רש"י על שמות ב׳:ט״ז

« רש"י על שמות ב׳:ט״ו רש"י על שמות ב׳:י״ז »

16 שפתי חכמים פתח ↗

ופירש לו מעבודת כוכבים וכו'. דק"ל לרש"י כיון שיתרו היה כהן מדין אם כן למה גרשו הרועים את צאנו. ועל זה פי' פירש לו מעבודת אלילים כו'. מהרש"ל: פרוש היה מעבודת אלילים אבל לא נתגייר לגמרי, דהא אחר כך כששמע קריעת ים סוף בא ונתגייר: ושמעתי דהכי פירושו, פירש מעבודת אלילים של מדין לעבודת אלילים אחרים, כמו שארז"ל מכילתא יתרו א שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה. ואם כן על כרחך צריך לומר, שפירש מעבודת אלילים אחת לעבודת אלילים אחרת. ובזה אתי שפיר הא דפי' שם שהתנה עם משה בן ראשון יהי' לע"ז וכו', וק' הא כשבא משה אצלו כבר פירש מע"ז. וק"ל. מהרמ"ש:

16 מזרחי פתח ↗

ופירש לו מגלולים ונדוהו מאצלם. בש"ר דאל"כ איך נשא משה בתו של עובד גלולים ואיך אפשר שיהיו הרועים מגרשים את בנותיו שהיה כומר שלהם שכולם נכנעים תתתיו אלא מתחלה היה עובד גלולים וראה שאין בה ממש וקרא לבני עירו ואמר להם עד עכשיו הייתי משמש אתכם מעתה אני זקן בחרו לכם כומר אחר עמדו ונדוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו לו צאנו ולפיכך הוציא את בנותיו כו' כדאיתא בש"ר. אך לא ידעתי למה לא פירש הרב ולכהן מדין כומר כמשמעו דבשלמא המתרגם תרגמו ולרבא דמדין ולא תרגמו כומר כמו שתרגם רק אדמת הכהנים איכא למימר מפני שהיה קשה לו לומר שהזמינו השם למשה לקחת בת כומר לעבודת גלולים אלא לרש"י ז"ל שפירש שנדוהו מאצלם על שפירש מעבודת גלולים כמו שדרשו בש"ר למה לא פי' אותו כומר ממש ושמא י"ל שגם המתרגם מסכים למה שפירשו בש"ר אלא שעכ"ז קשה בעיניו שיהיה הכתוב מכנה אותו אחרי התשובה באותו שם שהיה נקרא בו כשהיה עובד גלולים וכ"ש שיקראנו כן אחר שיהיה חותנו של משה:

16 משכיל לדוד פתח ↗

את הרהטים וכולי העשויות בארץ דייק רבינו לו׳ כן להודיע דה״ט דזימנין כתיב רהטים וזימנין שקתות דהפרש יש ביניה׳ דשקתות הם אבנים חלולות כדפירש״י בפ׳ ותער כדה אל השוקת ורהטים חריצין עשויות בארץ ולפי״ז קרא דבפ׳ ויצא ברהטי׳ בשקתות המים הוא חסר וי״ו כאילו כתיב ובשקתות:

17 מדרש תנחומא פתח ↗

‎וּלְכֹהֵן מִדְיָן וְגוֹ'. כָּל שִׁבְחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק לִהְיוֹת הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַנֵּה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְהֵיאַךְ הוֹלִיךְ לְמֹשֶׁה לִמְקוֹם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא שֶׁיִּתְרוֹ רוֹאֶה חַרְטֻמִּין שֶׁלָּהּ וּבוֹסֵר עֲלֵיהֶן, וְהִרְהֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹּא יָבוֹא מֹשֶׁה. וְקָרָא לְכָל בְּנֵי עִירוֹ וְאָמַר לָהֶן: עַד עַכְשָׁו הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶתְכֶם. עַכְשָׁו אֲנִי זָקֵן, בַּחֲרוּ לָכֶם כֹּמֶר אַחֵר. עָמַד וְהוֹצִיא כְּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה וְנָתַן לָהֶם. וְעָמְדוּ הֵם וְנִדּוּהוּ, שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּק לוֹ אָדָם וְלֹא יַעֲשׂוּ לוֹ מְלָאכָה, שֶׁלֹּא יִרְעוּ אֶת צֹאנוֹ. וּבִקֵּשׁ מִן הָרוֹעִים לִרְעוֹת לוֹ אֶת צֹאנוֹ וְלֹא קִבְּלוּ. וּלְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאוֹת בְּנוֹתָיו לִרְעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְכֹהֵן מִדְיָן וְגוֹ'. וַיָּבוֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם. וְהוּא הָיָה כֹּהֵן מִדְיָן, רַב וְגָדוֹל שֶׁבְּמִדְיָן. וְהֵיאַךְ וַיְגָרְשׁוּם? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁנִּדּוּהוּ וְגֵרְשׁוּ אֶת בְּנוֹתָיו כְּאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ. וּכְמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם בראשית ג, כד. וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁיעָן. מִכָּן אַתְּ לָמֵד, שֶׁבִּקְּשׁוּ הָרוֹעִים לְעַנּוֹתָן, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ דברים כב, כז. וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ. וְכִי בִּדְמוּת אִישׁ מִצְרִי הָיָה מֹשֶׁה? אֶלָּא, אִלּוּלֵי אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג מֹשֶׁה, לֹא הָיָה נִכְנָס לְמִדְיָן. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנְּשָׁכוֹ עָרוֹד, וְהָיָה רָץ לָתֵת רַגְלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְנִכְנַס בַּנָּהָר וְרָאָה תִּינוֹק אֶחָד שֶׁהָיָה שׁוֹקֵעַ בַּמַּיִם, וְשָׁלַח יָדוֹ וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ אָמַר לֵהּ הַתִּינוֹק לוּלֵי אַתְּ הָיִיתִי מֵת אָמַר לֵהּ לֹא אֲנִי הִצַּלְתִּיךָ, אֶלָּא אוֹתוֹ הֶעָרוֹד שֶׁנְּשָׁכַנִי וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ הוּא הוּא הִצִּילֶךָ. כָּךְ אָמְרוּ בְּנוֹת יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁהִצַּלְתָּנוּ מִיַּד הָרוֹעִים. אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה: אוֹתוֹ הַמִּצְרִי שֶׁהָרַגְתִּי, הוּא הִצִּיל אֶתְכֶם. וּלְכָךְ אָמְרוּ לַאֲבִיהֶן, אִישׁ מִצְרִי, כְּלוֹמַר, מִי גָּרַם לָזֶה שֶׁבָּא אֶצְלֵנוּ, אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ. אָמַר לָהֶן: סִימָן זֶה שֶׁאַתֶּן אוֹמְרוֹת שֶׁדָּלָה וְהִשְׁקָה, זֶה מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל אוֹתָן שֶׁעָמְדוּ עַל הַבְּאֵר, שֶׁהַבְּאֵר מַכֶּרֶת אֶת אֲדוֹנֶיהָ. קִרְאֶןָ לוֹ וְיֹאכַל לֶחֶם, שֶׁמָּא יִשָּׂא אַחַת מִכֶּן. שֶׁאֵין אֲכִילַת לֶחֶם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם בראשית לט, ו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם משלי ט, יז. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ וְגוֹ' משלי ז, כו.

16 ולכהן מדין. רַב שֶׁבָּהֶן; וּפָרַשׁ לוֹ מֵעֲ"זָ וְנִדּוּהוּ מֵאֶצְלָם שם:

17 את הרהטים. אֶת בְּרֵכוֹת מְרוּצוֹת הַמַּיִם הָעֲשׂוּיוֹת בָּאָרֶץ:

16 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה ופי' לו מע"ז כו' נ"ב אבל לא נתגייר ממש כמו שמפורש בריש וישמע יתרו מהרש"ל:

16 גור אריה פתח ↗

רב שבהם ופירש מעבודה זרה ונדהו מאצלם. בשמות רבה א, לב מוכיח זה שם שפירש מעבודה זרה, דאם לא כן איך היו הרועים מגרשים את בנותיו של כהן מדין פסוק יז, דאין לומר דלפעמים רשעים מתפרצים באדוניהם, דכיון שאמרו פסוק יט "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" שמע מינה שדרך הרועים היה תמיד להיות מגרשים אותם, דאם לא כן מאי תשובה זאת "איש מצרי הצילנו", אלא ששאל אותם והלא אין דרך הרועים להניח לכם להשקות. ועוד אין דרך כהן מדין לשלוח בנותיו עם הצאן – למה לא היה לו רועים, אלא שפירש מעבודה זרה ונדוהו מאצלם שלא ירעה אדם צאנו. אך על פירוש רש"י קשיא למה פירש דהיה 'רב' שלהם, ולא פירש "כהן" 'כומר' כמו "אדמת הכהנים" בראשית מז, כב, דאי בשביל שקשה איך משה נשא בת כומר לעבודה זרה, ואין דבר שנוא לפני הקב"ה כמו העבודה זרה, ויתדבק משה רבינו עליו השלום לכומר לעבודה זרה, כיון דפירש מעבודה זרה אין זה לו גנאי כ"ה ברא"ם, ועוד דהא רש"י בעצמו סבירא ליה דהיה כומר, כמו שפירש בפרשת וארא אצל "בנות פוטיאל" להלן ו, כה, ויש לומר שלא יתכן לפרש 'כומר' כיון שכבר פירש מעבודתה אין לקרות אותו בשם 'כומר', ולפיכך צריך לפרש "כהן" 'רב'. ואף על גב שנדוהו מאצלם, מכל מקום קורא הכתוב בשם החשיבות, כי מעלין בחשיבות ואין מורידין ר' יומא יב ע"ב:

« רש"י על שמות ב׳:ט״ו רש"י על שמות ב׳:י״ז »