שיטה מקובצת על כתובות ט״ז

« שיטה מקובצת על כתובות ט״ו ×¢×´×‘ שיטה מקובצת על כתובות י״ז ×¢×´× »

1 כתובות פתח ↗

גְּמָ׳ טַעְמָא דְּאִיכָּא עֵדִים, הָא לֵיכָּא עֵדִים — בַּעַל מְהֵימַן, לֵימָא תְּנַן סְתָמָא דְּלָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל? דְּאִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָא אָמַר אִיהִי מְהֵימְנָא!

2 כתובות פתח ↗

4 כתובות פתח ↗

אִיתְּמַר, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: חֲכָמִים תִּקְּנוּ לָהֶם לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל, לִבְתוּלָה מָאתַיִם, וּלְאַלְמָנָה מָנֶה. וְהֵם הֶאֱמִינוּהוּ, שֶׁאִם אָמַר ״פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי״ — נֶאֱמָן. אִם כֵּן — מָה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָם?

5 כתובות פתח ↗

וּדְקָאָרֵי לַהּ, מַאי קָאָרֵי לַהּ? הָא בָּרִי וּבָרִי הוּא! כֵּיוָן דְּרוֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת, כִּי בָרִי וְשֶׁמָּא דָּמֵי.

6 כתובות פתח ↗

וַאֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אַף בָּרִאשׁוֹנָה. מַאי אַף בָּרִאשׁוֹנָה? אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר אוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ — אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: בָּרִי עָדִיף.

8 כתובות פתח ↗

חֲדָא לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וַחֲדָא לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. קַמַּיְיתָא — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר מִיגּוֹ — לָא מְהֵימְנָא. בָּתְרָיְיתָא — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, דְּאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא לְמֵימַר מִיגּוֹ, מְהֵימְנָא.

10 כתובות פתח ↗

אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַהָא: הָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, וְאָמְרוּ לָהּ ״מָה טִיבוֹ שֶׁל עוּבָּר זֶה״. ״מֵאִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא״, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין — הָתָם מַאי מִגּוֹ אִיכָּא? הֲרֵי כְּרֵיסָהּ בֵּין שִׁינֶּיהָ.

11 כתובות פתח ↗

אֶלָּא אַהָא: רָאוּהָ מְדַבֶּרֶת עִם אֶחָד, וְאָמְרוּ לָהּ: ״מָה טִיבוֹ שֶׁל אִישׁ זֶה״. ״אִישׁ פְּלוֹנִי וְכֹהֵן הוּא״, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין. הָתָם מַאי מִגּוֹ אִיכָּא? הָנִיחָא לִזְעֵירִי דְּאָמַר: מַאי ״מְדַבֶּרֶת״ — נִסְתְּרָה, מִגּוֹ דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה לֹא נִבְעַלְתִּי, וְקָאָמְרָה נִבְעַלְתִּי — מְהֵימְנָא. אֶלָּא לְרַב אַסִּי, דְּאָמַר מַאי ״מְדַבֶּרֶת״ — נִבְעֶלֶת, מַאי מִגּוֹ אִיכָּא?

12 כתובות פתח ↗

13 כתובות פתח ↗

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: בְּמָנֶה וְלֹא כְּלוּם — מִגּוֹ דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה: ״מוּכַּת עֵץ אֲנִי תַּחְתֶּיךָ״, וְאִית לַהּ מָאתַיִם, וְקָאָמְרָה: מֵעִיקָּרָא, דְּלֵית לַהּ אֶלָּא מָנֶה, מְהֵימְנָא. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: בְּמָאתַיִם וּמָנֶה. מַאי מִגּוֹ אִיכָּא?

14 כתובות פתח ↗

אָמַר לְךָ רַב נַחְמָן: אֲנָא דַּאֲמַרִי, אֲפִילּוּ כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל — עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָתָם, אֶלָּא דְּאִיכָּא מִגּוֹ. אֲבָל הָכָא, מַאי מִגּוֹ אִיכָּא?

15 נדה פתח ↗

וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! הָתָם — אֵין ״שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ״, הָכָא — יֵשׁ ״שׁוֹר שָׁחוּט לְפָנֶיךָ״.

16 כתובות פתח ↗

וְכֵיוָן דְּרוֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת, כִּי לָא אָתוּ עֵדִים מַאי הָוֵי! אָמַר רָבִינָא: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר רוֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת, וּמִיעוּט אַלְמָנוֹת, וְכׇל הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה — יֵשׁ לָהּ קוֹל,

17 כתובות פתח ↗

וְזוֹ, הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל — אִיתְּרַע לֵהּ רוּבָּא.

18 כתובות פתח ↗

אִי כׇּל הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ קוֹל — כִּי אֲתוֹ עֵדִים, מַאי הָוֵי? הָנָךְ סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי נִינְהוּ! אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: רוֹב הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ קוֹל, וְזוֹ הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל — אִיתְּרַע לֵהּ רוּבָּא.

18 בבא בתרא פתח ↗

אִי כׇּל הַנִּישָּׂאוֹת בְּתוּלוֹת יֵשׁ לָהֶן קוֹל, כִּי אִיכָּא עֵדִים מַאי הָוֵי? מִדְּלֵית לַהּ קוֹל – סָהֲדִי שַׁקָּרֵי נִינְהוּ!

19 בבא בתרא פתח ↗

אֶלָּא עַרְעָר תְּרֵי; וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּמַחְזְקִינַן לֵיהּ בַּאֲבוּהּ דְּהַאי – דְּכֹהֵן הוּא; וּנְפַק עֲלֵיהּ קָלָא דְּבֶן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה הוּא, וְאַחֲתִינֵּיהּ; וַאֲתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר דְּכֹהֵן הוּא, וְאַסְּקִינֵּיהּ;

20 כתובות פתח ↗

21 כתובות פתח ↗

אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָה בְּהִינוּמָא וְכוּ׳. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַפְּקָא עֵדִים בְּהַאי בֵּי דִינָא, וְגָבְיָא, וַהֲדַר מַפְּקָא לַהּ לִכְתוּבָה בְּהַאי בֵּית דִּין, וְגָבְיָא בַּהּ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: זֹאת אוֹמֶרֶת כּוֹתְבִין שׁוֹבָר. רַב פָּפָּא אָמַר: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן.

24 כתובות פתח ↗

מַתְנִי׳ הוֹצִיאָה גֵּט וְאֵין עִמּוֹ כְּתוּבָּה —

27 כתובות פתח ↗

28 כתובות פתח ↗

29 כתובות פתח ↗

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: אִיבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ, הִטְמִינָה כְּתוּבָּתָהּ, נִשְׂרְפָה כְּתוּבָּתָהּ, רָקְדוּ לְפָנֶיהָ, שָׂחֲקוּ לְפָנֶיהָ, הֶעֱבִירוּ לְפָנֶיהָ כּוֹס שֶׁל בְּשׂוֹרָה, אוֹ מַפָּה שֶׁל בְּתוּלִים. אִם יֵשׁ לָהּ עֵדִים בְּאֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ — כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם.

30 כתובות פתח ↗

31 כתובות פתח ↗

32 בבא בתרא פתח ↗

הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא עֵדִים, לִיחְזֵי עֵדִים מַאי קָאָמְרִי!

33 בבא מציעא פתח ↗

אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא לֵיתַיהּ לְדִשְׁמוּאֵל, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁשְּׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְרָבָא אָמַר: אִי מִשּׁוּם שְׁטַר כְּתוּבָּה, חָיְישִׁינַן לִשְׁתֵּי כְתוּבּוֹת.

34 כתובות פתח ↗

אִם יֵשׁ עֵדִים כּוּ׳. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַפְּקָא עֵדֵי הִינּוּמָא בְּהַאי בֵּית דִּין וְגָבְיָא, וַהֲדַר מַפְּקָא עֵדֵי הִינּוּמָא בְּבֵי דִינָא אַחֲרִינָא וְגָבְיָא! בְּמָקוֹם דְּלָא אֶפְשָׁר וַדַּאי כָּתְבִינַן שׁוֹבָר.

37 כתובות פתח ↗

הֶעֱבִירוּ לְפָנֶיהָ כּוֹס שֶׁל בְּשׂוֹרָה. מַאי ״כּוֹס שֶׁל בְּשׂוֹרָה״? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כּוֹס יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ. כְּלוֹמַר: רְאוּיָה הָיְתָה זוֹ לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אַטּוּ אַלְמָנָה מִי לָא אָכְלָה בִּתְרוּמָה? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: זוֹ רֵאשִׁית, כִּתְרוּמָה רֵאשִׁית.

38 כתובות פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבִית שֶׁל יַיִן מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בְּתוּלָה — מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ סְתוּמָה, בְּעוּלָה — מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ פְּתוּחָה. אַמַּאי? נִיעַבַּר קַמֵּי בְּתוּלָה וְקַמֵּי בְּעוּלָה לָא נִיעַבַּר כְּלָל! זִימְנִין דְּתָפְסָה מָאתַיִם, וְאָמְרָה: אֲנָא בְּתוּלָה הֲוַאי, וְהַאי דְּלָא עַבַּרוּ קַמַּאי — אִתְּנוֹסֵי הוּא דְּאִתְּנִיסוּ.

39 יבמות פתח ↗

כֵּיוָן דְּקָא מַצְרְכַתְּ חֲלִיצָה — מִידָּע יָדְעִי דְּחוּמְרָא בְּעָלְמָא הוּא. אִי הָכִי, גֵּירוּשִׁין נָמֵי לִיתְנֵי, וְלַיצְרְכַהּ חֲלִיצָה, וּמִידַּע יָדְעִי דְּחוּמְרָא בְּעָלְמָא הוּא! אִם אַתָּה אוֹמֵר חוֹלֶצֶת, מִתְיַיבֶּמֶת. הָכָא נָמֵי, אִם אַתָּה אוֹמֵר חוֹלֶצֶת, מִתְיַיבֶּמֶת! וְתִתְיַיבֵּם, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם — אַחֲזָקָה קָא קָיְימָא. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם מֵת רִאשׁוֹן, צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. אַמַּאי? הָכָא נָמֵי, נֵימָא: אִשָּׁה זוֹ בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר לַשּׁוּק עוֹמֶדֶת, וּמִסָּפֵק אַתָּה בָּא לְאוֹסְרָהּ — אַל תַּאַסְרֶנָּה מִסָּפֵק! וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי לְחוּמְרָא — חוּמְרָא דְּאָתֵי לִידֵי קוּלָּא הוּא: שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר חוֹלֶצֶת, מִתְיַיבֶּמֶת! גֵּירוּשִׁין דִּשְׁכִיחִי — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, מַפּוֹלֹת דְּלָא שְׁכִיחִי — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. אִי נָמֵי: גֵּירוּשִׁין דְּקָיְימָא עֶרְוָה דְּקָא מוֹכְחָא, וְצָרָתָהּ קָמַצְרְכַתְּ לַהּ חֲלִיצָה, אָמְרִי: קָמוּ בֵּיהּ רַבָּנַן בְּגִיטָּא דְּגִיטָּא מְעַלְּיָא הוּא, וְאָתוּ לְיַיבּוֹמֵי לְצָרָה. מַפּוֹלֶת, מִי קָמוּ בְּהוּ רַבָּנַן בְּמַפּוֹלֶת? וְגַבֵּי גֵירוּשִׁין מִי לָא תְּנַן? וְהָתְנַן: הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּזְרָקוֹ לָהּ, קָרוֹב לָהּ — מְגוֹרֶשֶׁת, קָרוֹב לוֹ — אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. וְאָמְרִינַן: לְמַאי הִלְכְתָא? דְּאִי כֹּהֵן הוּא — אֲסִורָה לֵיהּ, וְאִי עֶרְוָה הִיא — צָרָתָהּ בָּעֲיָא חֲלִיצָה. וְלָא אָמְרִינַן: שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר חוֹלֶצֶת, מִתְיַיבֶּמֶת! הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: הָכָא בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים עָסְקִינַן, אַחַת אוֹמֶרֶת: קָרוֹב לָהּ, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: קָרוֹב לוֹ, דְּהָוֵה לֵיהּ סְפֵיקָא דְאוֹרָיְיתָא. וּמַתְנִיתִין דְּהָכָא בְּכַת אַחַת, דְּהָוֵה לֵיהּ סְפֵיקָא דְרַבָּנַן. וּמִמַּאי דְּמַתְנִיתִין דְּהָכָא בְּכַת אַחַת? דּוּמְיָא דְּקִדּוּשִׁין: מָה קִדּוּשִׁין בְּכַת אַחַת, אַף גֵּרוּשִׁין בְּכַת אַחַת. וְקִדּוּשִׁין גּוּפַיְיהוּ, מִמַּאי דִּבְכַת אַחַת? דִּלְמָא בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים? אִי בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים — תִּתְיַיבֵּם, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. קָיְימִי עֵדִים וְקָאָמְרִי קָרוֹב לָהּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ תִּתְיַיבֵּם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם?! וְתוּ — בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים נָמֵי, סְפֵיקָא דְרַבָּנַן הִיא, דְּאָמְרִינַן: אוֹקֵי תְּרֵי לְבַהֲדֵי תְּרֵי, וְאִשָּׁה אוֹקְמַהּ אַחֲזָקָה! מִידֵּי דְּהָוֵה אַנִּכְסֵי דְּבַר שָׁטְיָא. דְּבַר שָׁטְיָא זַבֵּין נִכְסֵי. אֲתוֹ בֵּי תְרֵי וְאָמְרִי: כְּשֶׁהוּא חָלִים זַבֵּין, וְאָתוּ בֵּי תְרֵי וַאֲמַרוּ: כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זַבֵּין. וְאָמַר רַב אָשֵׁי: אוֹקֵי תְּרֵי לַהֲדֵי תְּרֵי,

39 כתובות פתח ↗

39 בבא בתרא פתח ↗

מִי סָבְרַתְּ נִכְסֵי בְּחֶזְקַת בְּנֵי מִשְׁפָּחָה קָיְימִי – וְקָא אָתוּ לָקוֹחוֹת וּמְעַרְעֲרִי? נִכְסֵי בְּחֶזְקַת לָקוֹחוֹת קָיְימִי – וְקָא אָתוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקָא מְעַרְעֲרִי!

41 כתובות פתח ↗

1 גמ' טעמא דאיכא עדים כו'. אין לדייק ממתני' דדוקא דאיכא עדים דיצאה בהינומא וראשה פרועה הא ליכא עדים אלא מחדא מינייהו בעל מהימן. ומעתה ע"כ מתני' דלא כר"ג דהא אף על גב דאית לה עדים דיצאתה בהינומא לא מהימנא כ"ש בההיא דלית לה ראיה כלל דהא ודאי ליתא דמתני' או או קתני. ואין להקשות לשיטת רש"י ז"ל דבההיא דר' יהושע אם הלה תובעו אינו נאמן והא דקתני ואם יש עדים שהיא של אביו וכו' לאו דוקא אם יש עדים הכי נמי הא דקתני רישא אם יש עדים נימא דלאו דוקא דהוא הדין אי ליכא עדים ורבותא אשמועינן דאף ע"ג דלא ידיע להו לסהדי אם נשאת בתולה אי לאו אלא דיצתה בהינומא בהכי סגי דאיכא למימר דהבתולה יש לה קול ואלו כיון דידעו מנשואיה ולא ידעו אם היתה בתולה דלא תהיה כתובתה מאתים קמ"ל דלא ואף על גב דלא הויא רבותא כולי האי מ"מ לשיטת רש"י ז"ל דפירש דמאי דקתני בסיפא ואם יש עדים וכו' דלאו דוקא שפיר מצינן למימר הכי. די"ל דלכך כתב רש"י ז"ל טעמא דאיכא עדים. דיצתה בהינומא. פי' דלא דייקינן משום דקתני אם יש עדים דהכי נמי קתני בסיפא ולא דייקינן אלא דיוקין היינו ממה דקא מסהדי סהדי דברישא קא מסהדי סהדותא ברירא דבתולה היא דהיינו דיצתה בהינומא דאין רגילות אלא לבתולות אבל בסיפא לא קא מסהדי אלא שהיא של אביו ואכתי לא ידעינן אי לקחה ממנו והרי הוא אומר לקחתיה ממנו כנ"ל. ועוד איכא למידק דמאי קא דייק טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן עדיפא מינה הוה ליה לדיוקי דהא מדקתני במתני' ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה אלמא דת"ק פליג דס"ל דכיון דלא הויא מילתא דאיתעבידא בגופא של כלה אלא דמחלקין קליות לתינוקות וכמו שפירש רש"י ז"ל במתני' לא הויא ראיה דאפשר דאף האלמנה תחלק לתינוקות כן דלאו מילתא דאיתעבידא בגופא אלא לתינוקות מחלקין ואין האדם מתבייש מלעשות שום שינוי עם התינוקות. ומעתה הוה ליה לדיוקי דמתני' דלא כר"ג דהא לת"ק אפילו חלוק קליות אינה ראיה ואפילו יבואו עדים ויעידו שחלקו קליות אפילו הכי הבעל מהימן. ויש לומר דבעי לדיוקי אפילו מדר' יוחנן בן ברוקא דלא אתי כרבן גמליאל וליתא דדילמא רבי יוחנן בן ברוקא הכי קאמר אף חלוק קליות ראיה דאף על גב דקא מסהדי סהדי דלא יצאת בהינומא אבל חלקו קליות כתובתה מאתים והשתא אשמועינן רבותא דאף על גב דלא יצתה בהינומא כתובתה מאתים וכ"ש בדליכא עדים כלל אלא הנכון דמדברי ת"ק שמעינן לה וה"ק טעמא דאיכא עדים דיצתה בהינומא וכמו שפירש רש"י ז"ל והיינו כדדייקינן דלת"ק אפילו חלוק קליות אינה ראיה. וק"ל: ומלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה משמע דלא פליגי אלא דכל אחד תני כמנהג מקומו והיה מנהגם במקומו של רבי יוחנן בן ברוקא חלוק קליות. ומה שנ"ל מלשון רש"י ז"ל כתבתי:

2 דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא. כתבו בתוספות דלא פריך אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכי נמי נאמן הבעל אפילו לר"ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי פי' דכיון דאזיל ר"ג בתר מגו כל היכי דאיתא מגו גביה איהו נאמן וגבי משארסתני נאנסתי דמגו גבה איהי מהימנא והכא דמגו גביה איהו מהימן ומתניתין היינו כר"ג הילכך לא פריך אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דייקא נמי דקאמר תלמודא דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא ולא קצר וקאמר לימא תנן סתמא דלא כר"ג לחוד דהא מילתא דר"ג ידענא לה שפי' אי נמי הוה ליה למימר לימא תנן סתמא דלא כר"ג דתנן היא אומרת וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת ולמה ליה לארוכי ולמימר דאי כר"ג וכו' אלא ודאי דהכי קאמר דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. ומעתה אף במשנתנו היה לנו לומר כן. וניחא נמי קושיא אחריתא דלעיל פרכינן עלה דר' יוסי דתנן מעשה בתנוקת וכו' כמאן אי כר"ג וכו' אי כר' יהושע וכו' אלמא דאי הוה מוקמינן ליה כרבי יהושע לא הוה קשיא לן ולא מידי. ורש"י ז"ל נמי פי' דהכי הויא קושטא דמילתא דכר' יהושע אתיא וכדכתבינן לעיל. ומעתה מאי דוחקיה הכא אי אתיא מתני' דלא כר"ג ועוד דקאמר תלמודא לבתר הכי והכי נמי מסתברא וכו' משמע דעיקר קושיא ליתא דשפיר מצי אתיא דלא כר"ג דאי לא תימא הכי למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני' דברי הכל היא ולקמן נאריך בקושיא זו בס"ד. אבל השתא דלא פריך אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ניחא וה"ל כאילו קאמר הניחא למ"ד וכו' דמתניתין אתיא כדברי הכל אלא למ"ד וכו' הרי מתני' סתמא דלא כר"ג ולהכי קאמר נמי הכי נמי מסתברא וכו' דלכ"ע בעי למימר הכי. ולשיטת התוספות דלקמן בלאו הכי נמי לא קשיא ומיהו למה שהבינו התוס' בפירושו של רש"י ז"ל קשיא הך קושיא ולא הקשו אותה אלמא כדכתיבנא. ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד: אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל הבעל מהימן. ולא אמרינן הואיל ומספקא לן על יום נשואין אם בתולה היתה אם בעולה העמד אותה על חזקה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה. היא נאמנת. דאזיל בתר חזקה דגופא.בברי ושמא. גבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה. ע"כ. ומשמע לי פירוש לפירושו דלכ"ע פריך ואפילו למ"ד דמצי טעין פרעתי אחר מעשה ב"ד דעיקר טעמא דר"ג דאיהי מהימנא היינו משום דאזיל בתר חזקה דגופא. וכן כתב הריטב"א ז"ל לעיל גבי מתני' דמשארסתני נאנסתי דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה והילכך פריך תלמודא שפיר לכ"ע דמתני' דלא כר"ג דהכא הבעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקה ואילו לר"ג איהי מהימנא דאזיל בתר חזקה ומאן דמשני אפילו תימא ר"ג כו' אה"נ דהוה מצי לשנויי נמי ע"כ לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מגו והכא ליכא מגו אלא דטעמא דאיכא מגו לא ברירא שפיר גבי משארסתני נאנסתי. ובקצת ספרים ל"ג לעיל בפ"ק טעמא דמגו כלל כדכתבינן לעיל וכדבעינן למכתב עוד בס"ד. ומיהו טעמא דברי ושמא ברירא שפי' דגבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה כנ"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג האמר איהי מהימנא פירש רש"י ז"ל האמר גבי משארסתני נאנסתי דאיהי מהימנא דאזיל בתר חזקה דגופא והכא העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחילה בתולה היתה ע"כ. ויפה כיון ז"ל דהא ודאי עיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא כדפרי' בפ"ק. ע"כ: והרמב"ן ז"ל כתב בספר המלחמות דהכא ליכא חזקה דגופא דבשלמא גבי נערה שלא נשאת איכא חזקה דגופא דלא חיישינן שמא זנתה דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדות אבל במשנתנו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקה דגופא שאין האשה עומדת בחזקת שלא נשאת מעולם אבל בחזקת שלא זנתה היא עומדת. ע"כ:

3 וכתוב בשיטה ישנה לימא דלא כר"ג וכו'. וא"ת ולישני ליה אפילו תימא ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מגו או חזקה אבל הכא דליכא מגו ולא חזקה דבתולה מאחר שנשאת זה ימים רבים תו ליתא לחזקת דבתולה וי"ל משום דקי"ל דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא ולא חזקה וכי אמרינן בדר"ג דמהימנא משום מגו וחזקה טעמא דמילתא משום דמסייע לה ברי להכי עדיף ליה לתלמודא לתרוצי טעמא משום ברי וברי וברי ושמא שהוא עיקר הטעם. עד כאן: ובקונטריסין כתוב וז"ל נימא דר"ג לא אמר איהי מהימנא אלא היכא דאיכא מגו כי התם אבל היכא דליכא מגו מודה ר"ג דבעל מהימן וי"ל מש"ה לא תירץ כן שרוצה להעמי' מתני' כר"ג אפי' אליבא דר' יוחנן דאמר לעיל דר"ג מכש' אפי' ליכא מגו אבל קשה כיון דהכא ליכא מגו ואם כן מה עלה על דעת המקשה וי"ל דדעת המקשה דכיון דרוב נשים בתולות נשאות הוא במקום מגו דאיכא התם ומש"ה פריך אע"ג דהכא ליכא מגו. ע"כ: אפי' תימא ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא פי' היכא דברי היא היא דמהימני דאיכא חזקה דגופה. אבל ברי וברי לא אמרינן פי' דגבי ברי וברי איהו מהימן ואע"ג דאית לה חזקה דגופה דחזקה דממונא עדיפא וא"ת ואמאי באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן במכחישתו דהוי ברי וברי הוצרכו לתת טעם משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולמה לו ההוא טעמא תיפוק ליה דהוי ברי וברי וי"ל דשאני התם דמסייע לה רובא דרוב נשים בתולות נשאות ורובא וחזקה עדיפא מחזקה דממונא אי לא דאית ליה לבעל חזקה דסעודה וכדפריש התם. הריטב"א ז"ל:

4 והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וקשה לי דהיכי אמרינן לעיל דהא דאמר רב יהודה האומר פתח פתוח מצאתי נאמן וכו'. ואתמר דטעמא משום דהאמינו הם ופריק לה משום דכתובה דרבנן הא אי כתובה דאורייתא לא מהימן והכא אמרינן דמהימן ומשמע דמדינא קאמרינן וי"ל דהתם הוא כדפרישנא התם דאי כתובה דאורייתא לא מהימן משום חזקה דגופא אבל הכא ליכא טעמא דחזקה דגופא וכיון דכן איהו מהימן ומדינא הכין. ע"כ: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל אבל ברי וברי לא דבברי איהו מהימן והא דאמר בפ"ק והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן דמשמע דמדינא לא מהימן התם משום דלאו ברי הוא לגמרי דהא אפשר שהטה ולא כיון את לבו כדאמרינן התם אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה אבל בטענת דמים ודאי מהימן ותדע לך שהתורה האמינתהו דכתיב ופרשו השמלה למ"ד דברים ככתבן אלמא אם אין שם דם איהו מהימן ואינה יכולה לומר אבדתי אי נמי התם מהימן מדינא משום דמסייע ליה רובא וחזקה דכשרות ואע"ג דלא אמרי' לא מגו ולא חזקה לאפוקי ממונא ואחר הרוב נמי לא אזלינן היכא דאיתנהו לתרווייהו לרובא וחזקה ודאי אזלינן בתרייהו. הראב"ד ז"ל כדכתיבנא התם ע"כ: וכתב הרב רבינו ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וז"ל ואע"ג דקי"ל דכל היכא דטעין לה במידי דמפסדא לה לכתובתה וקא אמר ברי לי ואיהי קא מכחשה ליה וקאמרה ברי לי דאיהי מהימנא דלאו כל כמיניה דקא מפסיד לה לכתובתה הני מילי הכא דכתובתה כתובה ידוע' וקיימת וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה כגון טענת זנות וכיוצא בהן וכיון דכתובתה כתובה קיימת היא לאו כל כמיניה דקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה בלא ראיה אלא דינא כדין כל מי שיש בידו שטר שנשבע וגובה אבל הכא לאו כתובה ידוע היא שהרי חלוקתם בעיקר הכתובה היא אם הוא מנה או מאתים איהו מהימן דהא אין בידה כתובה ידועה כדי שתהא נאמנת היא הילכך הויא לה הטענה שאין ביד אחד מהם שטר דקי"ל המע"ה. נמצא עכשיו דמשנתנו בברי וברי וכו' ע"כ. ועוד כתב בזה וכתיבנא לה לעיל בסוף הפרק לשונו הארוך ז"ל:

5 ודקא ארי לה מאי קא ארי לה וכו'. פי' ארי לשון קושיא הוא וכדאמרינן בפרק המניח ת"ש מדאיירינן גלל וכן כתב הרב בעל הערוך ז"ל בערך אר ואפשר דהיינו מלשון ארירא וחסרון וקשיא דהא מעיקרא לא הוה פריך להדיא עד דנימא לשון ארי אלא דקאמר לימא תנן וכו' ולשון לימא לאו קושיא גמורה הויא וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל ודקא ארי לה. למימר סתמא דלא כר"ג. פי' דמ"מ הא סליק אדעתיה למימר דתנן סתמא דלא כר"ג ודע שיש ספרים דגרסי ודקא ארי לה מאי קא ארי לה פשיטא דברי וברי הוא ובספרים שלנו גרסינן הא ברי וברי הוא ובספרים דוקני גרסינן ודקא ארי לה מאי קא ארי כיון דרוב נשים וכו' וזו היא גרסת רש"י ז"ל והוא הנכון דלאו משום ברי וברי בלחוד פרכי' עלה דהכי נמי איכא לשנויי דהכא ליכא מגו והתם איכא מגו וכדפרישנא לעיל אלא בסתם פרכי' דלא דמיא לה וכן כתב רש"י ז"ל. א"נ להכי כתב רש"י ז"ל כן משום דקשיא ליה דאע"ג דהכא ברי וברי והתם ברי ושמא דילמא לא שני ליה לר"ג ולא תליא טעמיה בהכי דכיון דסוף סוף הכא והתם הרי יש חזקה דגופ' ועיקר טעמא דר"ג משום דהוא אזיל בתר חזקת גופא וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל ומש"ה בעי לימא תנן סתמא דלא וכו' פי' דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וא"כ מאי פריך ודקארי לה מאי קארי לה לכך כתב רש"י ז"ל הא לא דמיא לה. פי' דהחילוק פשוט ומאי עלה בדעתו למימר לאפוקי מדר"ג כנ"ל. ה"ג במקצת ספרים ודקארי לה וכו' פשיטא דברי וברי הוא מהו דתימא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ותהוי דהא דידיה לגבי דידה כשמא קמ"ל. וכתב הריטב"א ז"ל ופרקי' כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא פי' שטענתה ברורה יותר דמסייע לה רובא וברי דידיה כשמא חשיב. ג"ה קמ"ל. פי' דמאן דקארי לה פריש הכי קמ"ל תלמודא דמודה ר"ג בהא דברי וברי הוא מ"מ כיון דטוען כן בברי ע"כ. ובספרים שלנו ל"ג קמ"ל אלא ה"ג כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ברי ושמא דמי. ה"נ מסתברא וכו':

6 הכי נמי מסתברא מדקתני מודה פרש"י ז"ל מסתברא דמתניתין אתיא כר"ג דאי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג דמודה לרבי יהושע בהו דאיהו מהימן ואיהו נמי מודה ליה בהאי מגו ואע"ג דפליג עליה במגו דמשארסתני נאנסתי כדלקמן וכן נמי פי' ר"ח ז"ל ואינו מחוור דא"כ רישא נמי ליתני מודה ר"ג אלא ודאי לא מקריא הודאה דר"ג לא פליג כלל אלא בשמא דבברי וברי אוקי ממונא בחזקת מריה וכדמפרשינן בפ"ק הילכך לא אצטריך לאודי הכא דהא אפי' רוב ליכא כדאמרינן לקמן ותו למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני' דברי הכל היא ולא מוקמי' לה כיחידאה ודלא כהלכתא ואע"ג דליכא ראיה אחריתי ואי קשיא ליה מעיקרא היכי ס"ד למימר דמתני' ר' יהושע הוה ליה למימר ולמאי דקאמ' מעיקרא מאי מודה ר' יהושע ולא נימא הכי נמי מסתברא והכי אורחא דתלמודא בכל מקום וי"מ הכי נמי מסתברא דמתני' ר' יהושע ולא ר"ג כדקא ס"ד מדקתני מודה אלא א"כ איירי בה ר' יהושע היינו דקתני מודה וה"ק אע"ג דפליגנא עלך ברישא ואמינא איהו מהימן ואע"ג דשמא הוא הכא גבי שדה זו של אביך היתה כו'. מודינא דעדיף ברי משמא והאי נמי כיון דלית ליה סהדי דאבהתי שמא הוא ואע"ג דטעין של אבותי היתה בברי ברי דידיה כשמא דמי ומפרקינן לאוקמה למתני' כר"ג ואמרי' מי סברת הכא קאי אמגו קאי וה"ק אע"ג דפליגנא עלך בעלמא הכא מודינא בהאי מגו וגם זה אינו מיושב כהוגן שאין כאן ענין להוראה דברי ושמא ואפשר דמעיקרא נמי ע"כ רבי יהושע אמגו קאי אלא דלא רמינן אנפשין מאי מודה אלא למידק מאי תנא דשייך בה מודה ולפיכך אמר אא"ב ר' יהושע תנא רישא היינו דקתני בסיפא מודה אלא אי אמרת ברי וברי היא ולא שייכא כלל בפלוגתא דר"ג ור' יהושע ומדלא קתני מודה ר"ג אם כן מאי מודה רבי יהושע וכו' וכדפרישי' ומפרקי' לדידך נמי ע"כ אמגו קאי ואפ"ק קאי והיינו דקאמר מי סברת כו' וזה יותר נכון ול"ג אא"ב איירי בה ר"ג אלא ה"ג אא"ב איירי בה ופי' ר' יהושע א"נ למאן דגריס ליה ה"ק אא"ב על רישא איירי בה ר"ג ופליג עלה היינו דקאמר ליה ר' יהושע אע"ג דפליגנא עלך בהא מודינא לך בהא ומיהו איכא נוסחי דיוקי ספרדי דגרסי אא"ב איירי במודה וכך היא גרסתו של ר"ח ז"ל לפי דבריו. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו פרש"י ז"ל הכי נמי מסתברא דמתני' אפי' ר"ג היא מדקתני מודה ר' יהושע משום דברישא דמתני' אודי ליה ר"ג לר"י למימר דאע"ג דפליג עליה בברי ושמא למימר דאיהי מהימנא בברי וברי מודה דודאי איהו מהימן והדר אודי ליה רבי יהושע לר"ג אלא אי אמרת לא איירי בה ר"ג ומתני' רבי יהושע ודלא כר"ג מאי מודה איכא הכא ואהיכא קאי הודאה דרבי יהושע. ואיכא דלא ניחא ליה בהאי פירושא דכיון דחשבת לה למתני' קמייתא הודאה דר"ג לרבי יהושע אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג וכ"ת הא לכולי עלמא קשיא כיון דמפרקינן מתני' אפילו לר"ג אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג. הא ליתא דלדידן הא לא חשיבא הודאה דלא שייכא הודאה בפלוגתייהו כלל ולא אפליגו אינהו אלא בברי ושמא וברי וברי ענין אחר הויא ודברי הכל הוא לפיכך שנו אותם סתם אבל לדידך דאמרת דהודאה הוא דהא אמטול הכי תנא באידך ומודה ר' יהושע א"כ אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג כדקתני באידך ומודה רבי יהושע. אבל הרב אדוני זקני רבי זרחיה הלוי ז"ל בעל המאור פי' דה"ק ה"נ מסתברא כמאן דקארי לה מדקתני מודה רבי יהושע אא"ב איירי בה ול"ג איירי בה ר"ג כלומר איירי בה רבי יהושע בלחוד ופליג בה אדר"ג היינו דקתני מודה דה"ק אף ע"ג דפליגנא עלך בקמייתא מודינא לך בהא אלא אי אמרת לא איירי בה רבי יהושע בלחוד אלא דכ"ע הוא מאי מודה היכי שייכא עלה הודאה דהא רישא נמי כ"ע היא ואי גרסינן איירי בה ר"ג מפרשינן לה דהכי קאמר איירי בה ר"ג בפלוגתא דמתניתין ולאו למימרא דאיירי במתניתין אלא דפליג אמתני'. ותימא מאי קס"ד דמאי דקאמר השתא מאי מודה דקאמר רבי יהושע אי אמרת דלא קאי אמגו דפ"ק ואפשר דהשתא נמי קס"ד דאמגו דפ"ק קאי ומיהו אפירקין קא סמיך ובתר הכי אתא למימר דלא קאי אפ"ק א"נ אפשר לומר דקס"ד השתא דהיינו הודאה דקא מודה רבי יהושע דהכי קאמר אע"ג דפליגנ' עלך לעיל בברי ושמא למימרא דשמא דידיה עדיף בהא מודינא לך דהאי ברי עדיף משום דהוה הפה שאסר הוא הפה שהתיר וטעמא משום דהוי ברי אבל אי הוי שמא כגון דקאמר שדה זו של אביך היתה ואיני יודע אם לקחתיה ממנו היינו מוציאין אותה מידו אבל השתא דקאמר בברי אע"ג דקאמר של אביך היתה שמעמיד אותה בחזקת אבותיו נאמן. עכ"ל הרא"ה ז"ל: וגם התוספות כתבו לשון רש"י ז"ל כמו שכתבו המפרשים ז"ל לפי שהבינו בלשונו דה"ק ה"נ מסתברא דמתני' אתיא נמי כר"ג ולא כרבי יהושע בלחוד ולפי' הקשו ז"ל על פירושו דאפי' תימא דרישא דמתני' אתיא כר' יהושע ולא כר"ג אתי נמי שפיר דה"ק אף על גב דברישא פליגנא עלך בסיפא מודינא לך וכמו שפירש הר"ז הלוי ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולא הקשו על פירוש רש"י ז"ל לפי מה שהבינו דא"כ למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני' דברי הכל היא ולא מוקמינן לה כיחידאה ודלא כהלכתא וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל משום דכבר פירשו התוספות ז"ל דלא פריך תלמודא אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל למ"ד דמצי טעין פרעתי הכי נמי נאמן הבעל אפי' לר"ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי הלכך אתי שפיר דה"ק הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כר"ג דמשנינן דבברי וברי מודה ולא תימא דמתני' אתיא כר"ג משום דמצי טעין פרעתי והלכך הבעל מהימן במגו דאי הכי מאי ומודה ר' יהושע כיון דלא איירי ר"ג במודה דהא היינו כסבריה דר"ג ממש דאית ליה מגו כל היכא דאיתיה אי איתא גבה איהי מהימנא ואי איתא גביה איהו מהימן לפיכך לא הקשו התוס' ז"ל קושית הרמב"ן ז"ל אף על פי שהיא קושיא פשוטה והקשו ז"ל דאפי' תימא דאתיא כרבי יהושע ולא כר"ג אתי נמי שפיר ותירצו דאי אתיא רישא דמתני' כרבי יהושע ולא כר"ג לא אתי שפיר ומודה משום דרישא וסיפא אינם מענין אחד ומאי דקאמר אע"ג דפליגנא עלך בהך מודינא לך בהא משמע דהסברא נותנת שיחלוק נמי בהך דומיא דאידך וכיון שאינם מענין אחד אטו משום דפליג עליה בחדא מלתא נאמר שיחלוק נמי בענין אחר שאינו ענין לו כלל ומיהו אי איירי רישא במודה שייך למתני שפיר אידך ומודה אע"ג דאינו מענין אחד לאשמועינן דכי היכי דר"ג מודה לרבי יהושע בחדא מילתא הכי נמי מודה ר' יהושע לר"ג בחדא מילתא אע"ג דאינם מענין אחד ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דלא הוה ליה למימר אמגו קאי דעד השתא נמי לפ"ה אמגו קאי דבשלמא מאי דקא משני אפ"ק קאי איצטריך משום דעד השתא הוה קאי אתרוייהו אפ"ק וארישא כיון דאיירי ר"ג ברישא וקא מהדר ליה דאפ"ק דוקא קאי קשיא ופירשו התוספות ה"ק הכי נמי מסתברא דכברי ושמא דמי ואפילו הכי מודה בה ר"ג משום דלאו שמא ממש הוא מדקאמר ומודה רבי יהושע אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה כלומר אף ע"ג דכברי ושמא דמי מודה ר"ג דהבעל נאמן ומיהו אי אמרת דמתניתין ברי וברי ממש הוא לא איירי ר"ג במודה ולא שייך לשון מודה דמה ענין למחלוקתו ע"כ לא קאמר איהו אלא בברי ושמא ולא איירי כלל בברי וברי אבל אי רישא דמתניתין לברי ושמא דמיא שייך שפיר לשון הודאה ואיירי ר"ג במודה והיינו דקתני ומודה רבי יהושע דברי וברי נאמן וס"ד דטעמא דרבי יהושע משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כדפירש בקונטרס ולא תיקשי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל על פרש"י ז"ל מדקתני סיפא ואם יש עדים וכו' דמשמע דוקא אם יש עדים דאיכא למימר דלרבותא נקטיה דאע"ג דאכתי אין כאן טענת ברי דאין הלה תובעו ועיקר טעמיה דרבי יהושע דמודה ברישא היינו משום דברי ושמא והלכך הוה אמינא דבסיפא נמי נאמן כיון דאכתי לא טעין בברי קמ"ל דכיון דאיכא עדים כטענת ברי דמי אבל מאי דפרש"י ז"ל דטעמיה דר' יהושע דמודה ברישא היינו משום מגו דאי בעי שתיק הלכך הוה ליה למנקט רבותא טפי בדליכא עדים ובהלה תובעו דאף על גב דאכתי איכא מגו לא מהימן אבל למאי דכתבו בתוספות ז"ל דס"ד דמודה רבי יהושע ברישא היינו משום דהוי ברי ושמא אתי שפיר וניחא נמי לשיטת התוספות דהשתא הוו מודה דר"ג ומודה דר' יהושע מענין אחד אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא ולא איירי ר"ג וכו' כמו שכתבו בתוספות ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל אא"ב איירי ר"ג במודה היינו דקתני ומודה ר' יהושע תימא אפילו לא איירי ר"ג במודה ניחא הא דנקט מודה ר"י דה"ק ברישא ודאי פליג ר' יהושע על ר"ג אבל בסיפא מודה ליה ויש לומר דלא שייך למימר מודה בסיפא אף על גב דפליג ברישא כיון דההודאה דרישא אינה מענין פלוגתא דרישא אבל אי ברישא מודה ר"ג אתי שפיר ומודה ר"י אעפ"י שאינו מענין אחד דכי היכי דתנא מילתא דמודה ר"ג לפיכך קתני מילתא דמודה ר"י לר"ג ומיהו קשה לרבי שמעון מאי קאמר מי סברת דר"י הכא קאי אמגו קאי ואפ"ק קאי והלא אף לדברי הכי נמי מסתברא קאי אמגו ולא הוה ליה למימר אלא מי סברת דהכא קאי אפ"ק קאי ונ"ל הכי נמי מסתברא דמתני' דמיא קצת לברי ושמא כמו שהיה סובר מעיקרא ולהכי הוצרך לאשמועינן דר"ג מודה בה משום דדמיא טפי לברי וברי מדקתני סיפא ומודה רבי יהושע אא"ב ר"ג איירי במודה דמתני' כברי ושמא דמיא ואיצטריך למימר דמודה בה ר"ג דלא הוי ממש ברי ושמא היינו דקתני ומודה ר"י לר"ג דכי היכי דמודה ר"ג לר"י בקמייתא דאע"ג דאיהי טוענת ברי וטענה דידיה כשמא דמיא לא מהימנינן לה הכי נמי מודה ר"י לר"ג בהא דשדה מהימן על ידי טענת ברי וקס"ד דטעמא דמודה ר"י משום דטעין בברי לקחתיה ממנו ואידך טעין שמא דאינו יודע שהיתה של אביו אלא על ידי טענתו של זה כעין שפרש"י ז"ל במשנה והיינו דאמר מי סברת דהכא קאי ולא קאי אמגו אלא אברי ושמא אמגו קאי ואפ"ק קאי. ע"כ: ובפירושי רש"י ז"ל אין הלשון כמו שכתבו התוספות ז"ל והמפרשים ז"ל אלא הכין כתוב בפירושים שלנו הכי נמי מסתברא. דר"ג מודה בה דבעל מהימן. אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה דהך רישא הודאה הוא וכו'. ע"כ. ומשמע לי פי' לפירושו דהא ודאי לא בעי לאתויי דמתני' דברי הכל דאם כן למה ליה למימר הכי נמי מסתברא הא ודאי דמסתברא הכי וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל אלא הא בעי לאתויי דמסתברא לתרוצי דר"ג מודה בה ברישא דהוה ס"ד למימר דר"ג נמי פליג בה אע"ג דהויא ברי וברי משום דריעא טענתיה כיון דרוב נשים בתולות נשאות קמ"ל דמודה בה ולא נתרץ דר"ג לא איירי בהך כלל ואינו מענין פלוגתיה כלל דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי ומה ענין זה לזה וה"ק אא"ב איירי ר"ג במודה פי' דאיירי במידי דהודאה שפיר אלא איירי ר"ג במידי דהודאה דאינו מענין פלוגתיה כלל וכדכתיבנא מאי שייך למתנייה הכא כלל ואהיכא קאי ומהדר מי סברת רבי יהושע וכו' פי' דמעיקרא סברינן למימר דר"י ה"ק אע"ג דפליגנא בפ"ק דמשארסתני נאנסתי דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא פירוש משום דלאו מגו מעליא הוא דאי הוות טענה מוכת עץ אני תחתיך אכתי לא מהימנא לרבי יהושע ולאו מגו מקרי ולהכי פליגנא עלך אבל האי מגו דאי בעי שתיק נאמן דמגו מעליא הוי ולהכי מודינא לך הכי הוה סברינן למימר מעיקרא ולהכי הוה קשיא לן אי לא איירי ר"ג במודה ברישא רבי יהושע אהיכא קאי ומאי שייך למתנייה הכא דהא ידעינן אהיכא קאי רבי יהושע דשפיר מצינן למימר נמי דקאי אמדברת ואפילו לרב אסי כיון דר' יהושע הכי קאמר בההיא פליגנא משום דלא מגו הוא ואנן מגו בעינן הלכך הכי נמי מצינן למימר דקאי אמדברת וה"ק אמדברת פליגנא עלך משום דאין שם מגו אבל בשדה דאיכא מגו מודינא ואשמועינן רבי יהושע דבההיא דמדברת משום דראוה דנבעלה ואין שם מגו הוא דפליגנא והכא בשדה דאיכא מגו מהימן ואשמועינן דטעמא דמגו עיקר ואפי' להוציא דהא קרקע בחזקת בעליה הראשונים עומדת וכיון דמודה דשל אביו היה הוה לן למימר דלא תצא מחזקת בעליו אלא בראיה קמ"ל דמגו דאי בעי שתיק אמרינן דמהימן והכי נמי מצינן למימר דקאי אהיא אומרת מוכת עץ ואפי' לרבי יוחנן וה"ק בההיא פליגנא משום דליכא מגו ואשמועינן דאין שם מגו כרבי יוחנן ובההיא מודינא משום דאיכא מגו וכדכתבינן לעיל וכיון דמצינן למימר דקאי אכולי הך מתנייתא ומצינן למימר נמי דלא קאי אלא אמשארסתני נאנסתי מעתה שפיר שיילינן אהיכא קאי ומהדר ליה אמגו קאי וכו' פי' דר' יהושע ה"ק אע"ג דשפיר מצינן למימר מגו ומגו מעליא היא לית לו מגו אלא דוקא מגו דאי בעי שתיק אבל מגו אחרינא אף ע"ג דהויא מגו מעליא לית ליה והיינו דקאמר אמגו קאי ובעי תלמודא אהייא פי' אהייא איכא מגו וקאמר אילימא וכו' ואסיק דע"כ לא קאי אלא אמשארסתני נאנסתי וכו' דאית ביה מגו וכו' אינך לית בהו מגו ומעתה הויא ליה כמאן דמפרש בהדיא דאמשארסתני נאנסתי קאי ואף על גב דתניא הכא ולא תיקשי ולא מידי והא דפסיק בינייהו הא דהאשה שנתאלמנה היינו משום דבעי לסיומי כולהו תביעות דבין איש לאשתו בכתובה והא דאפסיק בפלוגתא דמדברת ומעוברת איידי דנקט פלוגתא דר"ג ור"י בדיני כתובה נקט נמי אינך. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל ואם תשאל הא כתב רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא איירי ר"ג וכו' ואמר אע"ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למתנייה כתובה ור' יהושע מודה לר"ג בהאומר לחברו שדה זו וכו' דאף על גב דפליגנא בפ"ק דמשארסתני דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא מודינא בהאי מגו דאי בעי שתיק וכו' מהימן כדלקמן ע"כ. אלמא מעיקרא נמי משמע דרבי יהושע ה"ק בהאי מגו פליגנא דלית ליה מגו אלא מגו דאי בעי שתיק. תשובתך איברא ודאי דמעיקרא סברינן דרבי יהושע אית ליה מגו והא דפליג אהנך משום דלא הוו מגו וכדכתיבנא ומיהו תפס רש"י ז"ל ההיא דמשארסתני נאנסתי משום דקשיא ליה לרש"י ז"ל דכיון דהשתא סברינן למימר דלא פליג רבי יהושע אלא היכא דליכא מגו כלל אבל היכא דאיכא מגו מהימנא א"כ אמאי נקט ההיא דהפה שאסר וכו' דהויא מגו מעליא טובא הוה ליה למנקט בכל גונא דאיכא מגו דהא מודה רבי יהושע בכל מגו ותירץ רש"י ז"ל משום דקאי נמי אמשארסתני נאנסתי דסוף סוף אית ביה מגו אלא דהיא מגו כל דהוא להכי נקט בכי האי גונא דהויא מגו מעליא ומיהו ה"ה נמי מגו אחרינא אע"ג דלא יהיה מגו דאי בעי שתיק ומה שכתב רש"י ז"ל הכא כדלקמן היינו לאורויי עדיפותיה דהך מגו דאין שור שחוט לפניך ושוב כתב רש"י ז"ל אמגו קאי. אפלוגתא דאיכא למימר בה מגו וכו' ואע"ג דפליגנא במגו דהתם במגו דהכא מודינא כדלקמן. פי' כתב ז"ל כדלקמן לאורויי גריעותיה דמגו דהתם ועדיפותיה דמגו דהכא לומר דאף על גב דהויא מגו יפה לית ליה מגו משום דשור שחוט לפניך והכא אין שור שחוט לפניך ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל:

7 והרשב"א ז"ל אע"ג דלא יישב פרש"י ז"ל כן מכל מקום ס"ל דפירושו עיקר וז"ל הכי נמי מסתברא מדקתני מודה רבי יהושע פרש"י הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כר"ג דאי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג בהודאה כלומר בהא מודה ר"ג לר"י בהאשה שנתאלמנה תנא מודה רבי יהושע כלומר וכמו שהוא מודה לרבי יהושע בהא הכי נמי מודה ר"י בהאומר לחברו שדה וכו'. אלא אי אמרת רישא רבי יהושע ודלא כר"ג למאן מודה והא בהא מתני' לא איירי בה ר"ג ודחינן דאמתני' דלעיל קאי דאיירי בפלוגתא דר"ג ור"י וכן פי' ר"ח ז"ל ויש מי שפירש דאמאי דסליק מיניה קאי דהיינו כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ולעולם דלא כר"ג והכי נמי מסתברא דמתני' דרבי יהושע היא ופליגא אדר"ג מדקתני מודה רבי יהושע דאי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג כלומר פליג עלה ר"ג היינו דקתני מודה רבי יהושע כלומר אע"ג דבהאי פליג רבי יהושע אדר"ג בהא מודה ליה רבי יהושע ואינו מחוור לפי שאין כאן דרך להודאתו של רבי יהושע שאינה ממין ענין הרישא והראשון עיקר ונוסחאות ישנות מדוקדקות יש אי אמרת בשלמא איירי במודה וכו' וזו הגרסא כפרושן של ר"ח ורש"י ז"ל. ע"כ:

8 וז"ל הריטב"א ז"ל הכי נמי מסתברא דר"ג מודה בה דבעל מהימן מדקתני סיפא מודה רבי יהושע אא"ב איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה ר' יהושע פי' איירי ר"ג במודה דהך רישא הודאה היא דמודה ר"ג לרבי יהושע ואמר לו אע"ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למתני בתריה דרבי יהושע מודה לרבן גמליאל באומר לחבירו שדה זו וכו'. דאע"ג דפליגנא בפרק ראשון גבי משארסתני נאנסתי דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימן מודינא בהא מגו דהכא דאי בעי שתיק ולא אמר ליה של אביך היתה כי אמר לקחתיה ממנו נאמן כדלקמן אלא אי אמרת דלא איירי בה ר"ג ברישא דמודה היכי שייך למתני בתריה ומודה רבי יהושע ואהיכא קאי עכ"ל דרבינו ז"ל ויש מקשים דאם איתא דמשום דאיירי בה ר"ג ברישא במודה שייך למתני סיפא ומודה אמאי לא תנא ברישא בהדיא ומודה ר"ג כדקתני ומודה רבי יהושע ולא קשיא רישא, דרישא כיון דלענין כתובה איירי בה ר"ג כעין פלוגתא דאפליגו לעיל קתני פלוגתא והדר קתני הודאה סתם כלו' בהא איפליגו ובהא מודו ולא אצטריך למתני ומודה ר"ג אבל הודאה דרבי יהושע דמייירי במילתא אחריתי אצטריך למיתני ומודה רבי יהושע ויש נוסחאות דלא גרסי קמ"ל ולא גרסי איירי ר"ג אלא איירי בה ומפרשי לה קצת רבנן ז"ל דכי קאמרינן ה"נ מסתברא ה"פ הנ"מ כמאן דקארי לה דרישא לאו ר"ג היא מדקתני סיפא ומודה רבי יהושע אא"ב איירי בה רבי יהושע ברישא כלומר דידיה בלחוד הוא היינו דקתני סיפא ומודה רבי יהושע דאע"ג דפליג ברישא מודה בסיפא אלא אי אמרת לא איירי רבי יהושע ברישא דר"ג נמי היא היכי שייך למתני סיפא ומודה ר' יהושע ולנוסחי דגרסי איירי בה ר"ג מפרשינן איירי בה ר"ג בפלוגתא ואין פי' זה נכון כלל חדא דלישנא דגמרא לא אתי שפיר להאי פירושא ודחיק ליה טובא אפילו לפום נוסחי דידהו ועוד דלהכי אפרקינן מעיקרא דרישא ר"ג היא וקא קשיא לן דקארי לה מאי קארי לה היכי הדרינן לשבושי פירוקא דילן ולקיומי סברא דמאן דקארי לה אין זו שיטת התלמוד בשום מקום אלא ודאי פרש"י ז"ל הוא הנכון ועליו הסכימו רוב המפרשים ז"ל מיהו מאי דקאמר רש"י ז"ל אלא אם כן איירי בה ר"ג מודה ברישא היינו דשייך בסיפא ומודה רבי יהושע דקאמר אע"ג דפליגנא במשארסתני נאנסתי דאיכא למימר מגו מודינא באידך מגו זה אינו נכון דאם כן דהשתא הוה ס"ד רבי יהושע אמגו דהתם קאי מאי האי דמהדרינן דרבי יהושע אמגו קאי ואפ"ק קאי דהא מעיקרא הכי הוה משמע לן לכך י"ל דהכי קאמר אא"ב איירי ר"ג במודה דרישא וא"ל לרבי יהושע אע"ג דפליגנא עלך בברי ושמא דלעיל מודינא דאף ע"ג דהוי כעין ברי ושמא משום דרוב נשים בתולות נשאות אפילו הכי בעל נאמן דסוף סוף ברי וברי הוא היינו דקתני סיפא ומודה רבי יהושע דרבי יהושע נמי אמר לר"ג ואנא מודינא לך באומר לחברו שדה זו של אביך היתה דהויא נמי כברי ושמא משום דתובע אין לו חזקה בקרקע זה ולא שום ראיה והמחזיק יש לו ברי גמור ובהאי ברי ושמא מודינא דברי עדיף דמסייע ליה חזקה דממונא ואפילו יבא תובע בטענת ברי לא מהני ליה דברי דנתבע עדיף דאית ליה הפה שאסר אלא אי אמרת לא איירי ר"ג ברישא במודה היכי שייך למתני סיפא ומודה ר' יהושע ומהדרינן דרבי יהושע אמגו קאי ואפ"ק קאי וכדפרי' ואזיל. ע"כ:

9 וז"ל שיטה ישנה ה"ג רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה ר' יהושע פי' איידי דאמרינן דר"ג מודה בברי וברי אע"ג דפליג בברי ושמא קתני נמי מאי דמודה ר' יהושע לר"ג וא"ת אמאי לא קתני ברישא בהדיא מודה ר"ג כדקתני בסיפא מודה רבי יהושע י"ל עדיף ליה למתניתין למנקט דרך קצרה וללמדנו מדיוקא דדייקינן הא ליכא עדים בעל מהימן דמודה ר"ג בברי וברי ואי הוה תנא להדיא מודה ר"ג היינו צריכין להאריך ולשנות מודה ר"ג שאם אין עדים בעל נאמן ואם יש עדים שיצתה וכו'. אלא אי אמרת לא איירי בה ובר' יהושע עסקינן ור"ג לא הוזכר כלל במשנה זו למאן מודה רבי יהושע אי לר"ג הרי לא הוזכר במשנה זו. והר"ז ז"ל גריס ומפרש הכי, הכי נמי מסתברא כמאן דקארי לה דאי אמרת בשלמא לא איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה רבי יהושע דאף על פי ששנינו דאי ליכא עדים בעל מהימן ופליג אדר"ג אלא אי אמרת איירי בה וברישא ליכא פלוגתא דבין רבי יהושע בין ר"ג תנו לה למאן מודה ר' יהושע שהרי לא הוזכרה מחלוקת דרישא דברי הכל היא. ולפי זה האי הכי נמי מסתברא אינו כדרך שאר האמורין בתלמוד שהן אמורים אמסקנא דמילתא ולא אמאי דסלקא דעתך דמקשה. והכ"ת פי' כן ולא נהירא עד כאן:

10 אהייא אילימא שהיתה מעוברת וכו'. כל הני בבי למפרע מייתי להו וטעמא דמילתא משום דמסתמא אמתני' דסליק מינה קאי. שיטה ישנה:

11 הניחא לזעירי וכו'. ק"ל לזעירי נמי מאי מגו איכא והא אי טענה נמי לא נבעלתי לא מהימנא אליבא דרבי יהושע כדתנא לעיל דמדברת היינו שבויה והא דבעינן נמי לאוקמא אהא מוכת עץ אני וכו' בשלמא לרבי אלעזר דאמר מנה ולא כלום מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ומאי מגו איכא הא אילו אמרה הכי לא מהימנא ונ"ל דהכי ס"ד דהכא אע"ג דאי טענה הכי לא מהימנא מיהו כיון דאי אתיא לשקורי אית לה טענה דעדיפא מהא ולא טעין לה ודאי קושטא קאמרה ופריך דמדברת נמי כי טענה לא נבעלתי לא פסלה נפשה מכהונה והשתא משויא נפשה כזונה ועדיף לה למימר לא פעלתי און והלכך כי אמרה פעלתי ודאי קושטא קאמרה וגבי מוכת עץ נמי איכא למימר מגו לר' אלעזר דאי אתיא לשקורי הוה לה למימר מוכת עץ אני תחתיך ויש לי מאתן ואע"ג דאי אמרה הכי לא מהימנא כי לא אמרה מהימנא משום דודאי קושטא קאמרה ורבי יהושע לית ליה האי מגו כיון דבההיא טענה דאתיא הך מכחה לא מהימנא אלא כעין משנתינו שנאמן לומר לא היה של אבותיך מעולם ומתוך כך נאמן לומר לקחתיה מהם. הרמב"ן ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל עליו ואני כבר כתבתי למעלה דבשמעתא דדברים שבלב איכא מגו כזה במקום ברי ושמא אבל בברי וברי לא והוא הנכון ושם הארכתי בס"ד. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל הכל בארוכה:

12 אלא לרב אסי וכו'. תימה דהא אתותב רב אסי י"ל דה"ק תפשוט מינה דרב אסי לית ליה דאפ"ק קאי ואילו שמעינן ליה לרב אסי דאמר הכין בהדיא ודאי סמכינן עליה וה"ה השתא דאתמר מכללא. הרא"ה ז"ל. ובשיטה ישנה כתוב וז"ל ואם תאמר והא אתותב רב אסי יש לומר ה"ק לימא ממתני' נמי הויא תיובתיה. ע"כ:

13 בשלמא לרבי אלעזר וכו'. לא דייקא דהא פרישנא לעיל להא כשקדש ובעל לאלתר הלכך לא איפשר לה למימר מוכת עץ אני תחתיך אלא לרווחא דמילתא נקטה ולא איכפת ליה דהא לא קיימא. הרא"ה ז"ל: ואוקימנא אהא היא אומרת משארסתני ונסתחפה שדהו דהכא איכא מגו גמור דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנה דאי נתאלמנה כשרה לכהונה דאוקי אתתא אחזקה ואע"ג דלרבי יהושע לא מהימנא לענין כתובה התם הוא משום דאמר אוקי ממונא בחזקת מריה אבל לענין אכשורה לכהונה כשרה דהא תרי ספיקי נינהו וכיון דטוענת כן אף על פי שהוא דבר שאינו מצוי מתירין אותה ולא גרע מתרי רובי ולהכי אקשינן ומאי שנא דלא מודה ר' יהושע בהאי מגו ומפרקינן התם אין שור שחוט לפניך כלומר גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור לגבי האי טענה דקיימי עלה דהיינו כתובה לא מהימנא למימר מוכת עץ אני תחתיך אע"ג דמהימנא לגבי מילי אחריני כגון להכשירה לכהונה אם נתארמלה וכיון שאינו לפנינו כלומר שעל כתובה זו אינה נאמנת בשום טענה דמצי למימר לאו מגו מקרי אבל הכא הרי שור שחוט לפניך דכי היכי דטעין השתא דהאי שדה של אבותיך היה הכי נמי הוה מצי למימר לא היה של אבותיך אלא של אבותי הוה הלכך כי היכי דבההיא טענה הוה מהימן השתא נמי מהימן ופי' שור שחוט למשל בעלמא שכיון שהוא שחוט לפניך ע"כ אתה מאמין למי שאומר לך שהוא שחוט הכא נמי אית ליה טענה דע"כ מהימנינן ליה בדין זה שלפנינו מה שאין כן התם שאין לה טענה על הכתובה שלפנינו שתהא נאמנת עליה. כנ"ל לפרש שמועה זו. ואיכא דמפרשי שור שחוט לפניך דגבי האשה שאמרה מוכת עץ אני אין השור שחוט לפניך הלכך בחזקת איסור עומד עד שיודע לך במה נשחט אבל הכא בשדה הרי השור שחוט לפניך ובחזקתו הוא עומד עד שיצא ממנו כשור שנשחט שבחזקת היתר עומד עד שיודע לך במה נטרף ואין הדעת נוחה ממנו דהא לא פי' טעמא מאי ועוד דודאי אין לשון שור שחוט אלא דרך משל כמו שאמרו הרי השור שחוט לפניך והרי מקוה חסר לפניך וכיוצא בזה. ותמהני שלא מצאתי בתלמוד מגו אלא כעין מגו דרבי יהושע אבל מגו שאין שחוט לפנינו לא מצינו וקשיא דהא קיימא לן כר"ג ומשום מגו כדאמרינן לעיל בפ"ק דאי לאו משום מגו הוה ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע וליכא למימר דכי קי"ל כר"ג לאו משום מגו אלא ההוא טעמא דאוקי אחזקה דההוא טעמא ליתא אלא אמשארסתני נאנסתי וכן פרש"י ז"ל אבל בין מוכת עץ לדרוסת איש ליכא חזקה ואיכא למימר במגו כר' יהושע קי"ל דלא אמרינן מגו אלא כשור שחוט אבל קיימא לן כר"ג באומרת משארסתני נאנסתי שנאמנת משום חזקה דגופה וכיון שנאמנת לומר משארסתני נאנסתני שנאמנת משום חזקה דגופה וכיון שנאמנת לומר משארסתני נאנסתי וליטול מאתים נאמנת לומר מוכת עץ אני ואפשר שאף במוכת עץ איכא חזקה דגופה דחזקתן שלא יהיו דרוסות איש בלא בעל וכן במקצת נוסחאות ובהלכות רבינו הגדול ז"ל דלא גרסינן התם אלא ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקי אתתא אחזקה וכן כתב הנגיד ז"ל ובנוסחי דייקינן לא משכחת בה הכא דאמרי' מגו. ע"כ. הרמב"ן ז"ל: וכתב עליו הרשב"א ז"ל וז"ל ולדידי לא קשיא לן ולא מידי דהא דקי"ל כר"ג בההיא לאו משום מגו הוא אלא אפילו ליכא מגו חייב ולא משום ברי ושמא אלא אפי' לרב נחמן וטעמא כדאסיקנא בפירקין דלעיל דאיכא חזקה דגופה ע"כ: עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ורש"י ז"ל כתב התם גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטיה כלומר אם שתק זה לא היו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה ממנו לא היה אומר לו של אביך היתה הלכך אמרינן בה מגו אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לב"ד ואף על פי שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן בה מגו דדילמא לא אסקה אדעתה אי נמי אערומי מערמא. משמע מדברי הרב ז"ל דמתני' בדלא טעין של אבותי היתה אלא במסיח לפי תומו וכן כתב לקמן גבי הא דאקשינן וליתני רבי יהושע שדה זו שלך היתה וכו' כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניך שלא היה אדם תובעו מה לי הוא מה לי אבוה וכן גבי הא דאמרינן לקמן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבדה הוי כתב הרב ז"ל דאי דרבנן אפי' הוא תובעו נמי וזה מודה מקצת משיב אבדה הוא כדתנן בשבועות מאי אשמעינן רבי יהושע דאין שור שחוט ואפי' שור שחוט נאמן. אלו דברי הרב ז"ל. וטובא איכא למתמה עליו ז"ל א"כ לא שבקת חיי לכל בריה דאי אתי חד ואמר מאי בעית בהאי ארעא דשל אבותי הות ואיהו אמר ליה אין אלא שלקחתיה מהם לדברי רש"י ז"ל מצרכת ליה לאתויי עדי חזקה ואי לית ליה לא מהימן והא ודאי פשיטא מילתא דלא צריך חזקה אלא היכא דאית ליה סהדי להאיך דשל אבותיו הות אבל היכא דלית ליה לא דהא אי בעי אמר להד"ם וכדקתני סיפא אם יש עדים שהיתה של אביו הא ליכא עדים מהימן וכן בדין מטלטלין טלית זו שלי אתה מכרתו לי נאמן ואין זה צריך לפנים שאפילו תינוקות של בית רבן אומרים כן וכולהו מגו דאמרינן בכולהו תלמודא הכי איתנהו בשאחר טוענו ואפ"ה מהימן ודוק ותשכח. וכ"ת משום דלא קי"ל כרבי יהושע הא ודאי קי"ל כותיה ור"ג לא קא פליג אמגו דידיה ואת"ל פליג כדר' יהושע קי"ל בהא ומפני כך אני תמה על דברי רש"י ז"ל ואיני מבינם אלא שיש לדחוק ולפרש פירוש לפירושו לאו למימרא שאם הלה טוענו שאינו נאמן דודאי כל היכא דאמרינן מגו הכי הוא אלא הכי קאמרינן במשנתנו אין שור שחוט כלומר ליכא ריעותא גביה שיעלה על לב התובע לתבוע הילכך אפי' תבע לית לן בה אבל גבי אשה שלא מצא לה בתולים איכא ריעותא גבה שהרי אין לה בתולים ולפיכך תובעה וכיון דאיכא ריעותא גבה לא מהימנינן לה במגו והא דכתב הרב ז"ל לקמן דאי רבנן אפילו הוא תובעו נמי הכי קאמר אפי' תובעו דבעלמא איכא חיוב שבועה כגון לדידיה דלא מצינן מגו ואמאי תנא ליה גבי אבוה במילתא דאפילו לדידיה נמי ליכא חיוב לעולם דאין שור שחוט לפניך ליתנייה גבי אבוה במילתא דאיפשר דתהוי בה שור שחוט כגון שאינו משיב אבדה. ועדיין אין דעתי נוחה מזה. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

14 וז"ל הרא"ה ז"ל פרש"י ז"ל התם גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו וכו'. עד איערומי מערמא זהו לשונו ז"ל וכונת דבריו דרבי יהושע הפה שאסר הוא הפה שהתיר אית ליה כדקתני במתניתין אבל מגו בעלמא על ידי תביעה דלאו הפה שאסר הוא לית ליה ותמוהים דבריו אם כן לרבי יהושע לא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יהא הולך ותוקף בשדה חברו וטוען בברי שלי הוא ומוציאו ממנו כל זמן שהלה מודה לו אלא אם כן יש לו עדים ולא מצינן בשום מקום שיהא אדם צריך להביא ראיה אלא אם כן התובע מביא עדים שהיא של אבותיו וזה אפי' תינוקות של בית רבן בקיאין בו ואינו צריך ראיה ובפירוש שנינו ראה טליתו ביד אחד או עבדו א"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה נאמן ואינו צריך ראיה ואע"פ שהלה תובעו בהדיא ותו במתניתין נמי מוכחא בהדיא מדקתני ואם יש עדים וכו' ולא קתני ואם הוא טוענו בברי ויש אומרים מעין דבריו דודאי בעלמא אמרינן מגו בין במודה על פי עצמו בין ע"י טענת אחרים מיהו הני מילי כגון הא דשדה דליכא ריעותא אבל גבי אשה דיש לה ריעותא שהרי אין לה בתולים אין לה נאמנות דלית לה מגו היכא דאיכא ריעותא והיינו דקאמר התם דהיינו גבי שדה אין שור שחוט לפניך דליכא ריעותא הכא גבי אשה שור שחוט לפניך דאיכא ריעותא. ואע"פ כן אין זאת כוונת רבינו ז"ל כמו שמוכיח לשונו ועוד שכתב לפנינו ונתני מודה רבי יהושע וכו' והאכלתיו פרס פרעתיו חציו שהוא נאמן בלא שבועה הואיל ואין שור שחוט לפניך דנשמעינן רבותא דאע"ג דמודה מקצת פטור הואיל ואינו תובעו ותו במאי דקאמרי' אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבידה הוי כתב דאי כרבנן אפילו תובעו ומאי אשמועינן רבי יהושע באין שור שחוט אפילו שור שחוט נמי נאמן והאי פירושא נמי לא נהירא דהוה ליה למימר לישנא איפכא הכא אין שור שחוט לפניך דאהיא קאי. והרב אדוני זקני הרז"ה בעל המאור ז"ל פי' התם אין שור שחוט לפניך כלומר התם גבי אשה טעמא דלא מהימנא משום חזקה דממונא דבעל דמרעא לה לדיבורה דידה כי היכי דקי"ל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואתיא חזקת איסור ומרעה לה לשחיטה עד שיודע לך במה נשחטה דכותה נמי בהא חזקה דממון דבעל מרעא לה לדיבורא דידה עד דמחוורא מילתא. וי"מ הכא גבי שדה שור שחוט לפניך וכיון שכן בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרף ודכוותה בהא חזקת ממון מסייעא ליה דקאי שדה ברשותיה והיינו דמהימן. וליתנהו להני פירושי משום דנפקא לן מינייהו דדוקא משום האי טעמא דאין שור שחוט לפניך הא לאו הכי מהימנא משום האי מגו ותפשוט מינה דאמרינן כי האי מגו ובעלמא לא אמרינן כי האי מגו אף על גב דהאי מגו גמור הוה דהא כי אמרה מוכת עץ אני תחתיך איברא דמהימנא דלא מפסלה לכהונה אבל לא מהימנא לגבי ממונא ולא אשכחן כי האי מגו בשום דוכתא אלא כי קא מהימן בההיא טענה דהוה מצי למימר במאי דאתינן להימנא השתא בטענתה דהשתא ובכולהו מגו דלעיל נמי דהא לא סתרי לה אלא משום דאמרינן דליכא מגו לרבי יוחנן ולרב אסי אבל הכא דאיכא לא אמרי ליה אע"ג דלאו מגו גמור הוא דאיכא להימונה כי אמרה לכשר נבעלתי מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי דהא כי אמרה לא נבעלתי לא מהימנא ובאידך נמי דאמרה מוכת עץ אני והוא אומר דרוסת איש את ואמרינן מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן מאי מגו דהא כי אמרה נמי מוכת עץ אני תחתיך לרבי יהושע לא מהימנה אלא דהיינו מגו דאמרינן דאם איתא דמשקרת לדידה דסברה דמהימנא האי טענה הוה לה למימר דאם איתא דמהימנה כדקסברה הך טענתא עדיפא לה דבהא רווחא טפי ולפום הני פירושי דוקא משום טעמא דאין שור שחוט לפניך הא לאו הכי אמרינן להו להני מגו ונפקא לן מינה בעלמא היכא דליכא טעמא דאין שור שחוט לפניך אמרינן מגו כי הני והא לא אשכחי לה בכולה תלמודא ולא בשום דוכתא. והפי' הנכון דהא דאמרינן אין שור שחוט לפניך משל הוא כלומר הדבר מחוור לפניך כענין שאמרו הרי מקוה חסר לפניך כלומר התם גבי אשה אין הדבר מחוור לפניך שאין הדבר ברור שמגו דידה לא מגו תריצא הוה כדפריש הכא גבי שדה שור שחוט לפניך דמגו דידיה מגו גמור הוא דאילו לא אמר דהויא מאבוך מהימן השתא נמי דאמר אין דאבוך הות וזבנתה מיניה מהימן ולפום האי פירושא תפשוט מינה דאמרינן מגו לאפוקי ממונא דטעמא משום דלאו מגו גמור הוא הא לאו הכי מהימנינן ליה אלמא אמרי' מגו לאפוקי ממונא. ומיהו אכתי תמיה מילתא לפום הא פירושא דהא קי"ל כר"ג ולר"ג אית ליה כל הני מגו דסוגיין דהיינו טעמי' ואיכא למימר דודאי ר"ג טעמיה לאו משום מגו תדע דהא איכא דליכא מגו כגון היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דליכא מגו כלל בין לרבי יוחנן בין לרבי אלעזר אליבא דקושטא דמילתא דבקדש ובעל לאלתר מיירי וכדפרשי' לעיל וכן היתה מעוברת אלא ודאי טעמא דר"ג בכולהו משום חזקה דגופא ומיהו אא"ב דקאי רבי יהושע עלה היינו דר' יהושע פליג אכולהו וקאמר דלא מהימנא אחדא מינייהו ולית לה חזקה דגופה ולית לה האי מגו וקאמר אע"ג דפליגנא בהאי מגו מודינא בשדה דמגו גמור הוא אבל לר"ג דמהימנה ליכא למשמע מינה דפליג אמגו כלל ואפילו אהאי דלאו מגו גמור הוא והיינו דלא שייכא האי הודאה אלא לרבי יהושע ומיהו קושטא דטעמיה דר"ג לאו משום האי מגו כדפרישי' וכיון דכן שמעי' מינה דהא דאמרי לעיל בפ"ק אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפילו לר"ג ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא היכא דאיכא מגו דלאו דוקא דהא טעמיה דר"ג לאו משום האי מגו דלאו מגו תריצא הוא כדאמרן אלא דנקט ליה לטעמא בעלמא ואאידך סמיך דאמרי' התם א"נ היכא דאיכא חזקה דגופה כדפרישי' לעיל ואיכא נוסחי דוקני דלא גרסי ליה. רבי' נ"ר. עכ"ל הרא"ה ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל אין שור שחוט לפניך למאי דפרישי' דאיירי ביודע שהיתה של אביו ה"פ אין שור שחוט לפניך אין לו צד טענה שיוכל עליה לבא לב"ד שאיזו טענה שיטעון המחזיק בין שיטעון לא היתה של אביך מעולם בין שיטעון לקחתיה ממנו מהימן אבל הכא הרי שור שחוט לפניך שהרי לא מצא לה בתולים וזקוק לבא לב"ד ובין שתטעון מוכת עץ אני ובין שתטעון משארסתני נאנסתי לא מהימנינן לה אע"ג דטענת מוכת עץ הוי טענה מעליא טפי משארסתני נאנסתי לא חשיב ליה רבי יהושע מגו ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג רש"י ז"ל מאי שנא הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט לפניך. ופי' הוא ז"ל התם בהאשה שלא מצא לה בתולים הם הסיתוהו וכו' ואין לשונו מחוור בזה דמשמע מדבריו דמתני' דוקא במודה מעצמו שדה זו של אביך היתה הא אילו ערער הלה מעיקרא וזה משיבו אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו אינו נאמן וכן כתב לקמן גבי הא דאקשי' וליתני מודה רבי יהושע באומר שדה וכו' ואותה שמועה עצמה גבי הא דאמרי' וליתני מודה רבי יהושע וכו' והאכלתיו פרס וכו' וזה קשה מאד בכל מקום שאתה מוצא מגו בשור שחוט לפניך הרי שזה טוען וזה משיב מאי בעית בהאי ארעא מפלניא זבנת דזבנת מינך וכו' וחזיתי' לדעתיה דאי אמר ליה קמי דידי זבנה כו' וכן כולם ועוד דבמתני' נמי הכי משמע מדקתני ואם יש עדים שהיתה של אביו נאמן אלמא לעולם נאמן עד שיהא שם עדים שהיתה של אביו ואעפ"י שזה טוענו של אבי היה ויש לפרש התם שור שחוט לפניך הרי זה כנסה בחזקת בתולה ולא נמצאו לה בתולים כיון שנולד בה ריעותא זו ראוי לו שיסתפק היאך לא נמצאו לה בתולים כמו שמצא שורו שחוט שראוי הוא לשאול מי שחטו לשור זה והיא ע"כ יש לה להשיב על תביעה זו וכיון שאין לה שום טענה שתהא נאמנת בה בשורת הדין להוציא הממון מבעלה אין כאן מגו דמשום שהיתה יכולה ליפות טענתה אין אנו מאמינין אותה בכך דאין זה מגו ברור ואפי' לסייע טענת ברי במקום שמא אבל כאן שור שחוט לפניך שהרי זה מוחזק הוא בשדהו ואין לתובע שום טענה ושום ראיה שיהא ראוי שיסתפק בחזקתו של זה שעומד בתוך שדהו ושיהא הוא צריך להשיב על טענתו כלל אלא אי הוא רצה לומר לו לאו בעל דברים דידי את הדין עמו עד שיברר זה בעדים שהיתה של אביו הילכך כשטען ואמר אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן דיש כאן מגו ברור מש"ה אם ירצה לומר של אבותי היתה מעולם או לאו בעל דברים דידי את. ויש ספרים דגרסי איפכא התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך. והרמב"ן ז"ל פי' מאי שנא כלומר דהתם נמי איכא מגו גמור דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנא דאי נתאלמנה כשרה לכהונה דאוקי איתתא אחזקתה ואפילו לרבי יהושע דכיון דתרתי ספיקי אית בה ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ וכיון שטוענת כן בפירוש מתירין אותה לכהונה וכיון שכן אמאי לא מודה בה רבי יהושע דמאי שנא מהאי ומפרקינן התם אין שור שחוט לפניך שפיר כלומר גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור שהרי לפי תביעת כתובתה דעלה דייני השתא לית בה שום מגו ברור ואע"ג דבעלמא נאמנת בה לא חשבינן ליה מגו להאי דטענא בה קמן אבל הכא הרי שור שחוט לפניך שפיר דכי היכי דטעין השתא האי שדה של אביך היה ה"נ הוה מצי למימר לא היתה של אבותיך אלא של אבותי הילכך כי היכי דבההיא טענה היה נאמן השתא נמי נאמן ע"כ. הרשב"א ז"ל:

15 וז"ל הריטב"א ז"ל גרש"י ז"ל ומאי שנא הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט לפניך ופי' הוא ז"ל הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על דעת בעליו לתבוע וכו'. וכבר הקשינו עליו לעיל מה שקשה על פירוש זה לפי פשוטו דמשמע דהודאה דר' יהושע בשדה היינו לפי שאין עליו עוררין ועוד יש להקשות לפי' זה דהתם גבי לא מצא לה בתולים אפילו לא יהיה שור שחוט איכא למימר מגו דהא לרבי יהושע אפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא כיון דלא אזיל בתר חזקה דגופה וכיון דכי אמרה הכי לא מהימנא הא לאו מגו היא בשום דוכתא לדון עליו לכך יש לפרש דהא דנקטי' שור שחוט אין שור שחוט משל בעלמא הוא וה"ק דהכא גבי שדה יש שור שחוט ששחיטתו ברורה עומד בחזקת היתר דמגו דיליה מגו גמור דאילו אמר שלי היתה מעולם היה נאמן לדברי הכל הילכך כי אמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו ראוי הוא שיהא נאמן דמגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאמרינן לקמן בפירקין אבל התם גבי לא מצא לה בתולים אין לנו שור שחוט כלומר שאין לנו שום טענה ברורה להאמינה אליבא דרבי יהושע ואין לה שום מגו ברור דאפילו כי טענה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנינן לה ומגו דאמרינן התם היינו מגו כל דהוא שהיא טענה יותר מתוקנת ויפה אבל מגו אינה מוציאה מחזקת ריעותא שהי' בה והוה ליה כבהמה דכל זמן שלא נשחטה עומדת בחזקת איסור וכן פירשו בתוספות וכן פי' הרמב"ן ז"ל דהאי לישנא צחות בעלמא הוא וה"ק דהכא יש מגו ברור והתם אין מגו ברור ויש לנו כלשון הזה במסכת נדה בפרק כל היד התם שור שחוט והכא אין שור שחוט מפני שלזה יש רגלים והיכר ולזה אין רגלים וכדפרישי' התם בס"ד. ויש ללמוד מכאן דאמרי' מגו אפילו לאפוקי ממונא דהא גבי בתולה אי לאו שאין המגו ברור כדפרישי' היינו אומרים אותו אף על פי שהוא לאפוקי ממונא וליכא לפרושי דלהכי אמרינן התם אין שור שחוט משום דהוי לאפוקי ממונא דהא פרישנא דאפילו כי הוי לאוקומי ממונא לא הוי מגו לרבי יהושע אבל יש לומר דה"ק דהתם אפי' תימא מגו לאפוקי ממונא אין שור שחוט לפניך לפי שאין המגו ברור אבל הכא שור שחוט שהמגו ברור והוא לאוקומי ממונא ומ"מ עיקר הדין כך הוא מקובל בידינו מרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דאמרי' מגו אפי' לאפוקי ממונא ע"כ: וז"ל שיטה ישנה ומאי שנא האי מגו מהאי מגו וא"ת לישני ליה ההוא מגו דהתם אינו אלא יפוי טענה בעלמא דהא אי אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא אבל הכא אי אמר לא היתה שדה זו מעולם של אביך היה נאמן והשתא נמי דאמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו איכא להימוניה משום מגו וי"ל דודאי הכי נמי הוה מצי לשנויי אלא חדא מתרתי נקט ועוד שזה אפשר שהוא נכלל במאי דמשנינן כדבעי לפרושי. הגרש"י ז"ל התם שור שחוט לפניך הכא אין שור שחוט לפניך פי' התם חזינן ריעותא שאינו מוצא דמים והרי זה כאדם שמוצא שורו שחוט לפניו שיש לו לשאול מי שחטו אבל הכא דמתני' אין מוצאין ריעותא ושום טעם ערעור בשדה זו שלא תהא של מחזיק זה והרי הוא יכול לומר שלא היתה מעולם של אביו ושל חברו ואין לחברו שום ראיה ועכשיו שאומר של אביך היתה ולקחתיה ממנו יש להאמינו משום מגו. והראב"ד ז"ל גורס התם אין שור שחוט לפניך וכו' פי' התם גבי מתניתין איכא למימר שור שחוט לפניך דקי"ל נשחטה בחזקת הכשר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה שאין להוציאה מחזקתה אלא בראיה ברורה כך במשנתנו אין להוציא שדה זו מחזקת זה שהוא מחזיק בה אלא בראיה אבל התם אין לומר שור שחוט לפניך שהרי אין הממון בחזקת האשה אלא בחזקת הבעל. ויש לתקן משל זה כך הכא שור שחוט לפניך ואין לך להוציא השדה מחזקת זה שמחזיק בה שהרי יש להאמינו במגו שאם היה טוען לא היתה של אביך מעולם הייתי מאמינו אבל התם אין שור שחוט לפניך דאין לה מגו לאשה שהרי אין לה טענה שהיתה נאמנת בה. ע"כ: וז"ל הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל ומ"ש התם הרי שור שחוט לפניך כלומר הרי האשה נמצאת בעולה ואין לה להכחיש בדבר מעיקרו ולומר שלימה הייתי שהרי הוא יודע כי לא נמצאה לה בתולים ואילו הכחישתו היא הוא היה מהימן כדקי"ל חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה הילכך אינה נאמנת במה שהיא טוענת ולא איכפת לן בההוא מגו אלא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה ואע"ג דכברי ושמא הוא אבל הכא דאין שור שחוט לפניך שהרי אין ידוע ששדה זו של אביו של זה היתה כיון דברי ושמא הוא אמרי' מגו דאי בעי אמר מעולם לא היתה של אביך וקאמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן. עד כאן:

16 וכיון דרוב נשים בתולות וכו'. וא"ת והא קי"ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב י"ל לרב מקשי' ואף על גב דלית הלכתא כוותיה וראיה לדבר דבריש פ' המוכר פירות מקשי' מינה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ומשנינן לה כדמשני הכא ואיכא דאמרי דלשמואל נמי מקשי' דאית ליה דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל בתר רובא וחזקה אזיל והא איכא חזקה דרוב נשים בחזקת בתולות נשאות וליתא דכיון שנשאת זה ימים רבים אזלה לה חזקה דבתולה. שיטה ישנה. ועיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל. וכן כתבו הרא"ה והריטב"א ז"ל דלרב פרכי' ואורחא דתלמודא הכין דפריך לזימנין סתמא אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכדפרכינן בגמרא את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אע"ג דקי"ל דאת וחמור קנה כדאיתא בפ' יש נוחלין ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל וכיון שרוב נשים. קושיא היא. פי' דלא איכפת לן אי פרכינן ליבא דלא כהלכתא דעכ"פ צריך ליישב המשנה אליבא דכ"ע. עוד יש לי לפרש דלהכי כתב רש"י ז"ל כן דלא נימא דהשתא הדרינן אקשויי לימא תנן סתמא דלא כר"ג דכיון דרוב נשים בתולות נשאות פשיטא דהיינו ברי ושמא וכי לא אתו עדים נמי איהי מהימנא וכר"ג אבל לרבי יהושע עדיף ליה חזקת ממון ואין מוציאין ממון מחזקתו אלא בראיה ברורה לכך כתב רש"י ז"ל וכיון שרוב נשים. קושיא היא. פי' דמאי דאקשי מעיקרא לימא תנן סתמא דלא כר"ג לאו היינו קושיא גמורה דהא איכא דאמרי סתמי דלא אתו ככ"ע אלא כיחידאה אלא קושיא היא לכ"ע ואפילו לרבי יהושע דהא ודאי רובא עדים ולשון וכיון דרוב וכו' אינו הנחה לומר השתא דאמרת דרוב נשים בתולות נשאות וכו' דהא בלא הך שקלא וטריא דלעיל פשיטא ודאי דרוב נשים בתולות נשאות ומעתה תקשי אלא זה הלשון עצמו היא קושיא וה"ק כיון דפשיטא ודאי דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים נמי והשתא ניחא דהדר רבינא בתירוצי' משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות וכו' דלא ה"ל לתרוצי אלא בקוצר אמר רבינא כל הנשאת בתולה יש לה קול וכו' ולמה ליה למיהדר ולמימר רוב נשים בתולות נשאות וכו' ודוק. כן נראה לי: וז"ל הרשב"א ז"ל כי לא אתו עדים מאי הוה פי' ניזיל בתר רובא ואע"ג דאפליג בה רב ושמואל בריש פרק המוכר פירות וקי"ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב הכא אליבא דרב פריך ולתרוצי למתני' אליביה דכי היכי דלא תהוי מתני' תיובתיה וכדאקשי' ליה לרב מינה התם ופרקי' כדפריק לה הכא. ע"כ:

17 וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא. פי' איתרע ליה דאפי' לרב דאזיל בתר רובא לא אזלינן בתריה אבל לא איבטיל לגמרי דטפי עדיף רובא דרוב נשים בתולות נשאות מרובא דרוב הנשאות יש להן קול והיינו דתנן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו וכו' ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא כלומר אמאי סגי לן בהאי סהדותא דלא מעליא הוא כיון שבקטנו ראה ואמרינן כיון שרוב נשים בתולות נשאות גלוי מילתא בעלמא הוא אלמא אע"ג דרוב הנשאות בתולות יש להן קול וההיא אין לה קול לא איבטיל ליה רובא דרוב נשים בתולות נשאות לגמרי משום דעדיף טפי וכדכתיבנא דליכא למימר דההיא כשיש לה קול דא"כ לרב דאזיל בתר רובא עדות למה לי. עכ"ל הר"ן ז"ל בחדושיו לבתרא פ' המוכר פירות:

18 אי כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי סהדי שקרי נינהו. פי' דאע"ג דעדים עדיפי מקלא אע"ג דאיתחזק בב"ד וכדמוכח בשילהי מסכת גיטין התם הוא דדילמא קלא דשקרא הוא דאפקוה אויבים ודכותה אבל במידי דהוי מדינא דאית ליה קלא לעולם ליתא לקלא האי חזקה אלימא מסהדות' דהא כ"ע סהדי דאם איתא דהוה קלא הוה ידעי לה למילתא וזה דבר ברור. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל אי כל הנשאת וכו' סהדי שקרי נינהו כלומר שאילו יצאת בהינומא רבים היו יודעין בדבר וכיון שאין אדם זוכרי' אלא אלו בלבד סהדי שקרי נינהו שלא יצאת בהינומא מעולם וכן פרש"י ז"ל כאן אבל בריש פ' המוכר פירות פי' בענין אחר וזה הנכון ע"כ:

19 וז"ל שיטה ישנה סהדי שקרי כו'. ואע"ג דעדים מבטלי קלא כדאמרינן בפרק חזקת הבתים בבא בתרא לב א' דנפיק עלה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתו עדים ואמרו דכהן הוא ואסקיניה אלמא עדים עדיפי מקלא לא דמי דהכא הקול הוא לסייע דבריהם וכיון דכל הנשאת בתולה יש לה קול איך אפשר שלא יצא קול לזו עדים גופייהו הוה להו לאפוקי קלא וכיון דליכא קלא ודאי שקרי נינהו. ע"כ:

20 אלא אימא רוב הנשאת יש לה קול. פי' דהשתא כי איכא עדים אמרי' דהאי אתתא הות ממיעוט דלית להו קול. הריטב"א ז"ל:

21 וליחוש דילמא מפקא עדים וכו'. קס"ד דמתני' במקום שכותבין כתובה וא"ת אי מתני' במקום שכותבין כתובה היכי קתני אם יש עדים שיצאת וכו' הא ליכא עדים בעל מהימן כדפרישי' במתני' י"ל דילמא הכי דייקי' הא ליכא עדים בעל מהימן בשבועה. שיטה ישנה: הא דאקשי וליחוש דילמא מפקא לכתובתה וגבי בה ולא חיישינן דילמא כבר פרעה יש לפרש משום דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך לא מצי למימר פרעתי כתובה בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין אלא ניחוש דילמא מפקא לה לכתובה וגביא בה זימנא אחריתי ואמר רבי אבהו זאת אומרת כותבין שובר ואע"ג דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה מיהו כיון דמחייב לה כותבין שובר ומילתא בעלמא הוא דקאמר התם משום דעבד לוה לאיש מלוה. אבל לפי דעת רבינו אלפסי ז"ל שהוא סובר דבמקום שכותבין כתובה אי מפקא כתובה גביא ואי לא לא גביא דנאמן לומר פרעתי צריך לומר דלא חיישינן דילמא פרעה כשהודה אביהן של יתומים בשעת מיתה אבל לא הודה טוענין ליתומים כבר פרעך אביהן וגבי גרושה ודאי אינו נאמן לומר פרעתי קודם גרושין דלא עביד איניש דפרע גו זמניה וכן דן רבינו הגדול ז"ל בתשובות ובפרק שנים אוחזים אפרש דעתו בס"ד. וקשה לי לפי לשון ראשון כיון דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום על כרחין כותבין שובר לכתובה דכל אלמנה גובה בעדי מיתה ומאי קשיא ליה הכא והלא אפי' כשתוציא כתובה מתחת ידה ותחזירנה לבעל צריך הוא לשמור שוברו או הכתובה שהחזירה לו מן העכברים הילכך בין שהוציאה אותו בין שלא הוציאה אותו גובה ויכתוב שובר ולא אפשר אלא בהכי וי"ל דלמ"ד אין כותבין לעולם אינה גובה עד שתוציא הכתובה דקיל עליה לתובעו בכתובה יותר מעידי מיתה וממעטין לה תביעתה שמא יאבד שוברו וחזרו ואכלה וי"ל דסוגין דלא כר' יוחנן לפי' רש"י. הרמב"ן ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאקשי' וליחוש דילמא מפקא כתובתה וכו' ולא אקשינן דילמא כבר פרעה יש מי שפירש משום דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך לא מצי למימר פרעתי אלא אנן היכי יהבינן לה השתא ודילמא מפקא כתובתה וגביא בה זימנא אחריתי ומסתברא משום דחששא זו כוללת בין נתאלמנה שהיתומים טוענין לה בין נתגרשה שבעל בעצמו טוען לה ולגבי בעל אם הוא טוען האיך נחוש אנו שמא פרעה ולגבי יתומים ג"כ פעמים שבאין בטענת אביהן שלא פרעה וגביא בה זימנא אחריתי הויא ודאי חששא בכולהו. ע"כ:

22 וז"ל הרא"ה ז"ל וליחוש דילמא מפקא עדים וכו'. הא פרישנא במתני' דלא קשיא ליה כיון דליכא כתובה בידה אמאי גביא מעיקרא כלל דאיכא לאוקמי כשחייב מודה כדפרישנא במתני' וכ"ש לדברי הגאונים ז"ל שהם סוברין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפי' במקום שכותבין כתובה ואף על פי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ובין לפי דעתנו שהיא נאמנת לומר לא כתב לי אבל לפי דעתו קשיא היכי ש"מ דכותבין שובר דשאני הכא דלא אפשר בלאו הכי דאפי' בעדים נמי מציא גביא וכיון שכן אפילו מהדרה ליה שטר כתובה מאי אהני ליה דאכתי הוא צריך לשומרו מן העכברים דאי לא הא מציא למגבא מיניה בסהדי וכיון דכן היכי תפשוט מינה בעלמא דשאני הכא דלא אפשר ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. וי"ל דאפ"ה אילו הוה קים לן דאין כותבין שובר לעולם אינה גובה אא"כ מחזירתו שטר כתובה דאע"ג דלא מצי למימר פרעתי בין הכי ובין הכי מ"מ קל עלה לתובעו כששטר כתובתה בידה יותר מעל ידי עדים ולדברי האומרים אין כותבין שובר לעולם מחמירין על המלוה כל מה שאפשר לחוש שמא יחזור ויגבה ממנו וכיון דאמרת במתני' שנפרעת בעדים ש"מ שכותבין שובר ואפילו בעלמא כשחייב מודה והלה אומר אבד שטרי. ע"כ:

23 וז"ל הרא"ש ז"ל וליחוש דילמא מפקא לכתובה וכו'. לא מבעיא למ"ד דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד דשפיר פריך דאילו לא הוה הכתובה בידה מהימן לומר פרעתי אלא אפי' למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד ואפילו אם אין הכתובה בידה תגבה ממנו מאתים בעידי הינומא אפ"ה שפיר פריך משום דבכל שעה לא תוכל למצוא עידי הינומא ואם תתבע כתובתה בעידי גירושין נאמן לומר פרעתיך מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך וכיון דיכול לבא לידי הפסד אין לפרוע לה עד שתחזיר לו הכתובה. ע"כ:

24 והשמיט הרא"ש ז"ל מה שכתבו התוספות ז"ל דאם יהיה במקום שאין מכירין אם היא אשתו יהא נאמן לומר וכו'. דהא התוספות עצמם כתבו בפ' הכותב גבי מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה וכו' דאין לומר דנפקא מינה נמי דמה שתחזיר לו הכתובה שאם יבא עמה למקום שאין מכירין שהיא אשתו יהא נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי וכו' עיין שם ויש לחלק בין הכא להתם דוק ותשכח. עוד כתב הרא"ש ז"ל ומשני זאת אומרת כותבין שובר וא"ת היכי משמע מהכא דכותבין שובר למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דילמא בעלמא אין כותבין שובר והכא היינו טעמא דאע"ג שתחזיר לו הכתובה אכתי צריך לשובר דחייש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא בבי דינא אחרינא וגביא דכה"ג אמרי' בסמוך דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר ולמאי דפרישי' ניחא דאי לאו דבעלמא כותבין שובר אעפ"י דבלאו הכי הוא זקוק כאן לשובר אין לו לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה שהרי הוא זקוק לשמור עכשיו שוברו מן העכברים יותר משאם היתה מחזרת לו הכתובה משום דבכל שעה לא תמצא עידי הינומא כדפרישי'. ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל זאת אומרת כותבין שובר פי' דמתני' כמאן דאמר כותבין שובר והקשו בתוספות מאי זאת אומרת דהא מ"ד אין כותבין שובר טעמא דידיה כדי שלא יצטרך לשמור שוברו מן העכברים והכא כי מהדרא ליה כתובתה צריך הוא לשומרה מן העכברים למאן דסבר דאפי' במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותירצו דאפ"ה טפי עדיף ליה לשמור הכתובה מלשמור השובר שאינו קל לה לתובעו בעדים כמו שיהא קל לה לתובעו בכתובה אם יאבד ממנו השובר. ע"כ: הקשה הרא"ה ז"ל ובעלמא היכי כתבינן שובר ואמאי לא חיישינן שמא מכר שטרו ויבא הלוקח ויחזור ויגבה ממנו כיון דאיכא ריעותא דשטרא לאו בידיה ותירץ דהא לא איכפת לן דהא קי"ל דאיתא לדשמואל דאמר המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכ"ת אם כן תפשוט מינה לדברי האומר כותבין שובר דאיתא לדשמואל יש לומר הכרחא לא הוי דאיכא לאוקמא כגון שיש עדים שאבד השטר דהשתא תו ליכא למיחש כי היכי דלא חיישינן כי איתיה לשטרא ע"כ: הקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא אקשי' הכא וליחוש דילמא גביא בעידי הינומא בבי דינא אחרינא ותירץ משום דניחא ליה לאקשויי בחששא שהיא יכולה לגבות אפי' בב"ד זה על ידי כתובתה זימנא אחרינא דכיון דמפקא כתובתה לא דכירי לה ב"ד שנפרעת זימנא אחרינא בלא כתובה אבל בעידי הינומא אי אפשר לה לגבות בב"ד זה זימנא אחרינא אלא בב"ד אחר דהינומא בתר הינומא מדכר דכירי לה ב"ד והיינו דהכא אמרינן וליחוש דילמא מפקא כתובתה וגביא בה ולקמן אמרי' וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי ב"ד וגביא והדר מפקא עידי הינומא בב"ד אחרינא וגביא בה. ע"כ:

25 וז"ל שיטה ישנה וא"ת תקשי ליה נמי דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא וגביא בהו י"ל אי לאו הך חששא דדילמא מפקא לה לכתובה אין לחוש להוצאת עדים דכיון דבמקום שכותבין כתובה עסקי' הרי יוכל לומר פרעתי כל היכא דלא מפקא כתובתה אלא עכשיו כשהיא תובעתו משום דלא פרעה אינו רוצה לכפור ומודה שלא פרעה אבל הכי מקשי אע"פ שהוא מודה איך נחייבהו לפרוע דהא דילמא מפקא כתובתה בב"ד אחרינא וכו'. ע"כ:

26 ודע שהתוספות ז"ל מפרשי' דכי פריך הכא וליחוש דילמא מפקא וכו'. היינו לומר דלא תגבה כתובתה כלל ואפילו על ידי עידי הינומא הילכך אי לאו משום דאיכא למיחש דילמא הדר מפקא לה לכתובתה דבקל לה לתובעו בכתובה משום דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא לרב פפא פריך אמאי שביק טעמיה דרבי אבהו דאין כאן בית מיחוש וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד. ואין לפרש דהכא נמי פריך וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' פי' ונתקין מידי שלא תצא שום תקלה מתחת ידינו ומיהו לא פריך שלא תגבה כתובתה דאין סברא לאבד זכותה דהא ודאי ליתא להאי פירושא כלל ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד:

27 זאת אומרת כותבין שובר ואע"ג דאמרי' התם בשלהי גט פשוט טעמא דמ"ד כותבין שובר משום דעבד לוה וכו'. לאו עיקר טעמא הוא אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי התם ועיקר טעמא משום דלא יאכל הלה וחדי דחשש אבידת שובר אינו ברי ועוד שידע זה שנאבד ויתבענו מילתא דחיקא היא אלא אי לא כתבינן נמצא זה מפסיד מעכשיו בבירור. עוד יש לי לומר דלא פלוג דכיון שהיה להם לתקן בשאר שטרו' משום עבד לוה אף במקום שאין שם טעמא דעבד לוה נמי כדי שלא תחלוק. הרשב"א ז"ל. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל בזה לעיל:

28 רב פפא וכו'. ופי' רבותינו הצרפתים ז"ל דרב פפא דאית ליה בכתובה במקום שכותבין אין כותבין שובר ע"כ לית ליה הא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאלו לר"י ע"כ צריך הוא לשמור הכתובה מן העכברים במקום שכותבין ומיהו למאי דפסק הרי"ף דלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין רב פפא נמי אית ליה דרבי יוחנן אלא במקום שכותבין עד דמפקא שטר כתובה לא גביא ובמקום שאין כותבין הא אמרינן לקמן דמודה רב פפא דכותבין שובר. הרשב"א ז"ל: ואיכא דמתני לה אברייתא פי' להא דרבי אבהו ודרב פפא ומיהו לא שבקי' מלפרושי מתני' ומפרשי' ברייתא דקושיא דליחוש בין אמתני' ובין אברייתא מקשי לה כנ"ל וכן פי' רש"י ז"ל:

29 הטמינה כתובתה וכו'. פי' היא אומרת הטמינה כתובתה ויודעין היכן הטמינה אבל אין לפרש שאנו יודעין שהטמינה כתובתה והיכן היא דלעולם בכה"ג ליכא מ"ד כותבין שובר. שיטה ישנה. וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד והשתא להאי פירושא ברייתא לא זו אף זו קתני לא מבעיא כשהיא אומרת שאבדה כתובתה דכתובתה מאתים דהא אפשר שימצאנה אדם ויביאנה לב"ד ונחזי כתובתה אם היא אלמנה או בתולה הילכך ודאי אינה משקרת אלא אפילו כשהיא אומרת שהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה דהא ודאי כשהטמינה כתובתה בביתה הטמינה במקום שאין יד כל אדם שולטת בו ואי אפשר שתבא ליד ב"ד והילכך איכא למימר דמשקרת ולא מבעיא הטמינה מ"מ הרי היא אומרת שעדיין היא בעולם ואפשר שתמצא אלא אפילו נשרפה שאין הכתובה בעולם דאיכא למימר דמשקרא קמ"ל דכיון דיש עדים שרקדו לפניה וכו' הרי היא בחזקת בתולה וכתובתה מאתים כנ"ל:

30 רקדו לפניה וכו'. פי' לפניה הרקידה והשחיקה אין עושין אלא לפני הבתולות דאית בהו שמחה יתרה אבל כוס של בשורה ומפה של בתולים אפשר שתעשה אפי' לפני מי שהיתה אלמנה מן הנשואין כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה ומעתה שפיר מתפרשה מתנית' בלא זו אף זו. דוק ותשכח כנ"ל:

31 רב פפא אמר במקום שאין כותבין כו'. פי' דהשתא ליכא למיחש דמפקא כתובה. הריטב"א ז"ל. הא אבדה כתובתה קתני דכ' לה איהו כלומר שהוא מודה שכתב לה. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל דכתב לה איהו פי' הראב"ד ז"ל דה"ק דאמרה היא איהו כתב לי ואבדתיה ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי אבל במקום שכותבין כתובה אין כותבין שובר דדילמא לא אבדה כתובתה ואי אמרת נכתוב שובר נמצא צריך לשמור שוברו מן העכברים ומקשינן נהי דמהימנא לה דאבדה כתובתה ליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה כלו' למחר וליומא אחרא משכחת לה ומפקא לה. מאי אבדה באור כלומר איהי טענה הכי ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי דמהימנא במקום שאין כותבין. ויפה כיון ואף ע"ג דלא נהירא לישנא דגמ' דקא אמר ודילמא מפקא לה דהוה ליה למימר ודילמא משכחת לה אבל מצאתי נוסחאות שכתוב בה משכחת לה וגביא בה ע"כ. ובספרינו אין הגירסא כן ולא נזכר קושיא זו בסגנון זה:

32 וז"ל שיטה ישנה דכתב לה איהו פי' הם מודים שנתרצו בשעת נשואין וכתב לה כתובה אלא שהיא אומרת אבדתי כתובתי ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי ומהימנא דהא במקום שאין כותבין עסקינן ומקשה סוף סוף משכחת לה פי' אפילו לדבריה שאומרת שאבדה כתובתה ויש להאמינה יש לחוש דילמא משכחת לה וכו'. מאי אבדה אבדה באור ויש להאמין משום מגו. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל דכתב לה איהו. נראה שפרש"י ז"ל דכתב לה איהו בעדים דהכי כתב במתרצת' דאמרינן אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי נשרפה כתובתה וכו' נשרפה בעדים אלמא קסבר דכי אמרינן דכתב לה בעדים קא אמרי דאי לא בעיא עדים בשרפה דכיון דבכתיבה ליכא עדים אלא אפומא מהימנא לומר נשרפה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי דהא במקום שאין כותבין הוא ולדידיה מפרשים דכ' לה איהו בעדים ומאי אבדה באור נמי בעדים. ואינו נכון דאם כן מאי טעמא מוקמינן לה במקום שאין כותבין אפי' במקום שכותבין נמי כיון שיש עדים דנשרפה ובתוספות כתבו דאיצטריך דאי במקום שאין כותבין כיון דנשרפה אע"פ שנשרפה בפני עדים הויא לה כשאר שטרי דעלמא ונאמן לומר פרעתי ואית ליה לאוקמה כשחייב מודה דהכי אית לן לאוקמה לר' אבהו עדיפא ליה השתא דמוקמינן לה במקום שאין כותבין ואע"ג דכתב לה איהו כיון דנשרפה על ידי עדים הוה לה כמאן דלא כתב לה ואזלינן בתר מנהגא ואינו נאמן לומר פרעתי וזהו לפי שיטת הרי"ף ז"ל שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקום שאין כותבין ולא במקום שכותבין כיון שאין כתובה בידה ואף לפי שיטתו אינו מחוור כיון דנשרפה כתובתה בעדים והפי' הנכון כמו שפירש הרב ר' אברהם אב ב"ד דכתב לה איהו דקאמרה איהי דכתב לה איהו ומאי אבדה אבדה באור דקאמרה איהי ומהימנא מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי ולפום האי פירושא הא דפרכינן וליחוש דילמא מפקא לה לכתובתה אף ע"ג דמהימנא לדידן במאי דקא אמרה ומהימנינן לה דאבדה כתובתה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי הכי פרכינן אי אבדה מאי הוי כיון דאמרת השתא דאין כותבין שובר ניחוש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא בה. וכ"ת ולדידן אמאי לא אוקמה אפי' במקום שכותבין וכשיש עדים שנשרפה י"ל אי דאיכא עדים לימרו עדים מאי הוה כתיב בה ואי אמרת כשיש עדים לזו ולא לזו לא ניחא לן לאוקמה בהכי והכי שיטתא דתלמודא כדמוכח בבבא בתרא גבי אומן אומר שתים קצצת לי. והא דאמרי' ועוד הטמינה מאי איכא למימר השתא הוא דקשיא לן אבל מעיקרא קס"ד דה"ק הטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה אבל כפשטא ליכא למימר דבהא לכ"ע אין כותבין שובר אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי ולא יהבינן לה. נשרפה כתובתה וכו' פי' על פי עצמה ולעולם במקום שאין כותבין ואמרה איהי דכתב לה ולא במקום שכותבין ונשרפה על פי עדים כדפרשי' ואמרינן דאם שחקו לפניה או רקדו לפניה או העבירו לפניה וכו' אם יש עדים מכל אחד מאלו כתובתה מאתים. איכא נוסחי דכתיב להו לעיל אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה ולפום הא סלקא שפיר האי אוקמתא אבל לנוסחי דגרסינן לעיל אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה אמרי דהשתא תרוצי מתרצינא לה דהאי ליכא לפרושי דה"ק דאבדה כהטמינה. עד כאן: וז"ל הרשב"א ז"ל מקצת נוסחאות יש דגרסי הכי והא אבדה כתובתה קתני דכתב לה איהו וליחוש דילמא מפקא לה וגביא בה מאי אבדה אבדה באור אי הכי היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן עד דאמרה נשרפה כתובתה ופי' הראב"ד ז"ל דכתב לה איהו וכיון דבמקום שאין כותבין הוא ואמרה איהי דנאבדה כתובתה שורת הדין נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי ואקשינן וניחוש דילמא מפקא וגביא כלומר כי מהימנינן לה מאי הוה מכל מקום הא איכא למיחש דילמא משכחת לה ומפקא לה וגביא ומקצת נוסחאות יש דכתוב בה בהדיא וליחוש דילמא משכחת לה ואפי' לגרסת הספרים שכתוב בהן דילמא מפקא וגביא עיקרא דחששא קאמר דעיקר חשש מציאתה אינו אלא דילמא מפקא וגביא ופרקינן מאי אבדה אבדה באור אי הכי היינו נשרפה ומה לי למימר תרתי לימא נשרפה ועוד בהטמינה הא איכא למיחש למחר מדכר לה היכן הטמינה ומפקא וגביא אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי כלומר במקום שאין כותבין וכתב לה איהו וה"ק אבדה כתובתה כאילו הטמינה כתובתה ולא יהבינן לה כתובה כלל כדכתב לה עד שאמרה נשרפה כתובתה וכדאמרה נשרפה ודאי יהבינן לה דמהימנינן לה מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי. וקשיא לי דאם כן ברייתא דוקא בנתאלמנה דאיכא מגו אבל בנתגרשה דליכא מגו לא דהא אינה מעיזה פניה בפני בעלה שיודע באמת במנה דכתב לה ועוד שמא יראה היא לומר אכתי לא כתב לי דשמא יזכור הוא את עידיו ותתבדה ותאחז ואפי' בנתאלמנה נמי מיחש חיישה דילמא משום דכתיבנא כתובה במקום כנופיא ואסיפת עם מדכר דכירי אינשי דכתב לה ותתחזק דפרעה ואפילו במקום דאיכא עדים לב"ד אמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים ארתותי מרתת ועוד מי לא עסקינן בנתאלמנה או נתגרשה קרוב לנשואיה דהרבה יודעין בה שכתב לה ואף על גב דהא דפרקינן מעיקרא דכתב לה איהו ע"כ הכי פירושו דכתב לה איהו והיא מודה אלא שטוענת שנאבד שטר כתובתה ומהימנא משום מגו התם לא דייקי' ליה כולי האי כיון דלא קאי. ומסתבר לי דהא דאמרינן אלא אבדה כהטמינה בפנינו דמי מיהדר הוא דהדר ביה מההוא טעמא דמגו ומחזיק לה בדינא ונ"ל דלא גרסינן עד דאמרה נשרפה כתובתה אלא עד דאמרי עדים נשרפה כתובתה וכן גרס רש"י ז"ל וכן היא בנוסחי דוק' הבאים מספרד וכן גרס ר"ח ז"ל וה"ק לעולם במקום שאין כותבין כתובה וכל אבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה כלל עד דאמרו עדים נשרפה כתובתה ואם תאמר מי דחקו לרב פפא לדחוק את הברייתא ולהעמידה במקום שאין כותבין לוקמה כפשטה אפילו במקום שכותבין דכיון דאמרי עדים נשרפה תו ליכא למיחש דילמא מפקא י"ל משום דאכתי איכא למיחש לעידי הינומא כדאיתא בסמוך ואף על גב דאמרינן ומודה רב פפא דהיכא דלא אפשר כתבינן ה"ק מודה הוא במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר משום דכיון דלא אפשר בלאו הכי אדעתא דהכי נחית מעיקרא ואף על גב דאיכא למיחש לעכברים אינהו דאפסידו אנפשייהו אבל במקום שכותבין כתובה לא קרינא ביה לא אפשר ואף על גב דודאי נשרפה כתובתה משום דאיהו כבר כתב ואיהי דאפסידה אנפשה שלא נזהרה בכתובתה כנ"ל. אלא דאכתי ק"ל לפי מה שפסק הרי"ף ז"ל דלא אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא במקום שאין כותבין אם כן אפי' במקום שכותבין כשאמרו עדים נשרפה כתובתה דתו ליכא למיחש לשמא תגבה זימנא אחרינא ועוד דכיון דאית ליה לרב פפא אין כותבין שובר ע"כ אית ליה דטוענין אחר מעשה ב"ד במקום שכותבין דאי לא נמצא צריך לשמור כתובתה מן העכברים וכמו שכתבתי למעלה משם רבותינו ז"ל ולפיכך נ"ל דהשתא קא הדר ביה לגמרי ומוקי לה אפילו במקום שכותבין. והא דקתני אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים למאן דאמר דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה ניחא לומר דכתובתה מאתים על כרחיה דבעל דאינו יכול לומר פרעתי ואפילו למאן דאמר דלא אמרו אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין טוען הוא ונאמן לומר פרעתי הכא הא לא אתיא עלה משום טענת פרעון אלא טענתייהו במאתים וכיון שיש לה עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים היכא דלא טען פרעתי ולא מהימן משום מגו דאי בעי אמר פרעתי דמגו במקום עדים לא אמרינן וה"ה בנתאלמנה ומודו היתומים שלא נפרעה ולא כמו שפירשו מקצת המפרשים ז"ל דמה דאוקמה רב פפא במקום שאין כותבין משום דקתני אם יש עדים מכל אלו כתובתה מאתים דמשמע ליה שאין הבעל יכול לומר פרעתי ואילו במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי למ"ד כותבין שובר. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל: וזה לשון הרא"ש ז"ל מאי אבדה אבדה באור ואם תאמר אמאי מוקי לה במקום שאין כותבין וכתב לה אפי' במקום שכותבין נמי ותירץ ר"ת דבמקום שכותבין ונשרפה חיישינן שמא כתב לה כתובה אחרת אבל במקום שאין כותבין וכתב לה דשנה המנהג פעם אחת היכא דנאבדה לא חיישינן שמא כתב לה פעם אחרת. ע"כ:

33 וז"ל שיטה ישנה אי הכי וכו'. אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי וכו'. ואם תאמר אם כן הכי הוה ליה למתני אבדה הטמינה נשרפה פי' אבדה הרי זו כאילו אמרה שהטמינה ויודעת היכן היא עד דאמרה נשרפה י"ל הכי קאמר אבדה צריך שתאמר נשרפה דאי לא אמרה נשרפה הרי זו כהטמינה כתובתה ורש"י גריס עד דאמרי עדים נשרפה פי' עדים משמע דאי אמרה איהי לא מהימנא ותימא אמאי לא מהימנא משום מגו כדאמרן נראה דודאי הרב ז"ל מפרש דכתב לה איהו שיש עדים בכך ופי' אבדה כתובתה שיש עדים שאבדה כתובתה ומקשינן אכתי ליחוש דילמא מפקה לכתובתה וגביא בה וכו' עד דאמרי נשרפה וכן שהעדים מעידים שנשרפה פורעה וכותבת לו שובר דהא איכא למיחש דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא וגביא דהא במקום שאין כותבין עסקינן וא"ת כיון דאתית להכי מאי שנא דמוקמת לה במקום שאין כותבין וכדכתב לה איהו תוקמא במקום שכותבין ואיכא עדים שנפרעה כתובתה דבלא שום שובר פרע לה דליכא למיחש דילמא מפקא עדים בב"ד אחרינא דבעדים לא גביא במקום שכותבין עד דמפקא כתובתה דבעל יכול לטעון פרעתי. י"ל דניחא ליה לרב פפא לאוקמה במקום שאין כותבין משום דמשמע ליה דאם יש עדים באחד מכל אלו יש לה כתובה מאתים על כרחיה קאמר שאינו יכול לכפור ולומר פרעתי ובמקום שכותבין יכול הוא לומר אם ירצה פרעתי אבל במקום שאין כותבין אף ע"ג דכתב לה איהו כיון שיש עדים שנשרפה חזר הדין לדין מקום שאין כותבין ולא מצי למימר פרעתי ועוד במקום שכותבין אף על פי שיש עדים שנשרפה מצי טעין כתובה אחרת כתבתי לה ורגלים לדבר דבמקום שכותבין הוא לא יעמוד עצמו בלא כתובה אחר שנשרפה זו. ולא נהירא דשמא נשרפה אחר מיתת הבעל או אחר שנתגרשה אמי"ץ ע"כ. וכבר כתיבנא לעיל תחלת לשון הרמב"ן ז"ל והילך שארית לשונו ז"ל ואקשינן תו בגמרא א"ה היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר פי' דמעיקרא בס"ד דהטמינה כתובתה ואינה יודעת היכן הטמינה והא קמ"ל דאע"ג דאיכא למיחש דילמא משכחת לה אפ"ה יהבי לה כתובתה. ותו אבדה למה לי כלומר למה לי למתני אבדה באור הוה ליה למימר נשרפה. ומפרקינן אלא כל אבדה כהטמינה לפנינו דמי פי' וה"ק אבדה כתובתה הטמינה כתובתה כלומר אם אמרה אבדה כתובתה לא מהימנא דהטמינה אי נמי הרי כהטמינה דדילמא משכחת לה. נשרפה כתובתה ורקדו לפניה אם יש עדים שרקדו לפניה כתובתה מאתים ולפי אותן הנוסחאות דגרסי מעיקרא ברייתא אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה השתא תרוצי מתרץ ותני ה"ק ולהכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין שתהא נאמנת היא לומר נשרפה או משום מגו או משום דאיהו אפסיד אנפשיה. ורש"י ז"ל פי' דאם אמרה נשרפה ויש עדים שנשרפה תביא עדים שרקדו לפניה שהוא סימן לבתולה ותגבה מאתים וכן פר"ח ז"ל. ותמיה לן אם יש עדים שנשרפה היכי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין אפי' במקום שכותבין נמי נהי שהחזירה לה כתובה שהרי יש עדים שנשרפה והך אוקמתא לרב פפא היא. ובתוספות מפרשים דכתב לה בעדים ונשרפה בעדים וחזר הדין למנהג המקום שאין כותבין ואינו יכול לומר פרעתי ולא לומר לא אפרע שכך נהגו לכתוב שובר אבל במקום שכותבין נהי דאין יכול לומר לא אפרע אבל יכול לומר פרוע היה ואע"ג דמשום קושיא דילמא מפקא אתינן לה מיהו רב פפא ניחא ליה לאוקמיה ברייתא כפשטה אפי' כשאין חייב מודה. ואינו מחוור ונכון ע"כ. וכבר כתבתי קצת לשון הריטב"א ז"ל וזהו שארית לשונו בכל הסוגיא אי הכי היינו נשרפה פי' דאפי' תימא דאבדה אבדה בים מכל מקום היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר ואם תאמר הא דכ"ע תקשי כיצד גובה שום דבר אם היא הטמינה כתובתה דאפי' מאן דאמר כותבין שובר לא אמר כן אלא כשטען שאבד שטר חובו וכדאיתא בפ' גט פשוט וסברא נמי הוא וי"ל דהטמינה ר"ל שהניחתו להצניעו במקום טמון ואינה יודעת היכן ולהכי פרכינן השתא דמ"מ ניחוש שמא למחר תהא זכורה היכן הצניעתו ותוציאנו לגבות בו. יש גורסים ותו אבדה למה לי וטעות הוא דהא פרכינן היינו נשרפה ונוסחי דוקני לא גרסינן לה וליתא דפי' רש"י ז"ל אלא כל אבדה כהטמינה בפנינו דמי פי' דחיישינן דילמא משכחת לה ומפקא לה והאי אוקמתא מוכחא כה"ג בברייתא אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה דלמאן דגריס אבדה כתובתה נשרפה כתובתה הטמינה כתובתה לא אתיא האי אוקמתא כלל לפום האי לישנא ודוחק הוא לפרש דהשתא מפרשינן לישנא דברייתא להאי אוקמתא. נשרפה אם יש עדים שנשרפה וכו' פי' רש"י ז"ל אם יש עדים שנשרפה דהשתא ליכא למיחש מידי הביא עדים באחד מכל אלו ותגבה מאתים והקשו עליו דאם איכא עדים שנשרפה אמאי אוקמה רב פפא במקום שאין כותבין אפילו במקום שכותבין נמי מצי לאוקמה ואפילו למ"ד אין כותבין שובר דהא ליכא למיחש דמפקא כתובה וכתב דבמקום שכותבין חיישינן לשתי כתובות מה שאין כן במקום שאין כותבין דאף ע"ג דכתב לה חדא כתובה לא הוה הדר וכתב לה כתובה אחריתי. הא ליתא דהא קי"ל בפ"ק דמציעא כ א' דאפי' במקום שכותבין לא חיישינן לשתי כתובות ותו דאי איכא עדים שנשרפה לא סגיא שלא ראוה וקראוה וא"כ ליתו וליסהדו אי כתוב בה בתולה או אלמנה דהא ליכא לשנויי דדכירי בהא ולא דכירי בהא דהא כי האי גוונא לא בעי בפ' חזקת בשמעתתא דאומן וכך הנכון לפרש הכא ליכא עדים כלל אלא שהיא טוענת שכתב לה כתובה ונשרפה או אבדה והטמינה ואיהי ודאי מהימנא בהכי במקום שאין כותבין דמגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומיהו אע"ג דמהימנא כל שטוענת נאבדה כמו שהטמינה לפנינו דמי דחיישינן שמא למחר תמצאנה ותוציאנה ולמ"ד אין כותבין שובר חיישינן להכי מדינא אבל כשאמרה שנשרפה הא ליכא למיחש לכתובה כלל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

34 וליחוש דילמא מפקא עידי הינומא בהאי בי דינא וכו'. פי' לרב פפא מקשינן בין אמתני' בין אברייתא דליחוש לעדי מיתה בבי דינא אחרינא אבל לההוא בי דינא לא חיישינן דודאי מידכר להו כיון דתרי זימני גביא בעידי הינומא אבל חד זימנא בעדי הינומא וחדא זימנא בכתובה טעו ולא דכירי. ומפרקינן במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר ורב פפא דאוקמה במקום שאין כותבין כתובה הכי נמי קאמר אי במקום שכותבין כתובה לעולם אין כותבין שובר דאפשר בחזרת הכתובה לבעל אלא הכא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ומשום דלא אפשר הוא דכותבין שובר דהכי נהוג ואיהו אפסידו אנפשייהו. הרמב"ן ז"ל:

35 וז"ל הרא"ה ז"ל וליחוש דילמא מפקא עדים וכו'. לרב פפא מקשינן בין אמתני' בין אמתנית' דקאמר במקום שאין כותבין כתובה עסקי' וכיון דכן כותבין שובר דליכא למיחש למידי דמאי טעמא אין כותבין שובר משום חששא השתא ליכא למיחש דהא ליכא כתובה ואכתי כי ליכא כתובה מאי הוי ניחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא ומהדרינן דהא לא אפשר ובמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר. ע"כ:

36 וז"ל הריטב"א ז"ל וליחוש דילמא מפקא עדי הינומא וכו'. פירוש לרב פפא פרכינן אליבא דמ"ד אין כותבין שובר היאך אמרו שתגבה כתובתה בעדים דהא איכא למיחש להכי במקום שאין כותבין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דכ"ש למ"ד כותבין שובר בהא נמי תכתוב שובר וישמרנו יפה דאפילו במקום שטר אמרו כן וכ"ש במקום עדים אבל למ"ד אין כותבין שובר וחשש שלא יבא הלוה לידי פסידא בהא נמי נחוש וליעבדו שום תקנה או יוכל לטעון אחר מעשה ב"ד ופרקינן דבהא כיון דלא אפשר מודה הוא דכותבין שובר ומוטב שישמור שובר מן העכברים מהבטל דין הטוען אחר מעשה ב"ד כיון דלא אפשר לאשה למעבד מידי אחרינא אלא למכתב שובר. ולענין פסק הלכה הא קי"ל דכותבין שובר ורב פפא נמי דחויי הוא דקא מדחי ע"כ. ודע שבקצת ספרים תפיס לשון הברייתא אם יש עדים באחד מכל אלו כתובתה מאתים וליחוש כו' ואיכא למידק דהא קושיא לרב פפא בין אמתני' בין אברייתא וכדכתיבנא וא"כ אמאי תופס לשון הברייתא וי"ל דלאלומי פירכיה תפיס לשון הברייתא משום דאיכא למימר דלעדי הינומא זימנא אחריתי לא חיישינן דדילמא לא משכחת להו וכדכתיבנא לעיל אבל השתא דקתני בברייתא אם יש עדים באחד מכל אלו הא ודאי דבקל תמצא שום עדות מא' מכל אלו ואיכא למיחש להכי והא דנקט עידי הינומא בתחלה ובסוף ולא נקט סתם וליחוש דילמא מפקא עדים וגביא בה והדרא ומפקא עדי אחריני בבי דינא אחרינא משום דמסתמא איהי לא בקיאה בדינא ולית לן למיחש אלא סהדי דאהניא לה מעיקרא כיוצא בהן תביא לבי דינא אחרינא דהיינו עדי הינומא ועדי הינומא או עדי ראשה פרוע ועדי ראשה פרוע אלא דחדא מינייהו נקט אבל ליכא למיחש דתביא עדי הינומא ושוב תביא עדי ראשה פרוע דמסתמא לא בקיאה ולהכי לא חיישינן שתזייף ותביא ואם תאמר אם כן מאי אהני לה כדי לאלומי פירכין מאי דקתני בברייתא אם יש עדים באחד מכל אלו וכו' וכיון שכן הדר' קושיין דמעיקרא לדוכתא וי"ל דמכל מקום טפי איכא למיחש כשיש הרבה ראיות להיותה בתולה ממה דליכא אלא חדא ומיהו בנוסחי דוקני לא גרסינן אם יש עדים באחת וכו' ואינו תופס בברייתא כלל אלא אדרב פפא פריך בין אמתניתין בין אברייתא וכמו שפירשו המפרשים ז"ל לא היה צריך לומר עדי הינומא אלא ואזלה בב"ד אחרינא וגביא בלא עדים כיון דבמקום שאין כותבין הוא אלא לרבותא נקט עדי הינומא דאפילו מאתים חזרה וגביא ע"כ: וכתוב עוד בשיטה ישנה וליחוש דילמא מפקא עדים וכו' אנתארמלה מקשינן לד"ה אבל אנתגרשה למאן דאמר גט גובה עיקר ל"ק דבגיטא גביא וקרעי' לה וכתבינן עליה גיטא דנן דקרענוהו לאו משום וכו' ע"כ:

37 ראויה זו לאכול בתרומה. אם נשאת לכהן דבתולה שלימה נמצאת ולא בעולה שתפסול מחמת זנות. מתקיף לה וכו'. ומאי זו עדות ללא נשאת אלמנה. רש"י ז"ל. ותמה קצת והלא אם נשאת אלמנה אין להעביר לפניה כוס של בשורות ולזו אין בשורה מוצאת אלא לבעל ראשון שכנסה פנויה. שיטה ישנה. ודע דשניא הך סימן משאר סימנין דשאר סימנין אין טעם בסימנייהו לבתולה שכך נהגו משום דהן בתולות אבל ההיא דכוס של תרומה איכא טעמא רבה להעשות כן לבתולה וכדקאמר תלמודא כלומר ראויה היתה זו לאכול בתרומה ומעתה אתקיף עלה שפיר דמה עדות זו ללא נשאת אלמנה ואין להקשות דאיכא למימר דהיינו טעמא משום דבבתולה ידעינן בודאי שלא נבעלה לפסול לה ולהכי מעבירין לפניה כוס של תרומה לומר ראויה היתה זו בודאי לאכול בתרומה אבל הבעולה לא ידעינן בודאי דדילמא נבעלה ואנן לא ידעינן ולהכי אין מעבירין לפניה די"ל דאלמנה מן הנשואין נמי כגון נכנסה לחופה ולא נבעלה היה לנו להעביר לפניה כוס ש"ת דהא ידעינן בודאי דלא נבעלה לפסול לה וזהו שכתב רש"י ז"ל מתקיף לה רב פפא. ומה זו עדות ללא נשאת אלמנה. ודוק שלא כתב ז"ל ללא נשאת בעולה. וקל להבין. כנ"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל ראויה זו לאכול בתרומה פי' ראויה זו לאכול בתרומה אם נשאת לכהן שהרי עדיין בתולה היא וזו תחלת נשואיה שלא זנתה ולא נתגרשה מעולם: זו ראשית. כתרומה אף על גב דאלמנה מן הארוסין אינה ראשית כתרומה ואפי' הכי כתובתה מאתים הכי קאמר זו ראשית בעילתה ראשית וכן פירש רש"י ז"ל:

38 בעולה מעבירין לפניה חבית פתוחה ובתולה מן הנשואין אין מעבירין לפניה כלל והכי איתא בירושלמי ואע"ג דאיכא למיחש לזימנין דתפסה ר' וכו'. שיטה ישנה:

39 זמנין דתפסה מאתים וכו'. יש מי שפירש שתפסה אפילו בעדים וקשיא להו הא דאמרינן בריש פרק דמציעא ו א' תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו וניחא להו דהתם כשרבו עליה תחלה הלכך מההיא שעתא הוה דינא דיחלוקו וכיון שתקפה חד מינייהו בפנינו הוה ליה כגוזל של חבירו אבל הכא דתפסה מקמי דנחלקו בה ולבתר דנחלקו בה לא תפסה כלל אמרינן ביה המע"ה. ואינו מחוור כלל דכל מאי דאיתא ברשותיה דאיניש בדידיה מחזקינן ליה והיינו נסכא דרבי אבא וכן נמי גבי תקפו כהן שאמרו שם מוציאין אותו מידו והא דאמרינן לקמן גבי שנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו וכו' אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ואסיקנא דאינן נאמנין ולא מקרע קרעינן לשטרא ולא מגבינן ביה ואי תפס לא מפקינן איכא למימר דההיא נמי כשתפס שלא בעדים ומיהו ודאי התם לכאורה אי אפשר לומר כן דאם כן אף אתה צריך לומר דרישא דקתני אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין אי תפס אפי' שלא בעדים מפקינן מיניה ואין זה נכון לומר כן דכיון דאיכא שטרא בידיה ומדינא לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אי תפס שלא בב"ד לא מפקינן מיניה דלא קרינן בכי הא מגו במקום עדים כיון דאיכא עידי שטר דמסייעי ליה אלא ודאי ההיא אפילו כדתפס בעדים היא ואפילו הכי כיון דתרי ותרי נינהו ומטלטלין נינהו כשיבא בהו תפיסה ואיכא תרי דאמרין דדידיה תפס לא מפקינן מיניה ואף על גב דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה דילמא סבירא ליה כמאן דאמר ביבמות פרק ד' אחין יבמות לא א' תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקינן מילתא מחזקתיה וכמו שכתבתי בקדושין פ' האומר אבל כאן ודאי אי תפסה בעדים מפקינן מינה כדין כל תופס מרשות חבירו שמוציאין מידו ואינו נאמן לומר אין תפסי ודידי תפסי וכל שכן זו שהיא מודה שלא תפסה משלה אלא משל בעל ודינא הוא דקא עבדה לנפשה לגבות משלו כמה שהיא אומרת שהוא חייב לה ואם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בריה כי כל אחד ואחד יהא הולך ותופס בשל חבירו ויאמר לו יש לי בידך כנגדן כסות או פירות והעיקר כשתפסה שלא בעדים ואפ"ה כיון דהעבירו לפניה חבית פתוחה אינה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה דלא תפסה דהוי ליה מגו במקום עדים והוא הנכון. הרשב"א ז"ל: וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל זימנין דתפסה מאתים פי' רש"י ז"ל דתפסה שלא בבית דין וה"ה נמי שתפסה שלא בעדים דאית לה מגו לומר תפסי ובדין תפסי דאי בעדים תפסה לית לה מגו ואמאי מהימנא לומר איתנוסי איתנוס אלא ודאי כדאמרן. וכן פירש ר"י ז"ל. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל והא דקאמרינן הכא דמהניא תפיסה משום דאיכא למימר המע"ה ולקמן נמי הכי משמע כדאמרינן אין נאמנים לפוסלו לומר דלא קרעינן לשטרא ואם תפס אין מוציאים אותו מידו ואיכא למידק עלה דהא אמרינן בריש ב"מ תקפה א' בפנינו מוציאין אותה מידו ואיכא למימר התם היינו טעמא דמוציאין משום דמקמי הכי איפליגו בה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי הלכך מההיא שעתא הוה דינא דתרווייהו שוין בה לחלוק וזה יטול חציה וזה יטול חציה וכי תקפה בפנינו לא מהניא תפיסתו אבל הכא מקמי דתיתי לבי דינא ומקמי דיטעון אלמנה נשאתיך תפסה הלכך כי אתו בתר הכי ומתעצמין בדין אמרינן המע"ה ואין זה נכון דהא אמרינן התם תקפו כהן מוציאין אותה מידו ומה בין זו לזו. והראב"ד ז"ל כתב דלא תפסה בסהדי קא אמרינן דההיא ודאי לא מהניא תפיסתו דתפסה אחר בפנינו מוציאין אותה מידו אלא אי תפסה בלא סהדי קאמרינן דלא מפקינן מינה מגו דאי בעיא אמרה להד"ם כי אמרה נמי איתנוסי אתנוס מהימנא וההיא דאמרינן לקמן אין נאמנין לפוסלו ואמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה והוא מאן דתפיס הכי נמי קאמרה דאי תפיס שלא בעדים לא מפקי' מיני' ומשו' מגו ואפ"ה אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין לפוסלו ומפקינן מיניה דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ול"נ דכל תרי ותרי בעדים אין מוציאין מידו במטלטלין מה שאין כן בשאר הספקות כגון תקפה כהן וכגון תקפה אחר בפנינו דעדים אלומי ולא מפקינן כנגדן והא דזמנין דתפס' כדברי הראב"ד ז"ל ויש לומר דכיון דמילתא דאעבידא לאגלויי היא אי תפסי בפנינו נמי לא מפקינן מיניה כדאמרינן בפרק המקבל בבא מציעא קי א' פירות בחזקת אוכליהן עומדין ואקשינן והאמר רב נחמן קרקע בחזקת בעליה עומדת ה"מ במילתא דלא עבידא לאגלויי אבל במילתא דעבידא לאגלויי אטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן ובפרק קמא דבבא מציעא כתבתי לסברא זו ופרשתי דיני תפיסות בארוכה. וה"מ מטלטלי אבל במקרקעי לא מהניא תפיסה אלא כיון שהוחזקו נכסים לבני משפחה המע"ה כדאמר בפרק מי שמת בבא בתרא קנד ב' ובההיא דבפרק המקבל ולקמן נמי אמרינן כיון דאית ליה חזקה דאבהתא אוקי נכסי בחזקת בר שטיא ואף על גב דלקוחות הם והתם מקרקעי הוו כדפרש"י ז"ל אבל מטלטלי כה"ג בחזקת לקוחות קיימי. עד כאן:

40 ובשיטה ישנה כתוב זימנין דתפסה ר' וכו'. פי' דתפסה בלא עדים דאי תפסה בעדים ודאי לא מהימנא ומפקינן מינה אלא ודאי דתפסה בלא עדים ומהימנא משום מגו דמציא למשתק והאי דאצטריך למימר והאי דלא וכו' איתנוסי אתנוס שלא נאמר מגו זו רעועה היא שהרי דבריה רעועין דהיאך אפשר דבתולה היתה והא איכא סהדי שהיו שם בשעה שהמנהג להעביר חבית סתומה לפניה אבל השתא שמעבירין לפניה חבית סתומה יביאו עדים שחבית פתוחה העבירו לפניה ויכחישוה ואינה יכולה לומר הא דלא סתמוה אתנוסי הוא דאתנוס דנקל הוא לסותמה ועוד הוה להו שלא להעביר לפניה כלל קודם שיעביר לפניה פתוחה ובמתני' דתנן אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו' ולא מתקני' לאלמנה דבר אחר נגד הינומא כדמתקנינן בחבית משום דבהינומא לא מציא אמרה הא דלא עבדו לי הינומא אתנוסי הוא דאתנוס דהינומא שמחה גדולה היא ועיקר גדול לשמחת הבתולה ולעולם לא יפשעו בה ועוד היכא דאיכא לתקוני מתקנינן. ע"כ: וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל והיכא שמנהג העיר לרקוד לפניה ולשחק לפניה או לעשות דברים כיוצא באלו שעושין לבתולה ואין לאשה הזאת עדים שעשו לה כך והיא טוענת ואומרת אמת הוא שלא עשו לי אבל אתנוסי הוא דאתניסו ומפני האונס נמנעו אי תפסה שלא בעדים לא מפקי' מינה דמגו שהיתה יכולה לומר לא תפסתי כי אמרה תפסתי וכדין תפסתי נאמנת מיהו נראין הדברים דדוקא באלו ובכיוצא באלו שאינם עיקר השמחה כל כך מצי למימר אתנוסי אתנוס אבל בחילוק קליות או בהינומא וראשה פרוע וכיוצא בהן שהם עיקר השמחה אינה יכולה לומר אתנוסי הוא דאתניס דכיון שדרך לעשותן בשעת נשואין עצמן והם עיקר השמחה אם היה אמת שהיה בא להם אונס קודם היו מניחין הכל משיעשו הנשואין בלא הינומא ובלא קליות ואי תפסה מפקי' מינה כך נראה למורי הרב נר"ו. ע"כ:

41 אתנוסי הוא דאתניסו. פירש"י ז"ל אונס יין אבל בהינומא דמתני' ליכא למימר הכי דהא לא מנסבי לה אא"כ ראשה פרוע ועבדי לה הינומא ותו דההיא שעתא עדיין לא עבדי סעודה כי היכי דליתנוס מאונס יין והא דאמרינן לקמן אלמנה מאי וכו'. הרמב"ן:

42 וז"ל הרא"ה ז"ל איתנוסי וכו'. פרש"י ז"ל אונס שכרות וגבי הינומא וראשה פרוע ליכא למימר הכי דשעת נשואין הוא ואין נושאין אלא כן ותו דלאו שעת שכרות הוא והא דאמרינן לקמן אלמנה מאי ותני רב יוסף אלמנה דלית לה כיסני איכא למימר דלפני סעודה היו באין שלא בשעת שכרות ויש ספרים שכתוב בהן ארמלתא דאית לה כיסני ולא בתולה וזו היא ראייתה. ע"כ: וז"ל הרא"ש ז"ל פרש"י ז"ל שכורים היו מאונס יין דמשתה והיינו דבמקום שאין מעבירין בפניה אלא שהבתולות יוצאות בהינומא או בראשן פרוע והאלמנה שלא בהינומא ושלא בפריעת הראש דלא חיישינן דילמא תפשה מאתים ואמרה הא דלא עבדו לי הינומא אתנוסי אתנוס דלא אמרו אלא במה שהיו עושין אחרי סעודה ובחבית של יין שהן משתכרין לפעמים באותו יין עצמו אבל בהינומא שהם עניינין של קודם סעודה אין חוששין לדבריה אם אמרה שנאנסו בכך והיינו נמי דאמרינן לקמן אלמנה מאי תני רב יוסף ארמלתא כיסני ולא חיישינן דילמא תפסה מאתים ואמרה הא דלא עביד כיסני אתנוסי הוא דאתנוס ומיהו ר"ת ז"ל גורס שם דאית לה כיסני. ע"כ: כיצד מרקדין פי' מה היו אומרים בשבחה כשמרקדין לפניה כלה כמות שהיא פירוש אם נאה אומר נאה ואם כעורה אומר כעורה. ורבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב שאין משבחין אותה בדברים שאין בה אלא בדברים שישנן בה לפי שכל אדם אי אפשר שאין בו דבר אחד של שבח הילכך אם היא כעורה אין משבחין אותה ביופי לפי שהוא משקר וכתיב מדבר שקר תרחק אלא משבח אותה באותו דבר שבח שיש לה ויש לנו לפרש כלה כמות שהיא כלומר אין מזכירין שבחיה ולא מפרטין אותן שמא לא יאמרו האמת ויבואו לידי כזב אלא מסתם הדבר ואומר כלה כמות שהיא כלומר כלה זו כמו שעשאה הקב"ה שמשמע דבר לשבח אם היתה משובחת ולגנאי אם היא מגונה וזה הפי' הוא נכון שנראה לנו ע"כ. בלקוטי הגאונים ז"ל:

5 בבא קמא פתח ↗

תָּא שְׁמַע, מִדְּקָאָיְירִינַן גָּלָל!

16 בבא בתרא פתח ↗

טַעְמָא דְּאִיכָּא עֵדִים, הָא לֵיכָּא עֵדִים – לָא; וְאַמַּאי? לֵימָא: הַלֵּךְ אַחַר רוֹב הַנָּשִׁים, וְרוֹב נָשִׁים – בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת!

18 גיטין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה! מִדְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֲפִילּוּ מִפִּי נָשִׁים הָוֵי קוֹל – שְׁמַע מִינַּהּ: לָא מְבַטְּלִינַן קָלָא!

39 שואל ומשיב מהדורא רביעאה פתח ↗

והנה בהא דאמרו בב"ב דף מ"א בשתי כיתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה ופירש רש"י דבמנה השנייה אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' וקשה אם נימא דהוה כמו דליתנהו כלל א"כ שוב למה יתחייב מנה וצריך לומר דפלגינן דיבורייהו דלענין המנה הוו כמאן דאתנהו ולפ"ז באחד אומר מנה ואחד אומר מאתים אינו חייב שבועה על המנה אחרת דלענין המנה השניה כמאן דליתנהו דמי וצ"ע בחו"מ סי' למ"ד דבעדות מיוחדת מחוייבין שבועה ואפשר דשאני צירוף דלא שייך לומר כמאן דליתנהו ועיין ש"ך שם ודו"ק ובמ"ש מיושב מה שהקשה אחד מהתלמידים בהא דאמרו בקידושין דף ס"ה אי דאיכא תרי להאי ותרי להאי א"כ אשה אמאי תגבה כתובת' וקש' הא הוה כמאן דליתנהו כלל כיון שמכחישין זא"ז. ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא לגבי אותן אנשים שמעידין עליהם ולא נגד האשה דלגבה הוה תרי ותרי ממש שעכ"פ שלה אינו החבילה בודאי ודו"ק ועיין בקונטרס התפיסות לאחי הקצה"ח ז"ל כלל ב' שהקשה על הרמב"ן דמחלק בין קרקע למטלטלי ודוקא בתרי ותרי לפי שהוא ספיקא דאורייתא דא"כ מה מביא ראיה ביבמות דף ל"א מנכסי ב"ש דהא במקרקעי הוה ע"ש ומצאתי בשיטה מקובצת כתובות דף כ' גבי נכסי דב"ש שכתב אוקי תרי לבהדי תרי ואפילו מטלטלי ע"ש וא"כ יש לומר דגם להרמב"ן משמע לי' כן דנכסי כולל אף מטלטלי ול"ד מה דאמר אוקי ארעא וא"כ ל"ק על הרמב"ן ואני מצאתי בשיטה מקובצת בכתובות דף ט"ז גבי הא דאמרו אי תפסה ואמרה אתנוסי היא דקא מתנס שכתב בשם הרמב"ן ג"כ לחלק בין עדים לשאר תפיסה אבל שם לא ביאר משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא רק משום דעדים אלימי ולא מפקינן ממון כנגדן ע"ש וע"ז מחלק בין מטלטלין ובין מקרקע וביאר דנכסי דב"ש הי' מקרקעי ודו"ק היטב כי זה שיטה חדשה אף למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן והאחרונים לא זכרו זאת ועיין שיטה מקובצת בב"מ בתקפו כהן מ"ש בשם הרמב"ן בעניני תפיסות. והנה בהא דמבואר ביו"ד סי' ס"א בסכ"ג דאם תפס הכהן מתנות מהלוי דא"צ להחזיר והקשו הא הו"ל ת"כ דמוציאין מידו והש"ך שם בס"ק י"ג מחלק ועיין בספרו תו"כ אות צ"ח צ"ט ובתומים בקונטרס התפיסות מ"ש בזה ולפע"ד נראה דהחילוק הוא בין ספק במציאות דשייך לאוקמא אחזקת מרא קמא משא"כ בספיקא דדינא לא שייך לאוקמא אחזקת מרא קמא דהא בשביל החזקה לא ישתנה הדין וכמ"ש המלמ"ל הנ"ל. ולפענ"ד יש להסביר סברת המלמ"ל הנ"ל דהא ענין חזקת מרא קמא הוא דוקא בשנתברר חזקת מרא קמא אבל אם נולד הספק על החזקה עצמה ואנן מספקינן אם היה לו כלל חזקת מרא קמא בודאי לא שייך חזקא מרא קמא והרי כאן הו"ל כנולד ספק על החזקת מ"ק דהא ספק זה קדים דקודם שקנה הלוי הבהמה היה ספק אם קנה המתנות או שצריך לתת לכהן וא"כ לא שייך חזקת מרא קמא וש"ב החריף מוהר"ר אברהם ר"ב נ"י השיב דמכל מקום חזקת ממון שייך בזה דעכ"פ מספק אין להוציא ממנו ממון אבל זה אינו דהא גם הך חזקת ממון אינו גמור דהא אם שייך המ"כ לכהן מעולם לא היו לו חזקה בזה ולכך מועיל תפיסה וא"ל דהא הכהן הוה לי' ג"כ תפיסה לאחר שנולד הספק דזה אינו דכיון שזה הספק נתהווה קודם ולא היה לזה חזקת מרא קמא מועיל תפיסה אף לאחר שנולד הספק ושאני בעלמא דהספק לא נולד רק לאחר שהיה לזה חזקת מרא קמא וזה תפס לאחר שנולד הספק משא"כ בזה דהספק היה קודם שהיה לזה חזקת מרא קמא וחזקת מרא קמא אינו ברור רק ספק הוא וז"ב כשמש ובזה צדקו דברי הש"ך וכמ"ש הש"ך בשמו בספרו ת"כ שם. והנה מהרי"ט אלגזי הלכות בכורות ריש פרק שני דבכורות האריך במ"ש התוס' דה"א דקנה מספק וע"ז הקשה דהיאך אפשר דקנה מספק הא הו"ל ספיקא דדינא וא"כ שייך לאוקמא ממון בחזקת מרא קמא והאריך שם ולא זכיתי להבין דמלבד דבספיקא דדינא לא שייך חזקת מ"ק דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וכמ"ש המלמ"ל הנ"ל. הן אמת דלפי מה שהסברתי למעל' סברת המלמ"ל דהוה כספק על חזקת מ"ק עצמו וכאן לא שייך זאת דהא מקודם בודאי דהיתה הפרה בחזקת של המוכר אבל מכל מקום סברת המלמ"ל עצמו דעפ"י חזקה לא ישתנה הדין שייך גם כאן. ובלא"ה צ"ב לפענ"ד דאיך שייך בספק ממון חזקת מרא קמא זהו אם ירצו לחזור בם אבל כאן מה חזקת ממון שייך והלא יתחייב להחזיר הממון כל שיתבטל המקח וא"כ כיון שזה אינו רוצה להחזיר הממון ממילא לא שייך חזקת מ"ק ג"כ מיהו לזה יש לומר דלא יוכל לחזור רק שיצטרך לעשות עוד משיכה וכדומה אבל לא יוכל לחזור מהמקח וא"כ שוב יש חזקת מ"ק ומיהו בלא"ה לא שייך חזקת מרא קמא דעכ"פ כיון שיש ספק אי קונה עכ"פ אתרעי חזקת מ"ק. והנה המהרי"ט אלגזי שם בדף ט"ו הביא בשם בני יעקב שהקשה כיון דקי"ל דס"ס בפלוגתא דרבבוותא מועיל למה לא יועיל כסף לכך בגוי שקונה בכור ספק שמא קי"ל כר"ל דישראל במשיכה וא"כ גוי בכסף וכשיטת רש"י וספק שמא קי"ל כהרמב"ם דגוי קונה בכסף או במשיכה והאריך בזה ע"ש דלא הוה מתהפך ומ"ש המהריט"א בזה. ולפענ"ד יש לומר דבר חדש דענין ס"ס הוא מתורת רוב ולדעת האחרונים הוא עדיף מרוב והוה כרובא דאיתא קמן ולפ"ז בגוי הרי נסתפק הפרי מגדים אי שייך לענין אבמה"ח רוב דאחרי רבים להטות לישראל נאמרה ולא לב"נ וא"כ מכ"ש דס"ס לא מועיל דמה בכך דיש שני צדדים להקנין כל שיש ספק שמא כר"ת שוב לא קנה הגוי וז"ב. ובזה הן נסתר מה שהאריך מהריט"א בדף י"ז ע"ב בסוגיא דמקבל צ"ב דאף דאינו קונה במעות מ"מ הוה כמשכנתא והו"ל יד גוי באמצע וא"כ שוב הו"ל ס"ס ולפמ"ש יש לומר דל"מ ס"ס בגוי. אמנם אחר העיון נראה דמועיל ס"ס לענין בכורה דניהו דלא אזלינן בתר רוב בגוי והיינו דכל דלא הוה ברור גמור רק שני צדדים לא עדיף מרוב דאינו מועיל דעכ"פ אינו ברור להתיר אבל זה לענין אבמה"ח דלא בטיל ברוב דבזה לא נאמר אחרי רבים להטות אבל כיון שעכ"פ מידי ספק לא יצא ניהו דא"י להוציא מספק אבל עכ"פ יד עכו"ם באמצע מקרי דעכ"פ יש לו ספק שמא קנה ואף דבחד ספק ל"מ היינו משום דבחד ספק כיון שבישראל לא מוציאין ממון בחד ספק א"כ כדינינו דיינינן להו ואמרינן דבדינינו לא מקרי יד עכו"ם באמצע אבל בס"ס דבדינינו יכול להוציא בס"ס וא"כ עכ"פ מידי יד עכו"ם באמצע לא נפיק ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש

39 בבא מציעא פתח ↗

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וְזֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״. זֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ – וְיַחְלוֹקוּ. זֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״חֶצְיָהּ שֶׁלִּי״, הָאוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי – יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי – יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ. זֶה נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ. הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג, זֶה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי – זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחְלוֹקוּ. בִּזְמַן שֶׁהֵם מוֹדִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִתְנָא זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי? לִיתְנֵי חֲדָא! חֲדָא קָתָנֵי: זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי. וְלִיתְנֵי ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וַאֲנָא יָדַעְנָא דְּכוּלָּהּ שֶׁלִּי! אִי תְּנָא ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״מְצָאתִיהָ״ – רְאִיתִיהָ. אַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ – בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תְּנָא: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה לָא קָנֵי. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ מַאי ״מְצָאתִיהָ״ – רְאִיתִיהָ, וְהָא אָמַר רַבְנַאי ״וּמְצָאתָהּ״ – דַּאֲתַאי לִידֵיהּ מַשְׁמַע. אִין ״וּמְצָאתָהּ״ דִּקְרָא – דַּאֲתָא לִידֵיהּ מַשְׁמַע, וּמִיהוּ תַּנָּא לִישָּׁנָא דְעָלְמָא נָקֵט, וּמִדְּחָזֵי לֵיהּ אָמַר: אֲנָא אַשְׁכַּחִית, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תָּנֵי: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה בְּעָלְמָא לָא קָנֵי לַהּ. וְלִיתְנֵי ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ וְלָא בָּעֵי ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״! אִי תָּנֵי ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ הֲוָה אָמֵינָא: בְּעָלְמָא דְּקָתָנֵי ״מְצָאתִיהָ״ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תְּנָא ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״ וַהֲדַר תְּנָא ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ דְּמִמִּשְׁנָה יַתִּירָה אַשְׁמְעִינַן דִּרְאִיָּה לָא קָנֵי. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ חֲדָא קָתָנֵי? וְהָא ״זֶה״ וְ״זֶה״ קָתָנֵי: ״זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ וְכוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא, וְאִיתֵּימָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: רֵישָׁא בִּמְצִיאָה, וְסֵיפָא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר. וּצְרִיכָא: דְּאִי תְּנָא מְצִיאָה הֲוָה אָמֵינָא: מְצִיאָה הוּא דִּרְמוֹ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר, חַבְרַאי לָאו מִידֵּי חָסַר בָּהּ, אֵיזִל אֶתְפִּיס וְאִתְפְּלֵיג בַּהֲדֵיהּ! אֲבָל מִקָּח וּמִמְכָּר, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא מִקָּח וּמִמְכָּר, הוּא דִּרְמוֹ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר: חַבְרַאי דְּמֵי קָא יָהֵיב וַאֲנָא דְּמֵי קָא יָהֵיבְנָא, הַשְׁתָּא דִּצְרִיכָא לְדִידִי אֶשְׁקְלֵיהּ אֲנָא, וְחַבְרַאי לֵיזִיל לִטְרַח לִיזְבַּן, אֲבָל מְצִיאָה, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא. צְרִיכָא. מִקָּח וּמִמְכָּר, וְלִחְזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקֵט? לָא צְרִיכָא דְּנָקֵט מִתַּרְוַיְיהוּ, מֵחַד מִדַּעְתֵּיהּ וּמֵחַד בְּעַל כָּרְחֵיהּ, וְלָא יָדַעְנָא מִי הוּא מִדַּעְתֵּיהּ, וּמִי הוּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן נַנָּס, דְּאִי בֶּן נַנָּס, הָאָמַר: כֵּיצַד אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא? אֲפִילּוּ תֵּימָא בֶּן נַנָּס, הָתָם וַדַּאי אִיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָכָא אִיכָּא לְמֵימַר דְּלֵיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֵימוֹר דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַגְבְּהוּהָ. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּסוֹמְכוֹס, דְּאִי כְּסוֹמְכוֹס, הָאָמַר: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאֶלָּא מַאי, רַבָּנַן? הָא אָמְרִי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! הַאי מַאי, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן: הָתָם דְּלָא תָּפְסִי תַּרְוַיְיהוּ אֲמַרוּ רַבָּנַן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסִי פָּלְגִי לַהּ בִּשְׁבוּעָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סוֹמְכוֹס, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּלָא תָּפְסִי תַּרְוַיְיהוּ – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסִי לַהּ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס: כִּי אָמַר סוֹמְכוֹס שֶׁמָּא וְשֶׁמָּא, אֲבָל בָּרִי וּבָרִי – לָא אָמַר. וּלְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, דְּאָמַר: אָמַר סוֹמְכוֹס אֲפִילּוּ בָּרִי וּבָרִי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס, כִּי אָמַר סוֹמְכוֹס – הֵיכָא דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא – לָא. וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמָה הָתָם דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא לְמָר, וְאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא לְמָר, וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ לְמָר, וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ לְמָר, אָמַר סוֹמְכוֹס: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, הָכָא, דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּתַרְוַיְיהוּ הִיא, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס, שְׁבוּעָה זוֹ מִדְּרַבָּנַן הִיא כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁלִּי הוּא. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאִי כְּרַבִּי יוֹסֵי – הָא אָמַר: אִם כֵּן מָה הִפְסִיד רַמַּאי? אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. אֶלָּא מַאי רַבָּנַן – כֵּיוָן דְּאָמְרִי רַבָּנַן: ״הַשְּׁאָר יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ״, הָא נָמֵי כִּשְׁאָר דָּמֵי, דִּסְפֵיקָא הִיא! הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן, הָתָם דְּוַדַּאי הַאי מָנֶה דְּחַד מִינַּיְיהוּ הוּא אָמְרִי רַבָּנַן: יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. הָכָא דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּתַרְוַיְיהוּ הוּא, אָמְרִי רַבָּנַן: פָּלְגִי בִּשְׁבוּעָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דִּבְוַדַּאי אִיכָּא מָנֶה לְמָר וְאִיכָּא מָנֶה לְמָר, אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, הָכָא דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּחַד מִינַּיְיהוּ הוּא – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, הָתָם – וַדַּאי אִיכָּא רַמַּאי, הָכָא מִי יֵימַר דְּאִיכָּא רַמַּאי? אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַגְבְּהוּהָ. אִי נָמֵי: הָתָם קָנֵיס לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַמַּאי כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי, הָכָא מַאי פְּסֵידָא אִית לֵיהּ דְּלוֹדֵי. תִּינַח מְצִיאָה, מִקָּח וּמִמְכָּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא. בֵּין לְרַבָּנַן וּבֵין לְרַבִּי יוֹסֵי, הָתָם גַּבֵּי חֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ דְּקָתָנֵי: זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְזֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. מַאי שְׁנָא דְּלָא אָמְרִינַן נַפְּקֵיהּ לְמָמוֹנָא מִבַּעַל הַבַּיִת, וִיהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, דְּהָא בְּוַדַּאי אִיכָּא רַמַּאי! אָמְרִי הָתָם, הַיְינוּ טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ חֶנְוָנִי לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא שְׁלִיחוּתָא דִידָךְ קָא עָבְדִינָא, מַאי אִית לִי גַּבֵּי שָׂכִיר, אַף עַל גַּב דְּקָא מִשְׁתְּבַע לִי, לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה, אַתְּ הֶאֱמַנְתֵּיהּ, דְּלָא אֲמַרְתְּ לִי בְּסָהֲדֵי הַב לֵיהּ. וְשָׂכִיר נָמֵי אָמַר לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא עֲבַדִי עֲבִידְתָּא גַּבָּךְ, מַאי אִית לִי גַּבֵּי חֶנְוָנִי, אַף עַל גַּב דְּמִשְׁתְּבַע לִי לָא מְהֵימָן לִי. הִלְכָּךְ, תַּרְוַיְיהוּ מִשְׁתַּבְעִי וְשָׁקְלִי מִבַּעַל הַבַּיִת. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז – נוֹתֵן לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, וְיִשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר. שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים, מִקַּל וָחוֹמֶר. וְתַנָּא תּוּנָא: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּ׳. וְהָא הָכָא כֵּיוָן דְּתָפֵיס, אֲנַן סָהֲדִי דְּמַאי דְּתָפֵיס הַאי דִּידֵיהּ הוּא, וּמַאי דְּתָפֵיס הַאי דִּידֵיהּ הוּא, וְקָתָנֵי: יִשָּׁבַע! מַאי ״שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים מִקַּל וָחוֹמֶר״? שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹדָאַת פִּיו הוּא דְּרַמְיָא רַחֲמָנָא שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע? חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ, וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּנִכְפְּרֵיהּ, וְהָא דְּלָא כַּפְרֵיהּ – מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ. וְהַאי דְּלָא אוֹדִי – אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִישְׁתְּמֵט מִינֵּיהּ, סָבַר: עַד דְּהָווּ לִי זוּזִי וּפָרַעְנָא לֵיהּ, וְאָמַר רַחֲמָנָא: רְמִי שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ, אֲבָל הַעֲדָאַת עֵדִים, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן קַל וָחוֹמֶר. וּמַאי קַל וָחוֹמֶר? וּמָה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן – מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה, עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה? וּפִיו אֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן?! וְהָא הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי! מַאי ״מָמוֹן״ – קְנָס. וּמָה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ קְנָס, מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה! עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ קְנָס, אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה! מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ קׇרְבָּן, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁאֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קׇרְבָּן! הָא לָא קַשְׁיָא: רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: עֵדִים מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קׇרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר. דִּתְנַן: אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא אָכַלְתִּי״, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לִידֵי קׇרְבָּן הַקַּל? אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר ״מֵזִיד הָיִיתִי״ – יִפָּטֵר. אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ אָשָׁם! אָשָׁם הַיְינוּ קׇרְבָּן. אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ חוֹמֶשׁ. הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ קׇרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר – מְחַיֵּיב לֵיהּ חוֹמֶשׁ מִקַּל וָחוֹמֶר. אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן אֵינוֹ בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזָמָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזָמָה. אֶלָּא אָתְיָא מֵעֵד אֶחָד: וּמָה עֵד אֶחָד שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן, מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה – עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה! מָה לְעֵד אֶחָד שֶׁכֵּן עַל מָה שֶׁהוּא מֵעִיד הוּא נִשְׁבָּע, תֹּאמַר בְּעֵדִים, שֶׁעַל מַה שֶּׁכָּפַר הוּא נִשְׁבָּע. אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: אָתֵי מִגִּלְגּוּל שְׁבוּעָה דְּעֵד אֶחָד. מָה לְגִלְגּוּל שְׁבוּעָה דְּעֵד אֶחָד, שֶׁכֵּן שְׁבוּעָה גּוֹרֶרֶת שְׁבוּעָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים – דְּמָמוֹן קָא מְחַיְּיבִי! פִּיו יוֹכִיחַ. מָה לְפִיו שֶׁכֵּן אֵינוֹ בְּהַכְחָשָׁה – עֵד אֶחָד יוֹכִיחַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַכְחָשָׁה וּמְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה. מָה לְעֵד אֶחָד, שֶׁכֵּן עַל מַה שֶּׁמֵּעִיד הוּא נִשְׁבָּע, תֹּאמַר בְּעֵדִים – שֶׁעַל מַה שֶּׁכָּפַר הוּא נִשְׁבָּע! פִּיו יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁעַל יְדֵי טַעֲנָה וּכְפִירָה הֵן בָּאִין, וְנִשְׁבָּע. אַף אֲנִי אָבִיא עֵדִים, שֶׁעַל יְדֵי טַעֲנָה וּכְפִירָה הֵם בָּאִין – וְנִשְׁבָּע. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּחְזַק כַּפְרָן. תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁכֵּן הוּחְזַק כַּפְרָן. וּבְעֵדִים מִי הוּחְזַק כַּפְרָן! וְהָאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. בְּפִיקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת. אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן אֵינָן בְּתוֹרַת הֲזָמָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּתוֹרַת הֲזָמָה! הָא לָא קַשְׁיָא: רַבִּי חִיָּיא תּוֹרַת הֲזָמָה לָא פָּרֵיךְ. אֶלָּא דְּקָאָמַר וְתַנָּא תּוּנָא מִי דָּמֵי? הָתָם לְמַלְוֶה אִית לֵיהּ סָהֲדֵי, לְלֹוֶה לֵית לֵיהּ סָהֲדֵי דְּלָא מַסֵּיק לֵיהּ וְלָא מִידֵּי, דְּאִי הֲווֹ לֵיהּ סָהֲדֵי לְלֹוֶה דְּלָא מַסֵּיק לֵיהּ וְלָא מִידֵּי – לָא בָּעֵי רַבִּי חִיָּיא לְאִשְׁתְּבוֹעֵי, הָכָא כִּי הֵיכִי דַּאֲנַן סָהֲדֵי בְּהַאי – אֲנַן סָהֲדֵי בְּהַאי, וַאֲפִילּוּ הָכִי מִשְׁתַּבְעִי! אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר ״וְתַנָּא תּוּנָא״ – אַאִידַּךְ דְּרַבִּי חִיָּיא אִיתְּמַר, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״ וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִישִּׁים זוּז, וְהֵילָךְ״ – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא – ״הֵילָךְ״ נָמֵי כְּמוֹדֶה מִקְצָת הַטְּעָנָה דָּמֵי. וְתַנָּא תּוּנָא: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּתָפֵיס – אֲנַן סָהֲדֵי דְּמַאי דְּתָפֵיס הֵילָךְ הוּא, וְקָתָנֵי: יִשָּׁבַע. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר ״הֵילָךְ פָּטוּר״. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ ״הֵילָךְ״, הָנֵי זוּזִי דְּקָא מוֹדֵי בְּגַוַּיְיהוּ – כְּמַאן דְּנָקֵיט לְהוּ מַלְוֶה דָּמֵי. בְּאִינָךְ חֲמִשִּׁים הָא לָא מוֹדֵי, הִלְכָּךְ לֵיכָּא הוֹדָאַת מִקְצָת הַטְּעָנָה. וּלְרַב שֵׁשֶׁת קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! אָמַר לְךָ רַב שֵׁשֶׁת: מַתְנִיתִין תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא. וְאִידַּךְ? אִין תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא. וּמִיהוּ, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִדְּאוֹרָיְיתָא ״הֵילָךְ״ חַיָּיב – מְתַקְּנִי רַבָּנַן שְׁבוּעָה כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִדְּאוֹרָיְיתָא ״הֵילָךְ״ פָּטוּר – מְתַקְּנִי רַבָּנַן שְׁבוּעָה דְּלֵיתָא דִּכְווֹתַהּ בִּדְאוֹרָיְיתָא? מֵיתִיבִי: סְלָעִים, דִּינָרִין. מַלְוֶה אוֹמֵר חָמֵשׁ, וְלֹוֶה אוֹמֵר שָׁלֹשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה מִקְצָת הַטְּעָנָה – יִשָּׁבַע. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וּפָטוּר. קָתָנֵי מִיהַת: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה מִקְצָת הַטְּעָנָה – יִשָּׁבַע. טַעְמָא דְּאָמַר שָׁלֹשׁ, הָא שְׁתַּיִם פָּטוּר, וְהַאי שְׁטָר דְּקָמוֹדֵי בֵּיהּ הֵילָךְ הוּא, וּשְׁמַע מִינַּהּ הֵילָךְ פָּטוּר! לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שְׁתַּיִם חַיָּיב, וְהַאי דְּקָתָנֵי שָׁלֹשׁ, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: מֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי וּפָטוּר, קָא מַשְׁמַע לַן דְּמוֹדֶה מִקְצָת הַטְּעָנָה הָוֵי, וְחַיָּיב. אִי הָכִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה מִקְצָת הַטְּעָנָה יִשָּׁבַע, ״אַף זֶה יִשָּׁבַע״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: לְעוֹלָם שְׁתַּיִם פָּטוּר, וְהֵילָךְ חַיָּיב. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ שְׁטָרָא. אִי נָמֵי: מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין נִשְׁבָּעִין עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. אִיכָּא דְּמוֹתֵיב מִסֵּיפָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וּפָטוּר. טַעְמָא דְּאָמַר שָׁלֹשׁ, הָא שְׁתַּיִם חַיָּיב. וְהָא שְׁטָר, כֵּיוָן דְּקָא מוֹדֵי בֵּיהּ כְּ״הֵילָךְ״ דָּמֵי, שְׁמַע מִינַּהּ ״הֵילָךְ״ חַיָּיב! לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שְׁתַּיִם נָמֵי פָּטוּר, וְהַאי דְּקָתָנֵי שָׁלֹשׁ, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה הָוֵי – וְחַיָּיב, קָא מַשְׁמַע לַן דְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי – וּפָטוּר. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ: שְׁתַּיִם חַיָּיב, בְּשָׁלֹשׁ הֵיכִי פָּטַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא, הַאי אִעָרוֹמֵי קָא מַעֲרִים! סָבַר: אִי אָמֵינָא שְׁתַּיִם בָּעֵינָא אִשְׁתְּבוֹעֵי, אֵימָא שָׁלֹשׁ דְּאֶהְוֵי כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וְאִיפָּטֵר. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: שְׁתַּיִם נָמֵי פָּטוּר. אֶלָּא קַשְׁיָא לְרַבִּי חִיָּיא! שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ שְׁטָרָא. אִי נָמֵי מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין נִשְׁבָּעִין עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. מֵתִיב מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, הוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, הוֹדָה בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר. הוֹדָה מִקְצָת קַרְקָעוֹת – פָּטוּר, מִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב. טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת, דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא, הָא כֵּלִים וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת חַיָּיב. הֵיכִי דָּמֵי? לָאו דְּאָמַר לֵיהּ הֵילָךְ, וּשְׁמַע מִינַּהּ הֵילָךְ חַיָּיב! לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כֵּלִים וְכֵלִים נָמֵי פָּטוּר, וְהָא דְּקָתָנֵי כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, הָא קָא מַשְׁמַע לַן: הוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – זוֹקְקִין? תְּנֵינָא: זוֹקְקִין הַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶם. הָכָא עִיקָּר, הָתָם אַגַּב גְּרָרָא נַסְבַהּ. וּלְמַאן דְּאָמַר הֵילָךְ פָּטוּר, אַמַּאי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי קַרְקַע מִשְּׁבוּעָה? הָא כׇּל קַרְקַע הֵילָךְ הוּא. אָמַר לָךְ: אִיצְטְרִיךְ קְרָא הֵיכָא דְּחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. אִי נָמֵי, הֵיכָא דִּטְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת. שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר. הֵיכִי דָּמֵי? לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ: הֵילָךְ! לָא, דַּאֲמַר לֵיהּ: שָׁלֹשׁ פָּרוֹת מָסַרְתִּי לָךְ וּמֵתוּ כּוּלְּהוּ בִּפְשִׁיעָה. וְאָמַר לֵיהּ אִיהוּ: חֲדָא – לָא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וַחֲדָא – מֵתָה בְּאוֹנֶס, וַחֲדָא – מֵתָה בִּפְשִׁיעָה דִּבְעֵינָא שַׁלּוֹמֵי לָךְ. דְּלָאו ״הֵילָךְ״ הוּא. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אַפְטוֹרִיקִי לִדְרַבִּי חִיָּיא קַמַּיְיתָא: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, יָכוֹל יִשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל כׇּל אֲבֵידָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה״. עַל הוֹדָאַת פִּיו אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ עַל הַעֲדָאַת עֵדִים! מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא?! רַבִּי חִיָּיא תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג. וְהָא קְרָא קָאָמַר! הָהוּא לְמוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה. וַאֲבוּהּ דְּרַבִּי אַפְטוֹרִיקִי אָמַר לָךְ, כְּתִיב ״הוּא״ וּכְתִיב ״זֶה״, חַד לְמוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה, וְחַד לְהַעֲדָאַת עֵדִים דְּפָטוּר. וְאִידָּךְ: חַד לְמוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה, וְחַד לְמוֹדֶה מִמִּין הַטַּעֲנָה. וְאִידַּךְ מוֹדֶה מִמִּין הַטַּעֲנָה לֵית לֵיהּ, וְסָבַר לֵיהּ כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, דִּתְנַן: טְעָנוֹ חִטִּין, וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין, פָּטוּר. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב. הָהוּא רָעֲיָא דְּהָווּ מָסְרִי לֵיהּ כׇּל יוֹמָא חֵיוָתָא בְּסָהֲדֵי. יוֹמָא חַד מְסַרוּ לֵיהּ בְּלָא סָהֲדֵי. לְסוֹף אָמַר לְהוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. אֲתוֹ סָהֲדֵי אַסְהִידוּ בֵּיהּ דַּאֲכַל תַּרְתֵּי מִינַּיְיהוּ. אֲמַר רַבִּי זֵירָא: אִם אִיתָא לִדְרַבִּי חִיָּיא קַמַּיְיתָא, מִשְׁתְּבַע אַשְּׁאָרָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִם אִיתָא מִשְׁתְּבַע?! וְהָא גַּזְלָן הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁכְּנֶגְדּוֹ קָאָמֵינָא. הַשְׁתָּא נָמֵי דְּלֵיתָא לִדְרַבִּי חִיָּיא, נְחַיְּיבֵיהּ מִדְּרַב נַחְמָן. דִּתְנַן: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, אֵין לְךָ בְּיָדִי – פָּטוּר. וְאָמַר רַב נַחְמָן: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת. דְּרַב נַחְמָן תַּקַּנְתָּא הִיא, וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ רוֹעֶה! וְאָמַר רַב יְהוּדָה: סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל. לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְּעָלְמָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֲנַן חֵיוָתָא לְרוֹעָה הֵיכִי מָסְרִינַן? וְהָא כְּתִיב: ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״! אֶלָּא חֲזָקָה: אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ וְכוּ׳. עַל דְּאִית לֵיהּ מִשְׁתְּבַע, אוֹ עַל דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁתְּבַע! אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ. וְנֵימָא שְׁבוּעָה שֶׁכּוּלָּהּ שֶׁלִּי. וּמִי יָהֲבִינַן לֵיהּ כּוּלַּהּ? וְנֵימָא שְׁבוּעָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁלִּי – מַרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ. הַשְׁתָּא נָמֵי מַרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ. דְּאָמַר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי, וּלְדִבְרֵיכֶם – שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ. וְכִי מֵאַחַר שֶׁזֶּה תָּפוּס וְעוֹמֵד וְזֶה תָּפוּס וְעוֹמֵד, שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר: ״שֶׁלִּי הוּא״. וְנֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד נָמֵי אַשְּׁבוּעָתָא? לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הַאי דְּאָמַר רַחֲמָנָא מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. הָתָם אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, כִּדְרַבָּה. תִּדַּע דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת. בְּפִיקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת. אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת – שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא! הָתָם נָמֵי אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט. סָבַר: מַשְׁכַּחְנָא לְגַנָּב וְתָפֵיסְנָא לֵיהּ. אִי נָמֵי מַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ בַּאֲגַם וּמַיְיתֵינָא לֵיהּ. אִי הָכִי, הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן אַמַּאי פָּסוּל לְעֵדוּת? נֵימָא: אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט, סָבַר עַד דְּבָחֵשְׁנָא וּמְשַׁכַּחְנָא לֵיהּ! כִּי אָמְרִינַן הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן פָּסוּל לְעֵדוּת, כְּגוֹן דְּאָתוּ סָהֲדֵי וְאַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּהָהִיא שַׁעְתָּא אִיתֵיהּ לְפִקָּדוֹן בְּבֵיתֵיהּ וַהֲוָה יָדַע, אִי נָמֵי דַּהֲוָה נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא! הָתָם נָמֵי, מוֹרֶה וְאָמַר: דְּמֵי קָא יָהֵבְנָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא קָא עָבַר עַל לָאו דְּ״לֹא תַּחְמֹד״? ״לֹא תַּחְמֹד״ לְאִינָשֵׁי בְּלָא דְּמֵי מַשְׁמַע לְהוּ. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֶיסֵּת, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. וְתוּ הָא דְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁנֵיהֶם נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִבַּעַל הַבַּיִת, נֵימָא מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. וְתוּ הָא דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת, שָׁלֹשׁ שָׁבוּעוֹת מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פָּשַׁעְתִּי בָּהּ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא שָׁלַחְתִּי בָּהּ יָד, שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתִי. נֵימָא: מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. אֶלָּא לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעָתָא. אַבָּיֵי אָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִלְוֶה יְשָׁנָה יֵשׁ לוֹ עָלָיו. אִי הָכִי נִשְׁקוֹל בְּלָא שְׁבוּעָה! אֶלָּא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא סְפֵק מִלְוֶה יְשָׁנָה יֵשׁ לוֹ עָלָיו. וְלָאו אָמְרִינַן תָּפֵיס מָמוֹנָא מִסְּפֵיקָא? מִשְׁתְּבַע נָמֵי מִסָּפֵק! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: פָּרְשִׁי אִינָשֵׁי מִסְּפֵק שְׁבוּעָה וְלָא פָּרְשִׁי מִסְּפֵק מָמוֹנָא. מַאי טַעְמָא? מָמוֹן אִיתֵיהּ בַּחֲזָרָה, שְׁבוּעָה לֵיתֵיהּ בַּחֲזָרָה. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: תְּקָפָהּ אֶחָד בְּפָנֵינוּ, מַהוּ? הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּשָׁתֵיק, אוֹדוֹיֵי אוֹדִי לֵיהּ. וְאִי דְּקָא צָוַוח, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? לָא צְרִיכָא דִּשְׁתֵיק מֵעִיקָּרָא וַהֲדַר צָוַוח, מַאי? מִדְּאִשְׁתִּיק – אוֹדוֹיֵי אוֹדִי לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּקָא צָוַוח הַשְׁתָּא אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּהַאי דִּשְׁתֵיק מֵעִיקָּרָא, סָבַר: הָא קָא חָזוּ לֵיהּ רַבָּנַן. אָמַר רַב נַחְמָן, תָּא שְׁמַע: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲדוּקִין בָּהּ, אֲבָל הָיְתָה טַלִּית יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי נֵימָא כִּדְקָתָנֵי, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא שֶׁתְּקָפָהּ אֶחָד בְּפָנֵינוּ. לָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאָתוּ לְקַמַּן כְּדִתְפִיסוּ לַהּ תַּרְוַיְיהוּ, וְאָמְרִינַן לְהוּ: זִילוּ פְּלוּגוּ, וּנְפַקוּ, וַהֲדַר אֲתוֹ כִּי תָּפֵיס לַהּ חַד מִינַּיְיהוּ, הַאי אֲמַר: אוֹדוֹיֵי אוֹדִי לִי. וְהַאי אֲמַר: בִּדְמֵי אֹגַרְתִּי נִיהֲלֵיהּ, דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: עַד הַשְׁתָּא חָשְׁדַתְּ לֵיהּ בְּגַזְלָן, וְהַשְׁתָּא מוֹגְרַת לֵיהּ בְּלָא סָהֲדִי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְקָתָנֵי: דְּאָתוּ לְקַמַּן כִּי תָּפֵיס לַהּ חַד מִינַּיְיהוּ, וְאִידַּךְ מְסָרֵךְ בָּהּ סָרוֹכֵי, וַאֲפִילּוּ לְסוֹמְכוֹס דְּאָמַר מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, מוֹדֶה סוֹמְכוֹס דְּסִרְכָא לָאו כְּלוּם הִיא. אִם תִּמְצֵי לוֹמַר תְּקָפָהּ אֶחָד בְּפָנֵינוּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, הִקְדִּישָׁה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אִם תִּמְצֵי לוֹמַר תְּקָפָהּ אֶחָד בְּפָנֵינוּ אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, הִקְדִּישָׁהּ בְּלֹא תְּקָפָהּ – מַהוּ? כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט דָּמֵי. כְּמַאן דְּתַקְפַהּ דָּמֵי. אוֹ דִלְמָא: הַשְׁתָּא מִיהָא הָא לָא תַּקְפַהּ, וּכְתִיב: ״וְאִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ וְגוֹ׳״, מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ – אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ, לְאַפּוֹקֵי הַאי דְּלֹא בִּרְשׁוּתוֹ. תָּא שְׁמַע: דְּהָהִיא מַסּוּתָא דַּהֲווֹ מִנְּצוּ עֲלַהּ בֵּי תְרֵי, הַאי אָמַר דִּידִי הוּא וְהַאי אָמַר דִּידִי הוּא. קָם חַד מִינַּיְיהוּ אַקְדְּשַׁהּ. פָּרְשִׁי מִינַּהּ רַב חֲנַנְיָה וְרַב אוֹשַׁעְיָא וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן. וַאֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעְיָא לְרַבָּה: כִּי אָזְלַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְכַפְרִי, בְּעִי מִינֵּיהּ. כִּי אֲתָא לְסוּרָא, אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: מַתְנִיתִין הִיא. סְפֵק בְּכוֹרוֹת, אֶחָד בְּכוֹר אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹר בְּהֵמָה, בֵּין טְהוֹרִים בֵּין טְמֵאִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְתָנֵי עֲלַהּ: אֲסוּרִים בְּגִיזָה וּבַעֲבוֹדָה. וְהָא הָכָא דְּאָמַר תְּקָפוֹ כֹּהֵן – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, דְּקָתָנֵי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְכִי לֹא תְּקָפוֹ – אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: קְדוּשַּׁת בְּכוֹר קָאָמְרַתְּ – לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וַאֲפִילּוּ הָכִי אֲסוּרִים בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה, דִּקְדוּשָּׁה הַבָּאָה מֵאֵלֶיהָ שָׁאנֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנַנְיָה לְרַבָּה, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: הַסְּפֵיקוֹת נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, אַמַּאי נִכְנָסִין לַדִּיר? נִמְצָא זֶה פּוֹטֵר מָמוֹנוֹ בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעֵיהּ לְמָר, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא תִּשְׁעָה, וְהוּא דְּמָה נַפְשָׁךְ: אִי בַּר חִיּוּבָא הוּא, שַׁפִּיר קָא מְעַשַּׂר. אִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא, תִּשְׁעָה לָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי נִינְהוּ. הֲדַר אָמַר אַבָּיֵי: לָאו מִילְּתָא הִיא דְּאָמְרִי דִּסְפֵיקָא לָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי הִיא, דִּתְנַן: קָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן – כּוּלָּן פְּטוּרִין. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ סְפֵיקָא בָּעֵי עַשּׂוֹרֵי, לְעַשֵּׂר מִמָּה נַפְשָׁךְ: דְּאִי בַּר חִיּוּבָא הוּא – שַׁפִּיר מְעַשַּׂר, וְאִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – נִפְּטַר בְּמִנְיָן הָרָאוּי. דְּאָמַר רָבָא: מִנְיָן הָרָאוּי פּוֹטֵר. אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר, עֲשִׂירִי וַדַּאי אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא עֲשִׂירִי סָפֵק. הָכָא נָמֵי: עֲשִׂירִי וַדַּאי אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא עֲשִׂירִי סָפֵק. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: מַאי סְפֵיקוֹת? אִילֵּימָא סְפֵק בְּכוֹרוֹת, ״יִהְיֶה קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שֶׁכְּבָר קָדוֹשׁ. אֶלָּא סְפֵק פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וְכִדְרַב נַחְמָן. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲשָׂרָה סְפֵק פִּטְרֵי חֲמוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן עֲשָׂרָה שֵׂיִין, וּמְעַשְּׂרָן, וְהֵן שֶׁלּוֹ. מַאי הָוֵי עֲלַהּ דְּמַסּוּתָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: הֲוָה עוֹבָדָא בֵּי רַב חִסְדָּא וְרַב חִסְדָּא בֵּי רַב הוּנָא, וּפַשְׁטַהּ מֵהָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כׇּל מָמוֹן שֶׁאֵין יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין, הִקְדִּישׁוֹ – אֵינוֹ קָדוֹשׁ. הָא יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין, הִקְדִּישׁוֹ – קָדוֹשׁ, אַף עַל גַּב דְּלָא אַפְּקֵיהּ. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁוֹ. זֶה – לְפִי שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וְזֶה – לְפִי שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. מִי סָבְרַתְּ בְּמַסּוּתָא מִטַּלְטְלִין עָסְקִינַן? בְּמַסּוּתָא מְקַרְקְעֵי עָסְקִינַן, דְּכִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָה בְּדַיָּינִין, בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימָא. תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: שְׁנַיִם אֲדוּקִים בְּטַלִּית – זֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְזֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. מַחְוֵי לֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ: וּבִשְׁבוּעָה. אֶלָּא מַתְנִיתִין, דְּקָתָנֵי דְּפָלְגִי בַּהֲדָדֵי, וְלָא קָתָנֵי זֶה נוֹטֵל עַד מְקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: דִּתְפִיסִי בְּכַרְכְּשָׁתָא. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי סוּדָרָא, כֵּיוָן דְּתָפֵיס בֵּיהּ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְנָתַן לְרֵעֵהוּ״. דִּכְמַאן דִּפְסִיק דְּמֵי, וְקָנֵי. וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: גֵּט בְּיָדָהּ וּמְשִׁיחָה בְּיָדוֹ, אִם יָכוֹל לְנַתְּקוֹ וְלַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, וְאִם לָאו – מְגוֹרֶשֶׁת! הָתָם כְּרִיתוּת בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא. הָכָא נְתִינָה בָּעֵינַן, וְהָא אִיכָּא. אָמַר רָבָא: אִם הָיְתָה טַלִּית מוּזְהֶבֶת – חוֹלְקִין. פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, דְּקָאֵי דַּהֲבָא בֵּי מִצְעֵי. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּמִיקְרַב לְגַבֵּי דְּחַד. מַהוּ דְּתֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ: פְּלוֹג הָכִי, קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲמַר לֵיהּ: מַאי חָזֵית דְּפָלְגַתְּ הָכִי? פְּלוֹג הָכִי. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם אֲדוּקִין בִּשְׁטָר, מַלְוֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי הוּא, וְנָפַל מִמֶּנִּי וּמְצָאתִיו, וְלֹוֶה אָמַר: שֶׁלְּךָ הוּא, וּפְרַעְתִּיו לָךְ – יִתְקַיֵּים הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. נָפַל לְיַד דַּיָּין – לֹא יוֹצִיאוֹ עוֹלָמִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ. אָמַר מָר: יִתְקַיֵּים הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו. וְגָבֵי לֵיהּ מַלְוֶה כּוּלֵּיהּ. וְלֵית לֵיהּ מַתְנִיתִין? שְׁנַיִם אוֹחֲזִין כּוּ׳! אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: בִּמְקוּיָּם – דִּבְרֵי הַכֹּל יַחְלוֹקוּ, כִּי פְּלִיגִי בְּשֶׁאֵינוֹ מְקוּיָּם. רַבִּי סָבַר: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ – צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. וְאִי מְקַיֵּים לֵיהּ פָּלֵיג, וְאִי לָא מְקַיֵּים לֵיהּ לָא פָּלֵיג. מַאי טַעְמָא? חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא, מַאן קָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ לְהַאי שְׁטָרָא – לֹוֶה, הָא קָאָמַר דִּפְרִיעַ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מְקַיֵּים לֵיהּ – יַחְלוֹקוּ. נָפַל לְיַד דַּיָּין לֹא יוֹצִיאוֹ עוֹלָמִית, מַאי שְׁנָא לְיַד דַּיָּין? אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: וְאַחֵר שֶׁמָּצָא שְׁטָר שֶׁנָּפַל לְיַד דַּיָּין, וְהֵיכִי דָּמֵי – דִּכְתַב בֵּיהּ הֶנְפֵּק, לֹא יוֹצִיאוֹ עוֹלָמִית. וְלָא מִיבַּעְיָא לָא כְּתַב בֵּיהּ הֶנְפֵּק, דְּאִיכָּא לְמֵימַר כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה, אֶלָּא אֲפִילּוּ כְּתַב בֵּיהּ הֶנְפֵּק, דִּמְקוּיָּם – לֹא יַחֲזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵירָעוֹן. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְלָא חָיְישִׁינַן לְפֵירָעוֹן. וְלָא חָיֵישׁ רַבִּי יוֹסֵי לְפֵירָעוֹן? וְהָתַנְיָא: מָצָא שְׁטַר כְּתוּבָּה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עוֹדָהּ תַּחַת בַּעֲלָהּ – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה – לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אֵיפוֹךְ: נָפַל לְיַד דַּיָּין לֹא יוֹצִיאוֹ עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ. אִי הָכִי קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן! שְׁטַר כְּתוּבָּה, כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי, וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, אֲבָל עוֹדָהּ תַּחַת בַּעֲלָהּ – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עוֹדָהּ תַּחַת בַּעֲלָהּ – יַחֲזִיר לָאִשָּׁה, נִתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה – לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. רַב פָּפָּא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, רַבִּי יוֹסֵי לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ. לְדִידִי אֲפִילּוּ נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה נָמֵי לָא חָיְישִׁינַן לְפֵירָעוֹן. לְדִידְכוּ אוֹדוֹ לִי מִיהַת בְּעוֹדָהּ תַּחַת בַּעֲלָהּ, דְּיַחֲזִיר לָאִשָּׁה, דְּלָאו בַּת פֵּירָעוֹן הִיא. וַאֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: אֵימוֹר צְרָרֵי אַתְפְּסָה. רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם אֵיפוֹךְ קַמַּיְיתָא. וְטַעְמָא דְּרַבָּנַן הָכָא, מִשּׁוּם דְּחָיְישִׁינַן לִשְׁתֵּי כְתוּבּוֹת. וְרַבִּי יוֹסֵי לִשְׁתֵּי כְתוּבּוֹת לָא חָיֵישׁ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲדוּקִים בַּטּוֹפֶס, וּשְׁנֵיהֶם בַּתּוֹרֶף. אֲבָל אֶחָד אָדוּק בַּטּוֹפֶס וְאֶחָד אָדוּק בַּתּוֹרֶף – זֶה נוֹטֵל טוֹפֶס, וְזֶה נוֹטֵל תּוֹרֶף. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם חוֹלְקִין. וַאֲפִילּוּ אֶחָד אָדוּק בַּטּוֹפֶס וְאֶחָד בַּתּוֹרֶף. וְהָתַנְיָא: זֶה נוֹטֵל עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת! לָא צְרִיכָא דְּקָאֵי תּוֹרֶף בֵּי מִצְעֵי. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא דִּמְקָרַב לְגַבֵּי דְחַד. מַהוּ דְּתֵימָא: אָמַר לֵיהּ פְּלוֹג הָכִי, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאָמַר לֵיהּ: מַאי חָזֵית דְּפָלְגַתְּ הָכִי? פְּלוֹג הָכִי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר זֶה נוֹטֵל טוֹפֶס וְזֶה נוֹטֵל תּוֹרֶף, לְמָה לֵיהּ? וְכִי לָצוּר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ הוּא צָרִיךְ? אֲמַר לֵיהּ: לִדְמֵי. דְּאָמַר הָכִי: שְׁטָרָא דְּאִית בֵּיהּ זְמַן, כַּמָּה שָׁוֵי? וּדְלֵית בֵּיהּ זְמַן, כַּמָּה שָׁוֵי? בִּשְׁטָרָא דְּאִית בֵּיהּ זְמַן – גָּבֵי מִמְּשַׁעְבְּדֵי. וְאִידַּךְ – לָא גָּבֵי מִמְּשַׁעְבְּדֵי. יָהֵיב לֵיהּ הֵיאַךְ דְּבֵינֵי בֵּינֵי. ״וְיַחְלוֹקוּ״ נָמֵי דַּאֲמַרַן לְדָמֵי. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית הָכִי נָמֵי דְּפָלְגִי? הָא אַפְסְדוּהּ! הָא לָא קַשְׁיָא, דְּחַזְיָא לִקְטַנִּים. וְהָא דְּאָמַר רָבָא: אִם הָיְתָה טַלִּית מוּזְהֶבֶת – חוֹלְקִין, הָכִי נָמֵי דְּפָלְגִי לַהּ, הָא אַפְסְדוּהָ! הָא לָא קַשְׁיָא, דְּחַזְיָא לִבְנֵי מְלָכִים. וְהָא דִּתְנַן: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְכוּ׳, הָכִי נָמֵי דְּפָלְגִי לַהּ? הָא אַפְסְדוּהָ! בִּשְׁלָמָא טְהוֹרָה – חַזְיָא לְבָשָׂר. אֶלָּא טְמֵאָה, הָא אַפְסְדוּהָ! אֶלָּא לִדְמֵי, הָכָא נָמֵי לִדְמֵי. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – קָנָה חֲבֵירוֹ. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לֹא קָנָה חֲבֵירוֹ, תֵּיעָשֶׂה זוֹ כְּמִי שֶׁמּוּנַּחַת עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְזוֹ כְּמִי שֶׁמּוּנַּחַת עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְלֹא יִקְנֶה לֹא זֶה וְלֹא זֶה. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – קָנָה חֲבֵירוֹ. אָמַר רָבָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – לֹא קָנָה חֲבֵירוֹ. וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: מִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ. תִּדַּע שֶׁאִילּוּ אָמַר לִשְׁלוּחוֹ: ״צֵא וּגְנוֹב לִי״, וְגָנַב – פָּטוּר. וְשׁוּתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ – חַיָּיבִין. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: מִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ. שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רָבָא, הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ אָמְרִינַן מִגּוֹ: חֵרֵשׁ וּפִקֵּחַ שֶׁהִגְבִּיהוּ מְצִיאָה, מִתּוֹךְ שֶׁקָּנָה חֵרֵשׁ – קָנָה פִּקֵּחַ. בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ קָנָה – דְּקָא מַגְבַּהּ לֵיהּ בֶּן דַּעַת. אֶלָּא פִּקֵּחַ בְּמַאי קָנָה? אֶלָּא אֵימָא: חֵרֵשׁ – קָנָה, פִּקֵּחַ – לָא קָנָה. וּמַאי מִגּוֹ? מִגּוֹ דִּשְׁנֵי חֵרְשִׁין בְּעָלְמָא קָנוּ, הַאי נָמֵי קָנֵי. הַאי מַאי? אִם תִּמְצָא לוֹמַר הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מַגְבַּהּ לֵיהּ אַדַּעְתָּא דְּחַבְרֵיהּ. הַאי אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ קָא מַגְבַּהּ לֵיהּ, אִיהוּ לָא קָנֵי – לְאַחֲרִינֵי מַקְנֵי?! אֶלָּא אֵימָא: מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה פִּקֵּחַ – לֹא קָנָה חֵרֵשׁ. וְכִי תֵּימָא, מַאי שְׁנָא מִשְּׁנֵי חֵרְשִׁין דְּעָלְמָא – הָתָם תַּקִּינוּ לְהוּ רַבָּנַן דְּלָא אָתֵי לְאִנְּצוֹיֵי. הָכָא מֵימָר אָמַר: פִּקֵּחַ לָא קָנֵי, אֲנָא אֶקְנֵי? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָּא לְרַב אָשֵׁי: דִּיּוּקֵיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא מֵהֵיכָא? אִי נֵימָא מֵרֵישָׁא ״שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית״, הָתָם הַאי קָאָמַר ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וַאֲנָא אַגְּבַּהְתַּהּ כּוּלַּהּ״, וְהַאי אָמַר ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וַאֲנָא אַגְּבַּהְתַּהּ כּוּלַּהּ״. אֶלָּא מֵהָא דְּקָתָנֵי ״זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ הָא תּוּ לְמָה לִי? אֶלָּא מִמִּשְׁנָה יְתֵירָה שְׁמַע מִינַּהּ: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – קָנָה חֲבֵירוֹ. וְהָא אוֹקֵימְנָא רֵישָׁא בִּמְצִיאָה, וְסֵיפָא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר! אֶלָּא מִסֵּיפָא: ״זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי״, הָא תּוּ לְמָה לִי? אֶלָּא מִמִּשְׁנָה יְתֵירָה שְׁמַע מִינַּהּ: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – קָנָה חֲבֵירוֹ. וּמִמַּאי דְּבִמְצִיאָה? דִּלְמָא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר? וְכִי תֵּימָא: אִי בְּמִקָּח וּמִמְכָּר מַאי לְמֵימְרָא? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הַאי דְּקָאָמַר ״חֶצְיָהּ שֶׁלִּי״ לֶהֱוֵי כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וְלִיפְּטַר. קָמַשְׁמַע לַן דְּהַאי אִיעָרוֹמֵי קָא מַעֲרִים. סָבַר: אִי אָמֵינָא ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, בָּעֵינָא אִשְׁתְּבוֹעֵי, אֵימָא הָכִי, דְּאֶהְוֵי כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וְאִיפְּטַר! אֶלָּא מֵהָא, הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, הָא תּוּ לְמָה לִי? אֶלָּא מִמִּשְׁנָה יְתֵירָה שְׁמַע מִינַּהּ: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – קָנָה חֲבֵירוֹ. וְדִלְמָא, הָא קָמַשְׁמַע לַן דְּרוֹכֵב נָמֵי קָנֵי! אֶלָּא מִסֵּיפָא: בִּזְמַן שֶׁהֵן מוֹדִין אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה. בְּמַאי? אִי בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, צְרִיכָא לְמֵימַר?! אֶלָּא לָאו בִּמְצִיאָה, וּשְׁמַע מִינַּהּ הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ. וְרָבָא אָמַר לָךְ: מִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ. הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין. אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר לִי רַב יְהוּדָה: שְׁמַעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי: רָכוּב וּמַנְהִיג, חַד קָנֵי וְחַד לָא קָנֵי. וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא רָכוּב לְחוֹדֵיהּ וּמַנְהִיג לְחוֹדֵיהּ – מַנְהִיג לְחוֹדֵיהּ מִי אִיכָּא מַאן דְּאָמַר לָא קָנֵי? אֶלָּא אִי אִיכָּא לְמֵימַר דְּלָא קָנֵי – רָכוּב הוּא דְּאִיכָּא לְמֵימַר. אֶלָּא רָכוּב בִּמְקוֹם מַנְהִיג אִיבַּעְיָא לֵיהּ. מַאי: רָכוּב עָדִיף – דְּהָא תָּפֵיס בַּהּ, אוֹ דִלְמָא מַנְהִיג עָדִיף – דְּאָזְלָא מֵחֲמָתֵיהּ? אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר לִי רַב יְהוּדָה: נֶחְזֵי אֲנַן, דִּתְנַן: הַמַּנְהִיג סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְהַיּוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. רַבִּי מֵאִיר פּוֹטֵר אֶת הַיּוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן. וּמִדְּאָפֵיךְ שְׁמוּאֵל וְתָנֵי: וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין אֶת הַיּוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן, שְׁמַע מִינַּהּ רָכוּב לְחוֹדֵיהּ לָא קָנֵי, וְכׇל שֶׁכֵּן רָכוּב בִּמְקוֹם מַנְהִיג. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא זִמְנִין סַגִּיאִין אֲמַרְתְּ לַן: נֶחְזֵי אֲנַן, וְלָא אֲמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: אִבְרָא! וּדְכִירְנָא נָמֵי דַּאֲמַרִי לֵיהּ: הֵיכִי פָּשֵׁיט מָר רָכוּב מִיּוֹשֵׁב? יוֹשֵׁב לָא תָּפֵיס בְּמוֹסֵירָה, רָכוּב תָּפֵיס בְּמוֹסֵירָה! וַאֲמַר לִי רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹסֵירָה לָא קָנֵי. אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הֵיכִי פָּשֵׁיט מָר רָכוּב מִיּוֹשֵׁב? יוֹשֵׁב לָא תָּפֵיס בְּמוֹסֵירָה, רָכוּב תָּפֵיס בְּמוֹסֵירָה! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי תְּנָא אִידֵּי: מוֹסֵירָה לָא קָנֵי. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: מוֹסֵירָה מֵחֲבֵירוֹ – קָנָה. בִּמְצִיאָה וּבְנִכְסֵי הַגֵּר – לָא קָנֵי. מַאי לְשׁוֹן מוֹסֵירָה? אָמַר רָבָא: אִידִי אַסְבְּרָא לִי כְּאָדָם הַמּוֹסֵר דָּבָר לַחֲבֵירוֹ. בִּשְׁלָמָא מֵחֲבֵירוֹ קָנֵי, דְּקָא מָסַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ. אֶלָּא בִּמְצִיאָה וּבְנִכְסֵי הַגֵּר מַאן קָא מָסַר לֵיהּ דְּלִיקְנֵי? מֵיתִיבִי: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְכוּ׳. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר – הַשְׁתָּא יוֹשֵׁב קָנֵי, רָכוּב מִיבְּעֵי?! אֶלָּא לָאו רַבָּנַן, וּשְׁמַע מִינַּהּ רָכוּב קָנֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַנְהִיג בְּרַגְלָיו. אִי הָכִי, הַיְינוּ מַנְהִיג! תְּרֵי גַּוְונֵי מַנְהִיג, מַהוּ דְּתֵימָא: רָכוּב עָדִיף, דְּהָא מַנְהִיג וְתָפֵיס בַּהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין בְּגָמָל, וּמַנְהִיגִין בַּחֲמוֹר, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מוֹשֵׁךְ וְאֶחָד מַנְהִיג, בְּמִדָּה זֹאת קָנוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם לֹא קָנָה עַד שֶׁתְּהֵא מְשִׁיכָה בְּגָמָל וְהַנְהָגָה בַּחֲמוֹר. קָתָנֵי מִיהַת: אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מוֹשֵׁךְ וְאֶחָד מַנְהִיג, מוֹשֵׁךְ וּמַנְהִיג – אִין. אֲבָל רָכוּב לָא! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ רָכוּב, וְהָא דְּקָתָנֵי מוֹשֵׁךְ וּמַנְהִיג – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: עַד שֶׁתְּהֵא מְשִׁיכָה בְּגָמָל וְהַנְהָגָה בַּחֲמוֹר, קָמַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ אִיפְּכָא נָמֵי קָנֵי. אִי הָכִי, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִתְנִינְהוּ: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין וּמַנְהִיגִין בֵּין בְּגָמָל בֵּין בַּחֲמוֹר! אִיכָּא חַד צַד דְּלָא קָנֵי: אִיכָּא דְּאָמְרִי מְשִׁיכָה בַּחֲמוֹר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי הַנְהָגָה בְּגָמָל. וְאִית דְּמוֹתֵיב מִסֵּיפָא: בְּמִדָּה זוֹ קָנָה. ״בְּמִדָּה זוֹ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי רָכוּב?! לָא, לְמַעוֹטֵי אִיפְּכָא. אִי הָכִי, הַיְינוּ רַבִּי יְהוּדָה! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ צַד אֶחָד דְּלֹא קָנָה: אִית דְּאָמְרִי מְשִׁיכָה בַּחֲמוֹר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי הַנְהָגָה בְּגָמָל. תָּא שְׁמַע: אֶחָד רָכוּב חֲמוֹר וְאֶחָד תָּפוּס בְּמוֹסֵירָה – זֶה קָנָה חֲמוֹר, וְזֶה קָנָה מוֹסֵירָה. שְׁמַע מִינַּהּ: רָכוּב קָנֵי! הָכָא נָמֵי בְּמַנְהִיג בְּרַגְלָיו. אִי הָכִי, נִקְנֵי נָמֵי רָכוּב בְּמוֹסֵירָה! אֵימָא: זֶה קָנָה חֲמוֹר וַחֲצִי מוֹסֵירָה, וְזֶה קָנָה חֲצִי מוֹסֵירָה. בִּשְׁלָמָא רָכוּב קָנֵי, דְּקָמַגְבַּהּ לֵיהּ בֶּן דַּעַת. אֶלָּא תָּפוּס בְּמוֹסֵירָה בְּמַאי קָנֵי? אֵימָא: זֶה קָנָה חֲמוֹר וְכוּלֵּיהּ מוֹסֵירָה, וְזֶה קָנָה מַה שֶּׁתָּפוּס בְּיָדוֹ. הַאי מַאי?! אִם תִּימְצֵי לוֹמַר הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מַגְבַּהּ לֵיהּ אַדַּעְתָּא דְּחַבְרֵיהּ. הַאי אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ קָא מַגְבַּהּ לֵיהּ: אִיהוּ לָא קָנֵי, לְאַחֲרִינֵי מַקְנֵי?! אָמַר רַב אָשֵׁי: זֶה קָנָה חֲמוֹר וּבֵית פַּגֶּיהָ, וְזֶה קָנָה מַה שֶׁתָּפוּס בְּיָדוֹ – וְהַשְּׁאָר לֹא קָנָה, לֹא זֶה וְלֹא זֶה. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי – הוֹאִיל וְיָכוֹל לְנַתְּקָהּ וְלַהֲבִיאָהּ אֶצְלוֹ. וְהָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ בְּרוּתָא הִיא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי: טַלִּית שֶׁהִיא מוּנַּחַת חֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְחֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי עַמּוּד, וּבָא אֶחָד וְהִגְבִּיהַּ חֶצְיָהּ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע וּבָא אַחֵר וְהִגְבִּיהַּ חֶצְיָהּ מֵעַל גַּבֵּי עַמּוּד, הָכִי נָמֵי דְּקַמָּא קָנֵי וּבָתְרָא לָא קָנֵי, הוֹאִיל וְיָכוֹל לְנַתְּקָהּ וְלַהֲבִיאָהּ אֶצְלוֹ?! אֶלָּא הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ בְּרוּתָא הִיא. תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רָכוּב בַּשָּׂדֶה וּמַנְהִיג בָּעִיר – קָנָה! הָכָא נָמֵי מַנְהִיג בְּרַגְלָיו. אִי הָכִי, הַיְינוּ מַנְהִיג! תְּרֵי גַּוְונֵי מַנְהִיג. אִי הָכִי, רָכוּב בָּעִיר מַאי טַעְמָא לָא קָנֵי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לִרְכּוֹב בָּעִיר. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִגְבִּיהַּ אַרְנָקִי בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהַגְבִּיהַּ אַרְנָקִי בְּשַׁבָּת, הָכִי נָמֵי דְּלָא קָנֵי? אֶלָּא מַאי דַּעֲבַד – עֲבַד, וְקָנֵי, הָכָא נָמֵי מַאי דַּעֲבַד – עֲבַד, וּקְנִי. אֶלָּא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר עָסְקִינַן, דַּאֲמַר לֵיהּ: קְנֵי כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹנִין. וְאִי רְשׁוּת הָרַבִּים הוּא – קָנֵי, וְאִי אָדָם חָשׁוּב הוּא – קָנֵי, וְאִי אִשָּׁה הִיא – קָנְיָא, וְאִי אִינִישׁ זִילָא הוּא – קָנֵי. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״מְשׁוֹךְ בְּהֵמָה זוֹ לִקְנוֹת כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ״, מַהוּ? לִקְנוֹת: מִי אֲמַר לֵיהּ קְנֵי! אֶלָּא: ״מְשׁוֹךְ בְּהֵמָה זוֹ וּקְנֵי כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ״, מַהוּ? מִי מַהְנְיָא מְשִׁיכָה דִּבְהֵמָה לְאַקְנוֹיֵי כֵּלִים, אוֹ לָא? אָמַר רָבָא: אִי אֲמַר לֵיהּ קְנֵי בְּהֵמָה וּקְנֵי כֵּלִים – מִי קָנֵי כֵּלִים? חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא, וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת לֹא קָנָה. וְכִי תֵּימָא כְּשֶׁעָמְדָה, וְהָא כֹּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה – עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב לֹא קָנָה! וְהִלְכְתָא בִּכְפוּתָהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְקָפְצוּ דָּגִים וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַסְּפִינָה, הָכִי נָמֵי דְּחָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא וְלָא קָנֵי?! אֲמַר לֵיהּ: סְפִינָה מֵינָח נָיְיחָא, וּמַיָּא הוּא דְּקָא מַמְטוּ לַהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק לָהּ גֵּט לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הָכָא נָמֵי דְּלָא מִגָּרְשָׁה?! אֲמַר לֵיהּ: קַלְתָּהּ מֵינָח נָיְיחָא, וְאִיהִי דְּקָא מְסַגְּיָא מִתּוּתַהּ. מַתְנִי׳ הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ ״תְּנָהּ לִי״. נְטָלָהּ וְאָמַר: ״אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ״ – זָכָה בָּהּ. אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ, אָמַר: ״אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: מִי שֶׁלִּיקֵּט אֶת הַפֵּאָה, וְאָמַר: ״הֲרֵי זוֹ לִפְלוֹנִי עָנִי״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי הַנִּמְצָא רִאשׁוֹן. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַחְלוֹקֶת מֵעָשִׁיר לְעָנִי, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: מִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר נִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי וַחֲזֵי לֵיהּ – הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ. וּמִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ, זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי חַד מִגּוֹ אָמְרִינַן, תְּרֵי מִגּוֹ לָא אָמְרִינַן. אֲבָל מֵעָנִי לְעָנִי, דִּבְרֵי הַכֹּל זָכָה לוֹ – דְּמִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: וְלֵימָא מָר, מֵעָנִי לְעָנִי מַחְלוֹקֶת, דְּהָא מְצִיאָה הַכֹּל עֲנִיִּים אֶצְלָהּ, וּתְנַן: הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ ״תְּנָהּ לִי״, נְטָלָהּ וְאָמַר ״אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ״ – זָכָה בָּהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: מֵעָנִי לְעָנִי מַחְלוֹקֶת, מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבָּנַן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּעָשִׁיר וְעָנִי מַחְלוֹקֶת, אֲבָל מֵעָנִי לְעָנִי דִּבְרֵי הַכֹּל זָכָה לוֹ, הָא מַנִּי? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר! אֲמַר לֵיהּ, מַתְנִיתִין דְּאָמַר תְּחִילָּה. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ אָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִילָּה – לֹא אָמַר כְּלוּם. תְּחִילָּה בְּסֵיפָא לְמָה לִי? פְּשִׁיטָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר תְּחִילָּה, תְּחִילָּה קָאָמַר. אֶלָּא לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לַן, רֵישָׁא דְּאָמַר ״תְּחִילָּה״. וְאִידַּךְ: תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא. סֵיפָא, דְּאָמַר תְּחִילָּה. רֵישָׁא, דְּלָא אָמַר תְּחִילָּה. רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – לֹא קָנָה חֲבֵירוֹ. מַאי טַעְמָא – הָוֵי תּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בִּמְקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים, וְהַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בִּמְקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים – לֹא קָנָה. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מְצִיאַת פּוֹעֵל לְעַצְמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת ״נַכֵּשׁ עִמִּי הַיּוֹם״, ״עֲדוֹר עִמִּי הַיּוֹם״. אֲבָל אָמַר לוֹ ״עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה הַיּוֹם״ – מְצִיאָתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי פּוֹעֵל, דְּיָדוֹ כְּיַד בַּעַל הַבַּיִת הוּא. וְהָאָמַר רַב: פּוֹעֵל יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אֲפִילּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם! אֲמַר לֵיהּ: כֹּל כַּמָּה דְּלָא הָדַר בֵּיהּ, כְּיַד בַּעַל הַבַּיִת הוּא. כִּי הֲדַר בֵּיהּ, טַעְמָא אַחֲרִינָא הוּא, דִּכְתִיב: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם״ – וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – קָנָה חֲבֵירוֹ. וְאִם תֹּאמַר מִשְׁנָתֵינוּ, דְּאָמַר ״תְּנָהּ לִי״, וְלָא אָמַר ״זְכָהּ לִי״. מַתְנִי׳ רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחְזִיק בָּהּ – זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ. גְּמָ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכׇל מָקוֹם. מַאי טַעְמָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן, דְּלָא אָתֵי לֵיתוֹ לְאִנְּצוֹיֵי. אָמַר אַבָּיֵי: מוֹתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף פֵּיאָה. אָמַר רָבָא: מוֹתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי נְזִיקִין. אָמַר אַבָּיֵי, מוֹתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף פֵּיאָה: נָטַל מִקְצָת פֵּיאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר – אֵין לוֹ בָּהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, פֵּרַס טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ – מַעֲבִירִין אוֹתוֹ הֵימֶנָּה. וְכֵן בְּעוֹמֶר שִׁכְחָה. וְאִי אָמְרַתְּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכׇל מָקוֹם, נִקְנוֹ לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אֲמַר ״אֶקְנֵי״. וְאִי תַּקּוּן רַבָּנַן, כִּי לָא אֲמַר מַאי הָוֵי?! כֵּיוָן דִּנְפַל, גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּבִנְפִילָה נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי, בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי. רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן אַרְבַּע אַמּוֹת – בְּעָלְמָא, בְּשָׂדֶה דְּבַעַל הַבַּיִת לָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן. וְאַף עַל גַּב דִּזְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא בְּגַוַּהּ, כִּי זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא – לְהַלּוֹכֵי בַּהּ וּלְנַקּוֹטֵי פֵּיאָה, לְמִיהְוֵי חֲצֵירוֹ לָא זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא. אָמַר רָבָא, מוֹתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי נְזִיקִין: רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל לוֹ עָלֶיהָ וּבָא אַחֵר וְהֶחְזִיק בָּהּ, זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ זָכָה בַּהּ. וְאִי אָמְרַתְּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכׇל מָקוֹם – נִקְנוֹ לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּלָא אֲמַר ״אֶקְנֵי״. וְאִי תַּקּוּן רַבָּנַן, כִּי לָא אֲמַר מַאי הָוֵי! כֵּיוָן דְּנָפַל עָלֶיהָ, גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּבִנְפִילָה נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי, בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן, בְּסִמְטָא דְּלָא דָּחֲקִי רַבִּים. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דְּקָא דָחֲקִי רַבִּים, לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן. וְהָא בְּכׇל מָקוֹם קָאָמַר! כׇּל מָקוֹם – לְאֵתוֹיֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא: קְטַנָּה אֵין לָהּ חָצֵר, וְאֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר: יֵשׁ לָהּ חָצֵר, וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי הֵיכִי דְּאִית לַהּ יָד – חָצֵר נָמֵי אִית לַהּ. וּמָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי, וְכִי הֵיכִי דִּשְׁלִיחוּת לֵית לַהּ – חָצֵר נָמֵי לֵית לַהּ. מִי אִיכָּא מַאן דְּאָמַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״בְּיָדוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ. גַּגּוֹ, חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִמָּצֵא תִמָּצֵא״, מִכׇּל מָקוֹם. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי, אִם כֵּן מָצִינוּ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה, וְקַיְימָא לַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה! אָמַר רָבִינָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ בַּר חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל בְּחָצֵר דְּלָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ. אֶלָּא מֵעַתָּה, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה וְעֶבֶד: ״צְאוּ גִּנְבוּ לִי״ – דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן?! אָמְרַתְּ אִשָּׁה וְעֶבֶד – בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, וְהַשְׁתָּא מִיהָא לֵית לְהוּ לְשַׁלּוֹמֵי. דִּתְנַן: נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. רַב סַמָּא אָמַר: הֵיכָא אָמְרִינַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד וְאִי בָּעֵי לָא עָבֵיד, אֲבָל חָצֵר דִּבְעַל כֻּרְחֵיהּ מוֹתֵיב בַּהּ, מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כֹּהֵן דְּאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל: צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה גְּרוּשָׁה, אִי נָמֵי אִישׁ דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה: אַקִּפִי לִי קָטָן. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כֹּל הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ. הָנֵי נָמֵי אִי בָּעֵי עָבֵיד, אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ כֹּל הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ לָאו בַּר חִיּוּבָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ, הָנֵי נָמֵי כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ – מִיחַיַּיב שׁוּלְחָן. וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חָצֵר לָאו מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״יָדָהּ״, אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ. גַּגָּהּ, חֲצֵירָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ מִכׇּל מָקוֹם! לְעִנְיַן גֵּט כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי פְּלִיגִי לְעִנְיַן מְצִיאָה. מָר סָבַר: יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט, וּמָר סָבַר: לָא יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּקְטַנָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט. וְהָכָא בְּקָטָן קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה. וּמָר סָבַר: לָא יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מָר אֲמַר חֲדָא, וּמָר אֲמַר חֲדָא וְלָא פְּלִיגִי. מַתְנִי׳ רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה, אַחַר צְבִי שָׁבוּר, אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּרְחוּ, וְאָמַר: ״זָכְתָה לִי שָׂדִי״ – זָכְתָה לוֹ. הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גּוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין, וְאָמַר: ״זָכְתָה לִי שָׂדִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְתִקְנֵי לֵיהּ שָׂדֵהוּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ! הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, אֲבָל חָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ – אִין, אִי לָא – לָא. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ – אִין, אִי לָא – לָא? דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד בָּעִיר וְאוֹמֵר, ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁעוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ לִי בַּשָּׂדֶה פּוֹעֲלִים שְׁכֵחוּהוּ – לֹא יְהֵא שִׁכְחָה״, יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה״, ״בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ״ – וְלֹא בָּעִיר. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה – אַלְמָא הָוֵי שִׁכְחָה, וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא ״בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ״ וְלֹא בָּעִיר, אַלְמָא לָא הָוֵי שִׁכְחָה! אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: בַּשָּׂדֶה – שָׁכוּחַ מֵעִיקָּרוֹ הָוֵי שִׁכְחָה, זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ אֵין שִׁכְחָה, מַאי טַעְמָא – דְּכֵיוָן דְּקָאֵי גַּבַּהּ, הָוְיָא לַיהּ חֲצֵרוֹ וְזָכְתָה לֵיהּ. אֲבָל בָּעִיר, אֲפִילּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ – הָוְיָא שִׁכְחָה. מַאי טַעְמָא – דְּלֵיתֵיהּ גַּבֵּיהּ דְּלִזְכֵּי לֵיהּ. מִמַּאי? דִּלְמָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא, דְּבַשָּׂדֶה נֶהֱוֵי שִׁכְחָה וּבָעִיר לָא נֶהֱוֵי שִׁכְחָה! אָמַר קְרָא: ״לֹא תָּשׁוּב לְקַחְתּוֹ״, לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו! אִם כֵּן נֵימָא קְרָא ״לֹא תִּקָּחֶנּוּ״, מַאי ״לֹא תָּשׁוּב״ – לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, לִכְדִתְנַן: שֶׁלְּפָנָיו – אֵין שִׁכְחָה, שֶׁלְּאַחֲרָיו – יֵשׁ שִׁכְחָה, שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב – שִׁכְחָה, כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב – אֵינוֹ שִׁכְחָה! אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר קְרָא ״יִהְיֶה״ – לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר. וְכֵן אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. וְעִישּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד, נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. וְכִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא בְּצַד שָׂדֵהוּ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ עוֹמְדִין? אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גָּמְרִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא. כִּי אֲתָא לְסוּרָא אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר עוּלָּא וְהָכִי אוֹתְבִיתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן: רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי הִקְנָה לָהֶם. רַבִּי זֵירָא קַבְּלַהּ, רַבִּי אַבָּא לָא קַבְּלַהּ. אָמַר רָבָא: שַׁפִּיר עֲבַיד דְּלָא קַבְּלַהּ, וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם סוּדָר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֲלִיפִין? אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֲלִיפִין. הָכָא נָמֵי טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן לִקְנוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְלָא הִיא, מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נְתִינָה כְּתִיבָא בְּהוּ. חֲלִיפִין, דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר הוּא. מִטַּלְטְלִין אַגַּב מִקַּרְקַע, נְתִינָה אַלִּימְתָּא הִיא. רַב פָּפָּא אָמַר: דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָן שָׁאנֵי. וּמְנָא תֵּימְרַאּ – דִּתְנַן: רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה כּוּ׳, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וּמַגִּיעָן. וּבָעֵי רַבִּי יִרְמְיָה, בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ? קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אַף עַל פִּי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין מַגִּיעָן. מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּדַעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָן שָׁאנֵי?! אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי לְרַב פָּפָּא: הֲרֵי גֵּט, דְּדַעַת אַחֶרֶת – מַקְנָה אוֹתָהּ, וְאָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ אוֹ בְּצַד חֲצֵרָהּ. שָׁאנֵי גֵּט דְּאִיתֵיהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא – וּמָה גֵּט דְּאִיתֵיהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ, אִי עוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ וּבְצַד חֲצֵרָהּ – אִין, אִי לָא – לָא. מַתָּנָה דְּמִדַּעְתֵּיהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָצֵר אִיתְרַבַּאי מִשּׁוּם יָד וְלָא גָּרְעָה מִשְּׁלִיחוּת. גַּבֵּי גֵּט דְּחוֹב הוּא לָהּ: אֵין חָבִין לְאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו. גַּבֵּי מַתָּנָה דִּזְכוּת הוּא לוֹ: זָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. גּוּפָא. רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וּמַגִּיעָן. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ? קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אַף עַל פִּי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין מַגִּיעָן. בָּעֵי רָבָא: זָרַק אַרְנָקִי בְּפֶתַח זֶה וְיָצָא בְּפֶתַח אַחֵר, מַהוּ? אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ כְּמוּנָּח דָּמֵי, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רָבִינָא לְרָבָא: לָאו הַיְינוּ מַתְנִיתִין. רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה, וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וּמַגִּיעָן, וּבָעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ? וְקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: בְּמַתָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין מַגִּיעָן. אֲמַר לֵיהּ, מִתְגַּלְגֵּל קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי מִתְגַּלְגֵּל דִּכְמוּנָּח דָּמֵי. מַתְנִי׳ מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּירְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן כְּתוּבָּה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְצִיאַת קָטָן לְאָבִיו – שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמּוֹצְאָהּ מְרִיצָהּ אֵצֶל אָבִיו, וְאֵינוֹ מְאַחֵר בְּיָדוֹ. לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל קָטָן לֵית לֵיהּ זְכִיָּיה לְנַפְשֵׁיהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא? וְהָתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל – יְלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ – לֹא יְלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְלַקֵּט בְּנוֹ וְאִשְׁתּוֹ אַחֲרָיו. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָטָן אִית לֵיהּ זְכִיָּיה לְנַפְשֵׁיהּ, כִּי קָא מְלַקֵּט – לְנַפְשֵׁיהּ קָא מְלַקֵּט, וַאֲבוּהּ מִינֵּיהּ קָא זָכֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ קָטָן לֵית לֵיהּ זְכִיָּיה לְנַפְשֵׁיהּ, כִּי קָא מְלַקֵּט – לְאָבִיו קָא מְלַקֵּט, אֲבוּהּ עָשִׁיר הוּא, אַמַּאי אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ מְלַקֵּט אַחֲרָיו? שְׁמוּאֵל, טַעְמָא דְּתַנָּא דִּידַן קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי קָטָן אִית לֵיהּ זְכִיָּיה מִדְּאוֹרָיְיתָא? וְהָתְנַן: מְצִיאַת חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: גָּזֵל גָּמוּר מִדִּבְרֵיהֶן. נָפְקָא מִינַּהּ לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּינִין. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: עֲשָׂאוּהָ כְּמִי שֶׁהָלְכוּ בָּהּ נָמוֹשׁוֹת. דַּעֲנִיִּים גּוּפַיְיהוּ מַסְּחִי דַּעְתַּיְיהוּ. סָבְרִי: בְּרֵיהּ דְּהַיְאךְ מְלַקֵּטי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְאַבָּיֵי: וְכִי מוּתָּר לָאָדָם לְהַרְבִּיץ אֲרִי בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ עֲנִיִּים וְיִבְרְחוּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: עָשׂוּ שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה, מַאי טַעְמָא – עֲנִיִּים גּוּפַיְיהוּ נִיחָא לְהוּ, כִּי הֵיכִי דְּכִי אָגְרוּ לְדִידְהוּ נִלְקוֹט בְּנַיְיהוּ בָּתְרַיְיהוּ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא גָּדוֹל – גָּדוֹל מַמָּשׁ, וְלֹא קָטָן – קָטָן מַמָּשׁ, אֶלָּא גָּדוֹל וְסָמוּךְ עַל שֻׁלְחָן אָבִיו – זֶהוּ קָטָן. קָטָן וְאֵינוֹ סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָן אָבִיו – זֶהוּ גָּדוֹל. מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים הֲרֵי הוּא שֶׁל עַצְמָן. אַמַּאי לֹא יְהֵא אֶלָּא פּוֹעֵל? וְתַנְיָא: מְצִיאַת פּוֹעֵל לְעַצְמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״נַכֵּשׁ עִמִּי הַיּוֹם״, ״עֲדוֹר עַמִּי הַיּוֹם״. אֲבָל אָמַר לוֹ ״עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה הַיּוֹם״ – מְצִיאָתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּעֶבֶד נוֹקֵב מַרְגָּלִיּוֹת עָסְקִינַן, שֶׁאֵין רַבּוֹ רוֹצֶה לְשַׁנּוֹתוֹ לִמְלָאכָה אַחֶרֶת. רָבָא אָמַר: בְּמַגְבִּיהַּ מְצִיאָה עִם מְלַאכְתּוֹ עָסְקִינַן. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁשְּׂכָרוֹ לְלַקֵּט מְצִיאוֹת. וְהֵיכִי דָּמֵי? דְּאַקְּפַי אַגְמָא בִּכְווֹרֵי. הַאי שִׁפְחָה הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַיְיתַי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מַאי בָּעֲיָא גַּבֵּיהּ? וְאִי דְּלָא אַיְיתַי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אִי אִיתֵיהּ לְאָב – דַּאֲבוּהּ הָוְיָא! וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לָאָב – תִּיפּוֹק בְּמִיתַת הָאָב. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמָה הָעִבְרִיָּה קֹנָה עַצְמָהּ בְּמִיתַת הָאָב מֵרְשׁוּת הָאָדוֹן מִקַּל וָחוֹמֶר. וְלָאו אִיתּוֹתַב רֵישׁ לָקִישׁ? נֵימָא מֵהַאי נָמֵי תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא! לָא, לְעוֹלָם דְּאִיתֵיהּ לְאָב, וּמַאי ״הֲרֵי הֵן שֶׁלָּהֶן״ – לְאַפּוֹקֵי דְּרַבָּה. מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ. גֵּירְשָׁהּ פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּמְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים ״מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת״ – בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא תֶּיהְוֵי לַהּ אֵיבָה. הָכָא אִית לַהּ אֵיבָה וְאֵיבָה. מַתְנִי׳ מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן. אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – יַחְזִיר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יַחְזִיר, מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן. גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, כִּי יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי לֹא יַחְזִיר? הָא מוֹדֶה! וְאִי כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה, כִּי אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי יַחְזִיר? נְהִי דְּלָא גָּבֵי מִמְּשַׁעְבְּדֵי – מִבְּנֵי חָרֵי מִגְבָּא גָּבֵי! לְעוֹלָם כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: דְּחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרִי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין. אִי הָכִי, כֹּל שְׁטָרֵי דְּאָתוּ לְקַמַּן נֵיחוּשׁ לְהוּ הָכִי! כֹּל שְׁטָרֵי לָא רִיעֵי, הָנֵי רִיעֵי. אֶלָּא הָא דִּתְנַן: כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ. לְכַתְּחִילָּה הֵיכִי כָּתְבִינַן? נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרִי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין! אָמַר רַב אַסִּי: בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה, דְּהָא שַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ. אִי הָכִי, מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: ״אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים לֹא יַחֲזִיר״, וְאוֹקֵימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין, אַמַּאי לֹא יַחֲזִיר? נֶחְזֵי אִי בִּשְׁטַר הַקְנָאָה – הָא שַׁעְבֵּיד לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ! אִי בִּשְׁטָר דְּלָא הַקְנָאָה – לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, דְּהָא אָמְרַתְּ כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן. אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: אַף עַל גַּב דִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה, כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, מַתְנִיתִין כֵּיוָן דִּנְפַל אִתְּרַע לֵיהּ, וְחָיְישִׁינַן דִּלְמָא אִקְּרִי וּכְתוּב. אַבָּיֵי אָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה. מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה כִּי לֵיתֵיהּ לְמַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּאִקְּרִי וּכְתוּב. אֶלָּא הָא דִּתְנַן: מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה וְשׁוֹבָרִים – הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר, שֶׁמָּא כְּתוּבִים הָיוּ וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִיתְּנָם. וְכִי נִמְלַךְ עֲלֵיהֶם מַאי הָוֵי? וְהָא אָמְרַתְּ: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ? הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מָטוּ לִידֵיהּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלָא מָטוּ לִידֵיהּ לָא אָמְרִינַן. אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר. וְאוֹקִימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי. בִּשְׁלָמָא לְרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא – מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו אַקְנְיָיתָא, וְכִדְאָמְרִינַן. אֶלָּא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר לָךְ אַבָּיֵי, מַתְנִיתִין הַיְינוּ טַעְמָא: דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא. וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה – מוֹקֵי מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה. אֶלָּא אִי סָבַר כְּאַבָּיֵי דְּאָמַר עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שְׁמוּאֵל מוֹקֵי לְמַתְנִיתִין כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי, כִּי אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי יַחְזִיר? נְהִי דְּלָא גָּבֵי מִן מְשַׁעְבְּדֵי, מִבְּנֵי חָרֵי מִגְבֵּי גָּבֵי! שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ: דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: שְׁטַר חוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵין גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי. וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ גּוֹבֶה אַמַּאי יַחְזִיר? אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא: לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל מַלְוֶה. וְנַהְדְּרֵיהּ לְהוּ לְלֹוֶה לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל לֹוֶה! לֹוֶה הוּא דְּאָמַר לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל יַחְזִיר, וְלָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, אֲבָל מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדֵי נָמֵי גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, וּתְיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל בְּתַרְתֵּי. מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב וְיֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים, בִּזְמַן שֶׁהַלֹּוֶה מוֹדֶה – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה, אֵין הַלֹּוֶה מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁטָרי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. וְשֶׁאֵין בָּהֶם בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, דְּאָמַר: לְרַבִּי מֵאִיר שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְקָאָמַר: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא. וּבָרָיְיתָא קָתָנֵי: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, הָא מִבְּנֵי חוֹרִין מִגְבָּא גָּבֵי. וְקָתָנֵי: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן, חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא. דְּקָתָנֵי: אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אַלְמָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא. וְהָא הָנֵי תַּרְתֵּי הוּא? חֲדָא הוּא, דְּחַד טַעַם הוּא, דְּמִשּׁוּם דְּקָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה – הוּא מְתָרֵץ הָכִי. תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל בְּתַרְתֵּי: חֲדָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּהָא מוֹקֵי מַתְנִיתִין בְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה. וַחֲדָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָצָא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – יַחְזִיר לַבְּעָלִים, וְלָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. תְּיוּבְתָּא דְּקָתָנֵי הָכָא: אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, אַלְמָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן, וְכׇל שֶׁכֵּן הָכָא דְּלָא מוֹדֵה לֹוֶה – דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? סָבְרִי אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר אִיתַּי לְרַב אִידִי בַּר אָבִין: וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁבַח, שֶׁפֶר וְשִׁעְבּוּד – צָרִיךְ לִימָּלֵךְ! לֵימָא מַאן דְּאָמַר הָא לָא אָמַר הָא? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּשְׁטַר הַלְוָאָה, דְּלָא יָהֵיב אִינָשׁ זוּזֵי בִּכְדִי. כָּאן בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, דְּעָבֵיד אִינָשׁ דְּזָבֵין אַרְעָא לְיוֹמֵיהּ. כִּי הָהִיא דַּאֲבוּהּ בַּר אִיהִי זְבַין עִלִּיתָא מֵאֲחָתֵיהּ, אֲתָא בַּעַל חוֹב טַרְפַהּ מִינֵּיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: כְּתַבָה לָךְ אַחְרָיוּת? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, זִיל לִשְׁלָמָא. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי בִּשְׁטָרֵי הַלְוָאָה, אֲבָל בִּשְׁטָרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר – לָא, דַּעֲבִיד אִינָשׁ דְּזָבֵין אַרְעָא לְיוֹמֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחְרָיוּת, וּבָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן וְקָא טָרֵיף לֵיהּ מִינֵּיהּ, דִּינָא הוּא דְּאָזֵיל רְאוּבֵן וּמִשְׁתַּעֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ, וְלָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ, דְּאָמַר לֵיהּ: דְּמַפְּקַתְּ מִינֵּיהּ, עֲלַי דִּידִי הָדַר. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת נָמֵי, דְּאָמַר לֵיהּ: לָא נִיחָא לִי דְּלֶיהְוֵי לְשִׁמְעוֹן תַּרְעוֹמֶת עֲלַי. וְאָמַר אַבָּיֵי: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת, וְיָצְאוּ עָלֶיהָ עֲסִיקִין, עַד שֶׁלֹּא הֶחְזִיק בָּהּ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, מִשֶּׁהֶחְזִיק בָּהּ – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. דְּאָמַר לֵיהּ: חַיְיתָא דְקִטְרֵי סְבַרְתְּ וְקַבֵּלְתְּ. מֵאֵימָתַי הָוְיָא חֲזָקָה? מִכִּי דָיֵישׁ אַמִּצְרֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲפִילּוּ בְּאַחְרָיוּת נָמֵי, דְּאָמַר לֵיהּ: אַחְוִי טִרְפָךְ וַאֲשַׁלֵּם לָךְ. אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְנִמְצֵאת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ. רַב אָמַר: יֵשׁ לוֹ מָעוֹת וְיֵשׁ לוֹ שֶׁבַח. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת יֵשׁ לוֹ, שֶׁבַח אֵין לוֹ. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: פֵּירֵשׁ לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח מַהוּ? טַעְמָא דִשְׁמוּאֵל מִשּׁוּם דְּלָא פָּירֵשׁ שְׁבָחָא, וְהָכָא הָא פָּירֵשׁ לֵהּ, אוֹ דִלְמָא טַעְמֵיהּ דִשְׁמוּאֵל: כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ קַרְקַע, מִחֲזֵי כְּרִיבִּית. אֲמַר לְהוּ: אִין וְלָאו, וְרַפְיָא בִּידֵיהּ. אִיתְּמַר, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מָעוֹת יֵשׁ לוֹ, שֶׁבַח אֵין לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּירַשׁ לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּקַרְקַע אֵין לוֹ, שְׂכַר מְעוֹתָיו עוֹמֵד וְנוֹטֵל. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּירוֹת, וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת, וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא מַפְּקִינַן, הָא מִבְּנֵי חוֹרִין – חָרֵי מַפְּקִינַן, וְקָתָנֵי מִיהָא לִשְׁבַח קַרְקָעוֹת, מַאי לָאו בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן! לָא בְּבַעַל חוֹב. אִי בְּבַעַל חוֹב, אֵימָא רֵישָׁא: אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּירוֹת, וְאִי בְּבַעַל חוֹב, בַּעַל חוֹב מִי אִית לֵיהּ פֵּירֵי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח. שֶׁבַח – אִין, אֲבָל פֵּירוֹת – לָא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּגוֹזֵל וְנִגְזָל. וּמִדְּרֵישָׁא בְּגוֹזֵל וְנִגְזָל, סֵיפָא נָמֵי בְּגוֹזֵל וְנִגְזָל. מִידֵּי אִרְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא. וְהָא לָא תָּנֵי הָכִי: לְשֶׁבַח קַרְקָעוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, וְשֶׁבַח – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי, גַּזְלָן מִמַּאן גָּבֵי? אֶלָּא לָאו: כְּגוֹן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּמְכָרָהּ לְאַחֵר וְהִשְׁבִּיחָהּ! אָמַר לָךְ: לָאו תָּרוֹצֵי קָא מְתָרְצַתְּ? תָּרֵיץ נָמֵי בְּבַעַל חוֹב. תָּא שְׁמַע: לַאֲכִילַת פֵּירוֹת כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, וּפֵירוֹת גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי, גַּזְלָן מִמַּאן גָּבֵי? אֶלָּא לָאו: כְּגוֹן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּמְכָרָהּ לְאַחֵר וְהִשְׁבִּיחָהּ! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ, מְלֵאָה פֵּירוֹת, וְאָכַל אֶת הַפֵּירוֹת, וְחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת קֶרֶן – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת פֵּירוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוּהָ מַסִּיקִין, בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת קֶרֶן – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת פֵּירוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. רָבָא לָא אָמַר כְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא: ״הֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ״ – בְּדִינָא מַשְׁמַע. וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא אָמַר כְּרָבָא: ״הֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ״ – בְּעֵינָא מַשְׁמַע. רַב אָשֵׁי אָמַר: לִצְדָדִין קָתָנֵי, כְּגוֹן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ מְלֵאָה פֵּירוֹת וְאָכַל אֶת הַפֵּירוֹת וּמָכַר אֶת הַשָּׂדֶה, בָּא לוֹקֵחַ לִגְבּוֹת קֶרֶן – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת פֵּירוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. בֵּין לְרָבָא בֵּין לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, מִלְוָה עַל פֶּה הוּא, וּמִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין וַהֲדַר זַבֵּין. אִי הָכִי, פֵּירוֹת נָמֵי! כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין עַל הַקֶּרֶן, וְלֹא עָמַד בַּדִּין עַל הַפֵּירוֹת. וּמַאי פַּסְקָא? סְתָמָא דְמִילְּתָא כִּי תָּבַע אִינִישׁ – קַרְנָא תָּבַע בְּרֵישָׁא. וְסָבַר שְׁמוּאֵל לוֹקֵחַ מִגַּזְלָן לֵית לֵיהּ שְׁבָחָא? וְהָא אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חִינָּנָא בַּר שִׁילַת: אִמְּלֵיךְ, וּכְתוֹב ״שׁוּפְרָא שְׁבָחָא וּפֵירֵי״. בְּמַאי? אִי בְּבַעַל חוֹב – מִי אִית לֵיהּ פֵּירֵי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח, שֶׁבַח – אִין, אֲבָל פֵּירוֹת – לָא. אֶלָּא לָאו, בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן! אָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי מוּתָּר לִלְוֹת סְאָה בִּסְאָה בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע? אֲמַר לֵיהּ, הָתָם הַלְוָאָה, הָכָא זְבִינֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי מוּתָּר לִלְוֹת סְאָה בִּסְאָה בִּמְקוֹם שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הַלְוָאָה, וְהָכָא זְבִינֵי. גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח. אָמַר רָבָא: תֵּדַע, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: ״אֲנָא אֵיקוּם וַאֲשַׁפֵּי וַאֲדַכֵּי וַאֲמָרֵיק זְבִינֵי אִילֵּין, אִינּוּן וְעַמְלֵיהוֹן וּשְׁבָחֵיהוֹן, וְאֵיקוּם קֳדָמָךְ, וּצְבִי זָבֹינָא דְּנַן וְקַבֵּיל עֲלוֹהִי״. אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה מַתָּנָה דְּלָא כָּתֵיב לֵיהּ הָכִי, הָכִי נָמֵי דְּלָא טָרֵיף שְׁבָחָא?! אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְכִי יָפֶה כֹּחַ מַתָּנָה מִמֶּכֶר? אֲמַר לֵיהּ: אִין יָפֶה וְיָפֶה. אָמַר רַב נַחְמָן: הָא מַתְנִיתָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְמָר שְׁמוּאֵל, וְהוּנָא חַבְרִין מוֹקֵים לַהּ בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי. דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ, וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, וְשֶׁבַח גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְהוּנָא חַבְרִין מוֹקֵים לַהּ בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי, בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן. תַּנְיָא אִידַּךְ: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה, אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁבַח מִבַּעַל הַקַּרְקַע, וְהַיְּצִיאָה מִבַּעַל חוֹב. וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – אֵין לוֹ אֶלָּא הוֹצָאָה שִׁיעוּר שֶׁבַח מִבַּעַל חוֹב. וְהָא שְׁמוּאֵל בְּמַאי מוֹקֵים לַהּ? אִי בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן – קַשְׁיָא רֵישָׁא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לוֹקֵחַ מִגַּזְלָן לֵית לֵיהּ שְׁבָחָא. אִי בְּבַעַל חוֹב – קַשְׁיָא רֵישָׁא וְסֵיפָא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח! אִיבָּעֵית אֵימָא בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע. אִי נָמֵי בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. אִיבָּעֵית אֵימָא בְּבַעַל חוֹב. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם, כָּאן בְּשֶׁבַח שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם. וְהָא מַעֲשִׂים בְּכׇל יוֹם, וְקָא מַגְבֵּי שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ בְּשֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמַסֵּיק בֵּיהּ כְּשִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא. הָא דְּלָא מַסֵּיק בֵּיהּ אֶלָּא כְּשִׁיעוּר אַרְעָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ וּמְסַלֵּיק לֵיהּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ לָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כִּי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, נֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ הֲוָה לִי זוּזֵי, הֲוָה מְסַלְּקִינָּךְ מִכּוּלַּהּ אַרְעָא, הַשְׁתָּא דְּלֵית לִי זוּזֵי, הַב לִי גְּרִבָא דְאַרְעָא בְּאַרְעָא בְּהָא אַרְעָא שִׁיעוּר שְׁבָחַאי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתֵיקֵי. דַּאֲמַר לֵיהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ. הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וּלְקָחָהּ, אָמַר רַב: מָעוֹת יֵשׁ לוֹ, שֶׁבַח אֵין לוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מָעוֹת אֵין לוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַע אֵין לוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְנֵימָא לֵיהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן! סָבַר לָא מְקַבֵּל. וּשְׁמוּאֵל סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַע אֵין לוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לֵיהּ לְשׁוּם מַתָּנָה! כְּסִיפָא לֵיהּ מִילְּתָא. וְהָא פְּלִיגִי בַּיהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּאִיתְּמַר: הַמְקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ, רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה. רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִין, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְנֵימָא לַהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן! סָבַר לָא מְקַבְּלָה מִינֵּיהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה – אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לָהּ לְשׁוּם מַתָּנָה! כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא צְרִיכָא: דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַב, דְּלָא עָבְדִי אִינָשֵׁי דְּיָהֲבִי מַתָּנוֹת לְנוּכְרָאָה. אֲבָל גַּבֵּי אֲחוֹתוֹ אֵימָא מוֹדֵה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָךְ, בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא. בֵּין לְרַב דְּאָמַר פִּקָּדוֹן, בֵּין לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר מַתָּנָה, הַאי לְאַרְעָא בְּמַאי קָא נָחֵית, וּפֵירוֹת הֵיכִי אָכֵיל? סָבַר: אֲנָא אֵיחוֹת לְאַרְעָא וְאֶיעְבֵּיד וְאֵיכוֹל בְּגַוַּיהּ כִּי הֵיכִי דַּהֲוָה קָא עָבֵיד אִיהוּ, לְכִי אָתֵי מָרֵיהּ דְּאַרְעָא זוּזַאי נֶהְווֹ, לְרַב דְּאָמַר פִּקָּדוֹן – פִּקָּדוֹן, לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר מַתָּנָה – מַתָּנָה. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: יֵשׁ לוֹ מָעוֹת וְיֵשׁ לוֹ שֶׁבַח, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּירֵשׁ לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וּלְקָחָהּ – מָעוֹת יֵשׁ לוֹ, שֶׁבַח אֵין לוֹ. אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא, בֵּין בִּשְׁטָרֵי הַלְוָאָה, בֵּין בִּשְׁטָרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר. בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב: חָזַר וּלְקָחָהּ מִבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מָה מָכַר לוֹ רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי – כׇּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ. מַאי טַעְמָא? מָר זוּטְרָא אָמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִקְרְיֵיהּ גַּזְלָנָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּ בְּהֵמָנוּתֵיהּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִית לוֹקֵחַ: מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלָא לִקְרְיֵיהּ גַּזְלָנָא – הָא מִית לֵיהּ. וּמַאן דְּאָמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ – בַּהֲדֵי בְּנֵי נָמֵי נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ. סוֹף סוֹף קָרוּ לֵיהּ בְּנֵי לוֹקֵחַ ״גַּזְלָנָא״! אֶלָּא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִית גַּזְלָן. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּלָא לִקְרְיוּהּו ״גַּזְלָן״, הָא מִית לֵיהּ. לְמַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ, הָכִי נָמֵי אַף עַל גַּב דְּמִית – נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ! סוֹף סוֹף קָרוּ לִבְנֵיהּ: ״בְּנֵי גַּזְלָנָא״. אֶלָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּיַהֲבַהּ בְּמַתָּנָה. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ – מַתָּנָה נָמֵי נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ. מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִקְרְיוּהּו ״גַּזְלָנָא״ – אָמַר לֵיהּ: מַאי גְּזַלִי מִינָּךְ. פְּשִׁיטָא: זַבְּנַהּ, אוֹרְתַהּ, וְיַהֲבַהּ בְּמַתָּנָה – לָאו לְאוֹקֹמַהּ קַמֵּי לוֹקֵחַ קָא בָּעֵי. נְפַלָה לֵיהּ בִּירוּשָׁה, יְרוּשָּׁה מִמֵּילָא הִיא, וְלָאו אִיהוּ קָא טָרַח אַבָּתְרַהּ. גַּבְיַהּ אִיהוּ בְּחוֹבוֹ, חָזֵינַן אִי אִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי וַאֲמַר: הַאי בָּעֵינָא, לְאוֹקֹמַהּ קַמֵּיהּ לוֹקֵחַ קָא בָּעֵי. וְאִי לָא, זוּזֵי הוּא דְּבָעֵי אִפְּרוֹעֵי. יַהֲבַהּ נִהֲלֵיהּ בְּמַתָּנָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָמַר: מַתָּנָה כִּירוּשָּׁה, דְּהָא מִמֵּילָא. וְחַד אָמַר: מַתָּנָה כְּמֶכֶר, דְּאִי לָאו דְּטָרַח וְאַרְצִי קַמֵּיהּ לָא הָוֵי יָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה, לְהָכִי טְרַח וְאַרְצִי קַמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ. וְעַד אֵימַת נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּם בְּהֵמָנוּתֵיהּ? אָמַר רַב הוּנָא: עַד שְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין. חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: עַד דְּמָטְיָא אַדְרַכְתָּא לִידֵיהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: עַד דְּמַתְחֲלִן יוֹמֵי אַכְרַזְתָּא. מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: מִכְּדִי הַאי לוֹקֵחַ בְּמַאי קָנֵי לְהַאי אַרְעָא – בְּהַאי שְׁטָרָא, הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תְּהֵא בְּמַאֲמִינוֹ, בְּהָהִיא הֲנָאָה דְּלָא קָאָמַר לֵיהּ מִידֵּי וְקָא סָמֵיךְ עֲלֵיהּ טָרַח וּמַיְיתֵי לֵיהּ, גָּמַר וּמַקְנֵי לֵיהּ. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאַבָּא מָכוּר לָךְ, מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מָכוּר לָךְ – לֹא אָמַר כְּלוּם. מַה שֶּׁאִירַשׁ מִן אַבָּא הַיּוֹם מָכוּר לָךְ, מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי הַיּוֹם מָכוּר לָךְ – דְּבָרָיו קַיָּימִין! אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הָא גַּבְרָא וְהָא תְּיוּבְתָּא! אָמַר רָבָא: גַּבְרָא קָא חָזֵינָא, וּתְיוּבְתָּא לָא קָא חָזֵינָא. הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, וְהָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ. הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ – דְּאָזֵיל טָרַח וּמַיְיתֵי לֵיהּ כִּי הֵיכִי, דְּלָא נִקְרְיֵיהּ ״גַּזְלָנָא״. הָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ. שַׁלְחוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא. אֲמַר לְהוּ: זוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְנִים. אָמַר רָבָא: זוֹ צְרִיכָה לִפְנִים וְלִפְנַי לִפְנִים. הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, וְהָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ. הֲוָה עוֹבָדָא בְּפוּמְבְּדִיתָא וְאוֹתְבֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַב יוֹסֵף: זוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לְפָנִים. וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: צְרִיכָה לִפְנִים וְלִפְנַי לִפְנִים, הָכָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, הָכָא לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ. וּמַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סֵיפָא ״מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאַבָּא הַיּוֹם״ – מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו. ״מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי הַיּוֹם״ – מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה, קְנוּיָה לָךְ מֵעַכְשָׁיו – קָנָה. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתֵאּ דְרַב בְּשָׂדֶה סְתָם. אֲבָל בְּשָׂדֶה זוֹ – לָא. מִי יֵימַר דִּמְזַבֵּין לַהּ נִיהֲלֵיהּ. וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ – כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁיַּחְלוֹץ לָךְ יְבָמִיךְ״, ״לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתִיךְ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת. וְהָא אִשָּׁה כְּ״שָׂדֶה זוֹ״ דָּמְיָא, וְאָמַר רַבִּי מֵאִיר: מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹצֵא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים. דְּאִי מִשּׁוּם דְּכָתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא שַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ. וְאִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן, דְּאִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ – מִקְרָע הֲוָה קָרַע לֵיהּ. אָמַר רַב נַחְמָן: אַבָּא מִן סָפְרֵי דַּיָּינֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל הֲוָה, וַהֲוֵינָא כְּבַר שֵׁיתָא כְּבַר שְׁבַע, וּדְכִירְנָא דַּהֲווֹ מַכְרְזִי וְאָמְרִי: הָנֵי שְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא דְּמִשְׁתַּכְחִי בְּשׁוּקָא, נַהְדְּרִינְהוּ לְמָרַיְיהוּ. אָמַר רַב עַמְרָם: אַף אֲנַן תְּנֵינָא. כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, אַלְמָא לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, דְּלָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ. אָמַר רָבָא: וְהָנֵי לָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ? וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: שׁוּמָא הָדַר עַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. וְאָמַר אַמֵּימָר: אֲנָא מִנְּהַרְדְּעָא אֲנָא, וּסְבִירָא לִי דְּשׁוּמָא הָדַר לְעוֹלָם. אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא: דַּאֲמַרִי אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ, דִּבְעִידָּנָא דְּפַרְעֵיהּ אִבְּעִי לֵיהּ לְמִקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ, אִי נָמֵי לְמִכְתַּב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא עִילָּוֵיהּ. דְּמִדִּינָא אַרְעָא לָא בָּעֲיָא לְמֶיהְדַּר, וּמִשּׁוּם ״וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה׳״ הוּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן תֶּהְדַּר. הִלְכָּךְ מֵרֵישָׁא הוּא דְּקָא זָבֵין, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִכְתַּב שְׁטַר זְבִינֵי. גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיקְרְעֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ. אֵימוֹר אִשְׁתְּמוֹטֵי קָא מִשְׁתְּמִיט לֵיהּ, דְּאָמַר לֵיהּ: לִמְחַר יָהֵבְנָא לָךְ דְּהַשְׁתָּא לֵיתֵיהּ גַּבַּאי, אִי נָמֵי אַפְּשִׁיטֵי דְסָפְרָא זָיֵיר לֵיהּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק – לֹא יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים. לָא מִיבַּעְיָא הֵיכָא דְּלֹא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, דְּאִיכָּא לְמֵימַר כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה. אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וּמַאי נִיהוּ? דִּמְקוּיָּם – לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר! אֲמַר לֵיהּ יִרְמְיָה בְּרִי: לֹא כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שָׁוִים, אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהוּחְזַק כַּפְרָן. אָמַר רָבָא: וּמִשּׁוּם דְּהוּחְזַק כַּפְרָן חֲדָא זִמְנָא תּוּ לָא פָּרַע כְּלָל?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין בִּשְׁטַר חַלְטָאתָא וְאַדְרַכְתָּא, וְכִדְרַבִּי זֵירָא. וְכַפְרָן, הוֹאִיל וַאֲתָא לִידַן נֵימָא בֵיהּ מִלְּתָא. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ: ״צֵא תֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ. ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״ וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ. רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: בֵּין ״צֵא תֵּן לוֹ״, בֵּין ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ. אֶלָּא אִי אִיכָּא לְפַלּוֹגֵי – הָכִי הוּא דְּאִיכָּא לְפַלּוֹגֵי: אָמְרוּ לוֹ ״צֵא תֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ, וְחָזַר וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן. ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע, וְחָזַר וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – לֹא הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן. מַאי טַעְמָא? אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא קָא מִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ, סָבַר עַד דִּמְעַיְּינוּ בִּי רַבָּנַן בְּדִינִי. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְחָזַר וְאָמַר: ״פָּרַעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן. כִּי הָא דְּשַׁבְּתַאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי מָרִינוּס כְּתַב לַהּ לְכַלְּתֵיהּ אִיצְטְלָא דְמֵילָתָא בִּכְתוּבְּתַהּ, וְקַבְּלַהּ עֲלֵיהּ. אִירְכַס כְּתוּבְּתַהּ. אֲמַר לַהּ: ״לָא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם״. אֲתוֹ סָהֲדֵי וְאָמְרִי: אִין כְּתַב לַהּ. לְסוֹף אֲמַר לְהוּ: ״פְּרַעְתִּיהָ״. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: הוּחְזַקְתָּ כַּפְרָן לְאוֹתָהּ אִיצְטְלָא. אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה, וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְחָזַר וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה. אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר לְהוּ: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתָא דְּרַבִּי אָבִין שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין, אֲבָל חִיֵּיב עַצְמוֹ שְׁבוּעָה – נֶאֱמָן. עָבֵיד אִינִישׁ דְּמִקְּרֵי וְאָמַר. אַהְדְּרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אָבִין, אֲמַר לְהוּ: אֲנָא נָמֵי בְּבֵית דִּין אֲמַרִי. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְחָזַר וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, וְכָתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וְכָתוּב בּוֹ זְמַנּוֹ בּוֹ בַּיּוֹם – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים. אִי מִשּׁוּם כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק. אִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לִפְרִיעָה בַּת יוֹמָא לָא חָיְישִׁינַן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ – אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ, שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ. אֵימַת? אִילֵּימָא לִמְחַר וּלְיוֹמָא חָרָא, מַאי אִרְיָא שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ? תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ מוּקְדָּם, וּתְנַן: שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין – פְּסוּלִין. אֶלָּא לָאו בְּיוֹמֵיהּ. אַלְמָא פָּרְעִי אִינָשֵׁי בְּיוֹמֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא אָמֵינָא דְּלָא פָּרְעִי כְּלָל, דְּלָא שְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּפָרְעִי בְּיוֹמֵיהּ קָא אָמֵינָא. רַב כָּהֲנָא אָמַר: כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי מִפְרָע פַּרְעֵיהּ, וְהַאי דְּקָא אָמַר לָא פְּרַעְתֵּיהּ, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי מֶהְדַּר לְמֵזְפָא בֵּיהּ זִמְנָא אַחֲרִיתִי, וְלִפְשִׁיטֵי דְסָפְרָא חָיֵישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא שָׁבֵק. סָבַר: שָׁמְעִי בֵּי רַבָּנַן וּמַפְסְדִי לִי. מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחֲזִיר, וְאוֹקִימְנָא, כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי שֶׁלֹּא כַּדִּין. וְלָא אָמְרִינַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא שָׁבֵיק. דְּאָמַר לֵיהּ: כְּתוֹב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא בְּתִשְׁרִי, דְּדִלְמָא שָׁמְעִי רַבָּנַן וּמַפְסְדִי לִי! אָמְרִי: הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ רַוְוחָא דְּקָא טָרֵיף לָקוֹחוֹת מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, מֵינָח נִיחָא לֵיהּ וְלָא אָמַר וְלָא מִידֵּי. הָכָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ רַוְוחָא, דְּסוֹף סוֹף שְׁטָרָא הָאִידָּנָא כְּתִיב, מַאי אִיכָּא – דְּקָטָרֵיף לָקוֹחוֹת? בִּשְׁטָר שֶׁנִּמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ לָא שָׁבֵיק. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן אַחַר מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – לֹא אָמַר כְּלוּם. מַאי טַעְמָא? כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – כְּמַאן דְּנָקֵיט שְׁטָרָא בִּידֵיהּ דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: וְלֹא מִשְׁנָתֵינוּ הִיא זוֹ? הוֹצִיאָה גֵּט וְאֵין עִמּוֹ כְּתוּבָּה – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּדַלַּאי לָךְ חַסְפָּא, לָא מַשְׁכַּחַתְּ מַרְגָּנִיתָא תּוּתַהּ. אָמַר אַבָּיֵי: מַאי מַרְגָּנִיתָא? דִּלְמָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן, דְּגֵט הַיְינוּ כְּתוּבְּתַהּ. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתוּבָּה, אִי נְקִיטָא כְּתוּבָּה – גָּבְיָא, אִי לָא – לָא גָּבְיָא. הֲדַר אָמַר אַבָּיֵי: לָאו מִלְּתָא הִיא דְּאָמְרִי, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתוּבָּה, אִי נְקִיטָא כְּתוּבָּה – גָּבְיָא, אִי לָא – לָא גָּבְיָא, אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין בְּמַאי גָּבְיָא? בְּעֵדֵי מִיתַת בַּעַל – לִטְעוֹן וְלֵימָא: פְּרַעְתִּיהָ. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, אִם כֵּן מָה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָן? אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: וְאַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין, דְּאִית לַהּ כְּתוּבָּה מְנָא לַן? אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הָאֵירוּסִין וּבֵין מִן הַנִּישּׂוּאִין – גּוֹבָה אֶת הַכֹּל, דִּלְמָא הֵיכָא דִּכְתַב לַהּ? וְכִי תֵּימָא: מַאי לְמֵימְרָא?! לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּאָמַר שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דִּכְתַב לַהּ, הַיְינוּ דְּקָא תָּנֵי גּוֹבֶה אֶת הַכֹּל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּלָא כְּתַב לַהּ, מַאי ״גּוֹבָה אֶת הַכֹּל״? מָנֶה וּמָאתַיִם הוּא דְּאִית לַהּ. וְאֶלָּא, מִדְּתָנֵי רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי: אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה, לֹא אוֹנֵן וְלֹא מִטַּמֵּא לָהּ, וְכֵן הִיא לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִטַּמְּאָה לוֹ. מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, מֵת הוּא – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ. דִּלְמָא דִּכְתַב לַהּ, וְכִי תֵּימָא: דִּכְתַב לַהּ, מַאי לְמֵימְרָא? מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. אֶלָּא אַבָּיֵי מִגּוּפַהּ דְּמַתְנִיתִין קָא הָדַר בֵּיהּ, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָה עָסְקִינַן, דְּגֵט הַיְינוּ כְּתוּבְּתַהּ, אַטּוּ גֵּט מָנֶה מָאתַיִם כְּתִיב בֵּיהּ? וְכִי תֵּימָא: כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמִגְבֵּא לַהּ בֵּיהּ כְּמַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ דָּמֵי, לִטְעוֹן וְלֵימָא פָּרַעְתִּי. וְכִי תֵּימָא דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: אִי פְּרַעְתַּהּ אִיבְּעִי לָךְ לְמִיקְרְעֵיהּ, אָמַר לַן: לָא שְׁבַקְתַּן, אָמְרָה: בָּעֵינָא לְאִנְּסוֹבֵי בֵּיהּ. וְכִי תֵּימָא אָמְרִינַן לֵיהּ: אִיבְּעִי לָךְ לְמִיקְרְעֵיהּ וּמִכְתַּב אַגַּבֵּיהּ, גִּיטָּא דְּנַן דִּקְרַעְנוּהּו לָא מִשּׁוּם דְּגִיטָּא פְּסוּלָה הוּא, אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּגְבֵּי בֵּיהּ זִמְנָא אַחֲרִיתִי. אַטּוּ כֹּל דְּמַגְבֵּי, בְּבֵי דִינָא מַגְבֵּי? מַתְנִי׳ מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה, וְשׁוֹבָרִין – הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: כְּתוּבִין הָיוּ, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא לִתְּנָן. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנִמְלַךְ שֶׁלֹּא לִתְּנָן, הָא אָמַר: ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה. וּרְמִינְהוּ: הַמֵּבִיא גֵּט, וְאָבַד הֵימֶנּוּ – מְצָאוֹ לְאַלְתַּר כָּשֵׁר, אִם לָאו – פָּסוּל. אָמַר רַבָּה, לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, כָּאן – בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּירוֹת מְצוּיוֹת. וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת – וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, קַשְׁיָא דְּרַבָּה אַדְּרַבָּה. דְּהָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דַּהֲוָה כְּתִוב בֵּיהּ בִּשְׁוִירֵי מָתָא דְּעַל רָכִיס נַהֲרָא. אָמַר רַב הוּנָא: חָיְישִׁינַן לִשְׁנֵי שְׁוִירֵי, וַאֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין בָּהּ, דִּלְאוּרְתָּא בָּעֵי מִינָּךְ רַב הוּנָא. נְפַק, דַּק וְאַשְׁכַּח. דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר. וְהָא בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דְּכִי מְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת דָּמֵי, וְקָא פָּשֵׁיט רַבָּה דְּיַחְזִיר, אַלְמָא אִי הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – אִין, אִי לָא – לָא. עֲבַד רַבָּה עוֹבָדָא בְּהָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי כִיתָּנָא דְּפוּמְבְּדִיתָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דִּמְזַבְּנִי כִּיתָּנָא וְהוּא שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ, אַף עַל גַּב דִּשְׁכִיחָן שְׁיָירָתָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דְּתָרוּ כִּיתָּנָא וְאַף עַל גַּב דְּהוּחְזְקוּ, דְּלָא שְׁכִיחָא שְׁיָירוֹת. רַבִּי זֵירָא רָמֵי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא וּמְשַׁנֵּי. תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, מְצָאוֹ לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. וּרְמִינְהִי: מָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לְאִשָּׁה. אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. קָתָנֵי מִיהַת בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לָאִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה! וּמְשַׁנֵּי: כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְכָאן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת. אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ דְּלָא נַהְדַּר, וְהַיְינוּ דְּרַבָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דְּלָא הוּחְזְקוּ לָא נַהְדַּר, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה. בִּשְׁלָמָא רַבָּה לָא אָמַר כְּרַבִּי זֵירָא, מַתְנִיתִין אַלִּימָא לֵיהּ לְאַקְשׁוֹיֵי. אֶלָּא רַבִּי זֵירָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה? אָמַר לָךְ, מִי קָא תָנֵי: הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה? דִּלְמָא הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, וּלְעוֹלָם כִּדְקַיְימָא לַן לְאַלְתַּר. לְמַאן דְּאָמַר לְרַבִּי זֵירָא בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבָּה סָבַר דְּקָתָנֵי כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵית דִּין עָסְקִינַן, וּבֵית דִּין כִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ – לֹא יַחְזִיר, לֹא הוּחְזְקוּ – יַחְזִיר. וְרַבִּי זֵירָא אָמַר לָךְ: מִי קָתָנֵי ״כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שֶׁנִּמְצְאוּ בְּבֵית דִּין״? ״כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין יַחְזִיר״ קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם דְּאִשְׁתְּכַח אַבָּרַאי. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי עֵדִים: מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִתְרְמִי שְׁמָא כִּשְׁמָא, וְעֵדִים כְּעֵדִים, קָא מַשְׁמַע לַן. רַב אָשֵׁי אָמַר, כְּגוֹן דְּקָא אָמַר: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. וְדַוְקָא בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, אֲבָל נֶקֶב בְּעָלְמָא – לָא. רַב אָשֵׁי מְסַפְּקָא לֵיהּ סִימָנִים אִי דְּאוֹרָיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אִירְכַס לֵיהּ גִּיטָּא בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַר: אִי סִימָנָא – אִית לִי בְּגַוֵּיהּ, אִי טְבִיעוּת עֵינָא – אִית לִי בְּגַוֵּיהּ. אַהְדְּרוּהּ נִיהֲלֵיהּ. אֲמַר: לָא יָדַעְנָא אִי מִשּׁוּם סִימָנָא אַהְדְּרוּהּ נִיהֲלִי, וְקָא סָבְרִי סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא. אִי מִשּׁוּם טְבִיעוּת עֵינָא אַהְדְּרוּהּ נִיהֲלִי, וְדַוְקָא צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנַן. אֲבָל אִינִישׁ דְּעָלְמָא – לָא. גּוּפָא: מָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לְאִשָּׁה. אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה מִיהָא יַחְזִיר לָאִשָּׁה. וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא כָּתַב לִיתֵּן בְּנִיסָן וְלֹא נָתַן לָהּ עַד תִּשְׁרֵי, וַאֲזַל בַּעַל זַבֵּין פֵּירֵי מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, וּמַפְּקָא לְגִיטָּא דִּכְתִיב בְּנִיסָן, וְאָתְיָא לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כֵּיוָן שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרְשָׁהּ שׁוּב אֵין לַבַּעַל פֵּירוֹת – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ לַבַּעַל פֵּירוֹת עַד שְׁעַת נְתִינָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כִּי אָתְיָא לְמִטְרַף אָמְרִינַן לַהּ: אַיְיתַי רְאָיָה אֵימַת מְטָא גִּיטָּא לְיָדְךָ. וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁטָרֵי חוֹב? דִּתְנַן: מָצָא שְׁטָרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר. וְאוֹקֵימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְווֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי וְקָא טָרֵיף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין. הָתָם נָמֵי לִיהְדַּר, וְכִי אָתֵי לְמִטְרַף נֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה אֵימַת מְטָא שְׁטַר חוֹב לְיָדָךְ! אָמְרִי, הָכָא גַּבֵּי גֵּט אִשָּׁה אָתֵי לוֹקֵחַ וְתָבַעה, אָמַר: הַאי דְּאַהְדְּרוּהּ נִיהֲלַהּ רַבָּנַן לְגִיטָּא, מִשּׁוּם דְּלָא תִּעֲגִין וְתֵיתִיב. הַשְׁתָּא דְּקָא אָתְיָא לְמִטְרַף – תֵּיזִל וְתַיְתֵי רְאָיָה אֵימַת מְטָא גִּיטָּא לִידַהּ. הָכָא גַּבֵּי שְׁטַר חוֹב לָא אָתֵי לוֹקֵחַ וְתָבַע, אָמַר מִדְּאַהְדְּרוּהּ נִיהֲלֵיהּ רַבָּנַן לִשְׁטַר חוֹב, פְּשִׁיטָא לְמַאי הִלְכְתָא אַהְדְּרוּהּ נִיהֲלֵיהּ – לְמִטְרַף הוּא, שְׁמַע מִינַּהּ קָמוּ רַבָּנַן בְּמִילְּתָא, וּמִקַּמֵּי דִּידִי מְטָא שְׁטָרָא לִידֵיהּ. שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מָצָא שְׁטַר שִׁחְרוּר בְּשׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה – יַחְזִיר לָעֶבֶד, אֵין הָרַב מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. בִּזְמַן שֶׁהָרַב מוֹדֶה מִיהָא יַחְזִיר לָעֶבֶד, וְאַמַּאי? נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא כָּתַב לִיתֵּן לוֹ בְּנִיסָן וְלֹא נָתַן לוֹ עַד תִּשְׁרֵי, וַאֲזַל עַבְדָּא וּקְנָה נִכְסִין מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, וַאֲזַיל הָרַב וְזַבְּנִינְהוּ וּמַפֵּיק לֵיהּ לְשִׁחְרוּר דִּכְתִב בְּנִיסָן, וְקָא טָרֵיף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר זְכוּת הוּא לָעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת רַבּוֹ לְחֵירוּת, וּכְאַבָּיֵי דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לֵיהּ, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חוֹב הוּא לָעֶבֶד שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת רַבּוֹ לְחֵירוּת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּכִי אָתֵי לְמִטְרַף אָמְרִינַן לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה אֵימַת מְטָא שִׁחְרוּר לְיָדָךְ. דְּיָיתֵיקֵי מַתָּנָה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזוֹ הִיא דְּיָיתֵיקֵי – דָּא תְּהֵא לְמֵיקַם וְלִהְיוֹת שֶׁאִם מֵת נְכָסָיו לִפְלוֹנִי. מַתָּנָה – כֹּל שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״. אַלְמָא אִי כְּתִיבָא ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״ הוּא דְּקָנֵי, וְאִי לָא – לָא קָנֵי?! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: אֵיזוֹ הִיא מַתְּנַת בָּרִיא שֶׁהִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, דְּלָא קָנֵי אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, כֹּל שֶׁכָּתוּב בָּהּ ״מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה״. טַעְמָא דְּלָא אָמַר ״תְּנוּ״. הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין. וּרְמִינְהוּ: מָצָא דְּיָיתֵקָאוֹת, אַפּוֹתֵיקָאוֹת וּמַתָּנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִין – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה! אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: לָא קַשְׁיָא, הָא בְּבָרִיא, וְהָא בִּשְׁכִיב מְרַע. מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: הָא אָמַר תְּנוּ נוֹתְנִין – בִּשְׁכִיב מְרַע, דְּבַר מִהְדַּר הוּא. דְּאָמְרִינַן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר: דִּלְמָא כַּתְבַהּ מֵעִיקָּרָא לְהַאי וְאִמְּלִיךְ וְלָא יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ, וַהֲדַר כַּתְבַהּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא וְיַהֲבַיהּ נִיהֲלֵיהּ – הַשְׁתָּא קָא הָדַר בֵּיהּ מֵהָהוּא דְּיַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ. אִי בְּמַתְּנַת בָּרִיא יַהֲבַהּ לֵיהּ – לֵית לֵיהּ פְּסֵידָא, דְּכִי נָפְקָא תַּרְתֵּי, בָּתְרָיְיתָא זָכֵי, דְּהָא הֲדַר בֵּיהּ מִקַּמָּיְיתָא. אִי בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע נָמֵי יַהֲבַהּ נִיהֲלֵיהּ, לֵית בַּהּ פְּסֵידָא – דְּבָתְרָיְיתָא זָכֵי, דְּקָא הָדַר בֵּיהּ מִקַּמָּיְיתָא. כִּי קָתָנֵי בְּבָרַיְיתָא: אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה – בְּבָרִיא, דְּלָאו בַּר מִהְדַּר הוּא, דְּאָמְרִינַן: דִּלְמָא כַּתְבַהּ לְהַאי מֵעִיקָּרָא וְאִמְּלִיךְ וְלָא יַהֲבַהּ לֵיהּ, וַהֲדַר כַּתְבַהּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא וְיַהֲבַהּ לֵיהּ – הַשְׁתָּא קָא הָדַר בֵּיהּ מֵהָהוּא דְּיַהֲבַהּ לֵיהּ וְסָבַר: מִהְדָּר לָא מָצֵינָא הָדַרְנָא בִּי, אֵימַר לְהוּ דַּאֲנָא לְהַאי יַהֲבִתַהּ, וְנַיהְדְּרוּ נִיהֲלֵיהּ כְּתָבָא, כִּי הֵיכִי דְּכִי מַפֵּיק הַאי כְּתָבָא, דְּקָדֵים זָכֵה בֵּיהּ הוּא. אֶלָּא אָמְרִינַן לֵיהּ אֲנַן: הַאי כְּתָבָא לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ לְהַאי. דִּלְמָא מִכְתָּב כְּתַבְתְּ, מֵיהָב לָא יְהַבְתְּ נִיהֲלֵיהּ, וִיהַבְתַּהּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא וְקָא הָדְרַתְּ בֵּיהּ. אִי לָא יְהַבְתַּהּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא וְקָא בָּעֵית דְּתִתְּבַהּ לְהַאי, כְּתֹב לֵיהּ הַשְׁתָּא כְּתָבָא אַחֲרִינָא וְיַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ, דְּאִי יָהֲבַתְּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא לֵית בַּהּ פְּסֵידָא, דְּקָדֵים זָכֵי. מַתְקֵיף לַהּ רַב זְבִיד: וְהָא אִידֵּי וְאִידֵּי דְּיָיתֵקָאוֹת קָא תָנֵי! אֶלָּא אָמַר רַב זְבִיד: הָא וְהָא בִּשְׁכִיב מְרַע, וְלָא קַשְׁיָא: הָא בֵּיהּ, וְהָא בִּבְרֵיהּ! דְּקָא אָמַר ״תְּנוּ״ נוֹתְנִין, בְּדִידֵיהּ דְּבַר מִהְדָּר הוּא, דְּאָמְרִינַן: אִי נָמֵי יַהֲבַהּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא לֵית בַּהּ פְּסֵידָא, דְּקַמָּא וּבָתְרָא – בָּתְרָא זָכֵי, דְּהָא הֲדַר בֵּיהּ מִקַּמָּא. כִּי קָא תָנֵי בְּבָרַיְיתָא: אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים, לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, בִּבְרֵיהּ. דְּאָמְרִינַן: דִּלְמָא כְּתַב אֲבוּהּ לְהַאי, וְאִמְּלִיךְ וְלָא יַהֲבַיהּ נִיהֲלֵיהּ, וּבָתַר אֲבוּהּ כְּתַב אִיהוּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא וְיַהֲבַהּ לֵיהּ, וְהַשְׁתָּא קָא הָדַר בֵּיהּ מֵהָהוּא. סָבַר: מִהְדָּר לָא מָצֵינָא הָדַרְנָא בִּי. אֵימַר לְהוּ דְּאַבָּא יַהֲבַהּ לֵיהּ לְהַאי, וְנִתְּבוּ לֵיהּ כְּתָבֵיהּ, וְנֵיזִיל וְנַפֵּיק מִינֵּיהּ דְּהוּא זָכֵי וְנִפְלוֹג בַּהֲדֵיהּ. הִלְכָּךְ אָמְרִינַן לֵיהּ אֲנַן: הַאי כְּתָבָא לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ לְהַאי, דְּדִלְמָא מִכְתָּב כַּתְבֵיהּ אֲבוּהּ מֵיהָב לָא יַהֲבַהּ לֵיהּ, וִיהַבְתֵּיהּ אַתְּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא וְקָא הָדְרַתְּ בֵּיהּ. אֶלָּא אִי קוּשְׁטָא קָא אָמְרַתְּ, דִּיהַב לֵיהּ אֲבוּךְ – זִיל אַתְּ הַשְׁתָּא כְּתֹב לֵיהּ שְׁטָרָא אַחֲרִינָא, דְּאִי נָמֵי לָא יַהֲבַהּ לֵיהּ אֲבוּהּ וּכְתַבְתֵּיהּ אַתְּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא – לֵית בַּהּ פְּסֵידָא, דְּקַמָּא וּבָתְרָא – קַמָּא זָכֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: מָצָא שׁוֹבָר, בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מוֹדֶה – יַחְזִיר לַבַּעַל. אֵין הָאִשָּׁה מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מוֹדֶה מִיהַת יַחְזִיר לַבַּעַל, וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא כָּתְבָה לִיתֵּן בְּנִיסָן, וְלֹא נָתְנָה עַד תִּשְׁרֵי, וַאֲזַלָה זְבֵנְתַּהּ לִכְתוּבְּתַהּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה מִנִּיסָן עַד תִּשְׁרֵי. וּמַפֵּיק לֵיהּ לְשׁוֹבָר דִּכְתִיב בְּנִיסָן, וְאָתֵא לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין! אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ: אִיתַאּ לְדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ – מָחוּל, וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא לֵיתַיהּ לְדִשְׁמוּאֵל, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁשְּׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. וְרָבָא אָמַר: אִי מִשּׁוּם שְׁטַר כְּתוּבָּה, חָיְישִׁינַן לִשְׁתֵּי כְתוּבּוֹת. וְאַבָּיֵי אָמַר, חֲדָא: לִשְׁתֵּי כְתוּבּוֹת לָא חָיְישִׁינַן. וְעוֹד, שׁוֹבָר בִּזְמַנּוֹ טָרֵיף. אַבָּיֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ. מַתְנִי׳ מָצָא אִיגְּרוֹת שׁוּם וְאִיגְּרוֹת מָזוֹן, שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִין, וּשְׁטָרֵי בֵירוּרִין, וְכׇל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר. מָצָא בַּחֲפִיסָה אוֹ בִדְלוֹסְקָמָא, תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת – הֲרֵי זֶה יַחְזִיר. וְכַמָּה אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת – שְׁלֹשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה – יַחְזִיר לַלֹּוֶה. שְׁלֹשָׁה הַלֹּוִין מִן הָאֶחָד – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה. מָצָא שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתָיו וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה טִיבוֹ – יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת, יַעֲשֶׂה מָה שֶׁבַּסִּמְפּוֹנוֹת. גְּמָ׳ מַאי ״שְׁטָרֵי בֵירוּרִין״? הָכָא תַּרְגִּמוּ שְׁטָרֵי טַעֲנָתָא. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד. וְכׇל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר. הָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ ״בִּשְׁוִירֵי מָתָא דְּעַל רָכִיס נַהֲרָא״. אֲמַר רַב הוּנָא: חָיְישִׁינַן לִשְׁנֵי שְׁוִירֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין, דִּלְאוּרְתָּא בָּעֵי לַהּ רַב הוּנָא מִינָּךְ. נְפַק דַּק וְאַשְׁכַּח, דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר. אֲמַר לֵיהּ רַב עַמְרָם לְרַבָּה: הֵיכִי פָּשֵׁיט מָר אִיסּוּרָא מִמָּמוֹנָא? אֲמַר לֵיהּ: תְּרָדָא, ״שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִין״ תְּנַן. פְּקַע אַרְזָא דְּבֵי רַב. מָר אָמַר: מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי פְּקַע. וּמָר אָמַר: מִשּׁוּם לַתַּאי דִּידִי פְּקַע. מָצָא בַּחֲפִיסָה אוֹ בִדְלוֹסְקָמָא. מַאי חֲפִיסָה? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֵמֶת קְטַנָּה. מַאי דְּלוֹסְקָמָא? אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: טְלִיקָא דְסָבֵי. תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת אוֹ אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה הוּא תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת? שְׁלֹשָׁה כְּרוּכִין זֶה בָּזֶה. וְכַמָּה הִיא אֲגוּדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת? שְׁלֹשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ קֶשֶׁר סִימָן. הָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁלֹשָׁה כְּרוּכִין זֶה בָּזֶה. אִי הָכִי, הַיְינוּ תַּכְרִיךְ? תַּכְרִיךְ כֹּל חַד וְחַד בְּרֵאשֵׁהּ דְּחַבְרֵיהּ, אֲגוּדָּה דִּרְמוּ אַהֲדָדֵי וּכְרוּכוֹת. מַאי מַכְרִיז, מִנְיָן? מַאי אִרְיָא תְּלָתָא אֲפִילּוּ תְּרֵין נָמֵי! אֶלָּא כִּדְאָמַר רָבִינָא: טִבְעָא מַכְרֵיז, הָכָא נָמֵי ״שְׁטָרֵי״ מַכְרֵיז. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה יַחְזִיר לַלֹּוֶה וְכוּ׳. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּמַלְוִין נִינְהוּ, מַאי בָּעוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי? דִּלְמָא לְקַיּוֹמִינְהוּ אָזְלִי? דִּמְקַיְּימִי. דִּלְמָא מִידָא דְסָפְרָא נְפֻל? לָא מְשַׁהֵי אִינִישׁ קִיּוּמֵיהּ בִּידָא דְסָפְרָא. שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד יַחְזִיר לַמַּלְוֶה וְכוּ׳. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּלֹוִין נִינְהוּ, מַאי בָּעוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי? דִּלְמָא לְמִכְתְּבִנְהוּ אֲזֻל? דִּכְתִיבִי בִּתְלָת יְדֵי סָפְרֵי. וְדִלְמָא לְקַיּוֹמִינְהוּ אֲזֻל? מַלְוֶה מְקַיֵּים שְׁטָרֵיהּ, לֹוֶה לָא מְקַיֵּים שְׁטָרֵיהּ. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת – יַעֲשֶׂה מָה שֶׁבַּסִּמְפּוֹנוֹת. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: סִמְפּוֹן הַיּוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי מַלְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בִּכְתַב יָדוֹ – אֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׂחֵק, וּפָסוּל. לָא מִבַּעְיָא כָּתוּב בִּכְתַב יַד סוֹפֵר, דְּאִיכָּא לְמֵימַר סָפְרָא אִתְרְמִי לֵיהּ וּכְתַב, אֶלָּא אֲפִילּוּ כָּתוּב בִּכְתַב יָדוֹ פָּסוּל. סָבַר דִּלְמָא מִתְרְמֵי וְאָתֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְקָא פָרַע לִי, דְּאִי לָא יָהֵיבְנָא לֵיהּ לָא יָהֵיב לִי זוּזֵי, אֶכְתּוֹב אֲנָא דְּכִי אַיְיתַי מַיְיתֵי לִי זוּזַי אֶתֵּן לֵיהּ. תְּנַן: אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת, יַעֲשֶׂה מָה שֶׁבְּסִמְפּוֹנוֹת. כִּדְאָמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין, הָכָא נָמֵי שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין. תָּא שְׁמַע: נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ – שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶם פְּרוּעִין! כִּדְאָמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין, הָכָא נָמֵי שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין. תָּא שְׁמַע: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצָאנוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ״. אָמַר רַב סָפְרָא: שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִין. תָּא שְׁמַע: סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו. אֵימָא ״יִתְקַיֵּים מֵחוֹתְמָיו״! דְּשָׁיְילִינַן לְהוּ לְסָהֲדִי אִי פָּרוּעַ אִי לָא פָּרוּעַ. תָּא שְׁמַע: סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – כָּשֵׁר. מַאי עֵדִים? עֵדֵי קִיּוּם. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְשֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים – פָּסוּל. מַאי ״אֵין עָלָיו עֵדִים״? אִילֵּימָא דְּלֵיכָּא עִלָּוֵיהּ עֵדִים כְּלָל, צְרִיכָא לְמֵימַר דְּפָסוּל?! אֶלָּא לָאו עֵדֵי קִיּוּם. גּוּפָא. סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו. אֵין עָלָיו עֵדִים וְיוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ, אוֹ שֶׁיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת – כָּשֵׁר. יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ, דְּהָא הֵימְנֵיהּ מַלְוֶה לְשָׁלִישׁ. יוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת נָמֵי, דְּאִי לָאו דִּפְרִיעַ לָא הֲוָה מַרַע לֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁנַיִם אוֹחֲזִין

39 קידושין פתח ↗

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּבֵי תְרֵי אָמְרִי: ״אִישְׁתְּבַאי״ וּבֵי תְרֵי אָמְרִי: ״לָא אִישְׁתְּבַאי״ – מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָנֵי, סְמוֹךְ אַהָנֵי!

« שיטה מקובצת על כתובות ט״ו ×¢×´×‘ שיטה מקובצת על כתובות י״ז ×¢×´× »