ביאור שטיינזלץ על מכות י״ד

1 כדאמרינן מעיקרא כמו שאמרנו מתחילה, שחייבי כריתות ישנם בכלל מלקות משום שאם עשו תשובה, בית דין של מעלה מוחלין להן, ולכן אין כאן "שתי רשעיות", כדי לפוטרם ממלקות. מאי אמרת מה אתה אומר, מה טענת כנגד זה? הא הרי עדיין לא עבוד עשו תשובה — יש לומר כי מכל מקום לא פסיקא מילתא חתוך, מוחלט הדבר לכרת, וכיון שאין כאן כרת ברור — אין פוטרים אותם ממלקות משום כך.

2 א שנינו בברייתא לעיל, ר' יצחק אומר: כל חייבי כריתות המנויים בפרשת אחרי מות ויקרא יח בכלל אחד היו, ובכללם אחותו, ולמה יצאת שוב כרת באחותו בפרשת קדושים ויקרא כ, יז — לדונו בכרת ולא במלקות. שלדעתו גם חייבי כריתות, כמו חייבי מיתות בית דין, אינם לוקים.

3 ושואלים: ורבנן וחכמים כלומר, ר' ישמעאל ור' עקיבא, שאינם סבורים כך, אלא שחייבי כריתות לוקים, כרת שנאמרה במיוחד באחותו למה לי ומה הוא בא ללמד? ומשיבים: לחלק כלומר, ללמד שיש עונש נפרד על כל אחת מן העריות ושאר הכריתות לחוד, וכדברי ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: שאם עשאן כולם, שעבר על כל העבירות המנויות שם בהעלם חוסר ידיעה אחד, שעשה את כולן בשגגה אחת — חייב להביא קרבן על כל אחת ואחת מהן, משום שיש חיוב כרת בכל אחת לעצמה.

4 ושואלים: ור' יצחק, הלומד מכרת האמור באחותו את שיטתו, דין זה לחלק לקרבנות, מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו ממקור אחר, שנאמר "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" ויקרא יח, יט, שמייתור הלשון הזה יש ללמוד לחייב על כל אשה ואשה.

5 ושואלים: ורבנן נמי תיפוק ליה מהא וחכמים גם כן, תצא להם הלכה זו מפסוק זה ולא מכרת האמור באחותו! ומשיבים: אין הכי נמי כן כך הוא גם כן, שגם הם למדים מפסוק זה לחלק בקרבנות. וחוזרת השאלה: אלא לשיטתם, כרת שכתוב אחותו למה לי? ומשיבים: לחייבו שלושה קרבנות נפרדים אם בא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו בהעלם אחד.

6 ותוהים: פשיטא פשוט שכן הוא, הרי גופין מוחלקים שהרי הן שלוש נשים נפרדות, הרי שמות מוחלקין שיש כאן שלוש עבירות שונות, ומה החידוש בדבר? אלא, לחייבו שלושה קרבנות על אחותו, שהיא גם אחות אביו, שהיא גם אחות אמו. ומסבירים: והיכי משכחת לה ואיך אתה מוצא אותה שיהיה דבר כזה? ברשיעא בר רשיעא ברשע בן רשע. כיצד? בא אדם על אמו, והוליד ממנה שתי בנות, וחזר ובא על אחת מהבנות הללו, והוליד ממנה בן, ואותו בן בא על אחות אמו, שהיא גם אחותו שהרי היא בת אביו וגם אחות אביו שמצד אמה היא אחות אביו, אחות האיש שבא על אמו.

7 ושואלים: ור' יצחק הא מנא ליה דבר זה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו הדבר מקל וחומר, דתניא כמו ששנויה ברייתא: אמר ר' עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ור' יהושע באיטליז מקום ממכר הבשר של העיר עימאום, בשעה שהלכו שניהם ליקח לקנות בהמה לצורך משתה סעודת החתונה של בנו של רבן גמליאל. וכך היתה השאלה: הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו, מהו דינו לגבי קרבן? האם אינו חייב על כולן אלא אחת, או חייב על כל אחת ואחת?

8 אמרו לו: זו לא שמענו, לא קיבלנו מסורת בהלכה מסויימת זו, אבל שמענו הלכה בענין דומה: הבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד, שחייב להביא קרבן חטאת על כל אחת ואחת מהן, ונראין דברים לגבי המקרה ששאלת, שחייב על כל אחת מקל וחומר, כיצד? ומה נדה שהיא שם אחד כלומר סוג אחד של איסור — חייב על כל אחת ואחת, כאן באשה זו ששלשה שמות איסורים הן — לא כל שכן שיהיה חייב עליה שלוש חטאות?

9 ומסבירים: ואידך והאחר, חכמים הסבורים שצריך ללמוד דבר זה מפסוק מפורש, סבורים כי קל וחומר פריכא שביר הוא, שאינו קל וחומר שעומד בפני ביקורת, שהרי אפשר לטעון כנגדו: מה לנדה — שכן גופין מוחלקין, שהרי מדובר כשבא על נשים שונות, מה שאין כן במקרה שלנו שמדובר באשה אחת.

10 ושואלים: ולאידך נמי ולשיטת האחר, ר' יצחק, גם כן, האי הרי ודאי קל וחומר פריכא שביר הוא, שאי אפשר ללמוד ממנו! אלא, צריך לומר שדין זה, לחייב שלוש חטאות על אחותו שהיא גם אחות אביו וגם אחות אמו, נפקא ליה יוצא, נלמד לו מ"אחתו" דסיפא שבסוף אותו פסוק. שנאמר בתחילה "ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו... ונכרתו", ואחר כך נאמר "ערות אחותו גילה עוונו ישא" ויקרא כ, יז, וחזרה זו על המלה "אחותו", באה ללמד שחייב על כל איסור ואיסור לעצמו.

11 ושואלים: ואידך והאחר, חכמים שלמדו דין זה מ"אחותו" הראשון, "אחותו" דסיפא שבסוף למה לי, מה הוא בא ללמד? ומשיבים: לחייבו על אחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, לומר שאין עונשין מן הדין מקל וחומר. שהרי פרטה התורה עונש לגבי אחותו בת אביו לחוד, וגם לגבי אחותו בת אמו לחוד, ומכל מקום צריך ללמדנו שאם אחות זו היא גם בת אביו וגם בת אמו חייב עליה.

12 ושואלים: ואידך והאחר, ר' יצחק שלמד מכתוב זה דבר אחר, מנין לו שחייב על אחותו מאב ומאם? ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור גמר הריהו למד כעין גזירה שווה עונש מאזהרה, שכשם שבאזהרה= באיסור למדנו שיש איסור גם באחותו בת אביו ובת אמו, כן הוא גם בעונש. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור, נפקא ליה יוצא לו הדבר ל

13 מ"אחותו" דרישא שבתחילת הפסוק ויקרא כ, יז, שהיה יכול להיכתב "כי יקח את בת אביו או בת אמו" בלי להזכיר את המלה "אחותו", ומייתור המלה הוא למד עונש לאחותו בת אביו ואמו.

14 ואידך והאחר, חכמים סבור: כיון שייתור המלה "אחותו" אינו מלמד לעניינו, יש ללמוד ממנו לענין אחר, ההוא אותו כתוב מיבעי ליה נצרך לו לענין אחר, לחלק שיהיה דין כרת נפרד, וחיוב קרבן חטאת נפרד בשגגה, גם למפטם רוקח שמן המשחה, וגם לסך משמן המשחה, למרות שהכתוב כולל את שניהם בכרת אחד, שנאמר לגבי שמן המשחה "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" שמות ל, לג.

15 ואידך סבר והאחר, ר' יצחק, סבור בענין זה כדברי ר' אלעזר אמר ר' הושעיא. שאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: כלל הוא, כל מקום שאתה מוצא שני לאוין מחולקים, וכרת אחד שנאמר על שניהם, הכוונה היא שחלוקין הן לקרבן, שאם עשה את שניהם בשגגה מביא שני קרבנות. ולכן אין צורך בכתוב מיוחד בענין מפטם וסך.

16 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור: לא סבר לה אינו סבור בענין זה כר' אלעזר, ונפקא ליה ויוצא לו חילוק חטאות במפטם וסך בשמן המשחה מייתור אחר, והוא הכתוב "ואיש אשר ישכב את אשה דוה... ונכרתו שניהם" ויקרא כ, יח שנאמר בה עונש כרת בנפרד, למרות שהיא נכללת בתוך כל העבירות שחייבים עליהן כרת, ואם אינו ענין לגופה תנהו ענין למפטם וסך.

17 ואידך והאחר, חכמים מה הוא לומד מכאן — ההוא מיבעי ליה אותו פסוק נצרך לו לכמו שאמר ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן משום בשם ר' שמעון בן יוחי: מנין שאין האשה טמאה טומאת נדה עד שיצא מדוה דם הנדה דרך ערותה, שאם יצא דרך מקום אחר בגוף אינה טמאה? שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה" ויקרא כ, יח, מלמד שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה דווקא, ולא ממקום אחר.

18 א שנינו במשנה: וטמא שאכל את הקדש, והבא למקדש טמא, שהם לוקים. ושואלים: בשלמא נניח בדין הבא למקדש טמא, שכן כתיב נאמר בתורה עונש לדבר זה, וכתיב ונאמר גם אזהרה קביעת איסור על כך. ומפרטים: עונש — דכתיב שנאמר "את משכן ה' טמא ונכרתה" במדבר יט, יג. אזהרה, שיש איסור בדבר — שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" במדבר ה, ג. אלא טמא שאכל את הקדש, בשלמא נניח עונש אכן כתיב נאמר, "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה" ויקרא ז, כ, אלא אזהרה, האיסור על כך, מנין?

19 ריש לקיש אומר: הדבר נלמד ממה שנאמר ביולדת, קודם שתטהר לגמרי, "בכל קדש לא תגע" ויקרא יב, ד, שכוונתו אינה נגיעה סתם, אלא אכילה.

20 ר' יוחנן אומר, תני שנה החכם ברדלא אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה של "טומאתו" "טומאתו", כתיב הכא נאמר כאן בטמא שאכל קדשים "וטמאתו עליו ונכרתה", וכתיב התם ונאמר שם בטמא הנכנס למקדש "טמא יהיה עוד טמאתו בו" במדבר יט, יג, מה להלן בטמא הנכנס למקדש — יש עונש ואזהרה כמבואר לעיל, אף כאן בטמא האוכל קודש, למדים שיש עונש ואזהרה.

21 ומבררים את השיטות: בשלמא נניח מובן הדבר, מדוע ריש לקיש לא אמר כר' יוחנן, שמקור הדין הוא בגזירה שווה — כי גזירה שוה זו לא גמיר קיבל במסורת מרבו, ואין אדם למד גזירה שווה מעצמו. אלא ר' יוחנן מאי טעמא מה טעם לא אמר כריש לקיש, שמקור האיסור לטמא שאכל את הקודש, הוא "בכל קדש לא תגע", שהרי זה לכאורה ראיה פשוטה יותר? ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך ר' יוחנן: ההוא אותו כתוב אינו אזהרה על אכילת קדש בטומאה, אלא הוא אזהרה לאוכל תרומה בטומאה.

22 ושואלים: וריש לקיש, באמת אזהרה לתרומה שלא יאכל בטומאה, מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נלמד לו הדבר ממה שנאמר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" ויקרא כב, ד, והניסוח "מזרע אהרן" מורה שהאיסור חל על כל מי שמזרעו, גם נשים, ולפיכך יש לברר: אי זהו דבר שהוא שוה בכל זרעו של אהרן, שכן בקדשים יש דברים שאין בת הכהן אוכלת — הוי אומר זו תרומה. ושואלים: ואידך והאחר, ר' יוחנן מה הוא למד מכתוב זה? ומשיבים: ההוא אותו כתוב נאמר לאיסור אכילה של תרומה, והא וזה הכתוב "בכל קדש לא תגע" — לאיסור נגיעה.

23 ושואלים: וריש לקיש האי כתוב זה "בכל קדש לא תגע" ויקרא יב, ד להכי לכך הוא דאתא שבא ללמד, לטמא שאכל את הקודש? הלא ההוא אותו כתוב מיבעי ליה נצרך לו ללמד כפשוטו, לטמא שנגע בקדש! דאיתמר שנאמר שנחלקו בדבר זה: טמא שנגע בקדש, ריש לקיש אומר: לוקה על כך, ר' יוחנן אומר: אינו לוקה. ופירשו את שיטותיהם, ריש לקיש אומר: לוקה, שהרי נאמר "בכל קדש לא תגע" ויקרא יב, ד. ר' יוחנן אומר: אין לוקה, שלדעתו ההוא אותו פסוק אזהרה לתרומה הוא דאתא שבא ללמד!

24 ומשיבים: לדעת ריש לקיש, שני הדברים נלמדו מפסוק זה, דין טמא שנגע בקדש נלמד מדאפקיה רחמנא ממה שהוציאה שכתבה אותו התורה בלשון נגיעה, אזהרה לאוכל בטומאה נלמדה ממה שאתקוש הוקשו הושוו בפסוק זה קדש למקדש, כמבואר להלן.

25 ושואלים: ואכתי להכי ועדיין, לכך, לצורך זה הוא דאתא שבא הפסוק? הלא ההוא מיבעי ליה אותו כתוב נצרך לו לריש לקיש, ללמד לענין טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים על המזבח, כשעדיין לא הותר בשר זה באכילה! דאיתמר שנאמר שנחלקו בבעיה זו: טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים, ריש לקיש אומר: לוקה על כך, ר' יוחנן אומר: אינו לוקה.

26 ריש לקיש אומר: לוקה, שהרי נאמר "בכל קדש לא תגע", וכיון שנאמר הדבר בלשון כוללת, לא שנא אינו שונה לפני זריקה ולא שנא ואינו שונה לאחר זריקה. ר' יוחנן אומר: אינו לוקה. ומסבירים, ר' יוחנן לטעמיה לשיטתו לעיל, שמקור האיסור הוא בגזירה שווה, שאמר קרא הכתוב "טומאתו" "טומאתו", וכי כתיב וכאשר נאמר "טומאתו" בענין אכילת בשר קודש ויקרא ז, כ — לאחר זריקה הוא דכתיב שנאמר! ומשיבים: לדעת ריש לקיש, ההיא אותה הלכה מ"בכל קדש" נפקא יוצאת, שלשון הריבוי "כל" באה לרבות גם בשר קדש לפני זריקה.

27 ומעירים, תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטת ריש לקיש: נאמר "בכל קדש לא תגע" — הרי זו אזהרה לאוכל. אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא כפשוטו אזהרה לנוגע? תלמוד לומר "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" ויקרא ז, כ, מקיש משווה הכתוב באיסורו של הטמא קדש למקדש, מה מקדש — דבר שיש בו בעונשו נטילת נשמה שהרי עונשו של הנכנס למקדש בטומאה הוא כרת — אף כל שהוזכר באותו פסוק, הוא דבר שיש בו נטילת נשמה עונש כרת, ואי ואם מדובר בנגיעה — מי איכא האם יש בה נטילת נשמה? אלא ודאי מדבר הכתוב באכילה.

28 ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה אינו בכלל "לאו הניתק לעשה" שהוא לאו שיש אחריו מצות עשה המורה מה לעשות אחר כך כדי לתקן מה שעשה, ולכל הדעות לוקין עליו. ל