ביאור שטיינזלץ על מכות ט״ז

1 משום דהוי שהריהו לאו שאין בו מעשה, שהרי כשעובר על השבועה ואינו אוכל אינו עושה כל מעשה, וכלל הוא: כל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. ריש לקיש אומר: אינו לוקה, משום דהוי שהריהו התראת ספק, שהרי אין יכולים להתרות בו כשהוא עומד להישבע שהוא עומד באותה שעה לעבור על שבועתו, שהרי כל עוד שיש זמן ביום — יכול הוא לאכול את הככר ולקיים את שבועתו, וכל התראת ספק — לא שמה התראה.

2 ואומרים, ותרוייהו אליבא ושניהם הולכים לפי שיטת ר' יהודה. דתניא ששנויה ברייתא: נאמר בקרבן הפסח "ולא תותירו ממנו עד בקר, והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו" שמות יב, י, בא הכתוב ליתן מצות עשה של שריפה אחר מצות לא תעשה של הותרה, לומר שאין לוקין עליו, על לאו זה של נותר, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוחנן דייק הכי כך מדברי ר' יהודה: טעמא הטעם שאינו לוקה הוא רק מכיון שבא הכתוב ונתן עשה על כך, הא הרי אם לא היה בא הכתוב, היה לוקה על כך, אלמא מכאן שהתראת ספק שמה נחשבת התראה, שהרי היו מתרים בו שלא יותיר, למרות שאולי לא יתחייב על כך אם ישרוף את הנותר.

3 וריש לקיש דייק הכי כך: טעמא הטעם שאינו לוקה הוא רק מכיון שבא הכתוב, הא הרי אם לא בא הכתוב — היה לוקה, אלמא מכאן שגם על לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, שהרי די בכך שלא יאכל את הבשר כדי לעבור על הלאו.

4 ושואלים: ור' שמעון בן לקיש נמי גם כן, הא הרי ודאי התראת ספק הוא כשמתרים בו על איסור ההותרה, ומדוע אינו מסביר כך את דברי ר' יהודה, שהתראת ספק שמה התראה?

5 ומשיבים: סבר לה כאידך תנא סבור הוא כשיטת התנא האחר בשם ר' יהודה. דתניא ששנויה ברייתא: מי שנתגרשה אמו ונישאה לאחר מכן, בלא להמתין זמן מספיק, וילדה אותו לאחר שבעה חודשים לנישואיה עם בעלה השני, שהם תשעה חודשים לגירושיה מבעלה הראשון, ולא ברור עתה אם הבן הנולד הוא בנו של הבעל הראשון או של השני, ונמצאים איפוא שני אנשים שהם ספק אביו, אם הכה הבן את זה את אחד הבעלים של אמו, וחזר והכה את זה הבעל האחר, או שקילל זה וחזר וקילל זה, וכן אם הכה שניהם בבת אחת או קילל שניהם בבת אחת — הרי הוא חייב משום מכה ומקלל אביו. ר' יהודה אומר: אם קילל את שניהם בבת אחת — חייב, אבל אם עשה זאת בזה אחר זה, והתרו בו לפני שהכה או קילל כל אחד מהם — פטור. ומכאן ראיה שסבור ר' יהודה שאין לוקים על התראת ספק, שהרי כאשר מכה כל אחד לעצמו — אי אפשר להתרות בו בודאות שהוא מכה את אביו.

6 ועתה שואלים מצד שני: ור' יוחנן נמי גם כן, הא הרי ודאי איסור ההותרה לאו שאין בו מעשה הוא, ומדוע איננו תולה את טעם דברי ר' יהודה בזה, לומר שלאו שאין בו מעשה — לוקים עליו?

7 ומשיבים: סבר לה כי הא סבור הוא כמימרה זו שנאמרה בשמו, שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יצחק, אומר ר' יוחנן: ר' יהודה אומר משום בשם ר' יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, לאו שיש בו מעשה — לוקין עליו, לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו, חוץ מן הנשבע לשקר, או מימר בהמת הקדש בבהמת חולין, שאומר שזו תהיה תמורת זו, והמקלל את חבירו בשם ה', שאף על פי שכל אלה לא עשו מעשה — לוקים.

8 ושואלים: אף שיישבנו את שיטות ר' יוחנן וריש לקיש, מכל מקום קשיא קשה מדבריו של ר' יהודה על דבריו של ר' יהודה, שהובאו שיטות סותרות בשמו, לגבי לאו שאין בו מעשה ולגבי התראת ספק!

9 ומשיבים: אי אם לדעת ר' שמעון בן לקיש צריך להגיד כי תרי תנאי אליבא שני תנאים חלוקים לפי שיטתו של ר' יהודה, אי אם לר' יוחנן — לא קשיא אינו קשה, שאפשר לומר: הא דידיה זו שיטתו שלו והוא סבור שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, והא דרביה זו של רבו, ר' יוסי הגלילי, הסבור שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו.

10 א תנן התם שנינו שם במשנה: הנוטל אם על הבנים שעבר על דברי תורה "לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" דברים כב, ו—ז, ר' יהודה אומר: לוקה על מה שעבר ולקח, ואינו משלח את האם. וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה; וטעמם, זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה — אין חייבין עליה. אמר ר' יוחנן: אין לנו בענין זה אלא מצוה זאת ועוד אחרת, שיש אפשרות ללקות עליה, ואינו לוקה אם אכן קיים את מצות העשה שבה.

11 אמר ליה לו ר' אלעזר: היכא היכן יש אותה מצוה נוספת? אמר ליה לו: לכי תשכח כאשר תמצא כלומר, לך ותמצא. נפק, דק, ואשכח יצא מבית המדרש, דקדק בדברים, ומצא. דתניא ששנויה ברייתא: אונס שגירש את אנוסתו, אם ישראל הוא — מחזיר ואינו לוקה משום "לא יוכל שלחה", ואם כהן הוא, ואינו יכול עוד להחזירה, משום שכל גרושה אסורה לכהן — לוקה ואינו מחזיר.

12 ושואלים: הניחא למאן דתני זה נוח למי ששונה שהמלקות על לא תעשה שיש בו עשה תלויות בשאלה האם קיימו את העשה או לא קיימו, שאם אין האיש מקיים את העשה ברגע שמוטל עליו הדבר — מלקים אותו.

13 אלא למאן דתני למי ששונה ביטלו ולא ביטלו, שרק אם ביטל האיש בפועל את האפשרות לקיים את העשה הריהו לוקה על הלאו, הרי בשלמא נניח לגבי שילוח הקן משכחת לה יכול אתה למצוא אותה שביטל את העשה, כגון שהרג את האם ואינו יכול עוד לשלחה. אלא אונס, ביטלו ולא ביטלו, היכי משכחת לה איך אתה מוצא אפשרות כזו שהאיש יכול לבטל את האפשרות לחזור ולשאתה?

14 אי דקטלה אם שהרג אותה ולכן איננו יכול לשאתה — הלוא במקרה זה ממילא אינו נענש במלקות, קם ליה בדרבה מיניה משום שעומד הוא בעונש גדול ממנו, בעונש מיתה! אמר רב שימי מחוזנאה ממחוזא: כגון שקיבל לה עבורה דמי קידושין מאחר, ועל ידי כך גרם ששוב לא יוכל לשאת אותה. אמר רב: אם מעיינים בדבר רואים שאין פתרון כזה אפשרי, שכן אי שוויתיה אם היא עשתה אותו שליח לקבל קידושין — איהי קא מבטלא ליה היא המבטלת אותו מן העשה, שהדבר תלוי ברצונה, ואם כן אין הוא חייב כלל. אי אם לא שוויתיה עשתה אותו שליח — כל כמיניה וכי בכוחו לקבל קידושין עבור אשה שלא בקשה ממנו לעשות זאת? ולא כלום היא!

15 אלא אמר רב שימי מנהרדעא: כאן מדובר כגון שהדירה ברבים, שנדר בפני רבים הנאה ממנה, ואסור לו לשאת אותה. ושואלים: הניחא זה נוח למאן דאמר לדעת מי שאומר נדר שהודר ברבים — אין לו הפרה, ולכן ביטל את האפשרות לקיים את המצוה לחזור ולשאתה. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שגם נדר כזה יש לו הפרה, מאי איכא למימר מה יש לומר? הלא יכול להתיר את הנדר ולשאתה! ומשיבים: שמדירה לה על דעת רבים שתלה בדעתם את קיום הנדר, ולנדר כזה אין התרה. שאמר אמימר, הלכתא הלכה היא: נדר שהודר בפני רבים — יש לו הפרה, על דעת רבים — אין לו הפרה.

16 ועוד שואלים על דברי ר' יוחנן: ותו ליכא ועוד אין מצות לא תעשה שיש בה עשה, ולוקה עליה? והא איכא והרי יש סימן גזל משכן ופאה גזל, דרחמנא אמר שהתורה אמרה "לא תגזל" ויקרא יט, יג, וגם נאמר "והשיב את הגזלה" ויקרא ה, כג. וכן דין משכון, דרחמנא אמר שהתורה אמרה "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" דברים כד, יא, ובהמשך נאמר "השב תשיב לו העבוט כבא השמש" דברים כד, יג,

17 ומשכחת לה ומוצא אתה אותה שלוקה בשני מקרים אלה גם למי שסבור שהדברים תלויים בקיימו ולא קיימו, כשאינו רוצה לקיים את מצות העשה ולהשיב את הדבר, וגם בביטלו ולא ביטלו, כגון שמשמיד את הדבר הגזול או את המשכון! ומשיבים: התם שם בשני המקרים הללו, כיון שחייב בתשלומין בהחזרת מה שלקח שלא כדין, יש טעם אחר שאינו לוקה, לפי הכלל: שאין אדם לוקה ומשלם על אותו מעשה.

18 מתקיף לה מקשה על כך ר' זירא: הא איכא הרי יש אפשרות שלא יוכל לשלם, כגון שלקח משכונו של גר, ומת הגר, ואין לו יורשים שיוכל להחזיר להם. ואם כן אין בזה תשלומים, ובכל זאת אינו לוקה!

19 ומשיבים: התם שם, גברא האיש בר תשלומין הוא, שחיוב התשלומים חל עליו, ורק שיעבודא השיעבוד של הגר הוא דקא פקע שפקע, שאין לו למי לשלם, ולכן אינו לוקה.

20 ושואלים: והא איכא והרי עדיין יש דין פאה, שיש מצות לא תעשה שלא לכלות את השדה, ומצות עשה הניתקת לה להניח לעני ולגר, דרחמנא אמר שהתורה אמרה "לא תכלה פאת שדך" ויקרא כג, כב, ואחר כך נאמר "לעני ולגר תעזב אתם" ויקרא כג, כב,

21 דמשכחת לה שאתה יכול למצוא דוגמא לביטול העשה גם בדרך של קיימו ולא קיימו — כשלא נתן פאה, וגם בביטלו ולא ביטלו. דתנן ששנינו במשנה: מצות פאה להפריש מן הקמה התבואה כשהיא צומחת בקרקע כלומר, להניח חלק שאינו קצור. לא הפריש מן הקמה וקצר הכל — מפריש מן העומרין את חלק הפאה. לא הפריש מן העומרין — מפריש מן הכרי ערימת החטים עד שלא מירח לפני שסידרה והחליקה, שאז נעשתה התבואה "דגן", וחלה על התבואה חובת תרומות ומעשרות. אם כבר מירחו — מעשר את הכרי תחילה ואחר כך נותן לו לעני. אבל אם טחן את הדגן — שוב אינו מפריש פאה. ונמצא שיש דרך לבטל את מצות הפרשת הפאה, ומדוע לא הזכיר גם אותה ר' יוחנן?

22 ומשיבים: הוא סבור כשיטת ר' ישמעאל, שאמר: אף מפריש פאה מן העיסה כלומר, לעולם לא בטלה מצות פאה, ואם לא הפריש קודם פאה מן התבואה או מן הקמח — מפריש אף מעיסת הבצק. ומקשים: ולר' ישמעאל נמי משכחת לה גם כן אפשר למצוא אותה דרך של ביטול, דאכל שהוא אוכל את העיסה, ואז אינו יכול להפריש עוד!

23 אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולפרש שר' יוחנן שאמר "זאת שילוח הקן ועוד אחרת" — אהא על זו על דין פאה אמר, אבל אונס — לא, שאינו יכול לבטל את מצות העשה של החזרתה, גם אם מדירה על דעת רבים. דהיכא אמרינן משום שהיכן אנו אומרים שנדר על דעת רבים אין לו הפרה — לצורך דבר הרשות, אבל במקום שצריך להפר לדבר מצוה — אפילו נדר על דעת רבים יש לו הפרה. ואף כאן, אם נודר שלא לשאת את אנוסתו — הרי הוא נודר כנגד המצוה שעליו, ויש לנדר התרה.

24 ומביאים ראיה לדבר, כי הא דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי כמו מעשה זה של מלמד תינוקות אחד שהיה פושע, התרשל בתינוקות שלא השגיח עליהם כראוי, אדריה הדיר אותו רב אחא על דעת רבים, שלא ילמד יותר. ואהדריה והחזיר אותו רבינא למרות זאת, משום דלא אשתכח דדייק כוותיה שלא נמצא אחר שהיה מדייק כמותו בלימוד. הרי שלצורך מצוה, אפילו נדר שהודר על דעת רבים יש לו הפרה.

25 א שנינו במשנה בכלל הלוקים: והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים. אמר רב יהודה: האי מאן מי שאכל ביניתא דבי כרבא מעין דג הנמצא בתלמי החריש מלקינן ליה מלקים אנו אותו משום "שרץ השרץ על הארץ לא תאכלום" ויקרא יא, מא. מסופר, ההוא אדם אחד שאכל ביניתא דבי כרבא דג שבין התלמים ונגדיה והלקהו רב יהודה.

26 אמר אביי: אכל פוטיתא שהוא מין שרץ מים — לוקה ארבעה חיובי מלקות, ששני לאוים כתובים בשרץ המים: "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת... מבשרם לא תאכלו" ויקרא י—יא, וכן "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו" דברים יד, י. ועוד שני לאוים כתובים בשרץ סתם: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם" ויקרא יא, מג, הרי ארבעה.

27 אכל נמלה — לוקה חמש פעמים מלקות, שנוסף לשני לאוים האמורים בשקץ סתם, לוקה גם משום "השרץ השרץ על הארץ... לא יאכל" ויקרא יא, מא, ומשום "...וכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום" ויקרא יא, מג, ומשום "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" ויקרא יא, מד.

28 אכל צרעה — לוקה שש פעמים מלקות: חמש — כמו נמלה, ועוד אחד — משום שרץ העוף "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" דברים יד, יט.

29 אמר רב אחאי: המשהה את נקביו ואיננו יוצא לעשות צרכיו כשהוא צריך לכך — עובר משום "לא תשקצו את נפשותיכם" ויקרא כ, כה. אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא מי ששותה מים מן הקרן של מקיז הדם שאליה נשפך הדם — קא עבר הריהו עובר משום "לא תשקצו".

30 אמר רבא בר רב הונא: אם ריסק תשעה נמלים והביא עוד אחד חי שלם עד שהשלימן כולן לכזית ואכלם — לוקה שש פעמים מלקות: חמש — משום בריה משום הנמלה החיה שאכל, שכאמור לעיל לוקה עליה משום חמישה לאוים, ואחד לוקה — משום שבסך הכל אכל כזית נבילה. רבא אמר בשם ר' יוחנן: אפילו אכל שנים שתי נמלים מרוסקות, והוא האחד החי, לוקה באופן זה. ורב יוסף אמר: אפילו אחד והוא. ומעירים: ולא פליגי ואין הם חלוקים, אלא הא זה — ברברבי בגדולים אם הם משלימים לכזית כשהם גדולים, והא וזה — בזוטרי בקטנים, ואין כאן הבדל בהלכה.

31 ב שנינו במשנה בכלל הלוקים "אכל טבל ומעשר ראשון". אמר רב: אכל טבל של מעשר עני כלומר, אם אכל תבואה שעדיין לא הפרישו ממנה מעשר עני — לוקה אף שהופרשו ממנה תרומה ומעשר ראשון.

32 ומסבירים: כמאן כדעת מי — כי האי כמו זה התנא, דתניא ששנויה ברייתא, אמר ר' יוסי: יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר, שלא הפרישו ממנו כל מתנה. אבל אם הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, או הורם מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו לא הורם ממנו מעשר עני, מנין שהוא טבל ושהוא חייב עליו —

33 תלמוד לומר "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך" דברים יב, יז, ולהלן הלאה הוא אומר "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" דברים כו, יב, מה להלן הלאה "ואכלו בשעריך" הוא מעשר עני, אף כאן מדובר כאשר מעורב בתבואה מעשר עני, ואמר רחמנא ואמרה התורה "לא תוכל לאכול", שיש בזה איסור לאו.

34 אמר רב יוסף: דבר זה שנוי כתנאי כמחלוקת תנאים, שר' אליעזר אומר: אין צריך לקרות את השם על מעשר עני של דמאי שאין צורך להפריש מעשר עני מן הדמאי מתבואה שרק מחמת ספק אנו מפרישים עליה תרומות ומעשרות כי מעשר עני הוא רק התחייבות כספית לעניים, ואינם יכולים לתובעו, מחמת הספק. ולדעת ר' אליעזר, אין התבואה נאסרת כשאין מפרישים ממנה מעשר זה. וחכמים אומרים: