1והחזירה ועשה בה לקוחין שניים. דהא מיד אחר לקוחין זו נתעברה וילדה את משה. והלא אהרן ומרים היו גדולים יותר ממשה, וא"כ ממי ילדתן. אלא וכו':2ואף היא נהפכה להיות נערה. ר"ל מדכתיב בת לוי משמע שהיתה בת, דהיינו נערה:1כשנולד נתמלא הבית כלו אורה. דכתיב הכא כי טוב, ולהלן הוא אומר בראשית א, ד וירא אלהים את האור כי טוב, מה להלן אור אף כאן אור:1שהיולדת לז' יולדת למקוטעין כו'. פי' אע"פ שאינן ז' חדשים שלימים אלא מקוטעין הן, ואינו אלא ששה חדשים ויום אחד, אפ"ה הוא חי:2זפת מבחוץ וטיט מבפנים כו'. ומה שפי' רש"י לעיל בפ' נח בראשית ו, יד ובתיבתו של משה ע"י שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים ומבחוץ, עיי"ש:1הולכות למות לפי שמיחו בה כו'. ר"ל השפחות מיחו בבת פרעה שלא להציל את משה:2את שפחתה. וא"ת והא רש"י עצמו פירש לעיל לפני זה, לפירוש רבותינו, שגבריאל המית כל השפחות שהולכת עמה. כבר תירצו בגמרא סוטה יב: דגבריאל לא המית כולם, אלא הניח לה שפחה אחת בשביל כבוד מלכות, כדי שלא תשאר בת פרעה לבדה. ולזו שפחה שהשאיר לה שלחה:3ורבותינו דרשו לשון יד כו'. מדלא כתיב ותשלח את נערתה או שפחתה, ומדלא כתיב בהדיא ידה, דרשו שנשתרבבה אמתה אמות רבות. או, משום שבאה המ"ם בלא דגו"ש דרשו כן. כי שמות הדגושים לא ישתנו בסמיכות וכינוי, וכיון שכאן נשתנה המלה האל"ף בשו"א והי' ראוי להיות בפת"ח, דרשו שנשתנה ידה, לכך נשתנה גם כן המלה:1שראתה עמו שכינה. דאל"כ ותרא מבעי ליה. וא"כ הוי"ו שבתיבת ותראהו מורה על השם ית'. ודו"ק:2קולו כנער. דקשה לרש"י למה קורא אותו נער, והא לא היה בן י"ג שנים, ולא נקרא נער אלא בן י"ג שנה:1נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה. ואע"ג דדרך הל' כך, כמו בראשית מז, כג הא לכם זרע. מ"מ מדלא כתיב הא לך, דרשו כן. ואע"פ דליכי לשון נקבה הוא, מ"מ מצינו גבי נקבה ג"כ לשון לך, כדכתיב שמואל א' א, ח הלא אנכי טוב לך דגבי חנה:1כמשחל בניתא מחלבא כו'. פי' כהוצאת שער מן החלב:1נוגש הי' כו'. מדסמיך ענין ההכאה למאי דכתיב וירא בסבלותם, דמשמע ההכאה נמי מענין הסבלות. לכך פי' נוגש היה וכו':2והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם. פירוש שמיד שקורין התרנגולין היו צריכים לעמוד ולעשות מלאכתן:3מלקהו ורודהו. אין להקשות מנ"ל לרש"י לפרש מלקהו ולא המיתהו ממש, דילמא מה שכתיב מכה איש עברי וכו' פי' שהרג אותו ממש. י"ל דלקמן פי' רש"י ראה שאין איש טוב עתיד לצאת ממנו, ולכן הרגו, הא אם היה רואה שיצא איש טוב ממנו לא היה הורגו. ואי אמרת דמה שכתוב מכה איש עברי פי' שהרגו ממש, א"כ למה היה צריך למשה לראות שאין עתיד איש טוב לצאת ממנו, נהי דיצא איש ממנו אפ"ה הי' לו מן הדין להרגו, דכיון שהוא הרג את העברי, דכתיב בהדיא להלן כא, כג נפש תחת נפש. אלא על כרחך צריך לומר, דמה דכתיב מכה איש עברי, פירושו לוקה ורודה, ולא המיתו ממש. ולפיכך היה צריך לראות אם עתיד איש טוב לצאת ממנו, דאם היה רואה שיצא שום אדם טוב ממנו, לא היה הורגו, דמן הדין לא היה חייב מיתה. וא"ת אם כן היאך רשאי משה להרוג אותו. וי"ל דבני נח אזהרתן זו מיתתן, והן מוזהרין אהכאה כישראל. ואפילו הכי, אי היה רואה שיצא ממנו איש טוב, לא היה הורגו, כי היה דן אותו בדין ישראל ולא בדין בן נח:4ובעלה של שלומית בת דברי היה. דלקמן בפ' אמור ויקרא כד, יא על פסוק שלומית בת דברי, פירש רש"י שבחן של ישראל שפירסמה לנו הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה. וא"כ אי אמרת דאשה אחרת היה, נמצא ששני זונות היו בישראל:5ונתן עיניו בה כו'. דאם לא כן לא היה משה הורגו, דאטו משום שהיה מכהו הי' חייב מיתה. אלא משום שבא על אשתו. ובודאי חייב מיתה, דהא משבע מצות בני נח הוא, דכתיב בראשית ב, כד ודבק באשתו. ובזה נמי מתורץ קושיא דלעיל בד"ה מלקהו ורודהו:1עתיד לצאת ממנו שיתגייר. מדכתיב וירא כי אין איש וכו', דהוה ליה למימר וירא כי אין אדם וגו'. לפשוטו, שפנה כה וכה, שהיה מתיירא שלא יראה אותו שום אדם, מה לי איש או אשה. לכן פירש שאין איש עתיד להתגייר וכו'. ולכן אמר איש, ר"ל צדיק, שעתיד להתגייר. ע"ד שפירש רש"י בפ' שלח לך במדבר יג, ג ופ' דברים דברים א, יג אנשים צדיקים. ולא לאפוקי נשים. מהרמ"ש ע"ש. ואם תאמר, ולקמן בפ' אמור ויקרא כד, י פי' רש"י עצמו על פסוק בתוך בנ"י, מלמד שנתגייר, וקאי על המצרי, דכתיב הכא עם שלומית בת דברי. וי"ל דבשעה שהרג משה את המצרי היתה כבר מעוברת ממנו, אבל היה רואה שאין עתיד עוד לצאת איש ממנו שיתגייר:1דתן ואבירם כו'. דכתיב הכא שני אנשים, וכתיב התם במדבר טז, כו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה:2אע"פ שלא הכהו כו'. דהיה לו לומר למה אתה מכה רעך, כמו שאמר לעיל מכה איש עברי. אלא ודאי פירושו, למה תרצה להכות רעך:3רשע כמותך. דקשה לרש"י איך קראו ריעו אם זה היה רשע וזה לא הי' רשע. לכן פי' שגם חבירו היה רשע. מהרש"ל:1שהרגו בשם המפורש. דהואיל וכתיב "אומר", ולא כתיב הלהרגני אתה מבקש, אלא ודאי באמירה הרגו: ואין לתמוה מי הגיד לאותו רשע שהרגו בשם המפורש. דאיכא למימר, כיון שראה שטמנו בחול ולא ראה אותו שעשה מעשים בידים, שפט בשכלו שהרגו בשם. עכ"ל רא"ם:2רשעים דלטורין. פירוש מלשינים:3להיות נרדים בעבודת פרך. ואע"ג דכבר נגזרה גזירה על זרעו של אברהם אבינו ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה בראשית טו, יג, מ"מ היה קשה למשה, שהרי אמרה תורה דברים כד, טז לא יומתו אבות על בנים וגו': אי נמי הרי גם שאר בנים היו לו לאברהם וליצחק, ולמה לא נגזר השיעבוד עליהם: אי נמי, אף ע"פ שגזר עליהם ועבדום וענו אותם, מ"מ בעבודת פרך לא נגזר עליהם, וזה הי' תמוה בעיניו. מהרמא"י:1הם הלשינו עליו. דהא דכתיב להלן ד, יט כי מתו כל האנשים המבקשים וגו', הם היו דתן ואבירם, כדמשמע פ"ט דנדרים סד:. נחלת יעקב:1ופירש לו מעבודת כוכבים וכו'. דק"ל לרש"י כיון שיתרו היה כהן מדין אם כן למה גרשו הרועים את צאנו. ועל זה פי' פירש לו מעבודת אלילים כו'. מהרש"ל: פרוש היה מעבודת אלילים אבל לא נתגייר לגמרי, דהא אחר כך כששמע קריעת ים סוף בא ונתגייר: ושמעתי דהכי פירושו, פירש מעבודת אלילים של מדין לעבודת אלילים אחרים, כמו שארז"ל מכילתא יתרו א שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה. ואם כן על כרחך צריך לומר, שפירש מעבודת אלילים אחת לעבודת אלילים אחרת. ובזה אתי שפיר הא דפי' שם שהתנה עם משה בן ראשון יהי' לע"ז וכו', וק' הא כשבא משה אצלו כבר פירש מע"ז. וק"ל. מהרמ"ש:1שהמים עולים לקראתו. נ"ל שמדקדק רש"י, מדשאל יתרו לבנותיו למה זה מהרתן כו'. וקשה, מה היה שואל אותן, אם הי' יודע שבכל יום באים הרועים ומגרשים אותם, א"כ למה היו הולכים מתחילה קודם שהשקו הרועים, ואם היה יודע דלאו בכל יום באים הרועים תחלה, א"כ למה היה שואל אותן, דלמא היום ג"כ לא באו הרועים. אלא על כרחך צ"ל שבאו היום כל כך מהרה, שאף אם לא באו הרועים לא היו באים כל כך מהרה. לכך שאל אותן למה מהרתן. והם השיבו לו, שבא אחד ושאב לנו ועלו המים לקראתו, שלא הוצרכנו לשאוב. ומנא לי' שהם השיבו כך. י"ל מדכתיב ותמלאנה את הרהטים וגו', משמע שלא היו משקים את הצאן אלא מן הרהטים, ששופכים מים לשם. והם השיבו שבא איש ודלה להם והשקה את הצאן, משמע שלא הי' שופך אל הרהטים, אלא כך הי' משקה אותם. אלא על כרחך צ"ל שעלו המים לקראתו, ולא הי' צריך לשפוך. עכ"ל מהרש"ל. כאן יש לחדש ג"כ ואין הפנאי מספיק עכשיו:2שמא ישא אחת מכם כו'. וי"ל דקשה לרש"י למה אמר ויאכל לחם, וכי לא הי' לו ליתרו לכבדו על טובה כזו אלא בלחם. בשלמא אילו דבר כן בפניו, היה שייך לומר שדיבר מעט ועשה הרבה, כדפי' בגמ' ב"מ פז. גבי ואקחה פת לחם וגו'. אע"ג דאברהם הי' צדיק ודרך צדיקים שאומרים מעט כו' משא"כ ביתרו, אבל כאן דיבר יתרו שלא בפניו של משה, אין שייך כלל זה, דאברהם דיבר כן בפני המלאכים. ותו, דמשמע קראן לו רק בשביל אכילת לחם לבד, ואח"כ ילך לדרכו, וכי כל החרדה הזאת שאמר למה עזבתן גו' קראן לו וגו', כדאי בשביל זה לבד, לכן פי' שמא ישא וכו'. וזה שכתוב ויואל משה לשבת וגו', לישאר אצל יתרו ע"י ויתן את צפורה גו' למשה כו'. ואתי שפיר ל' ויואל פי' ויתרצה, דמשמע בהדיא שיתרו ביקש ממנו זה, ומשה נתרצה למלאת בקשתו. וא"כ על כרחך צריך לומר, שזה נרמז במה שאמר קראן לו ויאכל לחם שמא ישא כו', דמש"ה שלח אחר משה. ודו"ק. מהרמ"ש:1הואלתי לדבר כו'. צ"ל דמייתי הכא ראיה מל' הואלתי שהוא ל' רציתי, מהואלתי האחרון דכתיב לעיל בפ' וירא בראשית יח, לא, דשני פעמים כתיב שם הואלתי. דהא הואלתי ראשון דכתיב שם פסוק כז אינו לשון רציתי אלא לשון התחלה, וכדפירש"י שם עיי"ש:1נצטרע וכו'. דאי פירושו שמת למה צעקו, שמא המלך שיהי' אחר פרעה יהי' טוב, אלא ודאי נצטרע, ומצורע חשוב כמת נדרים סד::
