שיטה מקובצת על כתובות ק״ח

1 בשלמא שוקל לו שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פי' באדר היו גובין השקלים כדי שיהיו כולם מגיעין ללשכה קודם ר"ח ניסן כדי שיהיו כל קרבנות הצבור הבאין מר"ח ניסן ואילך באין מתרומה חדשה כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה והיו תורמין בשלש קופות וכתוב בהן אב"ג לידע איזו מהן נתרמה א' מפני שמצוה בראשון וב"ד היו תורמין אותן על כל ישראל בין על מי שהגיע שקלו ללשכה בין על מי שלא הגיע כדי שיהיה לכל ישראל חלק בקרבנות ואין לתמוה למה היו עושין זה דכל המקדיש אדעתא דבי דינא מקדיש ותנאי ב"ד הוא שיהו השקלים עולין על כל ישראל כדי שיתכפרו כולם והיינו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי כו'. פי' לא מבעיא על מי שאבד שקלו שהגיע ללשכה אלא אפי' על הגבוי שבא לידי הגזבר ונאבד קודם שהגיע ללשכה ולא מבעיא על זה אלא אפי' על העתיד לגבות שעדיין לא נגבה כל עיקר ולפום הכי קתני גבי המודר הנאה מחברו בשוקל לו שקל דכיון דבלאו הכי תורמין ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני ליה ולא מידי מאי אמרת שהוא חסור מצוה ונמצא שזה פורע בעבורו מהנהו האי לאו הנאה מקריי' דכיון שנתכפר מן הקרבן שהיה עליו לחיוב בעבור מה שעשה שאבדו לא חיסר מצוה לא מקרייא הנאה כדקי"ל המודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו. ובפרושי הרב רבינו יהונתן מצאתי בדרך אחרת בשלמא שוקל לו שקלו דתנן אין תורמין על האבוד כו' הכא נמי גבי המודר מחברו דקתני שוקל לו שקלו משכחת לה כגון שאבד שקלו של מודר ולא נודע לו אלא לאחר שהורמו שלש' תרומות על שלש' פרקים כדאמרינן אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו חייב באחריותן ואם משהורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותה והכא כיון שלא נודע לבעלים לאחר שנתרמה תרומה נמצא שזה האחר ששוקל תחתיו לא מהני ליה מידי שהרי המודר לא היה חייב ודברים הללו צריכין לעיין בסוגיא דפרק הזהב. תלמידי רבינו יונה: וז"ל רש"י במהדורא קמא בשלמא שוקל את שקלו איכא לאוקמי דכגון דלא מהני ליה ומצוה בעלמא קא עביד דיהב שקל שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות כדתנן תורמין את הלשכה על השקלים שהובאו לידי שלוחי ב"ד ונאבדו קודם שבאו בלשכה. ועל הגבוי שגבום שלוחי ב"ד ועדיין לא הגיע שליח לשם. ועל העתיד לגבות כי היכי דלהוי לכולהו חלק וכפרה לקרבנות הבאין מאותן תרומות ה"נ מוקמינן לה כגון שנאבד שקלו ולא נודע לו עד שהורמו ג' תרומות של ג' פרקים כדאמרינן התם אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותו הלכך לא מהני מידי דבלאו הכי מתכפר ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל תורמין על האבוד פירש"י על האבוד בדרך ועל הגבוי שהוא בדרך שלא הגיע לכאן ועל העתיד לגבות שעדיין ביד הבעלים ואם לא נגבית לאחר מכאן והקשו בתוס' דהא גבוי עדי' מאבוד וכ"ת דזו ואצ"ל זו קתני אין לך לומר העתיד לגבות דהא גבוי עדיף מניה וה"ל לא זו אף זו ועוד דלישנא דמה שעתיד לגבות לא משמע כפי' רש"י ועוד דמה סברא היא שיהא לן חלק בקרבנות חנם לכך פירשו ז"ל על האבוד שבא ללשכה ואבד ועל הגבוי שבא לידי גבוי ואבד ועל העתיד לגבות שהיה ביד השלי' ונאבד ולא זו אף זו קתני ויש שפירש על מה שעתיד לגבות אחר החג שכבר תרמו את הלשכה לשנה זו בג' פרקים שתורמין דהיינו בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ומה שיתנו מכאן ואילך לא יהא אלא כשיירי לשכה ואין קונין בו קרבנות אלא לחומות העיר ומגדלותיה הבאין משירי לשכה והשתא ה"ק אע"פ שלא היה בא לקרבנות יש לו חלק בקרבנות עם שאר אחיו ונכון ומ"מ מדפרכינן הכא בשלמא שקל לו שקלו כדתנן משמע בעיקר הדין שהוא כדברי רש"י שאע"פ שלא נגבה כלל יש לו חלק בקרבנות והיינו דלא חשיב פורע חובו אלא שלפי הפי' האחרון יבא בטוב ע"כ. והקשו בתוס' עוד על פרש"י דלא הוה ליה למתני אלא ועל העתיד לגבות ותו לא דהוי אבוד וגבוי בכלל ויש לתרץ דאיברא דאפי' שלא נגבה לבסוף תורמים על צד הדחק כדי שיזכו כל ישראל ומיהו אבוד וגבוי נפיש זכותיה ומ"ה נמי בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו כו' שוקלין ומביאין אחרים תחתיהם כדי לזכות במצוה גמורה כנ"ל:

2 ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה כו'. פירוש וכיון דמדעת דבעל אבידה יהיב ליה לא מתהני מודר הנאה מניה ואי משום דטרח אבתריה כיון דמצוה דנפשיה עבד לא חשיבא הנאה למוכר הרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזיר אבדתו של זו שהוא מותר אבל אסור ליתן לו ממון של צדקה כדמוכח בההיא דהיו באין בדרך ולא אמרינן מצוה דנפשיה עביד כיון דממונא דדידה יהיב ליה וכבר פירש' בארוכה בנדרים בס"ד. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי הרבינו יונה ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד כלומר על מחזיר מוטלת המצוה וחובה עליו לקיימה ולא ניחוש להנאת האחר דכי קא מתהני אידך ממצוה קא מתהני ודוקא להחזיר לו האבדה הוא מותר מפני שאין המחזיר יכול לקיים ואם ירצה יוכל לתת אחרים ולקיים המצוה עמהם ע"כ. וז"ל הר"י מטראני מצוה קא עביד פי' ואע"פ שהוא נהנה הוא יכול לומר אני איני מתכוין להנאתי אלא לקיים מצות בוראי ע"כ: הא קא משתרשי ליה כלומר הא קא מרווח ליה דלא פרע ליה דאי הוה מסדר ב"ח עליה וגבי חובו מניה הא מני חנן היא ובחוב כה"ג מיירי שהלך למדינת הים והלך א' ופרנס את אשתו והלך זה ופרע את חובו למפרנס דלא אהני ליה מידי דלא מחייב לשלומי כחנן. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פירש כן דכתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא מני חנן היא פרש"י דכיון דאלו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מתנה לאו הנאה היא ואין לשון זה ברור דנהי דבדיעבד פטור לפי שלא עשה על פיו למה לא תהא חשובה הנאה. ויש לומר משום דהא אשכחן בעלמא שהיורד לשדה חבירו והשביחה חייב לתת כא' מאריסי העיר ואע"פ שלא התנה וא"כ מאי שנא מפורע חובו אלא ע"כ טעמא דמלתא משום דהיורד לשדה חברו שבחו וחדושו ניכר מה שאין כן בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה זה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פיטור' שבח שאינו ניכר הוא ואפשר דבלאו דידיה לא מטי ליה הזיקא והיינו דקרי ליה בנדרים מבריח ארי מנכסי חברו וזהו מה שאמר בירושלמי דאמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי משכונא ולא סוף דבר מן הטעם ההוא בלבד דהא מלתא דלא שכיחא הוא וכל שכן דאיתיה להאי דינא בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי אלא עיקר הטעם מה שאמרו שאין שבחן ניכר וברור וכי מתהני ליה מנכסיו מדידיה מתהני דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואפילו מאן דאמר למפרע הוא גובה זהו כשגבאו בסוף מעתה מן הטעם הזה יש לומר דבמודר הנאה לא חשיב מהני וזה ברור ונתקיים דברי רש"י אלא שלשונו קצר כמנהגו הטוב ע"כ: ותלמידי רבינו יונה כתבו דהפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי מפני שיכול לומר לו הוא היה מוחל לי כדכתיבנן במתני' הכא נמי לא דיינינן ליה הנאה שיוכל לומר שהוא לא היה פורע לו חובו המלוה היה מוחל לו וא"ת ומ"מ הרי מהנה אותו שלא יתביי' ממנו שאם לא היה בעבור זה היה מתביי' שלקח בהלואה ואינו משלם וגם לא יצטרך לפייסו שימחול לו. י"ל דכיון שהוא לא צוה לו שישלם בעבורו ואפשר שהחוב לא היה בא לידי גוביינא לעולם כי שמא האחר היה מניח לו לא דיינינן ליה הנאה דכל היכא דלא מחייב מדינא לא הוי אלא גרם הנאה בעלמא צ"ע בחוב שעל משכון היאך יהיה הדין גבי מודר ורבינו יעקב היה אומר שלא אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי אלא גבי מפרנס אשת חברו שלא מדעתו מפני שיכול לומר לו היא היתה דוחקת עצמה ועושה ואוכלת אבל בפורע חובו של חברו שלא מדעתו לא ופירש דמאי דאמרינן הכא הא מני חנן היא דאמר הניח מעותין על קרן הצבי ה"ק הא דקתני בנדרי' דהנודר הנאה פורע לו חובו לאו בכל חוב קאמר אלא בחוב דאיירי ביה חנן במתני' מיירי כגון שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דבכה"ג מותר כיון שהבעל לא צוה לו אבל בחוב אחר דעלמא אסור ואין זה נכון דבהדיא משמע בירוש' דחנן בין במפרנס אשת חברו בין בחוב אחר ס"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ופי' ר"י היינו כפי' רש"י במהדורא קמא וכדכתי'. והר"י מטראני כתב וז"ל הא מני חנן היא פי' ואע"ג דמטי ליה הנאה מיניה דהוי מיפצי ליה מבעל חובו כיון דשלא מדעתו עבד ואי בעי לתובעו בדין לא מצי תבע ליה ולאפוקי מיניה בדיניה שריא דודאי אי הוה מצי תבע ליה בדינא ולא קא תבע ליה הוה ליה כאילו יהיב ליה מתנה ואסור אלא דכיון דלא מצי תבע ליה בדינא שרי והכי נמי אמרי' התם מקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדות ומתירם לאכל בקדשי' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיה דאע"ג דמטי ליה הנאה מיניה כיון דשלא מדעתו קא עביד ולא מצי תבע ליה בדינא שרי ואין אנו צריכין עכשו לומר ששוקל לו את שקלו דטעמא משום דתורמין על האבוד ונמצא שלא ההנהו אלא אע"ג דההנהו כיון דלאו מדעתיה קא עביד ואינו יכול לתובעו בדין כחנן שרי ע"כ: שלוה ע"מ שלא לפרוע פרש"י שלא לפרוע עד שירצה ולא יכול הנושה ללחצנו ויפה כיון דאי שלא לפרוע כלל אין כאן חוב ומיהו כיון שאינו יכול לכופו ס"ד דלא חשיב מהני כלל הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא אפילו תימא כרבנן דאמרי חייב אע"פ שלא אמר לו הלויני וגבי שאר חוב נמי לשלם וכי מחיל ליה אסור במודר הנאה והא דקתני הכא פורע לו את חובו במלוה על מנת לפרוע כגון שהלוהו חבירו ואמר ליה אי פרעת פרע' ואי לא תבענא ממך בדינא והלך זה ופרע אותו חוב דמאי קא מהני ליה הא לא הוא מצי מלוה לכופו ההוא חוב ע"כ:

3 כיסופא מי לית ליה ק"ל וכי משום סילוק כיסופא חשיבא הנאה להאסר במודר הנאה וי"ל כיסופא מי לית ליה הא ודאי כ"ש דמכסיף וחשיב כמשעבד ליה טפי ומפרעיה ולמאן דאמר דפרע חובו בעלמא חשיב מהני לפי שפוטרו משעבודו הא נמי פוטרו משעבודו וחשוב מהני ומיהו אנן כחנן קי"ל שאף פורע חובו פטור ואפילו במלוה שיש עליה משכון ואף לב"ח דוחק כמו שהביאו ראיה מן הירושלמי. הריטב"א ז"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא כיסופא מי לית ליה דהא מכסיף מבעל חובו שהלוהו ואינו פורע לו והנאת כיסופא מיהא הוא דמהני ליה אבל בחוב דפרנסת אשתו לית ליה כיסופא כלל הואיל ושלא מדעתו פרנס ע"כ: מתניתין בזמן שהנכסים מרובים כו' פירוש אם היו הנכסים מרובים כשיעור שנאמר אין כח לבנות לומר לבנים הרי אנו מוציאין לעצמינו מזונות עד שנבגור והשאר יהיה לכם אלא כל הנכסים עומדים בחזקת הבנים ונושאין ונתנין ומתעסקי' בהם ואין לבנות עליהם אלא מזונות דבר יום ביומו וכך משמע הבנות ירשו כלומר הרי כל הנכסים בחזקת הבנים ואם הי' הנכסים מועטים מזה השיעור נוטלות הבנות מזונות מעצמן עד שיבגרו והשאר יתנו לבנים ואח"כ ישאלו על הפתחים ובעינן בפ' מי שמת וכמה הם מרובים כו' אמר שמואל כל שיזונו אלו ואלו עד שיבגורו אתמר נמי כי את' רבין וכו' הר' ישעיה מטראני ז"ל: הבנות יזונו כו' יש לפרש דלכך האריך ותני הבנות ולא קצר התנא למתני הבנים ישאלו על הפתחים בלחוד משום דמילת' בטעמא קאמר משום דהבנות יזונו בתקנת חכמים לפי שאין דרכן של בנות שישאלו על הפתחים לכך הבנים ישאלו על הפתחים ואפשר דלכך כתב רש"י הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים תקנת חכמים היא פי' הכין תקינו רבנן לפי שאין דרך הבנות לחזר על הפתחים וא"ת א"כ מאי מהדר להו אדמון בשביל שאני זכר כו' אה"נ דהכי תקין רבנן לפי שדרך הבנים לחזור על הפתחים ואין דרכן של הבנות וכדכתי' וי"ל דקא מתמה אמאי יפסידו לגמרי נימא דיזונו אלו ואלו ולא נגרע בה הזכרים כל כך ולכך כתב רש"י הפסדתי בתמיה פירוש התמיה הוא על ההפסד לגמרי וכדכתיב' כנ"ל:

4 אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי כו'. ואע"ג דאמרינן לקמן כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני כו' ודרכינו לדקדק בכל מקום שאין דרכן של תוספות לפסוק הלכה. ועוד יש לדקדק הכא שתפסו התוס' בלשון אדמון ועיקר שקלא וטרי' דידהו במאי דקאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ונראה דקשיא להו שאין דרך התנאים לחלוק בענין כזה לו' הטע' ולא הדין לפליגו בהו וה"ל לאדמון להזכיר הדין ולא הטעם שדרך התנא לומר הדין והאמורא לפרש הטעם ובמאי דאסיקו התוספות ניחא דאדמון לאפלוגי אתא ככתוב בתוס' והביאו ראיה התוספות לדבריהם דלית הלכתא כאדמון מדאמר רב אשי אמר ר' יוחנן עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסים מועטין ויש לדחות דהכי קאמר כבת אצל אחין אליבא דרבנן אבל לאו דסבירא ליה הכי ומיהו מהא דאמרי' יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים כו' היא ראיה גמורה דסתמא דתלמודא כרבנן סבירא ליה ולכן כתבו התוספות דאדמון לאו לאפלוגי אתי. ואין להקשות דדילמ' אדמון לאפלוגי אתי ורבן גמליאל קאי אעיקר מילתא אלא ה"ק רואה אני כו' דאיכא לאתמוהי קצת אבל לא דס"ל לרבן גמליאל כוותי' דהא באידך משנה קאמר נמי רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ואגופא דמלתא דאדמון קאי הלכך ע"כ אית לן למימר דאדמון גופיה לאו לאפלוגי אתא ולישנא דאדמון נמי דייקא הכין דקאמר טעמא ולא דינא וכדכתיבנא כנ"ל. והריטב"א כתב דאין פירוש התוספות נכון שאם אינו חולק מזה שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון מפני תמיהתו בלבד אלא ודאי פליג ולית הלכתא כוותיה אלא כסוגייא דפ' מי שמת ואי משום כללא דלקמן כבר אמרו דאין סומכין על הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וסוגיא דהתם עדיפא מההוא כללא ע"כ: גמרא מאי קאמר קצת קשה מאי בעי והא שפיר קאמר בשביל שהוא זכר והוא יורש בנכסי' מן התורה הפסיד. וי"ל דמדכינה הדבר לעצמו וקאמר בשביל שאני זכר ולא קאמר בשביל שהוא זכר הפסיד אלמא דאיכא יפוי כח יתירא כשהוא הזכר מזכרים אחריני ולכך פריך מאי קאמר פי' דמה יפוי כח הוא שיש לו מכח אחרים וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכתב וז"ל מאי קאמר אם בשביל שאני זכר הפסדתי משמע אם בשביל שאני זכר וכחי יפה הפסדתי ומהו יפוי כחו. ובמהדורא קמא כתב וז"ל מאי קאמר אדמון דאמר בשביל שאני זכר כו' ע"כ דוק ותשכח. והיינו דמשני אביי בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה כו' ורבא ס"ל דהכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין ויפו כחי החכמים כולו האי דאמרו הבנים ירשו כו' פי' והבנות יורשות מתחתיהן למזונות וכדכתי' הפסדתי בנכסים מועטים שישאלו על הפתחים ויפסידו לגמרי דלכל הפחות נימא שיהיו כלם שוים ואביי ס"ל דלא מיקרי יפוי כח מה שהבנים יורשים דחכמים תקנו לבנות תקנה אלימתא ויפוי כחם טפי ורבא ס"ל דכיון דחזינן דבנכסים מרובים לא יפו אלא כחן של הבנים לומר דהבנות יזונו מתחת יד הבנים וכדכתי' מעתה אף בנכסים מועטים לא גריעי כח הבנים כולי האי אלא כלם שוים וכדכתיב' והא דקאמר בשביל שאני כו' פי' אני שיש לי נכסי' מרובים ויפה כחי בהם הפסדתי בנכסים מועטים ולאו דפריט לנפשיה טפי מלאחריני אלא לרמוזי הנכסים מרובים ואי הוה קאמר בשביל שהוא זכר הוה משמע דיפוי כחו משום דיור' ד"ת וזה אינו יפוי כח דכבר באו חכמים ויפו כח הבנות והלכך לא פריך מידי כנ"ל:

5 ה"ג אמר ליה רבא אלא מעתה מאן דאית ליה תרי בני חד עסיק באורייתא וחד לא עסיק. רש"י במהדורא קמא. ובספרינו לא גרסי' הכי אלא ה"ג אמר ליה רבא מאן דעסיק בתורה ירית מאן דלא עסיק בתורה לא ירית. ויש לפרש דהכי קאמר אטו היכי נימא דמאן דלא עסיק בתורה לא ירית כלל והרי התורה לא חלקה בהכי כלל מעתה כיון דאין התמיהה אלא אמאי דשמעי' דמאן דלא עסיק בתורה לא ירית כלל הלכך לא תיקשי מההיא דפרק נערה דאיברא דעדיף כח העוסק בתורה מיהו מתמהינן דהיכי מצי למימר דהיכא דלא עסיק בתורה לא ירית כלל והתוספו' לא פירשו כן אלא התמיה הוא אמאי דאמרי' דעוסק בתורה ירית פי' היכי מחלקי' כלל בין מאן דעסיק בתורה למאן דלא עסיק דאין ליפות כח העוסק בתורה בזה כלל ולכך קשיא לה מההיא דפרק נערה דוק ותשכח כנ"ל: מתני' והודה בקנקנים וא"ת פתח בכד וסיים בקנקן ואין לומר דכד היינו כדי יין וכדי שמן וקנקנים הייינו קנקני מים דא"כ היינו טענו חטים והודה לו בשעורי' ממש ולא מתרצא סוגיא דשמעתא בהכי כלל. וי"ל דקנקנים קרי כשהם רקים וכדים מקרו כשהם מלאים שמן וזהו שכתב רש"י והודה לו בקנקנים רקים בלא שמן ודוק כנ"ל: ה"ג וחכמים אומרים אין זה הודאה ממין הטענה דבאותו מין שכופר לו אינו מודה לו כלל ובקנקני' דקא מודה להו בהו לא כפר ליה ולא מידי הלכך לא הויא הודאה מקצת הטענה דבעינן הודאה ממין הכפירה ושמן לחוד וקנקני' לחוד ותרי מיני נינהו. רש"י במהדורא קמא:

6 גמרא ש"מ לרבנן טענו חטים כו'. הקשו בתוס' דמאי פריך לרב נחמן מדרבנן הא איכא אדמון דקיימא לן כוותי' ואין לתרץ דהכי פריך דאם כן לימא הלכה כאדמון ואמאי אמרה מימרה באפי נפשיה דא"כ אמאי קאמר לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן הא לר' חייא בר אבא נמי איכא לאותובי' הכין לפסוק להדיא כרבנן ותירצו בתוספו' דמכולהו פריך דמשמע דאדמון מודה בחיטים ושעורים דמפטר' דמדלא נקט חטים ושעורים אלא נקט כדי יין ושמן דכרימון בקליפתו דמי כדבעי למימר קמן רב שימי בר אשי וקשה קצת דא"כ אמאי קאמר תלמודא ש"מ לרבנן כו' יקשה אפי' מאדמון וממילא משמע דמדרבנן נמי הויא תיובת' וי"ל דאי הוה פריך הכי הוה משנינן דבכל גוונא קא מחייב אדמון ואפילו בחטין ושעורים וכדרב נחמן אבל השתא פריך דכיון דרבנן פטרי אפילו בכדי יין אין לנו לאפושי פלוגתא בינייהו והלכך יש לנו לומר דאדמון נמי קאמר דחייב היינו בכדי יין בלחוד אבל בחטים ושעורים מודה דפטור דכל מאי דמצינן לקרב הסברות עדיף טפי ומ"ה נקט רבנן בתיובתיה כנ"ל. אבל אכתי קשיא ליה להריטב"א דלקמן הוא דחדית רב שימי טעמא דרימון בקליפתו משמע דלעיל מיהא לא אסיק אדעתין לחלוקי בהכין כלל. ותירץ הוא ז"ל לעיקר קושיין דמשמע לן השתא דלכ"ע אמרה רב נחמן והתוס' כבר תירצו בלשונ' מאי דקשיא ליה להריטב"א ז"ל דוק ותשכח: וז"ל רש"י במהדורא קמא ש"מ לרבנן דפטרי טענו חיטים ושעורי' והודה לו באחד מהן פטור דהיינו דומיא דטענו כדים ושמן והודה בכדים חייב דקטעין ליה חטים ושעורים בהדי הדדי כי מודה ליה בחד מינייהו הויא ליה הודאה ממין הטענה ואע"ג דלא הויא הודאה ממין הכפירה והיכא דטענו חטים והודה לו בשעורים ואע"ג דמודה מקצת הטענה הוא דחטים שוין יותר משעורי' פטור משום דבמ' שטענו לא הודה לו ולאו הודאה ממין הטענה הוא ומדרבנן דבעו במתני' הודאה ממין הכפירה הויא תיובתא לשמואל דלא בעי הודאה ממין הכפירה ע"כ משמע דפליג אשיטת התוס': בטוענו מדה שלא הפקיד לו כדים וטען מלא עשר כדין שמן הפקדתי אצלך והלה אומר כדים הפקדת לי ולא שמן והלה לא טענו כלום מעולם הלכך כי מודה ליה בקנקנים לאו הודה ממין הטענה הוא ואהכי פטרי ליה רבנן משבועה. רש"י במהדורא קמא: אי הכי מאי טעמא דאדמון הקשו בתוס' מאי קשיא דהא ר"ג נמי אית ליה דטענו חטים והודה לו בשעורים חייב ותירצו דמשום דרב נחמן פסק לשם הלכה כרבנן דפטרי ואנן קי"ל הלכה כאדמון לפום כללא דלקמן מסתמא ואם כן מאי טעמא יהבי' לאדמון דלא פליג עליהו דרבנן. לשון הריטב"א ז"ל ונראה דהכי פריך מאי טעמא דאדמון דכיון דאוקמת לה בטוענו מדה אם כן טעמיה דאדמון דקאמר הואיל והודה במקצת הטענה לא ברירא ומה זו הטעם והא לא הודה במקצת הטענה כלל. ומיהו רש"י כתב לעיל במהדורא קמא דטענו חטים והודה לו בשעורים חשיב הודאה במקצת הטענה. ותלמידי רבינו יונה כתבו וא"ת מנא לן שאם טענו חטים והודה לו בשעורים ס"ל לאדמון דפטור דילמא ס"ל כרבן גמליאל דמחייב י"ל מדקאמר אדמון הואיל והודה ממין הטענה ולא אמר הואיל והודה במקצת משמע דס"ל לאדמון דלא מחייב אלא כשתבע לו שניהם והודה לו באחד מהם דאשתכח דהודה ממין הטענה אבל היכא שתבע לו דבר אחד והוא הודה לו באחר לא מחייב מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ובמשניות שלנו גרסי' אדמון אומר הואיל והודה במקצת הטענה מיהו הר"י מטראני גריס כגירסת רבינו יונה הואיל והודה ממין הטענה כו' והכין איתא בנוסחי עתיקי ודוק: אמר רבא דכ"ע אדמון ורבנן יש לי בבורך בור שלתח' כד של שמן דהיו טחין אותה בסיד והיה יורד שם השמן מן הכד וזה אומר אין לך אצלי אלא כדים בכה"ג ודאי מודים כ"ע דפטור דשמן קא טעין ליה קנקנים לא טעין ליה ומה שטענו לא הודה לו או שאמר לו מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך במשמע ולא כדים עצמן וזה אומר כדים יש לך אצלי ולא שמן כ"ע לא פליגי דפטור. רש"י במהדורא קמא: קנקנים לא קא טעין ליה לכך האריך וקאמר האי לישנא יתירא לומר דגריע האי מטענו חטים והודה לו בשעורים דהתם מצי למימר טענתי לו חטים ושוב היה בדעתי לטעון שעורים וזה שהודה בשעורים חשיבא מקצת הטענה וממין הטענה אבל זה שדקדק לומר מלא עשרה כדי שמן כו' הוה ליה כמאן דאמר שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכ"ע פטור ואפשר דאפילו רבן גמליאל דמחייב בטענו חטים והודה לו בשעורים מודה הכא דפטור והיינו דאמרי דכ"ע כו' ורש"י במ"ק נדחק לומר דכ"ע אדמון ורבנן ובמ"ב לא כ"כ אבל כתב קנקני' לא טעין ליה וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא ע"כ ודייק כדכתיבנא דו"ק: עשרה כדים מלאי שמן יש לי בידך והודה לו זה בקנקנים כ"ע לא פליגי דחייב דהיינו כחטים ושעורים והויא ליה כהודאה ממין הטענה וכשמואל כי פליגי דאמר ליה עשרה כדי שמן סתמא דלא אמר ליה לא מלא ולא מלאים אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וכמאן דאמר ליה כדים מלאים שמן דמי דמשמע נמי כדים ושמן והוה ליה כטוען את חברו חטים ושעורים והודה באחד דחייב ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאמר סתמ' הכי משמע מלא עשר' כדים יש לי אצלך ולא קנקנים וזה אומר קנקנים ולא שמן ומה שהודה לו לא טענו שהרי שמן בלא קנקנים טענו בפני ב"ד ואפילו אי הדר ופשיט ליה למילתיה ואמר קנקנים ושמן טענתי לו לא משגיחינן ביה דאמרי' ודאי שמן בלא קנקנים טענו והשתא הוא דקא הדר ביה ואינו טוען וחוזר וטוען ופטור דבעינן הודאה ממין הכפירה. רש"י במהדורא קמא: והקשה הר' יונה דהכא קאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון מטעם יש בלשון הזה לשון קנקנים ובמסכת שבועות שמעינן ליה לר"ג דאמר דאפילו לא יהיה ממין הטענה כלל אלא שטענו חטים והודה לו בשעורים חייב ותירץ דודאי ס"ל לר"ג שאפילו לא תבעו אלא שמן לבדו והודה לו בקנקנים דחייב ומאי דאמר רואה אני את דברי אדמון לא בא לומר שבענין זה בלבד היה הוא מחייב אלא הכי קאמר בזה שחולקין אדמון וחכמים רואה אני את דברי אדמון דמחייב אבל לדידי אפילו ביותר מזה חייב שאפילו לא יהיה הודאה ממין הטענה חייב עוד תריץ דנפקא מינה לענין הודאה שאם הודה לחבירו בעשרה כדי שמן חייב לתת לו השמן והקנקנים ולפיכך אמר רבן גמליאל רואה את דברי אדמון דאמר יש בלשון הזה לשון קנקנים לאשמועינן דינא לגבי הודאה דאע"ג דלדידיה אם לא יהיה בלשון הזה לשון קנקנים חייב דלא בעי הודאה ממין הטענה אפילו הכי פסק דיש בלשון הזה לשון קנקנים להודיענו דין א' שאם הודה לחבירו בכדי שמן חייב לתת לו השמן והקנקנים כדכתיבנא ע"כ. ועיין בהגהת אשר"י ולמאי דפרישנא לעיל דאפילו למאן דאמר טענו חטים דפטור ניחא דלרבנן דס"ל אין בלשון הזה לשון קנקנים הוה ליה כאלו קאמר להדיא שמן יש לי בידך ולא קנקנים וכי הודה לו בקנקנים אפילו ר"ג דקאמר טענו חטים והודה לו בשעורים חייב הכא מודה דפטור דשניא דחטים ושעורים דלא טעין מעיקרא להדיא חטים ולא שעורים ואיכא למימר דשוב הוה טעין נמי על השעורים ושפיר מקריא מודה מקצת אי נמי לדמי השעורים אסיק שמייהו חטים דמשמע ליה מה לי חטים מה לי שעורים סוף סוף כל כך דמים הוא חייב לי ולכך הקריא שפיר ממין הטענה אפילו כי פריך להדיא חטים ולא שעורים אפילו רבן גמליאל יודה דלהכי קאמר רואה אני את דברי אדמון לאפוקי מדרבנן דאמרי דאין בלשון הזה לשון קנקנים אלא יש בלשון הזה לשון קנקנים פי' הוי כמאן דאמר שמן ולא קנקנים כנ"ל:

7 אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים כו'. לימא תהוי תיובתא דר' חייא בר אבא כו' וא"ת מה קושיא דאיהו מוקים לה מתניתין כדקס"ד מעיקרא כדאקשינן לרב נחמן דמיירי בטוענו כדים ושמן ואיהו דאמר כרבנן ולית ליה כללא כדלקמן ויש לומר שכבר נשמר מזה רש"י דאנן השתא דייק לן מתני' באוקמ' דאוקימנא לרב נחמן מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן הריטב"א ז"ל וכן כתב הרמב"ן וז"ל לימא נהוי תיובתא דר' חייא פירוש משום דדייקא ממתניתין בפירוקא דפרקינן משום דלא קתני מלאים שמן ולא קתני יש לי בבורך אלמא בהא פליגי וכדפירש"י ע"כ. והשתא ניחא דלמה ליה לאקשויי מדיוקא ולומר אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים כו' והא בהדיא קאמר רבא דכולי עלמא היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן ותקשי לר' חייא כו' אלא ודאי לא הקשה ליה מרבא כלל אלא מדיוקא דמתניתין וכדפירש רש"י ולשון אלא טעמא כו' לא דייק שפיר אלא י"ל דהיינו לשון קושיא בכל התלמוד והכין הוא אורחיה למנקט בכמה דוכתי בתלמודא כדבעי לאקשויי אשום חד ולאו דקאי אמאי דקאמר לעיל מיניה וזהו שכתב רש"י אלא טעמא כו' לשון קשיא הוא לאותובי למאן דאמר פטור כו' כנ"ל: נעשה כמי שטענו רמון בקליפתו פירוש ושניא חטים ושעורים דתרי מילי נינהו ולכך אם מודה באחת לא הויא הודאה ממין הכפירה ומשום הכי פטרי רבנן אבל שמן וכד חד מלתא חשיבא כרימון בקליפתו ולהכי חייב לכ"ע וא"ת אכתי תקשי אמאי לא תני במתניתין מלאים דהיינו עיקר מה דאקשינן עליה דר' חייא וכדכתיבנא לעיל. ויש לומר דהכי קאמר נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו וכי קאמר עשרה כדי שמן הויא ליה כאלו אמר מלאים ואדמון סבר שהכד והשמן הוא כרימון בקליפתו לחייב ורבנן סברי דלא דמיא דסוף סוף תרי מילי נינהו וא"ת מאי אתקיף ליה רבינא והא היינו פלוגתייהו דאדמון וחכמים ובהאי סברא פליגי. וי"ל דהכי פריך דאת קא בעי לתרוצי דלהכי לא קתני מלאים משום דדמיא לרימון בקליפתו ואין דרך מי שתובע מחבירו רמון לפרט לו רמון בקליפתו וכן כשאדם שואל רמון מחבירו אינו אומר לו רמון בקליפתו אלא רמון סתם הכי נמי בכד ושמן אכתי תקשי דלא דמי ארימון בקליפתו ואכתי תקשי דליתני מלאים ומדלא תני מלאים משמע דלא פליגי בעיקר דינא אלא במשמעותא דלישנא והדרא קושיא לדוכתין כנ"ל: וז"ל רש"י במהדורא קמא כמי שטענו רמון בקליפתו והודה לו בקליפה דהיינו מרמון גופיה והויא הודאה ממין הכפירה הכא נמי קנקנים כשמן גופיה דמו וחטים נינהו. לא מנטר דלא עביד למהוי אלא בקליפתו הלכך הויא קליפה כרימון גופיה אבל שמן עביד דקאי בלא קנקנים כגון בבור ולא דמו קנקנים כשמן גופיה ע"כ. פי' אי אמרי' דדמו קנקנים כשמן גופיה והויא ליה כחטים וחטים אין צריך למיתני מלאים ואי לא דמו קנקנים לשמן גופיה היה צריך למיתני מלאים וכיון דלא תני אלמא דבמשמעותא דלישנא פליג ותקשי לר' חייא כנ"ל:

8 אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כו'. לעולם דאמר ליה סתם כדי שמן ואפילו הכי ליכא לאותובי לר' חייא דהכי הוא פלוגתייהו כגון דאמר היאך שמן לא היו דברים מעולם קנקנים נמי חמשה אית לך גבאי וחמשה לית לי גבאי אדמון סבר כמאן דטעין ליה קנקנים מלאים שמן דמי דסתם הכי משמע ואיכא בקנקנים גופייהו הודאה במקצת וכפירה במקצת והויא ליה הודאה ממין הכפירה ורבנן סברי כי טעין ליה סתם משמע דשמן טענו ולא קנקנים וליכא הכא אפילו הודאה ממין הטענה ובחטים ובשעורים ליכא למשמע מהא לא פטור ולא חיוב. רש"י במהדורא קמא:

9 ומגו דמשתבע אקנקנים כו'. וא"ת ולמה ליה למימר הכין דילמא דישבע דקאמר אדמון לא קאמר אלא אקנקנים וי"ל דמדקאמרי רבנן אין הודאה במקצת ממין הטענה משמע דפליגי נמי אשמן דאי לא תימא הכי לא הוה להו למימר אלא אין כאן לא הודאה ולא כפירה דלא טענו אלא שמן וההודאה במקצת והכפירה במקצת הוא בקנקנים כנ"ל וסוגיין מחלפא אסוגייא דשבועות דאקשינן לר' יוחנן מהא מתני' ואוקמה כאדמון ואיהו דאמר כרבנן משום דמוקי לה בשטענו כדים מלאים שמן וזה מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד וקי"ל כסוגיא דהכא דהוי דוכתא דפלוגתא וכיון שכן הלכה כאדמון ואצ"ל דקי"ל כרב נחמן. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וזו השיטה מוחלפת מההיא דאמר בשבועות תלמוד ערוך בפיו של ר"י הא מני אדמון היא אלמא ס"ל לאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן חייב כדקס"ד מעיקרא והכא מפרקינן אליבא דר' יוחנן ביש בלשון הזה קנקנים פליגי ובכה"ג איכא טובא בתלמודא. וכן כתב הרא"ה וז"ל וסגיין מחלפא מההיא דשבועות דאלו הכא מפרקינן לדר' יוחנן אליבא דאדמון והתם אמרינן דר' יוחנן פליגא ואתיא דלא כאדמון וכיוצא בזה בתלמוד: מתני' מעות נדוניא ופשט לו את הרגל כלומר אם היית תולה אותי ברגל על העץ איני נותן לך כלום. ל"א שאמר לו טול רגלי שאין לי מה שיתן לך. לישנא אחרינא כאדם שמתלוצץ בחבירו וטופח לו רגלו ואומר לו אפילו מן הטיט של תחת רגלו אינו נותן לו. רש"י במהדורא קמא. והראב"ד פירש שהלך לו והוא יותר מחוור כפי הלשון. והקשו הראשונים למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנין באמירה מדרב גידל וכתבו דליתיה כפירוש הראב"ד או שאין לו כדפרש"י והא בברייתא דקתני כי האי לישנא דקתני עלה אבל בקטנה כופין אותו וקס"ד דכופין לאב קאמר ורשב"ם ז"ל תירץ דההיא דרב גידל בשקדש לאלתר והיינו דקתני עמדו וקדשו ובתוספות דחו פי' דעמדו לישנא דתלמודא כדתנן עמד וגדר עמד ופרנס והיה נראה לומר דהכא כשפסק לאחר קדושין והיינו דקתני הפוסק לחתנו ולא קתני הפוסק לבתו כדנקט רב גידל אלא שק"ק דא"כ למה לא יכופו אותו חכמים דת"ק לכנוס או לפטור דהא כיון שקדש על פסק מעות כבר נתחייב לה לכנוס או לפטור וי"א כי בירושלמי אמרו דליתא לדרב גידל אלא בנשואין הראשונים והא דהכא מוקמינן לה בנשואין שניים וכל זה דוחק מדלא פרישו לה בגמ'. ויותר נראה לומר דמיירי בדליתיה או שאין לו כלישנא דפשט לו את הרגל והא דקס"ד דכי קתני כופין אותו לאב קאמר בדין הוא דהוה מצי למיפרך דכיצד כופין אותו אלא דניחא ליה למפרך דאפילו אפשר למכפייה איפכא מסתברא וכן פירש רש"י לקמן איפכא מיבעי ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ כלומר דע"כ לאו בדוקא נקטיה ההוא לישנא כי למה כופין את האב על מה שפסקה בתו הא ודאי אפילו אפשר לנו לכופו איפכא מסתברא. הריטב"א ז"ל. והרשב"א כתב דמתניתין מיירי כשאין ב"ד יורדין לנכסיו כגון שהלך למדינת הים ואין כאן נכסים שלו אבל יש לו נכסים ב"ד יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהם דברים הנקנין באמירה ע"כ. כתבו התוספות דבירושלמי מוקי לה למתני' כשפסק במעמדה אבל לא פסק בעמדה אפילו רבנן מודו והשתא אתי שפיר הא דאמר בגמרא כופין למאן כו' ע"כ ורש"י ז"ל לא פירש כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד: