יד רמה על סנהדרין כ״א

« יד רמה על סנהדרין כ׳ ×¢×´×‘ יד רמה על סנהדרין כ״ב ×¢×´× »

1 סנהדרין פתח ↗

וְאָמְרִינַן: מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה מְמַשְׁכְּנָהּ, אַתָּה חַיָּיב לְהַחֲזִיר לָהּ, וְאַתָּה מַשִּׂיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. אַלְמָא, רַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ טַעְמָא דִּקְרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דָּרֵישׁ טַעְמָא דִּקְרָא.

3 סנהדרין פתח ↗

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: יִשְׁמָעֵאל אָחִי, ״בַּת״ ״וּבַת״ אֲנִי דּוֹרֵשׁ.

4 סנהדרין פתח ↗

מִכְּדֵי, בָּנִים הֵיכָא קָא חָשֵׁיב לְהוּ? בְּחֶבְרוֹן. וְאִילּוּ מַעֲשֶׂה דְּמִיכַל בִּירוּשָׁלַיִם הֲוָה, דִּכְתִיב: ״וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה׳ וַתִּבֶז״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף: שְׁקַלְתֵּהּ מִיכַל לְמִיטְרַפְסַהּ! אֶלָּא אֵימָא: עַד אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה – הָיָה לָהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – לֹא הָיָה לָהּ.

5 סנהדרין פתח ↗

וְהָכְתִיב: ״וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים בִּירוּשָׁלַיִם״? לְמַלּוֹיֵי שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה. מַאי ״נָשִׁים״ וּמַאי ״פִּלַגְשִׁים״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נָשִׁים – בִּכְתוּבָּה וּבְקִידּוּשִׁין, פִּלַגְשִׁים – בְּלֹא כְּתוּבָּה וּבְלֹא קִידּוּשִׁין.

6 סנהדרין פתח ↗

7 יבמות פתח ↗

הָנָךְ תַּרְתֵּי דְּדָמְיָין לַהֲדָדֵי כַּחֲדָא חָשֵׁיב לְהוּ, וְהָא שִׁיתַּסְרֵי. וְהָא מִכׇּל מָקוֹם לְדִידִי חַזְיָין לַן דִּכְתִיבָן לְאִיסּוּרָא! אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, אִי הֲוָה כְּתִיב לְהֶיתֵּירָא, מִי הֲוֵות סָמְכַתְּ עֲלַיְיהוּ? דְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא מִי חֲתִים עֲלַיְיהוּ? הַשְׁתָּא נָמֵי דִּכְתִיב לְאִיסּוּרָא — לָאו מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא חֲתִים עֲלַיְיהוּ. תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁלִישִׁי שֶׁבִּבְנוֹ וְשֶׁבְּבִתּוֹ וְשֶׁבְּבֶן אִשְׁתּוֹ וְשֶׁבְּבַת אִשְׁתּוֹ — שְׁנִיָּה. רְבִיעִי שֶׁבְּחָמִיו וְשֶׁבַּחֲמוֹתוֹ — שְׁנִיָּה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא לְמַעְלָה דְּקָחָשֵׁיב לָהּ לְאִשְׁתּוֹ, וּמַאי שְׁנָא לְמַטָּה דְּלָא קָחָשֵׁיב לָהּ לְאִשְׁתּוֹ? לְמַעְלָה, דְאִיסּוּרָא מִכֹּחַ אִשְׁתּוֹ קָא אָתֵי — חָשֵׁיב לַהּ, לְמַטָּה, דְאִיסּוּרָא לָאו מִכֹּחַ אִשְׁתּוֹ קָאָתֵי — לָא קָחָשֵׁיב לַהּ. וְהָא בֶּן אִשְׁתּוֹ וּבַת אִשְׁתּוֹ, דְּאִיסּוּרָא מִכֹּחַ אִשְׁתּוֹ קָאָתֵי, וְלָא חָשֵׁיב לַהּ! אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לְמַטָּה דִּידֵיהּ וְלָא חַשְּׁבַהּ, תְּנָא נָמֵי שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לְמַטָּה דִּידַהּ וְלָא חַשְּׁבַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: שְׁנִיּוֹת דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא, יֵשׁ לָהֶן הֶפְסֵק אוֹ אֵין לָהֶם הֶפְסֵק? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב: אַרְבַּע נָשִׁים יֵשׁ לָהֶם הֶפְסֵק, וְתוּ לָא. דִּלְמָא כִּי קָאָמַר רַב — לְהַהִיא מַתְנִיתָא. תָּא שְׁמַע: שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי. שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי — אִין, טְפֵי — לָא! דִּלְמָא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ, מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֲזִי מָר הַאי מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר, בְּעוֹ בְּמַעְרְבָא: גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בְּגֵרִים, אוֹ לֹא גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בְּגֵרִים? אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא וּמָה עֶרְוָה גּוּפַהּ, אִי לָאו ״שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בָּאִין מִקְּדוּשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדוּשָּׁה קַלָּה״, לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן — שְׁנִיּוֹת מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב נַחְמָן: גֵּרִים, הוֹאִיל וַאֲתוֹ לְיָדָן, נֵימָא בְּהוּ מִלְּתָא: אַחִין מִן הָאֵם — לֹא יָעִידוּ, וְאִם הֵעִידוּ עֵדוּתָן עֵדוּת. אַחִין מִן הָאָב — מְעִידִין לְכַתְּחִלָּה. אַמֵּימָר אָמַר: אֲפִילּוּ אַחִין מִן הָאֵם נָמֵי מְעִידִין לְכַתְּחִלָּה. וּמַאי שְׁנָא מֵעֲרָיוֹת? עֶרְוָה — לַכֹּל מְסוּרָה, עֵדוּת — לְבֵית דִּין מְסוּרָה, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. מַתְנִי׳ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִכׇּל מָקוֹם — זוֹקֵק אֶת אֵשֶׁת אָחִיו לְיִבּוּם, וְאָחִיו הוּא לְכׇל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָח מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַגּוֹיָה. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִכׇּל מָקוֹם — פּוֹטֵר אֵשֶׁת אָבִיו מִן הַיִּבּוּם, וְחַיָּיב עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ, וּבְנוֹ לְכׇל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַגּוֹיָה. גְּמָ׳ מִכׇּל מָקוֹם לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר. פְּשִׁיטָא, אָחִיו הוּא! מַהוּ דְּתֵימָא, לֵילַף אַחְוָה אַחְוָה מִבְּנֵי יַעֲקֹב: מָה לְהַלָּן — כְּשֵׁרִין וְלֹא פְּסוּלִין, אַף כָּאן — כְּשֵׁרִין וְלֹא פְּסוּלִין, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? כֵּיוָן דִּלְעִנְיַן יִבּוּם מִיפְטַר נִפְטָר,

8 סנהדרין פתח ↗

״וַיֹּאמֶר ... מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ ... וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וְגוֹ׳״, עַד ״וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה״. ״וַתִּקַּח הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁעָשְׂתָה לוֹ מִינֵי טִיגּוּן.

8 מנחות פתח ↗

מִכׇּל מָקוֹם שִׁבְעָה הָווּ! אֶלָּא, תַּנָּא בְּעָלְמָא קָאֵי, וּמַאי כְּדֵי לַשַּׁבָּת וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה? סִימָנָא בְּעָלְמָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״כְּדֵי לַשַּׁבָּת״, וְלָא קָתָנֵי ״לְשַׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה״, שְׁמַע מִינַּהּ. לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבּוֹקֶר וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכוּלָּהּ הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים. חִינּוּךְ מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ?! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר – לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ – יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין, אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין – לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ – שֵׁנִי בֵּין הָעַרְבָּיִם, וְלֹא רִאשׁוֹן בֵּין הָעַרְבָּיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל נִתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ – אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין, אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין – לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבּוֹקֶר – יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְכִי כֹהֲנִים חָטְאוּ, מִזְבֵּחַ בָּטֵל?! אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר – לֹא יַקְרִיבוּ הֵן, אֲבָל אֲחֵרִים יַקְרִיבוּ. לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם, דְּכֵיוָן דְּלָא שְׁכִיחָא, וּמְעַתְּרָא, חֲבִיבָא לְהוּ וְלָא פָּשְׁעִי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכוּלָּהּ הָיְתָה קְרֵיבָה בֵּין הָעַרְבָּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם וְכוּ׳. וְהָתַנְיָא: בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל שַׁחַר! תַּנָּאֵי הִיא. אָמַר אַבָּיֵי: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, דִּכְתִיב: ״בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרוֹת יַקְטִירֶנָּה״. אִי לָאו דַּעֲבַד הַדְלָקָה מֵאוּרְתָּא, הֲטָבָה בְּצַפְרָא מֵהֵיכָא? וּלְמַאן דְּאָמַר בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל שַׁחַר, גָּמַר מִמִּזְבַּח הָעוֹלָה: מָה לְהַלָּן בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר – אַף כָּאן בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים שֶׁל שַׁחַר. וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת, אֶלָּא בְּחוֹל – אִיחַנּוֹכֵי הוּא דְּלָא מִחַנַּךְ, הָא קַדּוֹשֵׁי מְיקַדֵּישׁ?! הִיא גּוּפַהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּחִינּוּךְ וְקִידּוּשׁ דְּשֻׁלְחָן בְּשַׁבָּת הוּא, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְּשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבָּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: זֶהוּ זוֹהִי קְטֹרֶת שֶׁעָלְתָה לְיָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְהוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. הֵיכָא? אָמַר רַב פָּפָּא: בַּנְּשִׂיאִים. אֶלָּא יָחִיד עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן הוּא דְּלָא, הָא עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מַקְרֵיב? וְתוּ: עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן יָחִיד הוּא דְּלָא, הָא צִיבּוּר מַקְרְבִי? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא יָחִיד מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא כְּיוֹצֵא בָּהּ נְדָבָה, וְקוֹרֵא אֲנִי בָּהּ ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה״. יָכוֹל לֹא יְהֵא יָחִיד מֵבִיא, שֶׁאֵין מֵבִיא חוֹבָתוֹ כְּיוֹצֵא בָּהּ,

11 סנהדרין פתח ↗

״וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁבִּיקֵּשׁ לְהוֹלְמוֹ, וְלֹא הוֹלַמְתּוֹ.

12 סנהדרין פתח ↗

מַתְנִי׳ ״לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים״, אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. ״וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד״, אֶלָּא כְּדֵי לִיתֵּן אַפְסַנְיָא. וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה – מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ, נִכְנָס – הוּא מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ, יוֹשֵׁב בַּדִּין – הִיא עִמּוֹ, מֵיסֵב – הִיא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל יְמֵי חַיָּיו״.

14 סנהדרין פתח ↗

15 סנהדרין פתח ↗

16 סנהדרין פתח ↗

רַב יְהוּדָה רָמֵי: כְּתִיב ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכַּבְתּוֹ״, וּכְתִיב ״וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְווֹת סוּסִים״. הָא כֵּיצַד? אִם אַרְבָּעִים אֶלֶף אִיצְטַבְלָאוֹת הָיוּ, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ בּוֹ אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְווֹת סוּסִים. וְאִם אַרְבַּעַת אֲלָפִים אִיצְטַבְלָאוֹת הָיוּ, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְווֹת סוּסִים.

17 סנהדרין פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְגַּלּוּ טַעֲמֵי תּוֹרָה? שֶׁהֲרֵי שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת נִתְגַּלּוּ טַעְמָן, וְנִכְשַׁל בָּהֶן גְּדוֹל הָעוֹלָם. כְּתִיב: ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״. אָמַר שְׁלֹמֹה: ״אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר״. וּכְתִיב: ״וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ״.

18 סנהדרין פתח ↗

וְכוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. תְּנָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְנָאֶה בְּשֶׁל אֲבוֹתָיו.

19 סנהדרין פתח ↗

מַאן הֶדְיוֹטוֹת? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי. מַאי כְּתָב עִבְרִית? אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּתָב לִיבּוֹנָאָה.

1 מתני' לא ירבה לו נשים וכו' אית דאמרי דר' יהודה ור"ש במימריה דת"ק פליגי ולפרושי מימריה קאתו דאי ס"ד לאיפלוגי עליה קאתי הוה לן לפרושי נמי טעמיה דת"ק היכי מפרש לה להי קרא ואנן לא סבירא לן הכי דאם איתא דלא פליג ר"י אדת"ק הו"ל למיתני בד"א אי נמי אימתי ואי משום דלא פרישנא לטעמיה דת"ק משום דהוה פשיטא לן טעמיה דלא דריש טעמא דקרא ואפי' היכא דמפרש טעמיה בהדיא והכי פירושא דמתני' לא ירבה לו נשים בין מוחזקות בכשרות כאביגיל בין שאינן מוחזקות אלא ח"י ודוקא בסתמא אבל מוחזקות ברשעות כ"ע מודו דאפי' אחת לא ישאנה ר"י אומר מרבה הוא לו יותר מי"ח ובלבד שיהו מוחזקות בכשרות כדי שלא יהו מסירות את לבו שלא אסרה תורה להרבות אלא בנשים שאין מוחזקות בכשרות ולא ברשעות שלפי רובן יסירו את לבו ר"ש אומר אפילו אחת והיא מסירה את לבו כלומר שאינה מוחזקת בכשרות ויש לחוש שמא תסיר את לבו ה"ז לא ישאנה דהא כתיב לא יסור לבבו לא יעשה דבר שגורם להסיר את לבו. א"כ מה ת"ל לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל דכי כתיב לא ירבה לו לאו מטעמא דלא יסור את לבו כתיב אלא גזרת הכתוב היא א"כ ה"ק רחמנא אפילו כשרות דסלקא דעתך דאין מסירות את לבו לא ירבה שאם הרבה סופן להסיר את לבו:

2 ודייקינן למימר דר"י דריש טעמיה דקרא למיזל בתריה וקסבר כיון דטעמא משום לא יסור הוא מרבה הוא לו נשים כשרות שלא יהו מסירות את לבו ור"ש לא אזיל בתר טעמא דקרא. והא איפכא שמעי' להו דתניא אלמנה בין שהיא עניה כו' דברי ר"י דלא דרשינן טעמיה דקרא למימר דכי הזהר רחמנא האלמנה שלא להשיאה שם רע בשכנותיה הוא דאזהר אלא אמרינן אלמנה סתם כתב רחמנא לא שנא ענייה ולא שנא עשירה ר"ש אומר עשירה ממשכנין אותה שהרי אין אתה חייב להחזיר לה ולהיות רגיל לבא אצלה שנאמר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב ועבוטו אצלך ענייה אין ממשכנין אותה ואתה חייב להחזיר לה התם בפרק המקבל מתריץ לה מפני שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה כלומר שמתוך שאתה רגיל לבא אצלה אתה משיאה שם רע בשכנותיה דדריש טעמא דקרא דמשום שם רע מיהו דוקא ענייה דשייך בה האי טעמא אבל עשירה לא כדפרישית אלמא ר"י לא דריש טעמא דקרא ור"ש דריש טעמא דקרא. ומפרקינן בעלמא היכא דלא מיפרש טעמא בהדיא בקרא לא דריש ר"י טעמיה דקרא ושאני הכא דמפריש טעמא ולא יסור מה טעם לא ירבה משום לא יסור ור"ש דדריש טעמא דקרא אמר לך לכתוב רחמנא לא ירבה לו נשים ותו לא ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום לא יסור דהא בעלמא דרשינן טעמא דקרא אע"ג דלא מיפרש טעמיה בקרא לא יסור ל"ל אלא לומר לך וכו':

3 ואיבעיא לן ח"י מנא לן כדאשכחן בדוד דכתיב שית וכתיב ואוסיפה לך כהנה וכהנה בנשים קא מיירי דכתיב ואתן לך את אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקיך ואכולהו כתיב ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה שית דהוו לה בהדי קמייתא תרי סרי וכהנה שית אחריניתא דהוו להו כולהו תמני סר. מתקיף לה רבינא אימא כהנה הא תריסר כדאמרן וכהנה בתרא לאו אשית קמייתא בלחוד קאי אלא אכולהו תריסר קאי דהוו ליה כולהו כ"ד. תניא נמי כאתקפתיה דרבינא כו' ולמאן דדריש ווין הא ארבעים ושמונה דוא"ו וכהנה בתרא מרבי תרי סר והוו להו בתרי הנך כ"ד וכתיב כהנה בתרא אכולהו דהוו להו מ"ח ור"ע היא דדריש ווין בפרק ארבע מיתות דקתני התם גבי ובת איש כהן דמרבי ר"ע אפילו נשואה בת כהן לשריפה מריבוייא דוא"ו וקתני התם בברייתא ישמעאל אחי בת ובת אני דורש:

4 אמר רב ואיתימא רב יוסף שקלתה מיכל למטרפסה בהאי עלמא שנטלה ענשה בעה"ז על שזלזלה בדוד דכתיב לא היה לה ולד והתם אמרינן בסוף פרק מקום שנהגו לעשות מלאכה נ"ז: בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למטרפסיה בהאי עלמא:

5 מאי פילגשים ומאי נשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה וקידושין פילגשים בלא כתובה ולא קידושין וכולהו ממנינא די"ח הוו ואע"ג דקידושין דאורייתא דכתיב כי יקח איש אשה ואין קיחה אלא בכסף וה"ה לשטר ולביאה דכולהו יליף להו מקראי הני מילי לשויא אשת איש לחייבו במזונותיה ולאסרו בקרובותיה ולאסרה בקרובותיו ולחייב עליה משום אשת איש ושאר דברים התלוים באישות אבל אם רצה לייחד אשה בלא כתובה ובלא קידושין מדאורייתא שפיר דמי ורבנן הוא דגזור כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר:

6 אמר רב יהודה ד' מאות ילדים היו לו לדוד כולם בני יפת תאר היו הא מילתא ליכא לאוקומה אלא בארבע מאות נשים ובד' מאות גדודים אי נמי בבציר מהכי וכגון דילדן תאומים דאי דאיתילידו תרי בתרי עיבורי מאשה אחת לא משכחת לה דהא מוכח בקידושין כ"א: דלא התירה תורה אלא ביאה ראשונה בשעת שביה כדבעינן למימר השתא גבי תמר ואי דגיירינהו והדר בא עליה לא משכחת לה דהנך לאו בני יפת תאר מיקרו דגיורת מעלייתא היא ותו דא"כ נפישו להו נשים טפי מח"י ואע"ג דאיכא למימר כגון דמיתה חדא והדר נסיב אחריתי מ"מ קשיא דלא בני יפת תאר מיקרו ומנא תימרא דלא משכחת לה אלא בד' מאות גדודים אי נמי במאתים וכגון דילדן תאומים דאי כשבא על נשים הרבה בגדוד אחד מי שרי והא כתיב בה ודרשינן בקידושין כ"ב. בה ולא בה ובחבירתה אלא מחוורתא כדפרישית:

7 אמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תאר הואי שבא דוד על אמה בשעת שביה ולישנא דקרא נקט דכתיב וראית בשביה אשת יפת תאר וגרסי' בקידושין בפרק ראשון שם וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפילו אשת איש יפת תואר לא דברה אלא כנגד יצה"ר מוטב יאכלו בני ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות וחשקת ואע"פ שאינה נאה בה ולא בה ובחברתה ולקחת ליקוחין יש לך בה לך לאשה שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו והתם נמי משמע דלא התירה תורה כנגד יצר הרע אלא ביאה ראשונה בשעת שביה אבל ביאה שניה אסורה עד דמגייר לה וגבי כהן פליגי רב ושמואל לענין ביאה ראשונה רב אמר מותר חידוש הוא ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינא ביה והבאתה קרינא ביה וראית בשביה וכהן כיון דלא קרינא ביה והבאתה דהא אסור בגיורת לא קרינא ביה וראית מ"מ שמעינן מיניה דמותר לבא עליה בגיותה ביאה ראשונה בשעת שביה ואמה של תמר נמי הכי הואי שבא דוד המלך עליה ביאה ראשונה בגיותה בשעת שביה ונתעברה באותה ביאה מתמר וכיון דהיתה הורתה שלא בקדושה הרי ולדה כמוה דכתיב כי יסיר את בנך בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בתך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. ותמר אחותו של אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור היתה ומנין שהיתה הורתה שלא בקדושה דכתיב ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת גיורת היא והיא מתייחסת בתר אביה הוי אחתיה ומי הוה שריא ליה אלא לאו ש"מ דלאו בת גיורת הואי אלא הורתה שלא בקדושה היתה ותנן ולד שפחה ונכרית מישראל אין להם קורבת אב כדאיתא ביבמות כ"ב.:

8 ותקח את המשרת ותצק לפניו שעשתה לו מיני טיגון דבר שקלוי בשמן במחבת וכיוצא קרי טיגון ונקרא בערבי טיג'ן ובפ' בכל מערבין עירובין כ"ח: אמר אביי שלקו או טיגנו איכא בינייהו. ובמנחות בסוף גמרא דפ' התכלת מנחות נ'. איתמר חביתי כ"ג כיצד עושין אותן רבי חייא בר אבא אמר רב חנינא אופה ואח"כ מטגנה וכו' ובסוף גמרא דפ' מנחות ק"ד:. אמרינן אמר הקב"ה עשה לי מהן חמשה מיני טיגון ופי' סלת מחבת מרחשת חלות ורקיקן וש"מ דהנך כולהו מיני טיגון נינהו ומשרת נמי ממיני טיגון הוא דכתיב מנחה על המחבת תרגום משריתא.

9 וישנאה אמנון וגו' מאי טעמא אמר ר' יצחק נימא נקשרת לו מן השיער שבבית ערותה ועשאתו כרות שפכה. ומקשינן איני והא דרש רבא מאי דכתיב ויצא לך שם וגו' שאין להם לבנות ישראל לא שער של בית השחי ולא שער של בית הערוה וקודם שגבהו בנות ציון קא מיירי דאלו בתר הכי כתיב ישעיהו ג׳:י״ז ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה. אלא אימא נימא קשרה לו שהביאה נימא תלושה וקשרה לו באותו מקום ועשאוהו כרות שפכה ואיבעית אימא לעולם נקשרה ושאני תמר דבת יפת תואר הואי. מיד כלומר כיון שנעשה מעשה לאלתר ותקח תמר אפר וגו' גדר גדול גדרה תמר באותה שעה כשיצאה וזעקה ופרסמה את הדבר לכל ונשאו הכל קל וחומר בעצמן להזהר כל איש בבתו ובאחותו וכל אשה בעצמה מה לבנות מלכים עלתה כך לבנות הדיוטות אם אינן נזהרות על אחת כמה וכמה לצנועות כך לפרוצות על אחת כמה וכמה:

10 אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה מדקאמר על היחוד ועל הפנויה משמע תרתי מילי לייחוד יחוד דאשת איש ועל הפנויה שלא יבא אדם על הפנויה אלא ע"י קידושין וכתובה. ומתמהינן יחוד דאשת איש דאורייתא הוא כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מותר להתייחד עם אמו דלא מיגרי ביה יצר ואינו מתיחד עם כל העריות שבתורה וה"ק קרא כי יסיתך אחיך בן אמך שמותר להתייחד עם אמך ומתוך כך הוא מצוי אצלה תדיר ושניכם מצוין תדיר ביחד. ומפרקינן דאורייתא ייחוד דאשת איש אי נמי דשאר עריות הוא דאסור הא דפנויה שרי ואתו אינהו גזור על הייחוד של פנויה וחדא קאמר על הייחוד של פנויה:

11 ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך אמר רב יהודה אמר רב שבקש לחולמו ולא חלמתו בפרק כל הצלמין ב"נ אסורין כתי' ויוציאו את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות שהכלילה עדות אמר רב יהודה אמר רב עדות היא לבית דוד שכל שראוי למלכות חולמתו ושאינו ראוי למלכות אינה חולמתו. ואדוניה בקש שימלא ראשו חלל עטרה ותתיישב בראשו ולא חלמתו מפני שלא היה ראוי למלכות ופירש רש"י ז"ל לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שהיה לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל מי שהיה ראוי למלכות חולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינה חולמתו. ויעש לו רכב ופרשים וגו' מאי רבותא דחמשים איש למירהט לגבי בן מלך אמר רב כולם נטולי טחול שהטחול גורם לאדם ליעף ואינו יכול לרוץ הרבה. וחקוקי כפות הרגלים יש אומרים שאין בשר בפרסותיהן ורצין על הקוצים ועל הברקונים ואינן ניזוקין וי"א שלא היה להן עצם בכפות רגליהם:

12 מתני' לא ירבה לו סוסים כו' ת"ר לא ירבה לו סוסים יכול אפילו כדי רכבו ת"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. הא מה אני מקיים לא ירבה לו סוסים סוסים הבטלנין ועדיין אני אומר אינו עובר עד שיהו לו שני סוסים בטלנין דסוסים כתיב מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה לו ת"ל למען הרבות סוס אפילו אחד במשמע וכי מאחר שאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה לו אי הכי סוסים דכתב רחמנא בלשון רבים למה לי. ומהדרינן לעבור עליו בעשה ולא תעשה על כל סוס וסוס דאי כתב סוסים ולא כתב סוס הוה אמינא לא עבר עד דהוו ליה תרי כתב רחמנא סוס אפילו אחד ואי כתב רחמנא סוס ולא כתב סוסים ה"א היכא דהוו ליה סוסים טובא לא עבר אלא אחד מינייהו כתב רחמנא סוסים וכתב סוס לאשמועינן דאפי' הוו ליה סוסים טובא עבר בלא תעשה על כל סוס וסוס. והאי דאיכא בנוסחי בעשה ולא תעשה על כל סוס לא ידעינן מאי ניהו דהא לא שייכא הכא מצות עשה ולא לאו הבא מכלל עשה ור"ש ז"ל לא גריס לה וחזינא לה לרב רב יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל דקא כתיב לא תעשה דכתיב לא ירבה עשה דכתיב למען הרבות סוס ואע"ג דלא תעשה משמע להכי אפקיה רחמנא בלשון עשה למימרא דמיחייב עליה נמי עשה ע"כ דבריו ז"ל. ואינן נראין בעינינו כלל:

13 ומתמהינן טעמא דכתב רחמנא לו הא לאו הכי הוה אמינא אפילו לרכבו ופרשיו נמי לא. מלכותא בלא רכב ופרשים מי חשיבא מידי. ומפרקינן כי איצטריך קרא למעוטי כדי רכבו ופרשיו להיתרא לאו כדי רכבו ופרשיו בצמצום איצטריך אלא לאפושי סוסים הבטלנין לרכבו ופרשיו דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה לו סוסים בטלנין ולא לרכבו ופרשיו קמ"ל לא ירבה לו לו אינו מרבה סוסים בטלנין אבל מרבה הוא לרכבו. ויש לפרש לא צריכא לאפושי כי איצטריך קרא להתירא לאפושי רכב ופרשים טובא דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה סוס כלל לא בטלנין ולא שאינן בטלנין אלא כדי מרכבתו הצריכה לו אבל להרבות רכב ופרשים יתר מדאי לא דהא כתיב לא ירבה כלל כתב רחמנא לו לו הוא דאין מרבה סוסים לפי שנמצאו יושבין בטלנין אבל אם בא להרבות רכב ופרשים מותר להרבות להם סוסים כנגדן ולעולם סוסים הבטלנין כלל כלל לא. והרב ר' יוסף בן מיגאש ז"ל גריס לא צריכא לאפוחי לשון נפח כלומר כי איצטריך קרא למכתב לו לאו למישרי כדי רכבו ופרשיו בלחוד אלא למשרי נמי לאפוחי יתר על כדי רכבו ופרשיו כלומר להרבות סוסים בטלנין שאינן צריכין להן אלא לתתם באמצע המחנה כדי שיראה המחנה גדול להכי כתב רחמנא לו לומר לך לו הוא דאסור להרבות סוסים הבטלנין הא לאפוחי במחנה מותר:

14 פיסקא וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי ליתן אפסוניא שכר חיילותיו. יש מפרשים לא ירבה לו לתקן מסים ומכסים שלו אלא כדי שיבא לו כדי אפסניא ולא יכביד על העם יתר אבל אם באו לו ארוחות וביזות מותר. והכי מסתבר מכמה אנפי חדא שלמה הרבה ולא נענש ומנא לן דלא איענש עלה מדאמרי' אין כסף נחשב בימי שלמה ואוקימנא קודם שנשא את בת פרעה אלמא חטאיה גרמא ליה ולבתר דנסבה כתיב כאבנים אלמא חטאיה גרם ליה ותו דהא קב"ה אמר ליה מלכים א ג׳:י״ג וגם אשר לא שאלת אתן לך גם עושר גם כבוד ותו דהא קרא הכי משמע מדכתיב לא ירבה לו דמשמע שיתכוון להרבות אבל אי אתו ליה ממילא שפיר דמי והכי נמי אמרינן גבי לא ירבה לו סוסים שלא יקנה סוסים הרבה אבל אם נתנו לו במתנה מותר:

15 ת"ר וכסף וזהב לא ירבה לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא לאפסוניא. ומתמהי' טעמא דכתב רחמנא לו הא לא"ה ה"א אפילו לאפסוניא נמי לא מי סגיא בלא הכי. ומפרקינן כי איצטריך קרא לאו לכדי ליתן להן בשכרן ותו לא לא איצטריך אלא להרויח להן בשכרן דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה כסף וזהב יתר מן הצריך לו ולשכר חיילותיו בצמצום כתב רחמנא לו לו אינו מרבה יתר ממה שצריך להוצאתו אבל מרבה הוא כדי שיתן לאפסוניא אפי' להרויח להן בשכרן. וגבי סוסים נקט לישנא דאפושי משום דמידי דקאי בעיניה הוא ואע"ג דיהיב להו לפרשין דיליה אכתי קיימי בעינייהו גבייהו ושייך בהו לישנא דאפושי אבל כסף וזהב דכי יהיב להו ניהליהו למוצאה יהיב ליה ולאו מידי דקאי בעיניה גבייהו הוא ולא שייך ביה לישנא דאפושי דהא לאלתר מפיק ליה אלא לישנא דהרויחא כדאמרן בכתובות פ': משום ריוח ביתא וכי תימא והא קרא דאיירי בכסף וזהב ונקט לישנא דאפושי דכתיב וכסף וזהב לא ירבה לו התם דקא מיירי גבי מלך דלא ליפיש כסף וזהב ליתן בבית גנזיו נקט לישנא דאפושי אבל גמרא דמיירי גבי אפסוניא דצריכי ליה לאפוקיה נקט לישנא דהרויחא. ודייקינן השתא דאמרת דהני לו לו לא צריכי לגופיה דקרא ומפקת להו לדרשא לו דנשים מאי דרשת ביה ומהדרינן למעוטי הדיוטות שמותרין להרבות נשים:

16 רב יהודה רמי כתיב ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים וגו' והן מקומות מוכנין למאכל הסוסים וכל אחד מהן אין בו אלא כדי לאכל בו סוס אחד והבית שיש בו ארוות הרבה נקרא אצטבלא וכתיב ארבעת אלפים ארוות סוסים הא כיצד אם ארבעים אלף אצטבלאות היו כל אחד ואחד היו בה ארבעת אלפים סוסים דמפקינן ליה להך קראה ארבעת אלפים ארוות סוסים לאצטבלא אחת ואם ארבעת אלפים אצטבלאות היו מפקינן ליה לאידך קרא דארבעים אלף ארוות סוסים לאצטבלא אחת ונמצא שכל אצטבלא היו בה ארבעים אלף סוסים ומ"מ חד קרא מוקמינן לארוות ממש כמו שפירשנו ואידך מוקמינן לאצטבלאות נמצא מנין הסוסים עולה למאה וששים אלף אלפים:

17 רבי יצחק רמי כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה מאומה אפילו כאבנים לא הוה חשיב וכתיב ויתן שלמה את הכסף בירושלים כאבנים. ומפריק לא קשיא כאן קודם שנשא שלמה בת פרעה לא נחשב למאומה וכאן לאחר שנשאה כאבנים:

18 ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמיה ונכשל בהן גדול העולם כתיב לא ירבה לו נשים כו' כתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישוב וגו' לפי שהסוסים באין ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחין לקנות לו ועוברין בלא תוסיפון לשוב בדרך הזה אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב מרכבה שהרי אני יכול לקנות מן הנמצאין כאן. וכתיב ותעל ותצא ממצרים וגו':

19 פיסקא וכותב לו ספר תורה לשמו. אסיקנא אפי' הדיוט נמי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מיחייב למיכתב ספר תורה לנפשיה מדיליה שנאמר כתבו לכם משלכם וכי איצטריך תנא לאשמועינן גבי מלך לשתי תורות דאלו הדיוט סגיא ליה בחדא אותה שמונחת לו בבית גנזיו ואילו מלך בעי תרתי דכתיב משנה ותרתי משמע א' שמונחת לו בבית גנזיו ואחת שנכנסה ויוצאה עמו וכי איצטריך תנא זו לאשמועינן גבי מלך דכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אחרים באותה שנכנסת ויוצאה עמו קא מיירי וכי קא ממעט הדיוט מינה לגמרי קא ממעיט למימרא דהדיוט לא מיחייב עלה כלל אבל לגבי ההיא אחריתא דעבידא לאנוחה בבית גנזיו ל"ש מלך ול"ש הדיוט חייב לכתוב משלו. והני תרי תורות דקאמרינן גבי מלך מאי עיבידתייהו דתניא וכותב לו שתי תורות ופשוטה היא:

20 מאי כתב עברי כתבא ליבונאה כתב בפני עצמו הוא וכך היה שמו. ור"ש ז"ל כתב ליבונאה אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ובמזוזות. ואינו נראה בעינינו דאטו משום דהוי אותיות גדולות מאי שינוי אית ביה דחשיב ליה כתבא באפי נפשיה. ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלא שקדמו משה ואע"פ שלא נתנה על ידו נשתנה כתב על ידו דכתיב וכתב הנשתון כתב שנשתנה ואומר ולא כהלין כתבא למיקרי מכדי יהודאי הוו התם מאי טעמא לא הוו ידעי למיקרייה אלא משום דאישתני יש אומרים לפי שנשתנה להן באותו היום דאלמא בכתב החדש הוה כתיב ומסתברא דודאי בכבתא בתרא הוה כתיב דאי בכתבא קמא אכתי לא אשתני אמאי לא כהלין כתבא למקרי אלא מיהו לאו בההוא יומא אשתני אלא מלאך הוא דכתביה בכתב שהיה עתיד להשתנות ולא היה שום אדם מכיר בו ואמר וכתב את משנה כתב העתיד להשתנות. רבי אומר בכתב זו נתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להן לדעץ כלומר לדוחק כדכתיב ויצג ומתרגמינן ודעץ כדרך נעוץ ודחוק ששכחוהו וכיון שחזרו בהן החזירו להן שנאמר שובו לבצרון לעיר מבצר שלכם והיינו ירושלים גם היום מגיד משנה התורה אשר שכחת אשיב לך והיינו עזרא שהגיד להן כתב שנתנה בו תורה ולמה נקרא אשורי שמאושר בכתבו. משום רבי אלעזר המודעי אמרו כתב זה לא נשתנה כל עיקר ולא נשתכח שנאמר ווי העמודים יתידות העשויין כאנקלאות וקבועין בעמודין שבהן תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך והן דומין לווין שבכתב אשורי לפיכך נקראו ווין אלמא בימי משה כתב אשורי הוה. ואם תאמר שכחוהו כדר' מקיש ווין לעמודין מה עמודין לא נשתנו כל ימי בית ראשון אף ווין של עמודין לא נשתנו ואם כן על כרחך דהווין הוו שכיחי כתבא נמי לא נשתנה כל עיקר ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה דהא דברי הכל הוא אף כתבם לא נשתנה. וקיי"ל כרבי אלעזר המודעי דכולהו הני תנאי תלמידי נינהו לגביה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ותו דרבי נמי סבר לה כותיה דקאמר בכתב זה ניתנה תורה ואע"ג דרב חסדא כת"ק ס"ל ליתא דהא טעמא דרבי אלעזר המודעי טעמא ברירא הוא ולא אפשר למידחייה:

4 פסחים פתח ↗

אַחְוִי בִּידֵיהּ: אִי גַּדְיָא יָאֵי, יִסַּק לִתְמִידָא. אֲמַר מַלְכָּא: הוֹאִיל וְלָא הֲוֵי לֵיהּ אֵימְתָא דְמַלְכוּתָא, נִיפְסְקוּ לְיַמִּינֵיהּ. יְהַב שׁוֹחַד וּפַסְקֵיהּ לִשְׂמָאלֵיהּ. שְׁמַע מַלְכָּא וּפַסְקֵיהּ לְיַמִּינֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאַשְׁקְלֵיהּ לְיִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי לְמִיטְרַפְסֵיהּ מִינֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא.

6 קידושין פתח ↗

בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי, דְּלֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע.

7 סנהדרין פתח ↗

8 עירובין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

15 כתובות פתח ↗

וְהִלְכְתָא: בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע לְפֵירוֹת — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם. מַאי טַעְמָא? אַבָּיֵי אָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תַּכְסִיף. רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם רְוַוח בֵּיתָא.

« יד רמה על סנהדרין כ׳ ×¢×´×‘ יד רמה על סנהדרין כ״ב ×¢×´× »