ביאור שטיינזלץ על מכות ט׳

1 שאין בה בגובה התשלום שחייב עליה, כדי שוה פרוטה, ואז לוקים עליה. שאמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: אף שהמכה את חבירו משלם לו תשלומי נזיקין, ואינו לוקה, אם הכהו לחבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, כיון שאין בה כדי תשלום — הרי זה לוקה ארבעים מלקות חסר אחת, שעבר על "לא תעשה" שבתורה. ומעירים: וצריך לומר לשיטה זו שלא מקשינן אין אנו מקישים, משווים הכאה לקללה כפי שיש הסבורים כן, אלא אף על פי שבקללה האיסור הוא דווקא כאשר המקולל הוא "עושה מעשה עמך" ולא עובר עבירה, כגון כותי, מכל מקום לגבי הכאה, גם אם היכה אדם שאינו כשר — לוקה על הכאתו.

2 א שנינו במשנה: "הכל גולין על ידי ישראל, וישראל גולין על ידיהן, חוץ מעל ידי גר תושב" וכו'. ושואלים: אלמא מכאן יש להסיק שגר תושב גוי הוא, ולכן אין הוא גולה כשהרג ישראל. אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: גר תושב גולה על ידי גר תושב, ומכאן יש להסיק שאין הוא כגוי, שהרי אם גוי הוא — הלוא אין דין גלות בגוי, ונמצאת איפוא סתירה בין תחילת המשנה לסופה! אמר רב כהנא: לא קשיא אין זה קשה, כאן בסוף המשנה מדובר בגר תושב שהרג גר תושב שהריהו גולה, כאן בתחילת המשנה מדובר בגר תושב שהרג את ישראל שאינו גולה, משום שאין דינו כישראל שניתן לו להתכפר בגלות.

3 איכא דרמי קראי אהדדי והיה שהשליך מקראות זה על זה, הראה סתירה ביניהם, כתיב נאמר בכתוב אחד "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט" במדבר לה, טו, הרי שגר תושב גולה, וכתיב ונאמר בפסוק אחר: "והיו לכם הערים למקלט" במדבר לה, יב, ודיוק הכתוב הוא "לכם" — ולא לגרים תושבים, שאינם גולים! על כך אמר רב כהנא: לא קשיא אין זה קשה, כאן שאינם גולים — מדובר בגר תושב שהרג ישראל, כאן שגולים — מדובר בגר תושב שהרג גר תושב.

4 ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה לדין זה של המשנה ממה ששנינו בברייתא: לפיכך גר תושב וגוי שהרגו — נהרגין, ואפילו הרגו בשוגג. ונדייק: קתני הריהו שונה גר דומיא בדומה לגוי, שהרי שנה את שניהם יחד, והשווה את דינם. ומכאן נסיק: מה גוי לא שנא דקטל בר מיניה לא שונה אם הרג את בן מינו כלומר, גוי כמותו, ולא שנא דקטל דלאו בר מיניה ולא שונה אם הרג את שאינו בן מינו, כגון ישראל — הרי זה נהרג בכל מקרה. אם כן אף גר, לא שנא דקטל בר מיניה ולא שנא קטל דלאו בר מיניה לא שונה אם הרג את בן מינו ולא שונה אם הרג את שאינו בן מינו הריהו נהרג עליו, ואינו גולה לעיר מקלט!

5 אמר רב חסדא: לא קשיא אין זה קשה, כאן במשנתנו, שיש בו דין גלות מדובר שהרגו דרך ירידה, כאן בברייתא, שאין בו דין גלות מדובר שהרגו דרך עלייה. כיצד? אם גר תושב הרג גר תושב בשגגה דרך ירידה, שישראל גלי גולה על כגון זה — איהו נמי סגי ליה הוא גם כן די לו בגלות. ואולם אם הרגו דרך עלייה, שישראל פטור בכגון זה מגלות — הוא נהרג.

6 אמר ליה לו רבא: ולאו והאם לא קל וחומר הוא? ומה דרך ירידה שישראל גלי גולה על כך, איהו נמי סגי ליה הוא גם כן די לו בגלות, ואינו נענש יותר. אם הרגו דרך עלייה, שישראל פטור, וכי איהו הוא נהרג ונענש יותר?!

7 אלא אמר רבא: בברייתא בה למדנו שגר תושב נהרג אם הרג בשגגה גר תושב אחר ולא גולה, מדובר באומר מותר, שלא חשב שיש איסור בדבר. אבל בשוגג — גולה, כבמשנה. אמר ליה לו אביי: הלוא אומר מותר אנוס הוא, שכיון שלא ידע כלל — הריהו כאנוס, ומדוע ייהרג? אמר ליה לו רבא: שאני אומר לא כך, אלא אומר מותר — קרוב למזיד הוא, שהרי מכל מקום נתכוון להרוג.

8 ומעירים: ורבא ורב חסדא אזדו לטעמייהו הולכים הם לשיטותיהם בענין זה. דאיתמר שנאמר שנחלקו בבעיה הבאה: גר תושב שהרג אדם כסבור שהוא הורג בהמה ונמצא שהיה זה אדם, חשב שהרג גוי ונמצא גר תושב. רבא אומר: חייב מיתה, ומדוע? לדעתו אומר מותר קרוב למזיד הוא. ואילו רב חסדא אומר: פטור, שלדעתו אומר מותר אנוס הוא.

9 איתיביה הקשה לו רבא לרב חסדא: נאמר באבימלך מלך גרר, שלקח אליו את שרה אשת אברהם: "ויבוא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל" בראשית כ, ג, והרי כאשר לקח את שרה חשב שהיא פנויה, שהרי אברהם אמר לו ששרה אחותו היא, ולפיכך סבר שהדבר מותר, ובכל זאת נאמר לו שהוא חייב מיתה. מאי לאו האם אין הכוונה — הנך ראוי להיענש במיתה בידי אדם בבית דין? ומכאן שהאומר מותר — חייב!

10 ודוחים: לא, הכוונה היא שחייב מיתה בידי שמים, אבל בידי אדם אין על כך עונש. ומעירים: דיקא נמי דכתיב מדוייק גם כן שכן הוא, שהרי נאמר "ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי" בראשית כ, ו, משמע שהחטא הוא כלפי שמים בלבד, ובדיני אדם לא היה חייב.

11 ומקשים על כך: ולטעמיך ולשיטתך, שכך אתה מדייק מן הכתוב, מה שאמר יוסף לאשת פוטיפר "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים" בראשית, לט, ט, האם גם כן תדייק כך ותאמר שהכוונה היא רק לאלהים ולא לאדם? הלא חטא זה הוא ניאוף, ועונשו גם בדיני בני נח במיתה! אלא כוונת הדברים היא שהחטא הוא לאלהים, דינו מסור לאדם לבצע בו דין מוות, הכא נמי כאן גם כן, באבימלך אפשר לומר שחוטא הוא כלפי שמים ודינו מסור לאדם, ואם כן אין מכאן הוכחה.

12 איתיביה הקשה לו אביי לרבא: הרי אמר אבימלך לפני ה' "הגוי גם צדיק תהרג" בראשית, כ, ד, ואם אבימלך אומר כן לפני ה' ואין הקדוש ברוך הוא אומר לו שרשע הוא, משמע שהודה לו, ומכאן שהאומר מותר נחשב כאנוס! ומשיבים: אינו כן, התם כדקא מהדרי עלויה שם הוא כפי שמשיבים לו תשובה משמים שאינו צודק בטענתו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא" בראשית, כ, ז,

13 ויש לתמוה: מה עניינו של "כי נביא הוא"? וכי אשת נביא הוא דתיהדר שתוחזר, ואילו זו דלאו שלא אשת נביא היא לא תיהדר תוחזר?!

14 אלא צריך לפרש זאת כפי שאמר ר' שמואל בר נחמני. שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הכי קאמר ליה כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאבימלך "ועתה השב אשת האיש" בראשית כ, ז מכל מקום כלומר, בלא קשר לכך שהוא נביא. ומה שנאמר "כי נביא הוא" מובנו בהקשר אחר: ודקאמרת ומה שאתה אומר "הגוי גם צדיק תהרג, הלא הוא אמר לי אחותי היא" וגו' בראשית, ד— ה לומר שאנוס אתה ופטור בדין זה — אין אתה צודק בכך, כי נביא הוא וממך למד שעליו לנהוג כפי שנהג. שכן אכסנאי אורח הוא שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו מארחיו, האם הוא זקוק למאכל או למשקה, כלום שואלין אותו על האשה שהיא עמו "אשתך זו" "אחותך זו"? אלא הבין שאתם חשודים על חטיפת נשים, ומשום כך אמר על שרה שאחותו היא, ולכן היית חייב מיתה על שרה.

15 ומעירים: מכאן שבן נח נהרג על עבירה שעונשה מיתה גם במקרה שהוא אומר מותר, שהיה לו ללמוד ולא למד.

16 א משנה הסומא העיוור שהרג אדם בשגגה — אינו גולה, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אף הוא גולה. השונא אינו גולה, משום שיש להניח שלא היה זה בשגגה גמורה. ר' יוסי אומר: השונא לא רק שאינו גולה, אלא אף נהרג על ידי בית הדין, מפני שהוא כמועד כמותרה על ידי עדים שלא יעשה כן, שחזקתו שבכוונה עשה. ר' שמעון אומר: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה. זה הכלל בדבר זה: כל שהוא הרואה יכול לומר לדעת הרג, שהמעשה אירע באופן שיש מקום להניח שהיתה זו הריגה במזיד — הרי השונא נהרג על כך. ואף שהוא אומר שהיתה זו שגגה — אנו מניחים שלא היה כן. ואם שלא לדעת הרג, אלא רואים שהדבר היה כדרך תאונה — הרי זה גולה אפילו כאשר הוא שונא.

17 ב גמרא על דין סומא שנחלקו בו ר' יהודה ור' מאיר במשנה, תנו רבנן שנו חכמים: נאמר בפרשת הגולים לעיר מקלט, שהגולה הוא מי שהרג את רעהו "בלא ראות" במדבר לה, כג, ומשמע שמדובר במי שבדרך כלל רואה — פרט לסומא, שאינו רואה כלל, ולא רק במקרה זה, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר להיפך: "בלא ראות" — הרי זה בא לרבות את הסומא שאף הוא גולה.

18 ומסבירים: מאי טעמא מהו הטעם של ר' יהודה — דכתיב שנאמר בפרשת הגולים "ואשר יבא את רעהו ביער" דברים יט, ה, והרי זה ביטוי כללי, הכולל כל אדם, ואפילו הוא סומא. אתא בא הכתוב "בלא ראות" מעטיה מיעט אותו שמי שאינו יכול לראות כלל, אינו בגדר הלכה זו.

19 ור' מאיר לומד בצורה אחרת: "בלא ראות" בא למעט, "בבלי דעת" דברים יט, ד גם הוא בא למעט, אם כן הוי הריהו מיעוט אחר מיעוט, וכלל הוא: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ולכן מרבה אף את הסומא, שאף הוא גולה.

20 ושואלים: ור' יהודה מה הוא משיב על כך? ומשיבים: "בבלי דעת" פרט למתכוין הוא דאתא שבא, לומר שהמתכוון אינו גולה, ולשיטתו "בלא ראות" ו"בלי דעת" אינם מיעוט באותו נושא, ולכן אין זה בכלל מיעוט אחר מיעוט הבא לרבות.

21 ג שנינו במשנה שר' יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד. ושואלים: והא לא אתרו ביה והרי בפועל לא התרו בו העדים, ואין בית דין עונשים עונשי גוף אלא לאחר התראה! ומשיבים: מתניתין משנתנו כדעת ר' יוסי בר יהודה היא, דתניא ששנויה ברייתא ר' יוסי בר יהודה אומר: חבר תלמיד חכם אינו צריך התראה כדי שיענישו אותו בית דין בעונשי הגוף על עבירה שעשה, לפי שמעיקרה לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, והחבר — חזקה עליו שיודע, ולכן מזיד הוא.

22 ד שנינו במשנה ר' שמעון אומר: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה. ועל כך מוסיפים: תניא שנויה ברייתא: כיצד אמר ר' שמעון יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה? כגון, נפסק נקרע החבל שהיה בידו, ונפל חפץ שהיה תלוי בו, והרג את חבירו — הרי זה גולה על ידו, שנראה שהיתה זו תאונה. אבל אם נשמט חפץ מידו — אינו גולה, שאנו מניחים שהיה זה הדבר במזיד, שהירפה את אחיזתו עד שנפל החפץ.

23 ושואלים: והתניא והרי שנויה ברייתא ר' שמעון אומר: לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו מעגילה מידו, שעושה בו מלאכה. וכיון שאמר דין זה בכלל, גם לגבי שונאו, אם כן קשיא קשה מדין נפסק על דין נפסק, קשיא קשה מדין נשמט על דין נשמט!

24 ומשיבים: נפסק על נפסק לא קשיא קשה, הא זה — באוהב, והא וזה — בשונא, שבאוהב אנו מניחים שהיה אנוס והוא פטור מגלות, ובשונא אנו מניחים שלא התכוון, אבל מצד אחר לא היה אנוס לגמרי, ולכן גולה.

25 ונשמט על נשמט גם כן לא קשיא קשה, כי הא זו — דעת רבי, והא וזו — דעת רבנן חכמים שנחלקו במשנה לעיל מכות ז,ב במקרה שנשמט ברזל מן הקת והרג, שלדעת רבי אינו גולה, ולדעת חכמים גולה. שהברייתא הראשונה, האומרת שאם נשמט מידו אינו גולה — דעת רבי היא, לפי שיטת ר' שמעון. והברייתא השניה, האומרת שאם נשמט מחצלו גולה — דעת חכמים לשיטתו.

26 ה משנה להיכן גולין ההורגים בשגגה — לערי מקלט, לשלש הערים שבעבר הירדן ולשלש הערים שבארץ כנען. שנאמר "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען" וגו' במדבר לה, יד. ומעירים: עד שלא נבחרו שלש ערי המקלט שבארץ ישראל לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, אף ששלוש אלה נבחרו כבר על ידי משה ראה דברים ד, מא, שנאמר "שש ערי מקלט תהיינה" במדבר לה, יג לומר: עד שיהיו ששתן קולטות כאחת ביחד, באותו הזמן, וכל עוד חלק מהן אינן קולטות — אף השאר אינן קולטות.

27 ועוד בדין ערי מקלט: ומכוונות להן דרכים מזו לזו, כלומר שהיו מסדרים ומיישרים את הדרכים המובילות לערי המקלט, שנאמר "תכין לך הדרך ושלשת" דברים יט, ג.

28 ומוסרין להן לבורחים לעיר המקלט שני תלמידי חכמים, שמא יהרגנו גואל הדם בדרך. וידברו אליו אל גואל הדם אותם תלמידי חכמים, וישכנעו אותו שלא יהרגנו מפני שהוא שוגג. ר' מאיר אומר: אף הוא הרוצח בשגגה מדבר על ידי עצמו, שהוא יכול לדבר עבור עצמו, שנאמר "וזה דבר הרצח אשר ינוס שם וחי" במדבר, יט, ד, ללמד שהרוצח עצמו מדבר.

29 ר' יוסי בר יהודה אומר: בתחלה, הדבר הראשון שעושים ההורגים אדם, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין מזדרזים ובורחים לערי מקלט, ובית דין שבעירו שולחין ומביאין אותו משם לדונו. מי שנתחייב מיתה בבית דין שנמצא שהיה רוצח במזיד — הרגוהו בית הדין, וזה שלא נתחייב מיתה כגון שמצאו שאירע הדבר באונס — פטרוהו. מי שנתחייב גלות — מחזירין אותו למקומו לעיר המקלט, שנאמר "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם... והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו" וגו' במדבר לה, כה משמע שקודם שנשפט כבר היה בעיר המקלט, ולאחר מכן מביאים אותו למשפט לפני העדה במקום המעשה, ואחר כך משיבים אותו לעיר המקלט.

30 ו גמרא תנו רבנן שנו חכמים: שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן לערי מקלט, וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, ומכוונות היו הערים שכאן וכאן זו כנגד זו, כמין שתי שורות גפנים שבכרם, ובאופן זה: חברון בהר יהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. ונאמר "ושלשת את גבול ארצך" דברים יט, ג כלומר, שיהו משולשין במרחקים שווים, כלומר שיהא המרחק מדרום מהגבול הדרומי של הארץ, עד לחברון, שהיא עיר המקלט הראשונה מדרום, כמו המרחק מחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לגבול הצפון.

31 ותוהים תחילה על מספר הערים: בעבר הירדן שהיו בו שניים וחצי שבטים בלבד היו תלת שלוש ערים, בארץ ישראל שישבו בה תשעה שבטים ויותר — גם כן רק תלת שלוש?! אמר אביי: בגלעד שבעבר הירדן שכיחי מצויים רוצחים, ולכן היו צריכים להוסיף בעבר הירדן מספר גדול יותר של ערי מקלט, ל