכותם:

2 מתני' המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כלומר המחלל את השבת דחשיב ליה תנא בהדי שאר נסקלין אינו חייב אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ודייקינן בגמרא מכלל דאיכא מדעם דחילול שבת הוי כלומר דאזהר קרא עילויה ואין חייבין לא על זדונו כרת וסקילה ולא על שגגתו חטאת ומאי היא תחומין ואליבא דרבי עקיבא דאמר תחומין דאורייתא דנפקא ליה מומדותם מחוץ לעיר אי אפשר לומר אלף שכבר נאמר אלפים ואי אפשר לומר אלפים שכבר נאמר אלף הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת כדאיתא במסכת סוטה מיהו לא מחייב עלייהו כרת דכרת גבי מלאכה כתיב והאי לאו מלאכה היא והבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצתה ולמעוטה מכרת וסקילה:

3 פיסקא והמקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד והוא דמפרש ליה לשם. קללם בכינוי כגון יו"ד ה"א אל"ף דל"ד שדי צבאות וכיוצא בהן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין ומסתייע הדין פירושא מההיא דתנן בסוף פרק שבועת העדות שבועות ל"ה. באל"ף דל"ת ביו"ד ה"א בשדי בצבאות בחנון ברחום בארך אפים ברב חסד ובכל הכינוין הרי זה חייב ותני עלה המקלל אביו ואמו חייב בכולן דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין ותו מדיליף לה בגמרא מבנוקבו שם ש"מ עד שיפרש את השם. מאן חכמים רבי מנחם בר' יוסי היא דתניא ר' מנחם בר' יוסי אומר מה ת"ל שם והלא כבר נאמר ונוקב שם ה' מות יומת לימא קרא בנקבו יומת ואנא ידענא דבנקבו שם קאמר מה ת"ל שם אם אינו ענין למברך את השם תנהו ענין לנוקב אחר שחייב מיתה ומאי ניהו מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם ומשמע דלית ליה לר' מנחם בר' יוסי הך דרשא דדרשינן גבי בנקבו שם עד שיברך שם בשם ואיכא למימר דרבי דתני לה במתני' בלשון רבים אלמא סבירא ליה הכי לא נפקא לן משם יתירה אלא שם מיבעי ליה לעד שיברך שם בשם ומקלל אביו נפקא ליה מיומת יתירה לרבות מקלל אחר שחייב מיתה שיהא כזה שלא יתחייב עד שיקלל בשם ומילתא צריכא עיונא:

4 תנו רבנן איש איש כי יקלל את אביו ואת אמו כו' מה ת"ל איש איש תרי זימני לרבות אשה טומטום ואנדרוגינוס שקיללו אב או אם שחייבין מאי טעמא איש מיעוטא הוא הדר כתיב איש מיעוטא אחריתי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ואיכא דמקשו הכא אמאי לא דריש הכא איש לרבות את העכו"ם כדדריש התם לעיל סנהדרין נ"ז: ובת וטומטום ואנדרוגינוס תיפוק לי מהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ולדילן מסתבר דלאו קושיא היא דקרא דנפקא לן מיניה השוה הכתוב אשה לאיש איש או אשה כתיב ביה וס"ד אמינא דוקא איש או אשה ודאי אבל טומטום ואנדרוגינוס לא איצטריך דרשא דאיש איש לרבות טומטום ואנדרוגינוס ואיידי דדריש ביה טומטום ואנדרוגינוס דריש ביה נמי אשה. אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו כאחד קלל אחד מהן מנין שהוא חייב ת"ל אביו ואמו קלל בתחלה סמך את הקללה לאביו אשר יקלל את אביו ולבסוף סמך אחרת לאמו אביו ואמו קלל ללמדך שאם קלל אחד מהן חייב דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד כו' בין בין קאמר כלומר כל היכא דכתיב וא"ו ולא כתיב יחדיו משמע בין שניהם כאחד בין אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שפרט לך הכתוב בכלאים בין דלבישה בין דחרישה דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו דאי ס"ד וא"ו מוסיף על ענין ראשון ולא משמע אלא שניהן כאחד יחדיו למה לי אלא ללמדך שכל מקום שנאמר כלשון הזה ולא פרט לך הכתוב יחדיו משמע בין שניהם כאחד ובין אחד אחד בפני עצמו וכי תימא למה לי לאשמועינן דמשמע שניהם כאחד כיון דמשמע אחד אחד בפני עצמו כ"ש דכי עביד תרווייהו מיחייב דוקח דלישנא קמ"ל דמשמע בין הכי ובין הכי ונפקא מינה לענין מצות עשה דכתיבי בהדי הדדי בהאי לישנא דמצוה למעבדינהו לכולהו ואי עבד חדא ולא עבד אידך לא מעכבי אהדדי ואיבעי תימא לא זו אף זו קתני וטעמא קמא דוקא.

5 עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור מחדא מינייהו לא אתיא משום דאיכא למפרך מה לדיין שכן אתה מצווה על הוראתו מנשיא לא אתיא דאיכא למפרך מה לנשיא שכן אתה מצווה על המראתו והרי אתה דן בנין אב מבין שניהם לא ראי דיין כראי לנשיא כלומר אין ראיה של צד חמור שבדיין כראי נשיא ולא ראי נשיא כראי דיין כי היכי דתימא ליכתוב חד מינייהו וליתי אידך מיניה ומדכתבינהו לתרווייהו הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין אלא תרווייהו מצרך צריכי וילפינן מינייהו לעלמא במה הצד והיינו דאמרינן לא ראי דיין שאתה מצווה על הוראתו שאם הורה והמרה אחד על פיו אתה מצווה להמיתו שנאמר ושמרת לעשות ככל אשר יורוך וכתיב והאיש אשר יעשה בזדון כו' ומת האיש ההוא כראי נשיא שאין אתה מצווה על הוראתו ולא ראי נשיא שאתה מצווה על המראתו אפי' במילי דעלמא דכתיב ביה ביהושע כל איש אשר ימרה את פיך כו' כראי דיין שאין אתה מצווה על המראתו במילי דעלמא הצד השוה שבהן שהן בעמך כלומר שעושים מעשה עמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא שבעמך שאתה מוזהר על קללתו. ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן שפסק להן להן המקום כנגד שאר שני אדם גרמא להן להזהיר על קללתן תאמר באביך שלא פסק לו המקום גדולה כנגד שאר בני אדם שאינן בניו תלמוד לומר לא תקלל חרש באומללים שבעמך הכתוב מדבר שפלים שבהם כדכתיב מה היהודים האמללים עושים והרי אתה דן בנין אב מבין שלשתן לא ראי דיין כראי נשיא ולא ראי נשיא כראי דיין הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך שאתה מוזהר על קללתו מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן גרמה להן חרש יוכיח מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו נשיא ודיין יוכיחו וחזר הדין לא ראי נשיא כראי דיין ולא ראי דיין כראי נשיא ולא ראי זה וזה כראי חרש ולא ראי חרש כראי שניהם הצד השוה שבהן כו'. ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן משונין כנגד שאר בני אדם תאמר באבי' שאין משונה מאחרים אלא כנגד בניו. ומתמהינן למדחא פרכתין אם כן ניכתוב או אלהים וחרש וליתי נשיא מינייהו במה הצד דהא ליכא למיפרך שכן משונין דנשיא נמי משונה הוא אי נמי ליכתוב נשיא וחרש וליתי דיין מינייהו אלהים ונשיא למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו. ומקשינן הא ניחא למאן דאמר אלהים שהזהיר הכתוב על קללתו חול הוא שפיר איכא קרא יתירה אלא למאן דאמר אלהים קדש וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר הא לא מייתר חד מינייהו. ומפרקינן מאן דאמר אלהים חול גמר קדש מחול ואיכא אזהרה למברך את השם מינה ומאן דאמר אלהים קדש גמר חול מקדש ואייתר ליה נשיא דאתי מאלהים וחרש. ודייקינן בשלמא למ"ד אלהים חול גמר קדש מחול במה מצינו אבל בקל וחומר לא דאין מזהירין מן הדין אלא למאן דאמר קדש היכי גמר חול מקדש ודילמא אקדש אזהיר אחול לא אזהיר ולא מייתר לן נשיא לאינו ענין דמהיכא תיתי לי נשיא אי מקדש וחרש הא לית בהו צד שוה כלל ותו דלא דמי ליה נשיא לקדש כלל בשום ענין כי היכי דתימא אף אני אביא נשיא ומפרקינן א"כ דקרא אלהים אקדש בלחוד הוא דכתיב לימא קרא לא תקל דרך קצרה דהיינו לשון קלון והרי כל מיני קלון בכלל מאי לא תקלל שמעת מינה תרתי להזהיר על קללה אחרת ומאי ניהו קללת דיין שגם הוא קראו הכתוב אלהים מיהו עיקר אלהים דכתיב ברישיה דקרא אקדש כתיב:

6 מתני' הבא על נערה מאורסה אינו חייב בסקילה עד שתהא נערה בתולה מאורסה בבית אביה. נערה משתביא שתי שערות עד שירבה השחור על הלבן ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. נערה לאפוקי קטנה או בוגרת דלא מיחייב עלייהו סקילה ובגמרא מפרש מהיכא מחייב. בתולה לאפוקי בעולה. מאורסה לאפוקי נשואה. בבית אביה לאפוקי מסר האב לשלוחי הבעל ועדיין לא נכנסה לחופה דלא מיחייב עליה סקילה דכי כתיבא סקילה בנערה בתולה מאורסה בבית אביה כתיבא דכתיב כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש כו' וכתיב באידך פרשה דמוציא שם רע כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה. בא עליה שנים כגון שנעשת בעולה בביאת הראשון הראשון בסקילה והשני בחנק שלא תאמר כי רבי רחמנא בעולה בחנק ה"מ בבעולת בעל אבל נבעלה בזנות אימא לא סקילה ליחייב ולא חנק ליחייב קמ"ל. ואית דמוקמי לה כשבאו עליה שנים ועדיין היא בתולה וסתמה כר' דאמר שלא כדרכה נפקא לן מכלל בתולה לקמן ואנן לא ידעינן היכא איתמר דרבי ואי איכא לאוקומה אליבא דהאי פירושא כר' מאיר הוא דאיכא לאוקומה דתניא באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה ר' מאיר אומר ראשון בסקילה וכולן בחנק דייקא נמי דקא מוקמינן רישא דמתני' כר' מאיר:

7 תנו רבנן כי ימצא איש נערה בתולה כו' נערה ולא בוגרת כו' לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך. פרטי דכתיבי בה קא מפרש ואזיל והיינו טעמא דנקט לפרושי פרטי דקרא דכי ימצא איש מקמי פרטא דבית אביה דכתיב בפרשת מוציא שם רע אע"ג דפרשת מוציא שם רע כתיבא ברישא משום דהנך נפישן. ואי קשיא לך בשלמא לגבי חיובא דנערה איכא למימר דלא מיחייבא סקילה אלא כי זינתה בית אביה דהא פרט בה קרא לזנות בית אביה אלא איהו מנא לן הא גביה דידיה לא כתיב ולא מידי. לא תיקשי לך דכיון דכתיב חיובא דידיה בחד כללא דכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר וסקלוה הויא לה איהי דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד שאין חייבת סקילה אלא בזמן שזינתה בבית אביה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וכי תימא א"כ דתרווייהו כשזינתה בבית אביה כתיבי קשו קראי אהדדי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא כו' לא קשיא כאן שבאו לה עדים בעודה בבית אביה שזינתה בבית אביה נסקלת על פתח שער העיר ההיא דכתיב כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה כו' וכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא כשבאו לה עדים בעודה מאורסה הכתוב מדבר והיינו בבית אביה וכאן שבאו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה דכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה כשבאו לה עדים בבית חמיה כתיב דהא במוציא שם רע הכתוב מדבר שטוען לא מצאתי לבתך בתולים והביא עדים שזינתה בבית אביה לפיכך סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גידולים שגידלתם דתאני שילא שלש מדות בנערה כו' כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה כתובות מ"ה.: אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר בפרק אלו נערות קטנה אין לה קנס דנערה דוקא כתיב ולא קטנה אלמא כל היכא דכתיב נערה מעיט בין קטנה בין בוגרת אבל חכמים אומרים נערה אפי' קטנה משמע וכי כתיב נערה למעוטי בוגרת הוא דכתיב ומשום הכי סבירא להו דקטנה אית לה קנס וה"ה הכא לגבי הבא על קטנה מאורשה דמחייבי ליה סקילה. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ממאי דמתני' ר' מאיר היא וכי קתני עד שתהא נערה למעוטי קטנה נמי ודילמא רבנן היא ולמעוטי בוגרת ותו לא אמר ליה א"כ האי עד שתהא נערה בתולה מאורשה עד שתהא בתולה מאורשה מיבעי ליה. ותו לא מידי. הכי אשכחן בנוסחי דיקי דילנא ועייננא בה. ואסתבר לן בה פירושא מעליא אליבא דהני נוסחי בסיעתא דשמיא. אי ס"ד כי קתני נערה למעוטי בוגרת ותו לא מידי הוא דקתני עד שתהא בתולה מאורשה וממילא אימעיטא לה בוגרת כיון דלית לה בתולים כדאמרינן בפ"ק דכתובות בוגרת אין לה טענת בתולים מאי עד שתהא נערה ש"מ למעוטי קטנה הוא דאתא. ותו לא מידי כלומר ותו לא מצית למידק הכא מידי אחרינא. ואית דגרסי האי עד שתהא נערה בתולה מאורשה אינו חייב אלא על נערה בתולה מאורשה מיבעי ליה ומפרשי לה הכי האי עד שתהא נערה דמשמע אינו חייב בקטנותה עד שתגדיל ותהא נערה אי למעוטי בוגרת ותו לא הוא דאתא אינו חייב אלא על נערה בתולה מיבעי ליה:

8 בעא מיניה רבי יעקב בר אבא מרב בא על קטנה מאורשה לר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה מהו לגמרי ממעיט ליה למפטריה ממיתה לגמרי או דילמא מסקילה ממעיט ליה ולעולם מיחייב חנק אמר ליה חייב מיתה. ואקשי ליה והא כתיב ומתו גם שניהם גבי חנק אלמא לא חייב קרא חנק אלא היכא דמחייבי תרווייהו לאפוקי הבא על הקטנה דלאו בת חיובא היא שתיק רב. אמר שמואל מאי טעמא שתיק רב לימא ליה דכתיב ומת האיש השוכב עמה לבדו גבי האונס את * הנשואה דאע"ג דאיהי פטורה מיחייב איהו הכא נמי אע"ג דאיהי לאו בת חיובא היא מיחייב איהו. כתנאי ומתו גם שניהם יתירה הוא דכתיב האיש אשר שכב עם האשה וגו' גם שניהם למה לי עד שיהו שניהם שוין בחיוב דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר הרי הוא אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו יתירה הוא דהא כתיב ולנערה לא תעשה דבר לבדו למה לי הא קמ"ל דאע"ג דחד מינייהו לאו בר חיובא הוא מיחייב אידך. ודייקינן ורבי יונתן האי ומתו גם שניהם מאי דריש ביה אמר רבא למעוטי הבא על המתה כגון מעשה הורדוס דאיתיה בפרק השותפים דלא קרינא ביה ומתו גם שניהם דמשמע עד שיהו שניהם חיים בשעת מעשה. ור' יאשיה דמפיק ליה לעד שיהו שניהם שווין מעשה הורדוס מהיכא ממעיט ליה. אמר לך מעשה הורדוס לא כלום הוא ולא צריך קרא למעוטי דמעשה עץ בעלמא הוא. ומקשינן ור' יאשיה דאמר עד שיהא שניהם שוין האי לבדו מאי דריש ביה ומפרקינן למעוטי אחריני דעיילי עלה לבתר הכי מסקילה דאע"ג דבא עליה ראשון שלא כדרכה ועדיין בתולה היא ובאו עליה אחרים אין חייבים סקילה אלא הראשון לבדו בלבד כר' מאיר דתניא באו עליה עשרה בני אדם בזה אחר זה שלא כדרכה אי נמי בהטייה ועדיין בתולה היא כולן בסקילה דכל חד מינייהו כי קא בעיל נערה בתולה מאורשה קא בעיל רבי מאיר אומר ראשון בסקילה וכולן בחנק כדפרישנא טעמא:

9 תנו רבנן ובת איש כהן כי תחל לזנות ר' אומר תחל ראשון תחלה וכן הוא אומר ומת האיש ההוא אשר שכב עמה לבדו מאי קאמר אמר רב הונא בריה דרב יהושע רבי כרבי ישמעאל סבירא ליה דאמר ארוסה בת כהן יצאת מכלל ארוסה בת ישראל להחמיר עליה ולידונה בשריפה דקסבר שריפה חמורה אבל נשואה לא יצאת אלא הרי היא בכלל נשואה בת ישראל בחנק דתרי דרגי לא מסקינן לה וה"ק כי תחל לשון תחלה כלומר אם תחילת ביאה היא זו שבזנות בשריפה ואידך דבתר הכי בחנק כבעולה בת ישראל ומאי וכן דקתני כי התם התם גבי קרא דמת האיש כו' דמשתעי בבא על נערה מאורשה לאו בתחילת ביאה קא משתעי קרא הכא נמי בתחילת ביאה קא משתעי וכי תימא ומאי ראיה איכא מהאי קרא להאי קרא דילמא האיך קרא הוא דמשתעי בתחילת ביאה דהא כתיבא ביה בתולה אבל האי דלא כתיב ביה בתולה לא הא אמרינן דרבי כר' ישמעאל סבירא ליה ורבי ישמעאל כי נפקא ליה לאוקומי קרא דבת כהן בארוסה ולא בנשואה הכי נפקא ליה בריש פרקין הכל היו בכלל נואף ונואפת והוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשריפה מה כשהוציא בת ישראל ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן ארוסה ולא נשואה והוא הדין לענין בתולה בת כהן הכי דרשינן מה כשהוציא הכתוב בת ישראל בתולה ולא בעולה אף כשהוציא בת כהן בתולה ולא בעולה והיינו דקתני וכן הוא אומר בבת ישראל ומת האיש כו' התם לאו בתחילת ביאה קא משתעי קרא הכא נמי בתחילת ביאה קא משתעי קרא. אמר ליה רב ביבי לאביי מר לא אמר הכי ומנו רב יוסף אלא כר' מאיר סבירא ליה דאמר נשאת לאחד מן הפסולין וזינתה מיתתה בחנק אבל אם נשאת לכשר וזינתה מיתתה בשריפה והאי תחלה דקאמר רבי הכי קאמר אם תחלת חלולה בזנות בשריפה ואם לאו שכבר נתחללה משעת נישואין בחנק ומאי וכן דקתני סימנא בעלמא דכי היכי דהתם בתחלת ביאה קא משתעי קרא הכא נמי בתחלת חילולין קא משתעי קרא ותחלת שום דבר נקט ולא לראיה אלא לסימנא בעלמא. ויש לפרש ומת האיש אם תחלת חלולה בזנות האיש השוכב עמה לבדו במיתה האמורה בתורה סתם שהיא חנק והיא בשריפה ואם אין תחלת חילולה בזנות אין האיש השוכב עמה לבדו בחנק אלא שניהם בחנק וכך פירש רבינו חננאל ז"ל מיהו לא דייק בסימנא דמת האיש ולא מידי: