1שמע שמת אהרן ונסתלקו. וא"ת מנליה לרש"י, דלמא כפשוטו כדכתיב אחריו כי בא ישראל וגו'. וי"ל דק"ל לרש"י ל"ל וישמע, דלא הל"ל אלא ויבא ישראל דרך האתרים ויבא הכנעני וילחם וגו', כמו ויבא עמלק וילחם בישראל, וכמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל, וכן גבי עוג ויצא לקראת ישראל וגומר למלחמה אדרעי, אלא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. ועי"ל דהוכחתו מדכתיב בפ' ואלה מסעי, וישמע הכנעני וגו' אחר מיתת אהרן והתם ע"כ לא שמע אלא שמת אהרן ונסתלקה השכינה מישראל, והתם פירש"י כאן למדך כו' ל' מכאן משמע שפי' דראייתו משם, ושם אפרש בס"ד. והרא"ם פי' כדכתיב ויראו כל העדה וגו' ואמר ר' אבהו קרי ויראו בצירי תחת היו"ד וכדריש לקיש דאמר האי כי, נתינת טעם לדבר שלפניו הוא, נתגלו העדה לפי שגוע אהרן. ונראה דמשום זה מהפך רש"י ופי' כי גוע אחר כל בית ישראל כדי להסמיך לוישמע הכנעני. נלי"ט:2זה עמלק. ומפרש אל תקשי א"כ סתרי קראי אהדדי, דכתיב וישמע הכנעני ואחר כך כתיב יושב הנגב היינו עמלק, ל"פ שינה כו':3התייר הגדול. פירוש והוא הארון, כלומר כיון שראו שנסתלקו ענני כבוד ולא היה להם כ"א ארון הקודש נוסע לפניהם, מ"ה בא להלחם מה שלא עשה קודם לכן. הרא"ם: והוצרך לטעם של ד"א כי לטעם הראשון קשה למה כתיב דרך האתרים וכי המרגלים כבשו אותו דרך, והלא דרך כבושה היא לכל עוברים ושבים, לכן פירש ד"א וכו' וכמו שפי' הרא"ם כי בסבת שלא הלך לפניהם אלא הארון ונסתלקו ענני הכבוד באו להלחם. ולטעם של ד"א קשה למה כתיב האתרים ל' רבים, כיון דלא קאי אלא על הארון הקודש, ל"פ גם טעם ראשון:4שפחה אחת. הוצרכו לפרש כן משום דס"ל אין ישראל מנוצחים אלא בעת קלקולם לפני הש"י, וכאן לא מצאו שום קלקול, לכן אמרו שהשבי ששבו פה אינו אלא השבי ששבו ישראל מהם. ואין לומר מנליה אחת דלמא שתים, וי"ל דמל' שבי משמע שאינה אלא אחת. ואם תאמר מנלי' לרש"י דשפחה היתה. וי"ל דמל' שבי משמע שפחה כדכתיב בפ' בא, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וכו' כך כתיב בהתראה, ובסוף כשלקה כתיב עד בכור השבי, אלא צריך לפרש דשבי היינו בכור השפחה אף שבי דכתיב הכא מיירי בשפחה, דאל"כ וישב ממנו אנשים או נשים או טף מיבעי ליה:1אקדיש שללם. דאי כמשמעו מה נדר הוה זה להחריב עריהם דהא סתם נדר לה' נאמר על הקדש אלא אקדיש וכו'. ול' חרם הוא. ומפרש עוד לפירוש זה דויחרם היינו חרם גבוה, היאך שייך לומר על בני אדם חרם כדכתיב אתהם ואת עריהם, ומפרש כשקאי על בני אדם משמש ל' הריגה וכשקאי על עריהם משמש חרם גבוה:1כיון שמת אהרן כו'. ר"ל מה דכתיב ויסעו מהר ההר דרך ים סוף וגו', הא קודם שבאו להר ההר היו סובבין ארץ אדום כדכתיב וימאן אדום וגו', נמצא שכבר חזרו לאחוריהם ולמה אמר איך שעכשיו חזרו לאחוריהם, ומפרש כיון שמת כו':2אלא שם חזרו כו' והספידוהו. וא"ת למה הספידו במוסרה. וי"ל בפ' פנחס ובפ' עקב מפרש רש"י למה הספידו במוסרה. וזה תוכן דבריו, לפי שכאשר חזרו למוסרה היו רודפין בני לוי אחריהם עד מוסרה והרגו כמה משפחות כדפי' רש"י בפ' פנחס, והספידו אז על אהרן משום דמחמת שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד מעליהם, ולכן שמעו ובאו הכנענים עליהם למלחמה ומ"ה חזרו לאחוריהם למוסרה ומחמת שחזרו נהרגו כמה משפחות, לכך הספידוהו באותו פעם כיון שע"י מיתתו באה להם כל זה כדפירשתי, ומה שפירש"י הכא שבע מסעות חזרו לאחוריהם ובפ' פנחס פי' ח' מסעות חזרו לאחוריהם, מפורש במקום אחר דהיינו לבד מאותה מסע אחרונה הוא שבע מסעות:1עתיד המן הזה שיתפח. מה שפירש שיתפח דכתיב הקלוקל בחול"ם, משמע ל' קלקול ממש היינו שיתפח במעיו. ומה שפירש נבלע באיברים, ר"ל מדכתיב קלקל חסר היינו ל' קל שלא הי' צריך לעכלו. נח"י זה ל' רש"י בע"ז דף ה בלחם הקלוקל הוא המן, ומפני שהי' נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל וכו' עכ"ל. ש"מ שהוא מל' קלות, ע"ד ירקרק אדמדם ונעלמה מעיני הרא"ם:2כלום יש כו' ואינו מוציא. ואם תאמר והלא כתיב ויתד תהי' לך על אזנך והי' בשבתך חוץ וגו' ש"מ שהי' להם יציא', וי"ל ממה שקונים מן התגרים היו מוציאים. מצאתי:1ששורפים. פי' שהשרפים הוא תואר לנחשים דכתיב בקרא, כלו' הנחשים ששורפים, ולא שהם מין נחש, כמו שרף מעופף, וכמו נחש שרף ועקרב, דא"כ והשרפים מבעי ליה. והא דכתיב עשה לך שרף, ש"מ דמין נחש הי' ששמו שרף, י"ל עשה לך נחש שרף קאמר, וכמוהו מאכלו בריא' פירוש שה בריאה:1ולפי שהוא כו' קורהו נס כו'. ר"ל לפי שדרך לרמז במוט על אותו מקום שהאות שם לפי שהמוט גבוה מ"ה קרינן למוט נס:2אפי' כלב. דאם לא כן כל ל"ל, לכתוב והי' הנשוך:3ומתנונה. ל' חולה מתכמש גופו והולך, שלא מת מיד ב"ק דף נ"ב:4וכי נחש ממית וכו' ומשעבדין את לבם כו'. קצ"מ וא"ת א"כ למה אמר הקב"ה למשה לעשות נחש כיון שתלוי בזמן שמכונין כו', כבר תירץ הרמב"ן שהוא נס בתוך נס, שמי שניזק בדבר מה סכנה לראות לו ולהסתכל בדבר ההוא והרופאים נזהרים מלהזכיר בפני הניזוק הדבר הניזק בו, והקב"ה אמר והי' כל הנשוך וראה אותו וחי היפך הטבע, להודיע שאין הנחש ממית אלא החטא ממית ע"כ. ובג"א כתב שצוה לשום אותו על נס כדי שיסתכל למעלה שא"א שלא יכוין לבו לשמים בענין וראו מי ברא אלה. ומה שאמר לעשות נחש כי כאשר רואה דבר שהזיקו נופל פחדו עליו ומכוין לבו יותר בתפלה על דבר שהזיקו כאשר הוא נראה לעינים:1נחש. כתב הרמב"ן, ולא הבינותי זה. שהרי הקב"ה לא הזכיר אלא עשה לך שרף, אבל כוונתם לומר שהלך משה אחר שם העצם עכ"ל: ונראה לפרש דכיון דשם העצם של נחש שקוראו הקב"ה הוא נחש א"כ למה קורהו הכא שרף, אלא אמר משה רמז רמז לי הקב"ה דמ"ה קראו בשם התואר ולא בשם העצם, כדי לעשות הנחש נחשת כדי שעל ידו יבא שם העצם ודו"ק:1לא ידעתי. ר"ל לא ידעתי למה קרא מקום ההוא עיי העברים, אבל פי' של עיי ידעתי כדפירש"י:2במטאטא. פירוש מכבד במכבדת מפני שהוא ל' יעים שגורף בו את הדשן:3העוברים שם את הר נבו. ר"ל דל' העברים משמע בההוא מקום עוברים למקום אחר, ולאיזה מקום היו עוברים מאותה מקום. ומפרש דרך העוברים שם אל הר נבו וכו'. דבפ' האזינו ג"כ כתיב העברים הזה הר נבו:1סוף מצר. הוצרך לפרש שהוא מצר ולא ל' רשות, מפני שאם הוא גבול האמורי אינו גבול מואב אם הוא גבול מואב אינו גבול האמורי, אבל מצר הוא גבול לזה ולזה:1על חניה זו. ר"ל על הניסים שנעשו בחנייה זו. ופי' בספר סיפור דברים. ופי' והב יהב שפירושו נתן. ופי' בסופה ים סוף. ופי' ואת הנחלים נסי נחלים. ופי' ארנון של ארנון. ופי' ואשד שפך. ופי' ואשד הנחלים שהוא ביאור על ואת הנחלים ארנון. ופי' אשר נטה וגו' שההר של ער נעתק ממקומו:1כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של א"י. ג"א וא"ת מיד הי' לו לחזור למקומו ויהיו ישראל רואים את ההרוגים בנחל, ולמה לא חזר ההר למקומו רק עד שישראל עברו. וי"ל דאין דרך מי שמקבל פני אדונו שיחזור למקומו עד שעבר אדונו, לכך לא חזר לאחוריו עד שעברו ישראל: וקצ"מ מקשה, ואין להקשות הרי הענן הולך לפניהם ומשפיל הגבוה ומרים הנמוך וא"כ הי' לו לחזור מיד. ואין לתרץ שכבר נסתלק הענן במיתתו של אהרן, והלא כבר אמרו בגמרא תענית דף ט' שחזרו בזכות משה, אך מ"מ לא קשיא, שהענן הלך לפניהם דרך ג' ימים ואפשר שבעת עברן עדיין לא עשה ההר שליחותו להרוג כל אותם האוכלסין, לכך לא השוה אותן אותו ההר:1מתוך הנחל. אמר מתוך הנחל מפני שהעליה לעולם ממקום נמוך למקום גבוה, ומפני שאין המכוון במלת עלי לעלות רק להעלות האברים כדי שיראו ישראל הניסים שנעשו להם מ"ה הוסיף מלת והעלי וכו'. אך מפני שע"י שהיא עולה היא מעלה כתב עלי במקום העלי:2וכי משם היתה כו'. פי' שנאמר וממדבר מתנה, שנתנה להם מעת בואם למדבר:1כי שם מת משה. פי' שאגב שהוזכר כאן וממתנה נחליאל, זכר גם כן שנתגלגל עוד הבאר הבמות ומבמות לגיא, אעפ"י שעדיין לא היו המסעות, שאגב שנזכר הבאר פה ספר כל עניינה. ומפני שנראה שלא באה עמהם יותר נתן טעם בזה ואמר שם מת משה ובטלה הרא"ם:2ושם בטלה הבאר. וא"ת והלא כשמתה מרים פסק הבאר כדלעיל. וי"ל חזר להם בזכותו של משה ומשמת משה פסק:3ולמה לא נזכר כו'. וא"ת לעיל ה"ל לאקשויי מיד שמתחיל השירה אז ישיר ישראל למה לא מזכיר ג"כ משה. וי"ל דה"א לפי שחטא בבאר כדכתיב לעיל שהכה על הסלע מ"ה לא רצה להזכיר אותו בשירה זו שקאי על הבאר כדפירש"י בסמוך. אבל השתא דפי' במחוקק דהיינו משה, למה לא הזכירו בשירה בהדיא:4אותה הפסגה. דא"ל דקאי על הגיא, דגיא ל' זכר ונשקפה ל' נקבה:5ד"א ונשקפה הבאר. שהבאר ל' נקבה והוצרך לטעם של ד"א דלטעם ראשון קשה דהא כל הפרשה כולה מיירי בבאר ואיך מפרש ונשקפה על הפסגה לכן פי' ד"א. ולפי ד"א קשה הל"ל ונשקפה מן הישימון, מאי על פני, לכן פי' טעם ראשון:1אעפ"י שלא נצטוו כו'. כלו' אע"פ שלא נצטוו על זה אעפ"כ בקשו מהם זה מפני שאינו אלא דרך עראי בעלמא, ואינו דומה לאותו שאסר הכתוב בערים הקרובות. הרא"ם נח"י וג"א וד"ד כלם כאחד מקשים והלא סיחון מלך האמורי הי' ונכלל בתוך ז' עממין ולמה עשה זה לשלוח לפתוח בשלום והלא כתיב בהם לא תחיה כל נשמה. אלא י"ל דאפילו בא"י גופי' אין איסור של לא תחי' כל נשמה אלא בשעת שכבר התחילו להלחם. והא דאיתא דאמרינן דג' כתבים שלח יהושע לא"י א' כל הרוצה להשלים יבא וישלים, זה הי' קודם התחלת המלחמה:1היו מעלין לו מס. דאל"כ והא לא בקשו מהם אלא לעבור דרך ארצם ולא נתן סיחון את ישראל לעבור למה, יצא עוד להלחם כנגדם. נח"י וג"א וקצ"מ הוצרך לזה התירוץ לתת טעם לפי דבשלמא מלך אדום הי' מעורר על ירושת א"י ובטח על הבטחת זקנו ועוד ששלחו דברי ריצוי נעברה נא ל' בקשה, אבל סיחון קשה על מה בטח וכי טוב שלא ילחמו עמו, לכן פי' שכל מלכי כנען נתנו לו מס:2מה אני מטריח כו'. דק"ל למה יצא לקראתם וילחם בם, והלא אין לו לירא שהרי עיר חשבון אפי' מלא יתושין וכו' וכן אם הי' סיחון לבדו בכפר וכו', ועוד כתיב ויאסוף את כל עמו, דמשמע כל העם אשר בארצו ואין זה דרך ארץ, אדרבה שמכניסין גם אנשי חיילות בערים לשמור העיר אם יבא האויב. ל"פ אמר הקב"ה וכו':1חשבון בשם סיחון. ותבנה ותכונן שב לחשבון הנזכר למעלה ולא לעיר סיחון שמאחר שכבש אותה וזכה בה מה צריך לומר תבנה ותכונן אלא הכי קאמרו המושלים, בואו סיחון ועמו לעיר חשבון כי תוכלו לה, לפי שמתחלה כשנבנית וכוננה עיר סיחון בשם סיחון נבנית, כלומר שמאז נגזר עליה להיות עיר סיחון, ויהי' תבנה ותכונן עתיד במקום עבר:1משכבשה סיחון. לא קודם זה, דא"כ כי אש באה לחשבון מבעי ליה:2ער של מואב. אמר זה שלא תחשוב שפי' ער כמו עיר, והוא על המשקל דם שהרבים ממנו דמים וכן ער הרבים ממנו ערים, ויהי' ער שם המין בעבור כל העירות שלו. לא יתכן זה שהרי עדיין נשארו למואב עירות רבות שהי' מולך עליהם, וגם לא בעבור עיר אחת שלו דא"כ הי' לו להזכירו איזה עיר כמנהג הכתוב בכ"מ, כי לא בא לסתום אלא לפרש, והביא ראי' מהתרגום שתרגום ולחיית ולא תרגומו קרתא. כ' הרא"ם נ"ל שכיון בזה, אע"פ ששם עיר הפרטי לא יסמוך כיון, שער שם פרטי של מדינה הוא ואיך הוא סמוך, ומכח זה תרצה לדחוק ולפרש ער מל' עיר, לא תדחוק לפרש ער מל' עיר כי יותר נכון לפרש שעיר הפרטי הוא סמוך אף שהוא שלא כמנהג מלפרשו מל' עיר, מפני טענות הנופלות עליו. עכ"ל:1שימסרו בידו. פי' שמקרא זה דבק עם תבנה ותכונן, כלומר מאחר שנבנית העיר לסיחון א"כ הי' בהכרח שסופה להמסר ביד סיחון:1עד דיבון. רש"י מפרש עד ל' סר, כלומר סר ניר מדבון, דליכא לפרש אבד חשבון עד דיבון הוא כמשמעו שאבד כל אותו ישוב שמחשבון עד דיבון, דאם כן נשאר ונירם שפירושו מלכות שלהם בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו, אבל לפי מה שפירש"י ז"ל הוא כאלו כתיב ונירם שבחשבון אבד ונירם שבדיבון סר:1המרגלים לכדוה. מדכתיב וילכדו בנותיה, וילכדו לשון רבים, ולא כתיב וילכד ל' יחיד כבסמוך דכתיב ויורש, ל' יחיד אלא המרגלים לכדו את בנותיה:1שהיה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו כו'. דאל"כ מה נשתנה עוג מסיחון דגבי סיחון לא אמר הש"י אל תירא אותו. וא"ת והלא לא נתכוין רק לרעה שיהרג אברהם וישא את שרה כמו שפירש"י בפ' לך לך בפסוק ויבא הפליט וגו'. וי"ל מכ"מ כיון שזכות הצלה באה על ידו שניצול לוט, היה משה ירא שמא תעמוד לו אותו זכות אע"פ שנתכוין לרעה כדאמרינן בזכות קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות, אע"פ שנתכוין לרעה הואיל והקריבם לכבוד הקב"ה:
