שיטה מקובצת על כתובות ק״ב

« שיטה מקובצת על כתובות ק״א ×¢×´×‘ שיטה מקובצת על כתובות ק״ג ×¢×´× »

1 גיטין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן; מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּימִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי.

1 בכורות פתח ↗

רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה, רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רַבִּי? רַבִּי כֹּל מִילֵּי, וּמַאי מַיעֵט? מַיעֵט שְׁטָרוֹת.

2 כתובות פתח ↗

שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵירוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַדְמוֹן וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם. חָנָן אוֹמֵר שְׁנֵי דְּבָרִים, אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, חָנָן אוֹמֵר: תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף, וְלֹא תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ: תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן, לֹא תִּשָּׁבַע אֶלָּא בַּסּוֹף. גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: שְׁלֹשָׁה דַּיָּינֵי גְזֵילוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם: אַדְמוֹן בֶּן גַּדַּאי, וְחָנָן הַמִּצְרִי, וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם. קַשְׁיָא תְּלָת אַתְּרֵין, קַשְׁיָא גְּזֵירוֹת אַגְּזֵילוֹת! בִּשְׁלָמָא תְּלָת אַתְּרֵין לָא קַשְׁיָא: דַּחֲשִׁיב לֵיהּ — קָתָנֵי, דְּלָא חֲשִׁיב לֵיהּ — לָא קָתָנֵי. אֶלָּא גְּזֵירוֹת אַגְּזֵילוֹת קַשְׁיָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שֶׁהָיוּ גּוֹזְרִין גְּזֵירוֹת עַל גְּזֵילוֹת. כִּדְתַנְיָא: קִיטְּמָה נְטִיעָה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גּוֹזְרֵי גְזֵירוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אוֹמְרִים: נְטִיעָה בַּת שְׁנָתָהּ — שְׁתֵּי כֶסֶף, בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים — אַרְבַּע כֶּסֶף. וּרְמִינְהִי, שְׁלֹשָׁה דַּיָּינֵי גְזֵירוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם: אַדְמוֹן וְחָנָן וְנַחוּם! אָמַר רַב פָּפָּא: מַאן תְּנָא נַחוּם — רַבִּי נָתָן הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אַף נַחוּם הַמָּדִי מִגּוֹזְרֵי גְזֵירוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאָמַר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִינִין הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, כְּנֶגְדָּן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת, וּכְנֶגְדָּן בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּכְנֶגְדָּן בָּתֵּי סוֹפְרִים! דַּיָּינִין טוּבָא הֲווֹ, וְכִי קָאָמְרִינַן — אַגּוֹזְרֵי גְזֵירוֹת קָאָמְרִינַן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: גּוֹזְרֵי גְזֵירוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ נוֹטְלִין שְׂכָרָן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע מָנֶה מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, לֹא רָצוּ — מוֹסִיפִין לָהֶם. לֹא רָצוּ? אַטּוּ בְּרַשִּׁיעֵי עָסְקִינַן? אֶלָּא: לֹא סָפְקוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצוּ — מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. קַרְנָא הֲוָה שָׁקֵיל אִיסְתֵּירָא מִזַּכַּאי וְאִיסְתֵּירָא מֵחַיָּיב, וְדָאֵין לְהוּ דִּינָא. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָכְתִיב: ״וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח״! וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא שָׁקֵיל מִתַּרְוַיְיהוּ דִּלְמָא אָתֵי לְאַצְלוֹיֵי דִּינָא, קַרְנָא כֵּיוָן דְּשָׁקֵיל מִתַּרְוַיְיהוּ — לָא אָתֵי לְאַצְלוֹיֵי דִּינָא, וְכִי לָא אָתֵי לְאַצְלוֹיֵי דִּינָא מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם לְלַמֵּד שֶׁלֹּא לְזַכּוֹת אֶת הַחַיָּיב וְשֶׁלֹּא לְחַיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט״, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּיב אֶת הַחַיָּיב אָמְרָה תּוֹרָה ״וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח״! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּשָׁקֵיל בְּתוֹרַת שׁוֹחַד, קַרְנָא בְּתוֹרַת אַגְרָא הֲוָה שָׁקֵיל. וּבְתוֹרַת אַגְרָא מִי שְׁרֵי? וְהָתְנַן: הַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן — דִּינָיו בְּטֵלִין! הָנֵי מִילֵּי אֲגַר דִּינָא, קַרְנָא אֲגַר בְּטֵילָא הֲוָה שָׁקֵיל. וַאֲגַר בְּטֵילָא מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: מְכוֹעָר הַדַּיָּין שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן, אֶלָּא שֶׁדִּינוֹ דִּין. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא אֲגַר דִּינָא, דִּינוֹ דִּין? וְהָתַנְיָא: הַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן — דִּינָיו בְּטֵילִין! אֶלָּא אֲגַר בְּטֵילָא, וְקָתָנֵי: מְכוֹעָר הַדַּיָּין! הָנֵי מִילֵּי בְּטֵילָא דְּלָא מוֹכְחָא. קַרְנָא בְּטֵילָא דְמוֹכְחָא הֲוָה שָׁקֵיל, דַּהֲוָה תָּהֵי בְּאַמְבָּרָא דְחַמְרָא וְיָהֲבִי לֵיהּ זוּזָא. כִּי הָא דְּרַב הוּנָא כִּי הֲוָה אָתֵי דִּינָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי גַּבְרָא דְּדָלֵי לִי בַּחֲרִיקַאי וְאֵידוּן לְכוּ דִּינָא. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה סְמוּיוֹת עֵינֵיהֶן שֶׁל מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד. אָדָם חָשׁ בְּעֵינָיו, נוֹתֵן מָמוֹן לָרוֹפֵא — סָפֵק מִתְרַפֵּא סָפֵק אֵינוֹ מִתְרַפֵּא. וְהֵן נוֹטְלִין שָׁוֶה פְּרוּטָה וּמְסַמִּין עֵינֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים״, קַל וָחוֹמֶר לַטִּפְּשִׁין. ״וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים״, קַל וָחוֹמֶר לָרְשָׁעִים. מִידֵּי טִפְּשִׁים וּרְשָׁעִים בְּנֵי דִינָא נִינְהוּ? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: ״כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים״, אֲפִילּוּ חָכָם גָּדוֹל וְלוֹקֵחַ שׁוֹחַד — אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא סַמְיוּת הַלֵּב. ״וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים״, אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר וְלוֹקֵחַ שׁוֹחַד — אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא טֵירוּף דַּעַת. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: דָּרֵשׁ רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן, מַאי דִּכְתִיב ״מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה״ — אִם דּוֹמֶה דַּיָּין לְמֶלֶךְ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְלוּם — ״יַעֲמִיד אָרֶץ״. וְאִם דּוֹמֶה לְכֹהֵן שֶׁמְּחַזֵּר עַל הַגֳּרָנוֹת — ״יֶהֶרְסֶנָּה״. אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: הַאי דַּיָּינָא דְּשָׁאֵיל שְׁאֵילְתָא — פָּסוּל לְמֵידַן דִּינָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ לְאוֹשׁוֹלֵי, אֲבָל אִית לֵיהּ לְאוֹשׁוֹלֵי — לֵית לַן בַּהּ. אִינִי? וְהָא רָבָא שָׁאֵיל שְׁאֵילְתָא מִדְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן אַף עַל גַּב דְּלָא שָׁיְילִי מִינֵּיהּ? הָתָם לְאַחְשׁוֹבִינְהוּ הוּא דְּבָעֵי. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּשׁוּחְדָּא? כֵּיוָן דְּקַבֵּיל לֵיהּ שׁוּחְדָּא מִינֵּיהּ, אִיקָּרְבָא לֵיהּ דַּעְתֵּיהּ לְגַבֵּיהּ וְהָוֵי כְּגוּפֵיהּ, וְאֵין אָדָם רוֹאֶה חוֹבָה לְעַצְמוֹ. מַאי ״שׁוֹחַד״ — שֶׁהוּא חַד. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא לֵידוּן אִינִישׁ דִּינָא לְמַאן דְּרָחֵים לֵיהּ, וְלָא לְמַאן דְּסָנֵי לֵיהּ. דְּרָחֵים לֵיהּ — לָא חָזֵי לֵיהּ חוֹבָה, דְּסָנֵי לֵיהּ — לָא חָזֵי לֵיהּ זְכוּתָא. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דִּמְרַחֲמִין לֵיהּ בְּנֵי מָתָא — לָאו מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי טְפֵי, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מוֹכַח לְהוּ בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא. אָמַר רָבָא, מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי בְּנֵי מָחוֹזָא כּוּלְּהוּ רָחֲמוּ לִי. כֵּיוָן דַּהֲוַאי דַּיָּינָא, אָמֵינָא: מִינַּיְיהוּ סָנוּ לִי וּמִינַּיְיהוּ רָחֲמוּ לִי. כֵּיוָן דַּחֲזַאי דְּמַאן דְּמִיחַיַּיב לֵיהּ הָאִידָּנָא קָא זָכֵי לִמְחַר, אָמֵינָא: אִם מִרְחָם — כּוּלְּהוּ רָחֲמוּ לִי, אִי מִסְנוֹ — כּוּלְּהוּ סָנוּ לִי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח״, אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר שׁוֹחַד מָמוֹן, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹחַד דְּבָרִים נָמֵי אָסוּר, מִדְּלָא כְּתִיב ״בֶּצַע לֹא תִקָּח״. הֵיכִי דָּמֵי שׁוֹחַד דְּבָרִים? כִּי הָא דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה עָבַר בְּמַבָּרָא, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא יָהֵיב לֵיהּ יְדֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָּיךְ? אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. אֲמַר לֵיהּ: פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אַמֵּימָר הֲוָה יָתֵיב וְקָא דָאֵין דִּינָא. פְּרַח גַּדְפָּא אַרֵישֵׁיהּ, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא שַׁקְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָּיךְ? אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. אֲמַר לֵיהּ: פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. מָר עוּקְבָא הֲוָה שְׁדֵי רוּקָּא קַמֵּיהּ, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא כַּסְּיֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָּיךְ? אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. אֲמַר לֵיהּ: פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה רְגִיל אֲרִיסֵיהּ דַּהֲוָה מַיְיתֵי לֵיהּ כׇּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא כַּנְתָּא דְפֵירֵי. יוֹמָא חַד אַיְיתִי לֵיהּ בְּחַמְשָׁה בְּשַׁבְּתָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הָאִידָּנָא? אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וְאָמֵינָא, אַגַּב אוֹרְחִי אַיְיתֵי לֵיהּ לְמָר. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אוֹתֵיב זוּזָא דְרַבָּנַן וְקָדָיְינִין לֵיהּ. בַּהֲדֵי דְּקָאָזֵיל וְאָתֵי אֲמַר: אִי בָּעֵי — טָעֵין הָכִי, וְאִי בָּעֵי — טָעֵין הָכִי. אָמַר: תִּיפַּח נַפְשָׁם שֶׁל מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד! וּמָה אֲנִי שֶׁלֹּא נָטַלְתִּי, וְאִם נָטַלְתִּי — שֶׁלִּי נָטַלְתִּי, כָּךְ, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר אֱלִישָׁע אַיְיתִי לֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא רֵאשִׁית הַגֵּז. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא אַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: מִדּוּךְ פְּלָן. וּמֵהָתָם לְהָכָא לָא הֲוָה כֹּהֵן לְמִיתְּבָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וְאָמֵינָא, אַגַּב אוֹרְחַאי אַיְיתֵי לֵיהּ לְמָר. אֲמַר לֵיהּ: פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא, לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ. אוֹתֵיב לֵיהּ זוּגָא דְרַבָּנַן וְקָדָיְינִי לֵיהּ. בַּהֲדֵי דְּקָאָזֵיל וְאָתֵי, אֲמַר: אִי בָּעֵי טָעֵין הָכִי, וְאִי בָּעֵי טָעֵין הָכִי. אָמַר: תִּיפַּח נַפְשָׁם שֶׁל מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד! וּמָה אֲנִי שֶׁלֹּא נָטַלְתִּי, וְאִם נָטַלְתִּי — שֶׁלִּי נָטַלְתִּי, כָּךְ, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַב עָנָן אַיְיתִי לֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא כַּנְתָּא דְגִילְדָּנֵי דְּבֵי גִילֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָּיךְ? אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא דְּמָר לָא בָּעֵינָא, קַבּוֹלֵי לְקַבֵּיל מָר דְּלָא לִמְנְעַן מָר מֵאַקְרוֹבֵי בִּכּוּרִים. דְּתַנְיָא: ״וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִישָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעוֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלוֹנוֹ״. וְכִי אֱלִישָׁע אוֹכֵל בִּכּוּרִים הֲוָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַמֵּבִיא דּוֹרוֹן לְתַלְמִיד חָכָם — כְּאִילּוּ מַקְרִיב בִּכּוּרִים. אֲמַר לֵיהּ: קַבּוֹלֵי לָא בָּעֵינַן דְּאֵיקַבֵּיל, הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ לִי טַעְמָא, מְקַבֵּילְנָא. שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, שְׁלַח לֵיהּ: נִידַיְּינֵיהּ מָר לְהַאי גַּבְרָא, דַּאֲנָא עָנָן פְּסִילְנָא לֵיהּ לְדִינָא. אָמַר: מִדִּשְׁלַח לִי הָכִי, שְׁמַע מִינַּהּ קָרִיבֵיהּ הוּא. הֲוָה קָאֵים דִּינָא דְיַתְמֵי קַמֵּיהּ, אֲמַר: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה — עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עֲדִיף. סַלְּקֵיהּ לְדִינָא דְּיַתְמֵי וְאַחֲתֵיהּ לְדִינֵיהּ, כֵּיוָן דַּחֲזָא בַּעַל דִּינֵיהּ יְקָרָא דְּקָא עָבֵיד לַיהּ, אִיסְתַּתֻּם טַעְנָתֵיהּ. רַב עָנָן הֲוָה רְגִיל אֵלִיָּהוּ דְּאָתֵי גַּבֵּיהּ, דַּהֲוָה מַתְנֵי לֵיהּ סֵדֶר דְּאֵלִיָּהוּ. כֵּיוָן דַּעֲבַד הָכִי, אִיסְתַּלַּק. יְתֵיב בְּתַעֲנִיתָא וּבְעָא רַחֲמֵי וַאֲתָא. כִּי אֲתָא, הֲוָה מְבַעֵית לֵיהּ בַּעוֹתֵי. וַעֲבַד תֵּיבוּתָא וִיתֵיב קַמֵּיהּ עַד דְּאַפֵּיק לֵיהּ סִידְרֵיהּ. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי: סֵדֶר דְּאֵלִיָּהוּ רַבָּה, סֵדֶר אֵלִיָּהוּ זוּטָא. בִּשְׁנֵי דְּרַב יוֹסֵף הֲוָה רִיתְחָא. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב יוֹסֵף: לִיבְעֵי מָר רַחֲמֵי. אֲמַר לְהוּ: הַשְׁתָּא וּמָה אֱלִישָׁע דְּכִי הֲווֹ רַבָּנַן מִיפַּטְרִי מִקַּמֵּיהּ, הֲווֹ פָּיְישִׁי תְּרֵי אַלְפֵי וּמָאתַן רַבָּנַן, בְּעִידָּן רִיתְחָא לָא הֲוָה בָּעֵי רַחֲמֵי, אֲנָא אֶיבְעֵי רַחֲמֵי? וּמִמַּאי דְּפָיְישִׁי הָכִי? דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ״. מַאי ״לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ״? אִילֵימָא דְּכוּלְּהוּ, לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת טוּבָא הֲווֹ! אֶלָּא דְּכֹל חַד וְחַד קַמֵּי מֵאָה אִישׁ. כִּי הֲווֹ מִיפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַב, הֲווֹ פָּיְישִׁי אַלְפָּא וּמָאתַן רַבָּנַן. מִבֵּי רַב הוּנָא, הֲווֹ פָּיְישִׁי תַּמְנֵי מְאָה רַבָּנַן. רַב הוּנָא הֲוָה דָּרֵישׁ בִּתְלֵיסַר אָמוֹרָאֵי. כִּי הֲווֹ קָיְימִי רַבָּנַן מִמְּתִיבְתָּא דְּרַב הוּנָא וְנָפְצִי גְּלִימַיְיהוּ הֲוָה סָלֵיק אַבְקָא וְכָסֵי לֵיהּ לְיוֹמָא, וְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא: קָמוּ לֵיהּ מִמְּתִיבְתָּא דְּרַב הוּנָא בַּבְלָאָה. כִּי מִיפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַבָּה וְרַב יוֹסֵף, הֲווֹ פָּיְישִׁי אַרְבַּע מְאָה רַבָּנַן, וְקָרוּ לְנַפְשַׁיְיהוּ: ״יַתְמֵי״. כִּי הֲווֹ מִיפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי אַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַב פָּפָּא, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַב אָשֵׁי, הֲווֹ פָּיְישִׁי מָאתַן רַבָּנַן, וְקָרוּ נַפְשַׁיְיהוּ ״יַתְמֵי דְּיַתְמֵי״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר רְדִיפָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מְבַקְּרֵי מוּמִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, הָיוּ נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְלַמְּדִין הִלְכוֹת שְׁחִיטָה לְכֹהֲנִים, הָיוּ נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְלַמְּדִים הִלְכוֹת קְמִיצָה לַכֹּהֲנִים, נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַגִּיהֵי סְפָרִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, הָיוּ נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: נָשִׁים הָאוֹרְגוֹת בַּפָּרֹכוֹת, נוֹטְלוֹת שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וַאֲנִי אוֹמֵר, מִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. הוֹאִיל וּפָרֹכוֹת תַּחַת בִּנְיָן עֲשׂוּיוֹת. מֵיתִיבִי: נָשִׁים הָאוֹרְגוֹת בַּפָּרֹכוֹת, וּבֵית גַּרְמוּ עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, וּבֵית אַבְטִינָס עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת — כּוּלָּן הָיוּ נוֹטְלוֹת שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה! הָתָם בִּדְבָבֵי. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פָּרֹכוֹת הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁבַע כְּנֶגֶד שִׁבְעָה שְׁעָרִים, אַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְאַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם. שְׁתַּיִם בַּדְּבִיר, שְׁתַּיִם כְּנֶגְדָּן בָּעֲלִיָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: נָשִׁים הַמְגַדְּלוֹת בְּנֵיהֶן לַפָּרָה — הָיוּ נוֹטְלוֹת שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: נָשִׁים יְקָרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ זָנוֹת אוֹתָן וּמְפַרְנְסוֹת אוֹתָן. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא מֵרַב: כְּלֵי שָׁרֵת מַהוּ שֶׁיֵּעָשׂוּ מִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת? צוֹרֶךְ מִזְבֵּחַ נִינְהוּ, וּמִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אָתוּ? אוֹ צוֹרֶךְ קׇרְבָּן נִינְהוּ, וּמִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָן? אֲמַר לֵיהּ: אֵין נַעֲשִׂין אֶלָּא מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. אֵיתִיבֵיהּ: ״וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה׳ כְּלֵי שָׁרֵת וְגוֹ׳״! אֲמַר לֵיהּ: דְּאַקְרְיָיךְ כְּתוּבֵי לָא אַקְרְיָיךְ נְבִיאֵי, ״אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה׳ סִפּוֹת וְגוֹ׳ כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ״. אִי הָכִי, קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי! לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁגָּבוּ וְהוֹתִירוּ, כָּאן שֶׁגָּבוּ וְלֹא הוֹתִירוּ. וְכִי גָּבוּ וְהוֹתִירוּ מַאי הָוֵי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן, אִם הוּצְרְכוּ — הוּצְרְכוּ, וְאִם לָאו — יְהוּ לִכְלֵי שָׁרֵת. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּלֵי שָׁרֵת בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף״, אֵיזֶהוּ כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׁירַיִים — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְאֵימָא שִׁירַיִים גּוּפַיְיהוּ? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הָעוֹלָה״ — עוֹלָה רִאשׁוֹנָה, הָכִי נָמֵי: ״הַכֶּסֶף״ — כֶּסֶף רִאשׁוֹן. מֵיתִיבִי: הַקְּטוֹרֶת וְכׇל קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר — בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, מִזְבַּח הַזָּהָב וּלְבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת — בָּאִין מִמּוֹתַר נְסָכִים. מִזְבַּח הָעוֹלָה, הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת — בָּאִין מִקׇּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה — בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלְּשָׁכוֹת. זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: חוֹמַת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ וְכׇל צׇרְכֵי הָעִיר בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: מוֹתַר תְּרוּמָה, מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? רִיקּוּעֵי זָהָב צִיפּוּי לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מוֹתַר פֵּירוֹת — לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ. מוֹתַר תְּרוּמָה — לִכְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מוֹתַר תְּרוּמָה — לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ, מוֹתַר נְסָכִים — לִכְלֵי שָׁרֵת. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: מוֹתַר נְסָכִים לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ, מוֹתַר תְּרוּמָה לִכְלֵי שָׁרֵת. וְזֶה וָזֶה, לֹא הָיוּ מוֹדִים בְּפֵירוֹת. ״פֵּירוֹת״ מַאי הִיא? — דְּתַנְיָא: מוֹתַר תְּרוּמָה מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? לוֹקְחִין פֵּירוֹת בְּזוֹל וּמוֹכְרִין אוֹתָם בְּיוֹקֶר, וְהַשָּׂכָר — מְקַיְּצִין בּוֹ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: מוֹתַר פֵּירוֹת לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ. מַאי ״זֶה וָזֶה לֹא הָיוּ מוֹדִין בְּפֵירוֹת״? דִּתְנַן: מוֹתַר שְׁיָרֵי לִשְׁכָּה מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהֶן? לוֹקְחִין בָּהֶן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, וְהַשָּׂכָר — לַהֶקְדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מִשְׂתַּכְּרִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אַף לֹא בְּשֶׁל עֲנִיִּים. בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ מַאי טַעְמָא לָא — אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת. בְּשֶׁל עֲנִיִּים מַאי טַעְמָא לָא — דִּלְמָא מִתְרְמֵי לְהוּ עַנְיָא וְלֵיכָּא לְמִיתְּבָא לֵיהּ. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם. אִיתְּמַר, רַב אָמַר: פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין פּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ. אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדֶה לִי אַבָּא בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן. בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי, בְּשֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. רַב אָמַר: פּוֹסְקִין, דְּהָא מְשׁוּעְבַּד לַהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין פּוֹסְקִין. מַאי טַעְמָא? רַב זְבִיד אָמַר: אֵימָא צְרָרֵי אַתְפְּסַהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא אָמַר לָהּ ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ גְּדוֹלָה, וְלָא סָפְקָה. אִי נָמֵי קְטַנָּה וְסָפְקָה. תְּנַן: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, חָנָן אָמַר: תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף, וְלֹא תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, אֲבָל מְזוֹנֵי יָהֲבִינַן לַהּ! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים אוֹמְרִים: תִּשָּׁבַע, חָנָן אוֹמֵר: לֹא תִּשָּׁבַע. וְאִם בָּא וְאָמַר: פָּסַקְתִּי לָהּ מְזוֹנוֹת — נֶאֱמָן! הָכָא נָמֵי בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. וְהָא ״אִם בָּא וְאָמַר״ קָאָמַר! אִם בָּא לְאַחַר שְׁמוּעָה. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, וְאִם בָּא וְאָמַר ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״ — רַשַּׁאי. קָדְמוּ בֵּית דִּין וּפָסְקוּ — מַה שֶּׁפָּסְקוּ פָּסְקוּ. הָכָא נָמֵי בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת — בֵּית דִּין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין לְאִשְׁתּוֹ, אֲבָל לֹא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, וְלֹא דָּבָר אַחֵר! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּמַשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ. אִי הָכִי, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו נָמֵי! כְּשֶׁהִשְׁרָה לָזוֹ, וְלֹא הִשְׁרָה לָזוֹ. מַאי פַּסְקָא? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: כְּשֶׁשָּׁמְעָה בּוֹ שֶׁמֵּת בְּעֵד אֶחָד. הִיא, דְּאִי בָּעֲיָא אִינְּסוֹבֵי בְּעֵד אֶחָד מָצְיָא מִינַּסְבָא — מְזוֹנֵי נָמֵי יָהֲבִינַן לַהּ. בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, דְּאִי בָּעוּ לְמֵיחַת לִנְכָסָיו בְּעֵד אֶחָד לָא מָצוּ נָחֲתִי — מְזוֹנֵי נָמֵי לָא יָהֲבִינַן לְהוּ. מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? רַב חִסְדָּא אָמַר: תַּכְשִׁיט. רַב יוֹסֵף אָמַר: צְדָקָה. מַאן דְּאָמַר תַּכְשִׁיט, כׇּל שֶׁכֵּן צְדָקָה. מַאן דְּאָמַר צְדָקָה — אֲבָל תַּכְשִׁיט יָהֲבִינַן לַהּ, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִינַּוַּול. תָּא שְׁמַע: הַיְּבָמָה — שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים נִיזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעְלָהּ, מִיכָּן וְאֵילָךְ, אֵינָהּ נִיזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם. עָמַד בַּדִּין וּבָרַח — נִיזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם. אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ לְהַאי? אִי מִשּׁוּם צְרָרֵי — לָא מִיקָּרְבָא דַּעְתֵּיהּ לְגַבַּהּ, אִי מִשּׁוּם מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ — לָא מִשְׁתַּעְבְּדָא לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאת וְאָמְרָה ״מֵת בַּעְלִי״, רָצְתָה — נִיזּוֹנֶת, רָצְתָה — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ. ״גֵּירְשַׁנִי בַּעֲלִי״ — מִתְפַּרְנֶסֶת וְהוֹלֶכֶת עַד כְּדֵי כְתוּבָּתָהּ. הָכָא נָמֵי כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. וּמַאי שְׁנָא עַד כְּדֵי כְתוּבָּתָהּ? דְּאִיהִי הִיא דְּאַפְסֵידָה אַנַּפְשַׁהּ. תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד אָמְרוּ מְמָאֶנֶת אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בְּיוֹשֶׁבֶת תַּחַת בַּעְלָהּ — שֶׁהֲרֵי בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת. אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, לָוְתָה וְאָכְלָה עָמְדָה וּמֵיאֲנָה. טַעְמָא דְּמֵיאֲנָה, הָא לֹא מֵיאֲנָה — יָהֲבִינַן לַהּ! אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: הָכָא לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ? אִי מִשּׁוּם צְרָרֵי — צְרָרֵי לִקְטַנָּה לָא מַתְפֵּיס, וְאִי מִשּׁוּם מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ — קְטַנָּה לָא סָפְקָה. מַאי הֲוָה עֲלַהּ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּבֵית שְׁעָרִים וּפָסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּצִפּוֹרִי, וְלֹא פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. תָּהֵי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן: וְכִי מָה רָאָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁלֹּא פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת? הָא לֹא נֶחְלְקוּ בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְחָנָן אֶלָּא לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, אֲבָל מְזוֹנֵי יָהֲבִינַן לַהּ! אֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: כְּבָר תַּרְגְּמַהּ רַבֵּינוּ שְׁמוּאֵל בְּבָבֶל כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. אֲמַר לֵיהּ: פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי? כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּבֵית שְׁעָרִים, וְלֹא פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּצִיפּוֹרִי, וּפָסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָה רָאָה רַבִּי שֶׁלֹּא פָּסַק לָהּ? דְּהָא לֹא נֶחְלְקוּ חָנָן וּבְנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים אֶלָּא לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, אֲבָל מְזוֹנוֹת יָהֲבִינַן לַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: כְּבָר תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל בְּבָבֶל כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. אֲמַר לֵיהּ: פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי? וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, וּפוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ. וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״. וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב זְבִיד בְּקוּנְיָא. דְּאָמַר רַב זְבִיד: הָנֵי מָאנֵי דְקוּנְיָא — חִיוָּרֵי וְאוּכָּמֵי שְׁרוּ. יְרוּקֵּי אֲסִירִי. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי, אֲבָל אִית בְּהוּ קַרְטוּפָנֵי — אֲסִירִי. מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמַד אֶחָד וּפִירְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, חָנָן אוֹמֵר: אִיבֵּד אֶת מְעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ — שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ, וּפוֹרֵעַ אֶת חוֹבוֹ, וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵידָתוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר — תִּפּוֹל הֲנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ. בִּשְׁלָמָא שׁוֹקֵל לוֹ אֶת שִׁקְלוֹ — מִצְוָה קָעָבֵיד. דִּתְנַן: תּוֹרְמִין עַל הָאָבוּד וְעַל הַגָּבוּי וְעַל הֶעָתִיד לִגָּבוֹת. וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵידָתוֹ נָמֵי מִצְוָה קָעָבֵיד. אֶלָּא פּוֹרֵעַ לוֹ אֶת חוֹבוֹ, הָא קָמִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ! אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: הָא מַנִּי? חָנָן הִיא, דְּאָמַר: אִיבֵּד אֶת מְעוֹתָיו. וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, שֶׁלָּוָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא לִפְרוֹעַ. בִּשְׁלָמָא רָבָא לָא אָמַר כְּרַב אוֹשַׁעְיָא: דְּמוֹקֵים לַהּ כְּרַבָּנַן. אֶלָּא רַב אוֹשַׁעְיָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרָבָא? אָמַר לָךְ רַב אוֹשַׁעְיָא: נְהִי דַּהֲנָאָה לֵית לֵיהּ, כִּיסּוּפָא מִי לֵית לֵיהּ? הָתָם נָמֵי אִית לֵיהּ הֲנָאָה בְּהָהִיא הֲנָאָה דְּמִיכְּסִיף מִינֵּיהּ. מַתְנִי׳ אַדְמוֹן אוֹמֵר, שִׁבְעָה: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּין — הַבָּנִים יוֹרְשִׁים, וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת. וּבִנְכָסִים מוּעָטִים — הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, וְהַבָּנִים — יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי?! אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. גְּמָ׳ מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר וְרָאוּי לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה — הִפְסַדְתִּי? אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאן דְּעָסֵיק בַּתּוֹרָה הוּא דְּיָרֵית, מַאן דְּלָא עָסֵיק בַּתּוֹרָה לָא יָרֵית?! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר וְרָאוּי לִירַשׁ בִּנְכָסִים מְרוּבִּין — הִפְסַדְתִּי בִּנְכָסִים מוּעָטִין?! מַתְנִי׳ הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵירוֹ כַּדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה בַּקַּנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה בְּמִקְצָת הַטְּעָנָה — יִשָּׁבַע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הוֹדָאַת מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. גְּמָ׳ שְׁמַע מִינַּהּ לְרַבָּנַן: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה בִּשְׂעוֹרִין — פָּטוּר. לֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִים וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן — חַיָּיב! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּטוֹעֲנוֹ מִדָּה. אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּאַדְמוֹן? אֶלָּא אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״מְלֹא עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן יֵשׁ לִי בְּבוֹרֶךָ״, שֶׁמֶן קָטָעֵין לֵיהּ, קַנְקַנִּים לָא קָטָעֵין לֵיהּ. ״עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן מְלֵאִים יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ״ — שֶׁמֶן וְקַנְקַנִּים קָטָעֵין לֵיהּ. כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ״. אַדְמוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים. אֶלָּא טַעְמָא דְּאֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, הָא יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים — חַיָּיב. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִים וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם — פָּטוּר! אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁטְּעָנוֹ רִימּוֹן בִּקְלִיפָּתוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: רִימּוֹן בְּלֹא קְלִיפָּתוֹ לָא מִינְּטַר, שֶׁמֶן מִינְּטַר בְּלֹא קַנְקַנִּים! אֶלָּא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דַּאֲמַר לֵיהּ: עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ, וַאֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: שֶׁמֶן — לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, קַנְקַנִּים נָמֵי — חַמְשָׁה אִית לָךְ, וְחַמְשָׁה לֵית לָךְ. אַדְמוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, וּמִגּוֹ דְּקָמִשְׁתְּבַע אַקַּנְקַנִּים מִשְׁתְּבַע נָמֵי אַשֶּׁמֶן עַל יְדֵי גִּלְגּוּל. וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים. מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ — לֹא טָעֲנוּ. מַתְנִי׳ הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל — תֵּשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשָׁהּ. אַדְמוֹן אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר: אִילּוּ אֲנִי פָּסַקְתִּי לְעַצְמִי — אֵשֵׁב עַד שֶׁיַּלְבִּין רֹאשִׁי, עַכְשָׁיו שֶׁאַבָּא פָּסַק — מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת? אוֹ כְּנוֹס, אוֹ פְּטוֹר. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: לֹא נֶחְלְקוּ אַדְמוֹן וַחֲכָמִים עַל הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל, שֶׁיְּכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר: ״אַבָּא פָּסַק עָלַי, מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת״. עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל שֶׁפָּסְקָה הִיא עַל עַצְמָהּ. שֶׁחֲכָמִים אוֹמְרִים: תֵּשֵׁב עַד שֶׁתַּלְבִּין רֹאשָׁהּ. אַדְמוֹן אוֹמֵר, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר: כִּסְבוּרָה אֲנִי שֶׁאַבָּא נוֹתֵן עָלַי, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין אַבָּא נוֹתֵן עָלַי — מָה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת? אוֹ כְּנוֹס אוֹ פְּטוֹר. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. תָּנָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּגְדוֹלָה, אֲבָל בִּקְטַנָּה — כּוֹפִין. כּוֹפִין לְמַאן? אִילֵימָא לְאָב — אִיפְּכָא מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כּוֹפִין לַבַּעַל לִיתֵּן גֵּט. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל ״רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן״ — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ בְּבָרַיְיתָא? אֲמַר לֵיהּ: מִי קָאָמְרִינַן בַּמִּשְׁנָה?! בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל קָאָמְרִינַן. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבָּה בַּר יִרְמְיָה: שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁאָמַר חָנָן — הֲלָכָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ, שִׁבְעָה דְּבָרִים שֶׁאָמַר אַדְמוֹן — אֵין הֲלָכָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ. מַאי קָאָמַר? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר: שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁאָמַר חָנָן — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְשִׁבְעָה דְּבָרִים שֶׁאָמַר אַדְמוֹן — אֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וְלֹא כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל ״רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן״ — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁאָמַר חָנָן — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שִׁבְעָה דְּבָרִים שֶׁאָמַר אַדְמוֹן — אֵין הֲלָכָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ. הָא כְּמוֹתוֹ — הֲלָכָה בְּכוּלְּהוּ. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל ״רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן״ — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, אָמַר — אִין, לֹא אָמַר — לָא! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁאָמַר חָנָן — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שִׁבְעָה דְּבָרִים שֶׁאָמַר אַדְמוֹן — יֵשׁ מֵהֶן שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ אֶלָּא כַּיּוֹצֵא בּוֹ. בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, אִינָךְ — לָא. מַתְנִי׳ הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה, וְהוּא חָתוּם עָלֶיהָ בְּעֵד — אַדְמוֹן אוֹמֵר: הַשֵּׁנִי נוֹחַ לִי, וְהָרִאשׁוֹן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר — אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. גְּמָ׳ אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֵד, אֲבָל דַּיָּין — לֹא אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן קְרָאוּהוּ. אֲבָל הַדַּיָּינִין חוֹתְמִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ. עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחֵר, אֲבָל לְעַצְמוֹ — לֹא אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. דְּאָמַר: אִי דְּלָא עֲבַדִי לֵיהּ הָכִי לָא הֲוָה מְזַבֵּין לַהּ נִיהֲלִי, מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? אִיבְּעִי לִי לְמִימְסַר מוֹדָעָא — חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ. הָהוּא דַּעֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר, עַרְעַר, וּשְׁכֵיב, וְאוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא. אֲתָא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי. אֲמַר לֵיהּ: עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. אֲמַר: אִי הֲוָה אֲבוּהוֹן דְּיַתְמֵי קַיָּים, הֲוָה טָעֵין וְאָמַר: ״תֶּלֶם אֶחָד עָשִׂיתִי לָךְ״. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אִם טָעַן וְאָמַר ״תֶּלֶם אֶחָד עָשִׂיתִי לָךְ״ — נֶאֱמָן. זִיל הַב לֵיהּ מִיהַת תֶּלֶם אֶחָד. הֲוָה עֲלַהּ רִיכְבָּא דְּדִיקְלֵי, אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה אֲבוּהוֹן דְּיַתְמֵי קַיָּים, הֲוָה טָעֵין וְאָמַר, חָזַרְתִּי וְלָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם טָעַן וְאָמַר ״חָזַרְתִּי וּלְקַחְתִּיו מִמֶּנּוּ״ — נֶאֱמָן. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּמוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא — נוֹקֵים כִּי הַאי דְּיָדַע לְאַפּוֹכֵי בִּזְכוּתָא דְיַתְמֵי. מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאָבְדָה דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ. אַדְמוֹן אוֹמֵר: יֵלֵךְ לוֹ בִּקְצָרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְנֶה לוֹ דֶּרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְרַבָּנַן, שַׁפִּיר קָאָמַר אַדְמוֹן! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּגוֹן שֶׁהִקִּיפוּהָ אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ — אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְאַדְמוֹן? אָמַר רָבָא: בְּאַרְבְּעָה דְּאָתוּ מִכֹּחַ אַרְבְּעָה, וְאַרְבְּעָה דְּאָתוּ מִכֹּחַ חַד — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמָצֵי מְדַחֵי לֵיהּ. כִּי פְּלִיגִי בְּחַד דְּאָתֵי מִכֹּחַ אַרְבְּעָה. אַדְמוֹן סָבַר: מִכׇּל מָקוֹם דַּרְכָּא אִית לִי גַּבָּךְ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: אִי שָׁתְקַתְּ — שָׁתְקַתְּ, וְאִי לָא — מַהְדַּרְנָא שְׁטָרָא לְמָרַיְיהוּ וְלָא מָצֵית לְאִשְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדַיְיהוּ. הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: דִּיקְלָא לִבְרַת. אֲזוּל יַתְמֵי פְּלוּג לְנִכְסֵי, לָא יְהַבוּ לַהּ דִּיקְלָא. סְבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם כֹּל חַד וְחַד מָצֵי מְדַחֵי לֵיהּ, הָכָא דִּיקְלָא גַּבַּיְיהוּ הוּא. מַאי תַּקַּנְתַּיְיהוּ? לִיתְּבוּ לַהּ דִּיקְלָא וְלֶיהְדְּרוּ וְלִיפַּלְגוּ מֵרֵישָׁא. הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: דִּיקְלָא לִבְרַת. שְׁכֵיב וּשְׁבַיק תְּרֵי פַּלְגֵי דְּדִיקְלָא. יָתֵיב רַב אָשֵׁי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִי קָרוּ אִינָשֵׁי לִתְרֵי פַּלְגֵי דִּיקְלֵי דִּיקְלָא, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: קָרוּ אִינָשֵׁי לִתְרֵי פַּלְגֵי דִּיקְלֵי דִּיקְלָא. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה הוֹצִיא שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה. אַדְמוֹן אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר: אִילּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ — הָיָה לְךָ לְהִפָּרַע אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה הָיָה פִּקֵּחַ, שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? שַׁפִּיר קָאָמַר אַדְמוֹן! בְּאַתְרָא דְּיָהֲבִי זוּזֵי וַהֲדַר כָּתְבִי שְׁטָרָא — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמָצֵי אָמַר לֵיהּ: הָיָה לְךָ לִפְרוֹעַ אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה. כִּי פְּלִיגִי, בְּאַתְרָא דְּכָתְבִי שְׁטָרָא וַהֲדַר יָהֲבִי זוּזֵי. אַדְמוֹן סָבַר: אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִימְסַר מוֹדָעָא. וְרַבָּנַן סָבְרִי: חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ. מַתְנִי׳ שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה, אַדְמוֹן אוֹמֵר: אִילּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ — כֵּיצַד אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִּי?! וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה גּוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ, וְזֶה גּוֹבֶה שְׁטַר חוֹבוֹ. גְּמָ׳ אִתְּמַר: שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה. רַב נַחְמָן אָמַר: זֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: הַפּוֹכֵי מַטְרָתָא לָמָּה לִי. אֶלָּא זֶה עוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ וְזֶה עוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ. דְּכוּלֵּי עָלְמָא עִידִּית וְעִידִּית, בֵּינוֹנִית וּבֵינוֹנִית, זִיבּוּרִית וְזִיבּוּרִית — וַדַּאי הַפּוֹכֵי מַטְרָתָא הוּא. כִּי פְּלִיגִי, דְּאִית לֵיהּ לְחַד בֵּינוֹנִית וּלְחַד זִיבּוּרִית — רַב נַחְמָן סָבַר: זֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה. קָסָבַר: בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין. אָתֵי בַּעַל זִיבּוּרִית וְגָבֵי לֵיהּ לְבֵינוֹנִית, דַּהֲוָה גַּבֵּיהּ עִידִּית, וַאֲתָא הָהוּא וְשָׁקֵיל זִיבּוּרִית. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: הַפּוֹכֵי מַטְרָתָא לָמָּה לִי, קָסָבַר: בְּשֶׁל כׇּל אָדָם הֵן שָׁמִין, סוֹף סוֹף כִּי אָתֵי הָהוּא — בֵּינוֹנִית דְּנַפְשֵׁיהּ קָשָׁקֵיל. וּלְרַב נַחְמָן: מַאי חָזֵית דְּאָתֵי בַּעַל זִיבּוּרִית בְּרֵישָׁא, לֵיתֵי בַּעַל בֵּינוֹנִית בְּרֵישָׁא וְלִיגְבֵּי זִיבּוּרִית, וְלֶיהְדַּר וְלִיגְבֵּי נִיהֲלֵיהּ! לָא צְרִיכָא, דִּקְדֵים תַּבְעֵיהּ. סוֹף סוֹף כִּי אֲתוֹ לְמִגְבֵּי, בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ! אֶלָּא, לָא צְרִיכָא דְּאִית לֵיהּ לְחַד עִידִּית וּבֵינוֹנִית, וְאִית לֵיהּ לְחַד זִיבּוּרִית — מָר סָבַר: בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין, וּמָר סָבַר: בְּשֶׁל כׇּל אָדָם הֵן שָׁמִין. תְּנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה! תַּרְגְּמַהּ רַב נַחְמָן אַלִּיבָּא דְּרַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן שֶׁלָּוָה זֶה לְעֶשֶׂר וְזֶה לְחָמֵשׁ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא רִאשׁוֹן לְעֶשֶׂר וְשֵׁנִי לְחָמֵשׁ, בְּהָא לֵימָא אַדְמוֹן: אִילּוּ הָיִיתִי חַיָּיב לְךָ כֵּיצַד אַתָּה לֹוֶה מִמֶּנִּי? הָא לָא מְטָא זִמְנֵיהּ. אֶלָּא רִאשׁוֹן לְחָמֵשׁ, וְשֵׁנִי לְעֶשֶׂר. הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּמְטָא זִמְנֵיהּ — מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן. וְאִי דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ — הָא לָא מְטָא זִמְנֵיהּ, וּמַאי טַעְמָא דְּאַדְמוֹן? לָא צְרִיכָא דַּאֲתָא בְּהָהוּא יוֹמָא דְּמִשְׁלַם חָמֵשׁ. מָר סָבַר: עֲבִיד אִינִישׁ דְּיָזֵיף לְיוֹמֵיהּ, וּמָר סָבַר: לָא עֲבִיד אִינִישׁ דְּיָזֵיף לְיוֹמֵיהּ. רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר: הָכָא בְּיַתְמֵי עָסְקִינַן, דְּיַתְמֵי מִיגְבָּא גָּבֻי, אַגְבּוֹיֵי לָא מַגְבִּינַן מִינַּיְיהוּ. וְהָא ״זֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה״ קָתָנֵי! זֶה גּוֹבֶה, וְזֶה רָאוּי לִגְבּוֹת וְאֵין לוֹ. אָמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא: דְּזֶה גּוֹבֶה וְזֶה גּוֹבֶה קָתָנֵי. וְעוֹד, לַגְבִּינְהוּ אַרְעָא לְיַתְמֵי וְלֶיהְדַּר וְלִיגְבִּינְהוּ מִינַּיְיהוּ, כִּדְרַב נַחְמָן. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יְתוֹמִים שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹבַת אֲבִיהֶן — בַּעַל חוֹב חוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתָהּ מֵהֶן. קַשְׁיָא. וְלוֹקְמַהּ דְּאִית לְהוּ לְיַתְמֵי זִיבּוּרִית, וְאִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ עִידִּית וּבֵינוֹנִית, דְּאָזְלִי יַתְמֵי גָּבוּ בֵּינוֹנִית, וּמַגְבּוּ לֵיהּ זִיבּוּרִית. דְּאִי נָמֵי בְּשֶׁל כׇּל אָדָם הֵן שָׁמִין, הָא אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִזִּיבּוּרִית! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא תְּפַס, אֲבָל הֵיכָא דִּתְפַס — תְּפַס. מַתְנִי׳ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְנִשּׂוּאִין: יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל — אֵין מוֹצִיאִין מֵעִיר לָעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ. אֲבָל בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ — מוֹצִיאִין מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּרַךְ לִכְרַךְ. אֲבָל לֹא מֵעִיר לִכְרַךְ, וְלֹא מִכְּרַךְ לְעִיר. מוֹצִיאִין מִנָּוֶה הָרַעה לְנָוֶה הַיָּפֶה, אֲבָל לֹא מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרַעה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לֹא מִנָּוֶה רַעה לְנָוֶה יָפֶה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפֶה בּוֹדֵק. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא מִכְּרַךְ לָעִיר — דְּבִכְרַךְ שְׁכִיחִי כֹּל מִילֵּי, בְּעִיר לָא שְׁכִיחִי כֹּל מִילֵּי. אֶלָּא מֵעִיר לִכְרַךְ מַאי טַעְמָא? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מִנַּיִן שֶׁיְּשִׁיבַת כְּרַכִּים קָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָים״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּ׳. מַאי ״בּוֹדֵק״? כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״. וְהָאִיכָּא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים? כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. בֶּן סִירָא אוֹמֵר: ״אַף לֵילוֹת, בִּשְׁפַל גַּגִּים גַּגּוֹ, וּבִמְרוֹם הָרִים כַּרְמוֹ, מִמְּטַר גַּגִּים לְגַגּוֹ, וּמֵעֲפַר כַּרְמוֹ לִכְרָמִים״. מַתְנִי׳ הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא — נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא — נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא. גְּמָ׳ ״הַכֹּל מַעֲלִין״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי עֲבָדִים. וּלְמַאן דְּתָנֵי עֲבָדִים בְּהֶדְיָא, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרַעה. ״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי עֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: זַבְּנֵיהּ הָכָא וְזִיל, מִשּׁוּם יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ״הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרַעה. ״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי אֲפִילּוּ מִנָּוֶה הָרַעה לְנָוֶה הַיָּפֶה. וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״אֵין מוֹצִיאִין״, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי ״אֵין מוֹצִיאִין״. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא אוֹמֵר לַעֲלוֹת, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת — כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו — תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הִיא אוֹמֶרֶת לַעֲלוֹת, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת — כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. הִיא אוֹמֶרֶת לָצֵאת, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הוּא אוֹמֵר לָצֵאת, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. נָשָׂא אִשָּׁה כּוּ׳. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: קָתָנֵי: נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — אַלְמָא בָּתַר שִׁיעְבּוּדָא אָזְלִינַן. אֵימָא סֵיפָא: נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — אַלְמָא בָּתַר גּוּבְיָינָא אָזְלִינַן! אָמַר רַבָּה: מִקּוּלֵּי כְתוּבָּה שָׁנוּ כָּאן. קָסָבַר כְּתוּבָּה דְּרַבָּנַן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא. קָסָבַר כְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ, כָּתוּב בּוֹ בָּבֶל — מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל, כָּתוּב בּוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּתוּב בּוֹ סְתָם, הוֹצִיאוֹ בְּבָבֶל — מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל, הוֹצִיאוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּתוּב בּוֹ כֶּסֶף סְתָם — מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה מַגְבֵּהוּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּכְתוּבָּה. אַהֵיָיא? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: אַרֵישָׁא, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר כְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא. כָּתוּב בּוֹ כֶּסֶף סְתָם — מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה מַגְבֵּהוּ. וְאֵימָא נְסָכָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דִּכְתִיב בֵּיהּ מַטְבֵּעַ. וְאֵימָא פְּרִיטֵי? אָמַר רַב פָּפָּא: פְּרִיטֵי דְכַסְפָּא לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי זֵירָא הֲוָה קָמִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה דִּבְעָא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: כׇּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פׇּקְדִי אוֹתָם נְאֻם ה׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא בִּכְלֵי שָׁרֵת כְּתִיב. וְרַב יְהוּדָה? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳״. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה. וְרַב יְהוּדָה? ״הִשְׁבַּעְתִּי״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְרַבִּי זֵירָא — הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי. וְרַב יְהוּדָה — ״אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ״ כְּתִיב. וְרַבִּי זֵירָא — מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי לֵוִי, דְּאָמַר: שֵׁשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? תְּלָתָא — הָנֵי דַּאֲמַרַן, אִינָךְ: שֶׁלֹּא יְגַלּוּ אֶת הַקֵּץ, וְשֶׁלֹּא יְרַחֲקוּ אֶת הַקֵּץ, וְשֶׁלֹּא יְגַלּוּ הַסּוֹד לַגּוֹיִם. ״בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם אַתֶּם מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁבוּעָה — מוּטָב, וְאִם לָאו — אֲנִי מַתִּיר אֶת בְּשַׂרְכֶם כִּצְבָאוֹת וּכְאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב אָשֵׁי: אֲנַן בְּסוֹבְלֵי חֳלָאִים מַתְנֵינַן לַהּ. אָמַר רַב עָנָן: כׇּל הַקָּבוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִילּוּ קָבוּר תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ. כְּתִיב הָכָא: ״מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְכִפֵּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ״. עוּלָּא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה סָלֵיק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נָח נַפְשֵׁיהּ בְּחוּץ לָאָרֶץ. אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר: אַנְתְּ עוּלָּא, ״עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת״. אָמְרוּ לוֹ: אֲרוֹנוֹ בָּא. אָמַר לָהֶם: אֵינוֹ דּוֹמֶה קוֹלַטְתּוֹ מֵחַיִּים לְקוֹלַטְתּוֹ לְאַחַר מִיתָה. הָהוּא גַּבְרָא דִּנְפַלָה לֵיהּ יְבָמָה בֵּי חוֹזָאָה, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמֵיחַת וּלְיַבֹּמַהּ? אֲמַר לֵיהּ: אָחִיו נָשָׂא כּוּתִית וָמֵת — בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ. וְהוּא יֵרֵד אַחֲרָיו?! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר אֲרָצוֹת. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כוּבֵּי. הָהוּא דִּנְפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כוּבֵּי, שַׁמְתֵּיהּ רַב יוֹסֵף. הָהוּא דִּנְפַק מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַסְתּוֹנְיָא, שְׁכֵיב. אֲמַר אַבָּיֵי: אִי בָּעֵי הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, הֲוָה חָיֵי. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּשֵׁרִין שֶׁבְּבָבֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹלַטְתָּן, כְּשֵׁרִין שֶׁבִּשְׁאָר אֲרָצוֹת בָּבֶל קוֹלַטְתָּן. לְמַאי? אִילֵימָא לְיוּחֲסִין, וְהָאָמַר מָר: כׇּל הָאֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל! אֶלָּא לְעִנְיַן קְבוּרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: כׇּל הַדָּר בְּבָבֶל כְּאִילּוּ דָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי יוֹשֶׁבֶת בַּת בָּבֶל״. אָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: בָּבֶל לָא חָזְיָא חַבְלֵי דְמָשִׁיחַ. תַּרְגְּמַהּ אַהוּצָל דְּבִנְיָמִין, וְקָרוּ לֵיהּ קַרְנָא דְשֵׁיזָבְתָּא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מֵתִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ אֵינָם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים״ — אֶרֶץ שֶׁצִּבְיוֹנִי בָּהּ מֵתֶיהָ חַיִּים, שֶׁאֵין צִבְיוֹנִי בָּהּ — אֵין מֵתֶיהָ חַיִּים. מֵתִיב רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: ״יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן״, מַאי לָאו: ״יִחְיוּ מֵתֶיךָ״ — מֵתִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ״נְבֵלָתִי יְקוּמוּן״ — מֵתִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ. וּמַאי ״וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים״ — אַנְּבוּכַד נֶצַּר הוּא דִּכְתִיב, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: מַיְיתֵינָא עֲלַיְיהוּ מַלְכָּא דְּקַלִּיל כִּי טַבְיָא. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מִקְרָא אַחֵר אֲנִי דּוֹרֵשׁ: ״נוֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהוֹלְכִים בָּהּ״. וְאֶלָּא הָכְתִיב ״נְבֵלָתִי יְקוּמוּן״! הָהוּא בִּנְפָלִים הוּא דִּכְתִיב. וְרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל, הַאי ״נוֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אֲפִילּוּ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּבְטָח לָהּ שֶׁהִיא בַּת הָעוֹלָם הַבָּא. כְּתִיב הָכָא: ״לָעָם עָלֶיהָ״, וּכְתִיב הָתָם: ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר״ — עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר. ״וְרוּחַ לַהוֹלְכִים בָּהּ״, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר, צַדִּיקִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ אֵינָם חַיִּים?! אָמַר רַבִּי אִילְעָא: עַל יְדֵי גִּלְגּוּל. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא סַלָּא רַבָּא: גִּלְגּוּל לְצַדִּיקִים צַעַר הוּא! אָמַר אַבָּיֵי: מְחִילּוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם בַּקַּרְקַע. ״וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבוּרָתָם״, אָמַר קַרְנָא, דְּבָרִים בְּגוֹ: יוֹדֵעַ הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר הָיָה, וְאִם מֵתִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ חַיִּים, לָמָה הִטְרִיחַ אֶת בָּנָיו? שֶׁמָּא לֹא יִזְכֶּה לִמְחִילּוֹת. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, דְּבָרִים בְּגוֹ: יוֹדֵעַ הָיָה יוֹסֵף בְּעַצְמוֹ שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר הָיָה, וְאִם מֵתִים שֶׁבַּחוּצָה לָאָרֶץ חַיִּים, לָמָה הִטְרִיחַ אֶת אֶחָיו אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה? שֶׁמָּא לֹא יִזְכֶּה לִמְחִילּוֹת. שְׁלַחוּ לֵיהּ אֲחוֹהִי לְרַבָּה: יוֹדֵעַ הָיָה יַעֲקֹב שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר הָיָה וְכוּ׳. אִילְפָא מוֹסִיף בָּהּ דְּבָרִים: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר עַל אִשָּׁה אַחַת, וּבִיקֵּשׁ לֵירֵד, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כָּזֹאת, גִּלְגֵּל בְּעַצְמוֹ עַד יוֹם מוֹתוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל אַתָּה, אֵינוֹ דּוֹמֶה לוֹמֵד מֵעַצְמוֹ לַלּוֹמֵד מֵרַבּוֹ. וְאִם תֹּאמַר אֵין לְךָ רַב — יֵשׁ לְךָ רַב, וּמַנּוּ — רַבִּי יוֹחָנָן. וְאִם אֵין אַתָּה עוֹלֶה — הִזָּהֵר בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: אַל תַּרְבֶּה בִּישִׁיבָה — שֶׁיְּשִׁיבָה קָשָׁה לְתַחְתּוֹנִיּוֹת, וְאַל תַּרְבֶּה בַּעֲמִידָה — שֶׁעֲמִידָה קָשָׁה לַלֵּב, וְאַל תַּרְבֶּה בַּהֲלִיכָה — שֶׁהֲלִיכָה קָשָׁה לָעֵינַיִם. אֶלָּא שְׁלִישׁ בִּישִׁיבָה, שְׁלִישׁ בַּעֲמִידָה, שְׁלִישׁ בְּהִילּוּךְ. כׇּל יְשִׁיבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ סְמִיכָה — עֲמִידָה נוֹחָה הֵימֶנָּה. עֲמִידָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ? וְהָאָמְרַתְּ עֲמִידָה קָשָׁה לַלֵּב! אֶלָּא: יְשִׁיבָה שֶׁאֵין בָּהּ סְמִיכָה — עֲמִידָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְמִיכָה נוֹחָה הֵימֶנָּה. וְכֵן אָמְרוּ: יִצְחָק וְשִׁמְעוֹן וְאוֹשַׁעְיָא אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בִּפְרָדוֹת. דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פִּרְדָּה שֶׁתָּבְעָה — אֵין מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ לֹא סוּס וְלֹא חֲמוֹר, אֶלָּא מִינָהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יִצְחָק — זֶה רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, שִׁמְעוֹן — זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, וְאָמְרִי לַהּ: רֵישׁ לָקִישׁ, אוֹשַׁעְיָא — זֶה רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֵינָן חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵתִים בַּל יִחְיוּ וְגוֹ׳״, תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מֵתִים בַּל יִחְיוּ״, יָכוֹל לַכֹּל — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רְפָאִים בַּל יָקוּמוּ״, בִּמְרַפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִיחָא לְמָרַיְיהוּ דְּאָמְרַתְּ לְהוּ הָכִי, הָהוּא בִּמְרַפֶּה עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דִּכְתִיב. אֲמַר לֵיהּ: מִקְרָא אַחֵר אֲנִי דּוֹרֵשׁ, דִּכְתִיב: ״כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּיךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״, כׇּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה — אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ, וְכֹל שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה — אֵין אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ. כֵּיוָן דְּחַזְיֵיהּ דְּקָמִצְטַעַר, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מָצָאתִי לָהֶן תַּקָּנָה מִן הַתּוֹרָה: ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כּוּלְּכֶם הַיּוֹם״, וְכִי אֶפְשָׁר לִדַּבּוֹקֵי בַּשְּׁכִינָה? וְהָכְתִיב: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה״? אֶלָּא: כׇּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּלְדׇבְקָה בוֹ״, וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִידַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה? אֶלָּא: כׇּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁמְּבַצְבְּצִין וְעוֹלִין בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ״, וְאֵין ״עִיר״ אֶלָּא יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת״. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיַּעַמְדוּ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶן, קַל וָחוֹמֶר מֵחִטָּה: מָה חִטָּה שֶׁנִּקְבְּרָה עֲרוּמָּה — יוֹצְאָה בְּכַמָּה לְבוּשִׁין, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבְּרוּ בִּלְבוּשֵׁיהֶן — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילָת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים״, אָמְרוּ: עֲתִידָה חִטָּה שֶׁתִּתַּמֵּר כְּדֶקֶל, וְעוֹלָה בְּרֹאשׁ הָרִים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: יֵשׁ צַעַר לְקוֹצְרָהּ! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ״ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא רוּחַ מִבֵּית גְּנָזָיו וּמְנַשְּׁבָהּ עָלֶיהָ וּמַשִּׁרָה אֶת סׇלְתָּהּ, וְאָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּמֵבִיא מְלֹא פִּיסַּת יָדוֹ, וּמִמֶּנָּה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. ״עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה״, אָמְרוּ: עֲתִידָה חִטָּה שֶׁתְּהֵא כִּשְׁתֵּי כְלָיוֹת שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי שׁוּעָל קִינֵּן בְּלֶפֶת, וּשְׁקָלוּהוּ, וּמָצְאוּ בּוֹ שִׁשִּׁים לִיטְרִין, בְּלִיטְרָא שֶׁל צִפּוֹרִי. תַּנְיָא, אָמַר רַב יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּשִׁיחִין בְּאֶחָד שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי חַרְדָּל וְנִפְשַׁח אֶחָד מֵהֶן וְנִמְצְאוּ בּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין חַרְדָּל. וְעֵצָיו, סִיכְּכוּ בּוֹ סוּכַּת יוֹצְרִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן תַּחְלִיפָא: קֶלַח שֶׁל כְּרוּב הִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, וְהָיִינוּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ בְּסוּלָּם. ״וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר״, אָמְרוּ: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ צַעַר לִבְצוֹר וְלִדְרוֹךְ, הָעוֹלָם הַבָּא מֵבִיא עֲנָוָה אַחַת בַּקָּרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה, וּמַנִּיחָהּ בְּזָוִית בֵּיתוֹ, וּמְסַפֵּק הֵימֶנָּה כְּפִטוֹס גָּדוֹל. וְעֵצָיו, מַסִּיקִין תַּחַת הַתַּבְשִׁיל. וְאֵין לְךָ כׇּל עֲנָבָה וַעֲנָבָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁלֹשִׁים גַּרְבֵי יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר״, אַל תִּקְרֵי ״חָמֶר״ אֶלָּא ״חוֹמֶר״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: מַאי דִּכְתִיב ״אוֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה״ — אֵין לְךָ כׇּל גֶּפֶן וָגֶפֶן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין צָרִיךְ עַיִר אַחַת לִבְצוֹר. ״וְלַשּׂוֹרֵקָה בְּנִי אֲתוֹנוֹ״ — אֵין לָךְ כׇּל אִילַן סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַשּׂוֹי שְׁתֵּי אֲתוֹנוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵין בּוֹ יַיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּבֵּס בְּיַיִן לְבוּשׁוֹ״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵינוֹ אָדוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵינוֹ מַרְוֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״סוּתֹה״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵין בּוֹ טַעַם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן״. כׇּל חֵיךְ שֶׁטּוֹעֲמוֹ, אוֹמֵר: ״לִי לִי״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לִנְעָרִים יָפֶה וְלִזְקֵנִים אֵינוֹ יָפֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב״, אַל תִּיקְרֵי ״לְבֶן שִׁינַּיִם״ אֶלָּא ״לְבֶן שָׁנִים״. פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רְמוֹז לִי בְּעֵינָיךְ דִּבְסִים מֵחַמְרָא, וְאַחְוִי לִי שִׁינָּיךְ דִּבְסִים מֵחֲלָבָא. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁינַּיִם לַחֲבֵירוֹ יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חָלָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב״, אַל תִּקְרֵי ״לְבֶן שִׁינַּיִם״ אֶלָּא ״לִבּוּן שִׁינַּיִם״. רַב חִיָּיא בַּר אַדָּא מַקְרֵי דַרְדְּקֵי דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה. אִיפַּגַּר תְּלָתָא יוֹמֵי וְלָא אֲתָא. כִּי אֲתָא, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אִיפַּגַּרְתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דָּלִית אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא וּבָצַרְתִּי מִמֶּנָּה יוֹם רִאשׁוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת אֶשְׁכּוֹל לְגָרָב, יוֹם שֵׁנִי בָּצַרְתִּי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת שְׁתֵּי אֶשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב, יוֹם שְׁלִישִׁי בָּצַרְתִּי מִמֶּנָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת שָׁלֹשׁ אֶשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב, וְהִפְקַרְתִּי יוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּאִיפַּגַּרְתְּ הֲוָה עָבְדָא טְפֵי. רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אִיקְּלַע לִבְנֵי בְרַק, חֲזַנְהוּ לְהָנְהוּ עִיזֵּי דְּקָאָכְלָן תּוּתֵי תְּאֵינֵי וְקָנָטֵיף דּוּבְשָׁא מִתְּאֵינֵי וַחֲלָבָא טָיֵיף מִנַּיְיהוּ וּמִיעָרַב בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר: הַיְינוּ: ״זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בֶּן דּוֹסְתַּאי: מִלּוֹד לְאוֹנוֹ שְׁלֹשָׁה מִילִין, פַּעַם אַחַת קִדַּמְתִּי בַּנֶּשֶׁף וְהָלַכְתִּי עַד קַרְסוּלַּיי בִּדְבַשׁ שֶׁל תְּאֵינִים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְדִידִי חֲזֵי לִי ״זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ שֶׁל צִפּוֹרִי, וְהָוֵי שִׁיתְּסַר מִילִין אַשִּׁיתְּסַר מִילִין. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזֵי לִי ״זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ שֶׁל כׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָוְיָא כְּמִבֵּי מִיכְסֵי עַד אַקְרָא דְתוּלְבַּנְקֵי, עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין פַּרְסֵי אוּרְכָּא וּפוּתְיָא שִׁיתָּא פַּרְסֵי. רַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי עַוִּירָא וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אִיקְּלַעוּ לְהָהוּא אַתְרָא. אַיְיתוֹ קַמַּיְיהוּ אֲפַרְסְקָא דַּהֲוָה כְּאִילְפַּס כְּפַר הִינוֹ. וְאִילְפַּס כְּפַר הִינוֹ כַּמָּה הָוֵי — חָמֵשׁ סְאִין. אָכְלוּ שְׁלִישׁ, וְהִפְקִירוּ שְׁלִישׁ, וְנָתְנוּ לִפְנֵי בְּהֶמְתָּן שְׁלִישׁ. לְשָׁנָה אִיקְּלַע רַבִּי אֶלְעָזָר לְהָתָם וְאַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ נְקַטוּ נַקְטֵיהּ בִּידֵיהּ, וְאָמַר: ״אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אִיקְּלַע לְגַבְלָא, חֲזַנְהוּ לְהָנְהוּ קִטּוּפֵי דַּהֲווֹ קָיְימִי כִּי עִיגְלֵי, אָמַר: עֲגָלִים בֵּין הַגְּפָנִים? אֲמַרוּ לֵיהּ: קִטּוּפֵי נִינְהוּ. אָמַר: אֶרֶץ אֶרֶץ, הַכְנִיסִי פֵּירוֹתַיִיךְ, לְמִי אַתְּ מוֹצִיאָה פֵּירוֹתַיִיךְ, לְגוֹיִם הַלָּלוּ שֶׁעָמְדוּ עָלֵינוּ בְּחַטֹּאתֵינוּ? לְשָׁנָה אִיקְּלַע רַבִּי חִיָּיא לְהָתָם, חֲזַנְהוּ דַּהֲווֹ קָיְימִי כְּעִיזֵּי, אָמַר: עִזִּים בֵּין הַגְּפָנִים? אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל, לָא תַּעֲבֵיד לַן כִּי חַבְרָךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — בֵּית סְאָה עוֹשָׂה חֲמֵשֶׁת רִיבּוֹא כּוֹרִין, בִּישִׁיבָתָהּ שֶׁל צוֹעַן — בֵּית סְאָה עוֹשָׂה שִׁבְעִים כּוֹרִין. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אֲנִי רָאִיתִי בְּבִקְעַת בֵּית שְׁאָן בֵּית סְאָה עוֹשָׂה שִׁבְעִים כּוֹרִין. וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכׇל אֲרָצוֹת יוֹתֵר מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״. וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם יוֹתֵר מִצּוֹעַן — דַּהֲווֹ מְרַבּוּ בַּהּ מְלָכִים, דִּכְתִיב: ״כִּי הָיוּ בְצוֹעַן שָׂרָיו״. וְאֵין לְךָ טְרָשִׁים בְּכׇל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵחֶבְרוֹן, דַּהֲווֹ קָבְרִי בָּהּ שָׁיכְבֵי. וַאֲפִילּוּ הָכִי, חֶבְרוֹן מְבוּנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן, דִּכְתִיב: ״וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צוֹעַן מִצְרָיִם״, מַאי ״נִבְנְתָה״? אִילֵימָא נִבְנְתָה מַמָּשׁ, אֶפְשָׁר אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת לִבְנוֹ קָטָן קוֹדֶם שֶׁיִּבְנֶה לִבְנוֹ גָּדוֹל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן״! אֶלָּא שֶׁמְּבוּנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעֵן. וְהָנֵי מִילֵּי בִּטְרָשִׁים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּטְרָשִׁים — חֲמֵשׁ מְאָה. וְהָנֵי מִילֵּי שֶׁלֹּא בְּבִרְכוֹתֶיהָ, אֲבָל בְּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּתִיב: ״וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וְגוֹ׳״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: סְאָה בִּיהוּדָה הָיְתָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ סְאִין: סְאָה קֶמַח, סְאָה סֹלֶת, סְאָה סוּבִּין, סְאָה מוּרְסִין, וּסְאָה קִיבּוֹרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא צַדּוּקִי לְרַבִּי חֲנִינָא: יָאֵה מְשַׁבְּחִיתוּ בַּהּ בְּאַרְעֲכוֹן. בֵּית סְאָה אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא, מִמֶּנָּה מְשַׁח, מִמֶּנָּה חֲמַר, מִמֶּנָּה עִיבוּר, מִמֶּנָּה קִיטְנִיּוֹת, מִמֶּנָּה רוֹעוֹת מִקְנָתִי. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא בַּר אֱמוֹרָאָה לְבַר אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל: הַאי תָּאלְתָּא דְּקָיְימָא אַגּוּדָּא דְיַרְדְּנָא כַּמָּה גָּדְרִיתוּ מִינַּהּ? אֲמַר לֵיהּ: שִׁיתִּין כּוֹרֵי. אֲמַר לֵיהּ: אַכַּתִּי לָא עָיְילִיתוּ בָּהּ אַחְרֵיבְתּוּהָ, אֲנַן מְאָה וְעֶשְׂרִים כּוֹרֵי הֲוָה גָּזְרִינַן מִינַּהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא נָמֵי מֵחַד גִּיסָא קָאָמֵינָא לָךְ. אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי״, לָמָּה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לִצְבִי? לוֹמַר לְךָ: מָה צְבִי זֶה אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק בְּשָׂרוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מַחְזֶקֶת פֵּירוֹתֶיהָ. דָּבָר אַחֵר: מָה צְבִי זֶה קַל מִכׇּל הַחַיּוֹת, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה מִכׇּל הָאֲרָצוֹת לְבַשֵּׁל אֶת פֵּירוֹתֶיהָ. אִי מָה צְבִי זֶה קַל וְאֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן — אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה לְבַשֵּׁל וְאֵין פֵּירוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״, שְׁמֵנִים מֵחָלָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ. רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲוָה סָלֵיק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר: פְּלַטִי לִי מֵחֲדָא. כִּי סַמְכוּהוּ, אֲמַר: פְּלַטִי לִי מִתַּרְתֵּי. כִּי אוֹתְבוּהוּ בְּסוֹד הָעִיבּוּר, אֲמַר: פְּלַטִי לִי מִתְּלָת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחוֹזִים שָׁוְא וְגוֹ׳״. ״בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ״ — זֶה סוֹד עִיבּוּר. ״וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ״ — זֶה סְמִיכָה. ״וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹאוּ״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה סָלֵיק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא אַשְׁכַּח מַבָּרָא לְמֶעְבַּר, נְקַט בְּמִצְרָא וְקָעָבַר. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא צַדּוּקִי: עַמָּא פְּזִיזָא, דְּקַדְּמִיתוּ פּוּמַּיְיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ, אַכַּתִּי בִּפְזִיזוּתַיְיכוּ קָיְימִיתוּ? אֲמַר לֵיהּ: דּוּכְתָּא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זְכוֹ לַהּ, אֲנָא מִי יֵימַר דְּזָכֵינָא לַהּ. רַבִּי אַבָּא מְנַשֵּׁק כֵּיפֵי דְעַכּוֹ. רַבִּי חֲנִינָא מְתַקֵּן מַתְקָלַיָּה. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי קָיְימִי מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָּא וּמִטּוּלָּא לְשִׁמְשָׁא. רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא מִיגַּנְדַּר בְּעַפְרַהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחוֹנֵנוּ״. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא — קָטֵיגוֹרְיָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אֲמַר צֵירוּף אַחַר צֵירוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂירִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: בָּזוֹזֵי, וּבָזוֹזֵי דְבָזוֹזִי. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: עֲתִידִין כׇּל אִילָנֵי סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּטְעֲנוּ פֵּירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם״. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְזֵירוֹת וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת

2 גיטין פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רָבָא: מֵהָכָא – עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין!

3 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים וכו'. גרסינן בהנושא בכתובות אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור והקשו ה"ד אי דאמר ליה אתם עדי מאי טעמא דר"ל דקא פטר ואי דלא אמר להו אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דקא מחייב ותירץ לא לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסקינן כגון שאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר חייב אלימא מלתא דשטרא וכמאן דאמר להו אתם עדי דמי ור"ל אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא זה לשון הגמ'. וזה פירוש המחבר לפי הנראה האומר חייב אני לך וכו' פירוש שבא להתחייב בלא הלואה דאי בהלוואה ויהיה מחלוקתן בכופר אחר שהודה לו החוב היה לו לומר ואח"כ כפר שזהו עיקר המחלוקת אלא פשוט הוא שבבא להתחייב בלא הלואה הוא. והקשו אי דאמר להו אתם עדי מאי טעמא דר"ל פירוש פשיטא להו לבעלי הגמרא דכי היכי דאתם עדים מהני בהודאה ה"נ מהני בבא להתחייב. עוד הקשו אי דלא אמר להו אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב דזה לאו כלום כיון דלא אמר אתם עדי ובהודאה נמי יכול לומר משטה הייתי בך ותירצו הב"ע כגון דאמר אני חייב לך בשטר בבא להתחייב הוא כדאמרן ואומר בפני עדים הריני חייב לזה בשטר מנה וכיון שהזכיר מלת שטר הרי זה כמי שבא להתחייב ואמר אתם עדי וזה לדעת ר' יוחנן. וממילא דאם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה ואע"פ שאין שם עדים בשטר ה"ז קנה וכל שכן הוא וזהו שכתב המחבר או שכתב לו שטר וכו' ומ"מ אין זה אלא במסרו לו בעדים וכמ"ד עדי מסירה קונים. א"נ כגון שהיה השטר בכתב ידי המתחייב ונתנו בינו לבינו ולגבות מנכסים בני חורין כמו שיתבאר בהלכות מלוה ולוה. אבל אם היה כתב ידי אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא דלא עדיף זה המתחייב מלוה ממש. זו שיטת המחבר. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל חלקו עליו ופירשו דרישא לאו במי שבא להתחייב בלא כלום היא. והכי פירושו קס"ד מעיקרא דפליגי במי שמודה שהוא חייב מחמת הלואה או מחמת טענה אחרת. וזהו שהקשה להדיא דאי אמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דפטר והלא נתברר פ' זה בורר שאינו יכול לחזור ולכפור. ואי דלא אמר להו מאי טעמא דר' יוחנן שהרי יכול לומר משטה אני בך כדאיתא התם. אבל במחייב עצמו בלא כלום לא היו מקשים מ"ט דר"ל ואדרבה היו תמהים על ר' יוחנן היאך מתחייב זה בדברים אפילו באתם עדי בלא קניין ובלא שטר בשום צד והביאו ז"ל ראיות לדין זה שאין אדם מתחייב בדברים אפילו באתם עדי בלא קניין ובלא שטר. ותירצו כגון דאמר חייב אני לך בשטר פירוש שאם כתב לו שטר ולאו במודה שהוא חייב מחמת הלואה כדס"ד עד השתא אלא שהוא מתחייב בלא כלום וכותב לו שטר חיוב על מנה ושטר זה כשאר שטרי חוב ופירשו כמאן דא"ל אתם עדי דמי כמאן דהודה שהוא חייב לו כבר ואמר אתם עדי כן הוא דינו של זה המתחייב בלא כלום בשטר. זו היא שיטתם ושיטת קצת מפרשים ז"ל ולפי שיטה זו אין שום צד שיהיה חייב אלא בשכתב לו שטר ונמצא שהן חלוקין על המחבר בב' חלקים מג' שכתב. ובאמת שאין לשון הגמרא נאות לפירושם ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל עצמו. ודעת ההלכות נראה כדעת המחבר אע"פ שהרמב"ן ז"ל דחק לפרשה כפי שיטתו:

5 כתובות פתח ↗

גּוּפָא, אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: ״כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ?״, ״כָּךְ וְכָךְ״. ״וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ?״, ״כָּךְ וְכָךְ״. עָמְדוּ וְקִידְּשׁוּ קָנוּ, הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה.

7 כתובות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: דְּבָרִים הַלָּלוּ נִיתְּנוּ לִיכָּתֵב, אוֹ לֹא נִיתְּנוּ לִיכָּתֵב? אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִיתְּנוּ לִיכָּתֵב.

8 כתובות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. הָא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין. מַאי לָאו שְׁטָרֵי פְסִיקָתָא!

9 כתובות פתח ↗

לָא, שְׁטָרֵי אֵירוּסִין מַמָּשׁ. כִּדְרַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא. דְּאִיתְּמַר: כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ, וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ — רַבָּה וְרָבִינָא אָמְרִי: מְקוּדֶּשֶׁת, רַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

10 כתובות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: מֵתוּ — בְּנוֹתֵיהֶן נִיזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְהִיא נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב.

13 גיטין פתח ↗

וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים – מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב!

14 כתובות פתח ↗

לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן. אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת בַּת אֵצֶל אִמָּהּ.

1 ת"ש לכהן וכו'. פרש"י במ"ק וז"ל חמש סלעי' פדיון הבן ולא היה לו מעות מצוי' וכתב לכהן אחד בשטר אני חייב לך ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים הואיל וכתב לו. ובנו אינו פדוי כדמפרש בסמוך דאין פודין בשטרות. והא הכא דלשום פדיון בנו כתבינהו ניהליה שהרי אמר לעדים לשם פדיון אני כותב לו ואף על גב דבבנו אינו פדוי ואגלאי מילתא דשטרא לאו שטרא גמור והוו להו מילי בעלמא לא מצי הדר ביה הואיל וכתב לו בשטר אלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביה. כ"ש. ל"א חייב אני לך מנה בשטר כלומר אני מחויב לך ושטר היה לך ואבדתו אלימא מלתא דשטר כיון שהזכיר לו שם שטר דהואיל ובההוא שטר שנאבד הויא חתימי ביה סהדי לא הוה צריך למימר אתם עדי. מאי לאו כי ה"ג דאמר ליה פסקתי עמך לזון את בתך ה' שנים ואבד השטר חייב לזון אותה כמו שחייב לכהן ליתן לו ה' סלעי' הא הכא כיון דלשם פדיון בנו יהבינהו ובנו אינו פדוי שטרא כמאן דליתיה הוא ואפ"ה חייב ליתן לו חמש סלעי' משום דאלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביא דמשועבד ליה מדאורייתא ליתן ליה ה' סלעי' משום פדיון בנו בכור ולאו משו' דכתב ליה בשטר אי הכי כיון דמשועבד מדאורייתא אמאי כתב לו בלא כתיבה נמי חייב ליה ומשני כדי לברר לו כהן שלא יתן אותן לכהן אחר אלא לאותו כהן אמאי אינו פדוי כיון דאמרת משום שעבוד דאורייתא חייב לו בנו פדוי לכשיתן. פודין בשטרות אע"ג דלא יהיב ה' סלעים לעולם ובבכורות פרק יש בכור ממעט להו בשטרות ברבויי ומיעוטי מדכתיב ולקחת חמשת שקלים לגלגלת וגו' ואיכא דדריש ריבה ומיעט וריבה מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ואיכא דדריש כלל ופרט ונתת הכסף כלל בבקר ובצאן פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעט כל מילי. עכ"ל רש"י במ"ק. והתוס' כתבו וז"ל ת"ש כתב לכהן שאני חייב וכו' חייב ליתן לו חמשה סלעים השתא קס"ד דהאי חייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ולהכי בנו אינו פדוי ומשני שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא פי' להכי יכול להתחייב ע"י השטר שיש עליו קצת שעבוד אבל במקו' דליכא שעבוד לא מצי להשתעבד בשטרא ע"כ. וצריך פי' לפירושם דלכאורה האי נמשך בתר שיטת ר"ת ז"ל וכן פירש הרא"ש בתוספותיו הביא זה הדיבור בתר פי' ר"ת וז"ל ור"ת ז"ל מפרש דפלוגתא דר"י ור"ל לא מיירי בהודאה אלא בשכתב לו חייב אני לך מנה בשטר בכתב ידו שרוצה להשתעבד לו ולהתחייב לו מעתה מנה בשטר זה וכו' ת"ש כתב לכהן שהוא חייב לו ס"ד השתא דהאי דחייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ומ"ה אין בנו פדוי ומשני משועבד ליה מדאוריי' ומ"ה נקט להתחייב ע"י השט' שיש לו גם שעבוד מן התורה אבל במקומות דליכא שעבוד לא מצי להשתעבד בשטר ע"כ. ומיהו בתוס' מביא זה הדיבור כפי שיטתם ושוב כתבו ור"ת מפרש כולה סוגיא וכו' משמע דהא שייך כפי שיטתם ז"ל ונראה דהא וודאי קשיא להו דמאי פריך הא ודאי דמשום שעבודיה דמשעבד ליה מדאו' הוא דחייב ליתן ה' סלעים ויקשה ליה לדידיה אמאי בנו אינו פדוי ולמה ליה לאותוביה לר"ל כלל והא כתיבנא דרש"י פירש במ"ק דאע"ג דבנו אינו פדוי ואגלאי מלתא דשטרא כמאן דליתיה דמי מ"מ משום אלימותיה דשטרא חייב ליתן ה' סלעים ותיובתא דר"ל דלית ליה אלימא מלתא דשטרא ואמאי דקאמר דלא אלימא מילתא דשטרא קא מותיב אע"ג דאין הנושאין שוין כולי האי והתוס' לא ניחא להו בהאי פירושא חדא דהא פשיטא ודאי במשועבד ליה מדאורייתא ולהכי חייב ואי משום דקתני ובנו אינו פדוי היינו קושיא דלקמיה אמאי אינו פטור ובמאי דיפרש אמאי אינו פדוי סגי ולמה ליה לאותוביה לריש לקיש. ועוד דלישנא דשאני התם דמשועבד וכו' לא דייק דמשמע דאתו לשנויי מאי דס"ד מעיקרא ואלו לפירוש רש"י ז"ל נדינן ממאי דקאמרי' מעיקרא דמשום אלימותי' דשטרא הוא דחייב ואמרי' דמשום שעבודא הוא דחייב ולא משום דכתב ליה בשטר לכך פירשו דהשתא ס"ד דכיון דאין בנו פדוי האי דחייב לא משום הפדיון הוא אלא כיון דכתב לו בשטר אני חייב לך חמשה סלעים הרי כאן הודאה שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ובכל כה"ג הרי הוא חייב בעלמא ומ"ה אין בנו פדוי דאין כאן הוכחה שיהיה החיו' בשביל הפדיון ותקשי לר"ל דס"ל דבעלמא אינו חייב ולא הויא הודאה מעתה ע"כ אם תחייבהו הרי בנו פדוי ואם אין בנו פדוי אין אתה יכול לחייבו דאין כאן חיוב אחר אלא הפדיון ומשני דשפיר מצינן למימר הכא דאיכא חיוב אחר מלבד הפדיון ואפ"ה לא תקשי לר"ל דכיון דכתב בשטר חייב אני לך חמשה סלעים הרי הוא חייב כיון שיש עליו קצת שעבוד יכול להתחייב אבל במקום דליכ' שעבוד לא מצי להשתעבד בשטרא ולפי' ר"ת נמי מצינן לפרושי בכיוצא בזה דהשתא ס"ד דהאי חייב משום דהשת' רוצה להתחייב עצמו בזה השטר ולהכי בנו אינו פדוי דמצד אחר הרי הוא חייב ומשני שאני התם דמשעבד ליה מדאורייתא פי' להכי נקל להתחייב ע"י השט' שיש לו בם שעבוד מן התורה ומיהו קשה ודקארי לה מאי קארי לה הא ודאי פשיטא בנקל איכא לשנויי דשניא ההיא דפדיון דמצי שפי' לאחיובי נפשיה מהשתא כיון דבלאו הכי משועבד ליה מדאורייתא ואע"ג דבנו אינו פדוי מ"מ הרי חיובא רמיא עליה ולכך חל עליה חיוב' דשטרא ואי ס"ד דכיון דמ"מ קא חזינן דחייב ובנו פדוי מה לנו אם משועבד מדאוריתא הרי אינו חייב אלא א"כ נפדה בנו והיכי דיינת ביה תרתי דסתרן אהדדי לחייבו חמשה סלעים ובנו אינו פדוי אלא משמע דמשום כתיבת השטר בלחוד הוא דחייב ולא משום שעבודא דאוריית' ותיובתא דר"ל היינו תיובתיה אם כן לא משני מידי הילכך ע"כ יש לנו לפרש לפי שיטת ר"ת דמעיקרא סלקא דעתך דכיון דקתני תרתי דסתרן אהדדי אינו חייב אלא משום כתיבת השטר ולא משום שעבודא דאורייתא וכדפרש"י ז"ל במהדורא קמא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוספות ז"ל דמיירי שמעתין בהודאה ניחא דמעיקרא ס"ד משום דהיא הודאה הוא דחייב ולהכי בנו אינו פדוי ולא מצית למימר דמשום דקצת שעבוד דאיכא עליה מחייבינן עליה בהודאתו דמה שייך שעבודיה דרמיא עליה השתא שפיר מצינן למימר וחיובא דהך ברייתא היינו חיובא דהשתא ומצי שפיר לאחיוביה משום דאית עליה קצת שעבוד כדאמרי' נמצא דבתיובת' אזלינן בפירוש' דהודאה ובשינוייא קא אזלינן בחיובא דהשתא כפי' ר"ת ודו"ק דהאריכו התוס' ז"ל וסיימו אבל במקום דליכא שעבוד לא מצי וכו' ואי חיובא דשינוייא היינו חיובא דתיובתא לא היו צריכין להאריך זה הלשון דפשיט' דלא מצו להשתעבד בשטרא דעלה קאי אלא דבחיוב' אחרינא מיירי בתירוצא דלא מיירי בה עד השתא וכדכתי'. עוד קשיא להו לפי שיטתם ז"ל דמאי מותיב דילמא בשטר גמור דחתים ביה מיירי ולשיטת ר"ת ז"ל ניחא דבשטר גמור נמי פליגי וכדבעי' למכתב בס"ד. ולמאי דפריש נמי רש"י ז"ל במהדורא קמא ניחא דוק ותשכח ותירצו בתוס' ז"ל דס"ד דע"כ בכה"ג מיירי דאי בשטר גמור מאי קמ"ל דמחייבי והריטב"א ז"ל כתב לפי שיטת רש"י ז"ל וזה לשונו ת"ש כתב לכהן כו' פי' ומשמ' לו אף על פי שכתב לו כהן דאי לא מאי למימרא ופרקינן שאני התם דהא משועבד בפדיון בנו מדאורייתא אי הכי אמאי כתב דהא חיובו ברור אצלנו וה"ל בהא כאלו מעיד עדים וחותמים בשטר גמור ולמה לי כתיב' כלל לברר לו כהן מדאמר למה לי כתב לברר משמע שעדיין יכול לומר פרעתי כדברי הגאונים ז"ל ולגבי הא שאינו אלא לברר כהן בעלמא בכתיבה לדידהו סגי כן י"ל לפי שיטתו של רש"י. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ואילו ראה מה שכתב הרב ז"ל במהדורא קמא לא היה מפרש כן: אי הכי אמאי כתב לברר לו כהן פי' לשיטת רש"י ז"ל הכי פריך כיון דהכתיבה לא מעלה ולא מוריד ועיקר חיוביה משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ליה כלל למה לי דכתב ומשני אותה כתיבה כל דהוא לברר כהן בעלמא שלא יתננו לכהן אחר דאלולי כתיבה זו הוה מצי ליתנו לכל כהן שירצה וכתיבה זו אע"ג דלא הויא אלא כל דהוא מהניא שלא יתננו לכהן אחר ואפי' במכירי כהונה מצי למתבינהו לכל כהן שירצה וכדבעינן למכתב בס"ד. ואפשר דאי בעי למהדר ולמיתבא לכהן אחר הרשות בידו אלא שלכתחילה אין ראוי ליתנו לכהן אחר ולשיטת התוס' הכי פריך למה לי הך חיובא דקא מתחייב מהשתא בשטר והרי בע"כ צריך לפדות את בנו ורמיא עליה הך שעבודא ובשלמא כדהוה ס"ד מעיקרא דאינו חייב אלא משום דנתחייב בהודאתו ולהכי בנו אינו פדוי ובעי חמשה סלעים אחרים לפדות את בנו ניחא אבל השתא דקאמר דמן הדין מתחייב על ידי השטר משום שיש עליו קצת שעבוד דהא כתיבת חיובא בהדי שעבודא כיון דאיכא שעבודא דאורייתא מה לנו לומר דיכול להתחייב מהשתא ע"י השטר ומאי אהני לן חיוביה דמהשתא ומשני להכי צריך להתחייב מהשתא כי היכי דלא להדר ביה ויתננו לכהן אחר וא"ת אכתי ל"ל להתחייב מהשתא חיוב גמור לברור לו כהן דמסתמא בכל כהן מיירי אפי' במכירי כהונה ובמכירי כהונה בלא כתיבה כלל קנה כדמוכח בשלהי כל הגט גבי מתניתין דתנן המלוה מעות את הכהן וכו' מפריש עליהן מחלקן דפריך תלמודא ואע"ג דלא אתי לידיה ומשני אמר רב במכירי כהונה משמע דבלא כתיבה כלל קנה ומיהו רש"י ז"ל פירש התם וז"ל במכירי כהונה כמו איש מאת מכרו שהן מכירין ואוהבין דאין רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחו ליה שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטא לידייהו דהני ע"כ. אלמא דלאו קניה ממש קא קנו אלא דאסחו דעתייהו שאר כהני מיניה ומ"מ להכי בכתיב' כל דהו סגי ול"ל לאחיובי חיוב גמור מהשתא ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דאין כאן אלא כתיבה בעלמא דאיגלאי מלתא למפרע כיון דאין בנו פדוי דלא הוי אלא מילי בעלמא ואהכי חייב משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ומ"מ להכי כתב לברר לו כהן וכדכתי' אבל לשיטת התוס' דמתחייב מהשתא חיוב גמור ל"ל הך חיובא כדי לברר אי לא הוה מיירי במכירי כהונה ניחא קצת דצרי' חיוב גמור אבל אי מיירי במכירי כהונה קשיא ותירצו בתו' דאפי' במכירי כהונ' צריך חיוב גמור להתחייב מהשתא כי היכי דלא להדר בי' ומ"מ אכתי קשה לשיטת התוספות דקא משני שאני התם דמשעבד כו' פי' דהא דחייב ליתן לו חמשה סלעים מיירי בבא להתחייב מהשתא דהיינו בשטר גמור וכדפריש ר"ת לקמן וחייב משום דשייך ביה קצת שעבוד דאורייתא מעתה כיון שבשטר גמור מיירי למה ליה לשנויי לברר לו כהן לישני להכי כתב לו דלא לימא ליה פרעתי הואיל ובשטר נמי מיירי לפי התירוץ וכדכתי' אבל לשיטת רש"י ניחא דלעולם לפום מאי דמשני נמי לא מיירי אלא בכתב חייב אני לך חמש סלעים בלא חתימה כלל ואין החיוב אלא משום שעבודא דאורייתא הלכך מאי אהני ליה הכתיבה והרי לא מצי למימר פרעתי ולשיטת ר"ת נמי ניחא דהא כתיבנא דאע"ג דלפי מאי דס"ד דמקשן מיירי בבא למתחייב חיוב גמור מהשתא בשטר גמור מ"מ לפום מאי דמשני אין כאן אלא מילי דחיוב' אינו אלא משום דמשעבד' מדאורייתא וכדכתיבנ' לעיל כנ"ל: אי הכי בנו אמאי אינו פדוי וא"ת לשיטת התוס' אמאי פריך הא משנינן דעיקר חיוביה משום דבא להתחייב ע"י השטר אלא דאמרי דלהכי יכול להתחייב לפי שיש עליו קצת שעבוד ומ"מ עיקר מאי דחייב משום שנתחייב מהשת' ולא משום שעבוד דאוריי' וכיון שכן שפיר אית לן למימר בנו אינו פדוי אבל לשיטת רש"י ז"ל אין כאן חיוב אחר אלא הפדיון והכתיבה אינו אלא לברר ולהכי פריך שפיר אמאי אינו פדוי אבל לשיטת התוס' קשיא דלא פריך מידי ותירצו בתוס' דהכי פריך אמאי אינו פדוי לכשיבא ליד כהן דנהי דקודם שבא לידו דינא דאינו פדוי דהא ליכא עליה אלא שעבוד בעלמא שנתחייב לו מהשתא מ"מ כשיגיעו לידו אמאי אין בנו פדוי ובברייתא משמע דאינו פדוי לגמרי. ואין לומר דאפי' כשיגיעו לידו לא באו אלא לפרוע מה שנתחייב לו מהשתא ועדיין לא פרע פדיונו וצריך ליתן אחרים כדי לפדות את בנו דא"כ מאי אהני ליה שעבודא דאורייתא כיון דלא סגיא דלא פרע נמי חמש סלעים אחרים וכיון שכן היאך מתחייב ע"י שטר לר"ל דבשלמא לר' יוחנן איכא דאה"כ דמצד אחר הוא דנתחייב ולעולם אין בנו פדוי עד שיתן ה' סלעי' אחרים דמי פדיונו אבל לר"ל כיון דליכא חיובא אלא משום שעבודא דאיכא עליה כשיגיעו לידו יצא ידי חיובו ומידי פדיונו: וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל אי הכי בנו אינו פדוי כלומר דהא עיקר חיובא דמחייב ליה אינו אלא בשביל פדיון הבן ופרקי' כדעולא דאמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ואע"ג דלא אמר בשעת נתינה לפדיון בני אלא לפריעת חוב כיון דמשעת כתיבה לא נתחייב אלא בשביל פדיון בנו. ומה טעם אמרו אין בנו פדוי גזרה שמא יאמרו פודין בשטרות כלומר כשהוא אומר בפרעון חובי אני פורע איכא למגז' שמא בשט' בלא ממון הוא פודה ומדאורי' אינו פדוי דכתיב בערכך כסף חמשת שקלים ובעינן דומיא דכסף דבר המטלטל וגופו ממון אבל אם אמר בפי' כי בתורת פדיון נותנן אע"פ שהוא לוקח שטר בנתינת המעות ליכא למגזר ע"כ: כדעולא וא"ת וכי עולא לית ליה דר' יוחנן מדאצטריך לפרושי טעמא משום שלא יאמרו פודין בשטרות ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דמעיקרא כי מותבינן בהך דעולא קא מותבינן דכיון דבנו אינו פדוי מדעולא איגלאי מילתא דהוי להו מילי בעלמא ומשום דאלימא מילתא דשטרא קא מחייבינן ליה ותיובתא לר"ל וכדכתבי' לעיל והשתא כי פרכינן אמאי אין בנו פדוי כיון דלא מחייבינן ליה אלא משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ליה כלל משנינן כדעולא פי' אע"ג דלא מהני הך כתיבה כלל והויא ליה כמאן דליתא מ"מ משום גזרה דעולא גזרינן אפי' בהא כיון דאיכא שם כתיבה כלל ומיהו עולא לאו אהכי אמרה אלא בשיטת ר' יוחנן רביה קאי וכדקס"ד דמאן דמותיב אבל לשיטת התוס' קשיא דמעיקרא כי מותבי' לר"ל אין אנו צריכים להא דעולא כלל אלא לחיובא היינו משום הודאתו שנתחייב לו ולהכי בנו אינו פדוי ומעתה תקשי אטו מי פליג עולא אר' יוחנן רביה ועוד אי פליג עליה הוה ליה לאפלוגי עיקר פלוגתא כדפליג ר"ל ותרצו בתוספות דלעולם עולא אית ליה דר' יוחנן ואיצטריך לפרושי טעמא הכי משום דאיירי בכל ענין אפי' כתב לו שאני חייב ליתן לך ה' סלעים לפדיון הבן ועוד דאפי' לא יכתוב כן סתמא דמילתא לפדיון הבן הוא דקאמר ולהכי אצטריך לפרושי אפי' לר' יוחנן כנ"ל: כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות פרש"י ז"ל במהדורא קמא לאחר חיתום שטרות שכתב תחת חתימת העדים אני פלוני בן פלוני ערב גבי מלוה מן הערב אם אין ללוה מה לפרוע מנכסים בני חורין אבל לא ממשעבדי הואיל ולא היה ערב בשעת מתן מעות דאלו היה בשעת ההלואה היה חתום למעלה מחתימת עדים אלא ודאי לאחר זמן נעשה לו ערב ואהכי אינו גובה ממשעבדי דהוה ליה כמלוה על פה לגבי ערב הרי שחנק את חבירו בשוק משום חובו שלא על אמונת של ערב הלוהו מתחלה וערב היוצא אחר חתום שטרות כה"ג הויא דלא על אמונתו הלוהו. כר' ישמעאל דאמר גובה מנכסים בני חורין אע"פ שלא על אמונתו הלוהו הואיל וכתב לו שהוא ערב לו דאלימא מילתא דשטרא ור"ל כבן ננס דאליביה לא אלימא מילתא דשטרא כלל. כו"ע לא פליגי דאליבא דבן ננס לא מצי ר' יוחנן ודאי לתרוצי טעמא. דשייך בפשי' דהאי ערב דשעבודא דערב משועבד מדאורייתא דכתיב אנכי אערבנו ואהכי חייב אע"פ שלא על אמונתו הלוהו אבל הכא דכתב לו פלוני חייב לפלוני לאו לשעבודא דאורייתא הוא דמדאורייתא לא מחייב כה"ג לא שמעתי וגמגום. עכ"ל רש"י במהדורא קמא. והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא אחר חיתום שטרות היינו דלא חתם עצמו היטב אלא ואני ערב בעלמא כעין שלמעלה ומשמע ליה דערב היוצא אחר חיתום שטרות מיחייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות. ורש"י ז"ל לא מצי לפרושי הכי דהא עיקר פירושיה היינו משום דמסר אותו בפני עדים ואהכי מחייב ר' יוחנן ומדקתני ערב היוצא אחר חיתום שטרות משמע דאין כאן מסירה. ומיהו הרא"ש ז"ל כתב וז"ל ערב היוצא אחר חיתום שטרות ולא חתם עצמו הערב אלא כתב בו ואני ערב ומסר לו השטר בפני עדים ופליגי בן ננס ור' ישמעאל אי הוי הודאה או לא ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ערב היוצא לאחר חיתום שטרות פי' ולא חתם בו הערב אלא שכתב ואני ערב בעלמא כעין פלוגתא דר"ל ור' יוחנן וחיובו מדין הודאה שמודה על עצמו שערב לו ומסרו לו בפני עדים הלכך פליגי תנאי בדר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן דאמר כר' ישמעאל וכו' ואמרינן עלה אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי ואפילו ר' יוחנן דלדידיה פטור כי פליגי וכו' זו שיטת רש"י ז"ל לפי הנראה מלשונו וכן פירשוה בתוספות בשיטתו ע"כ. ואילולי ראו מהדורא קמא של הרב ז"ל כאשר זכיתי אני לא היו כותבין כן והתוספות שלנו בהדיא פליגי עליה בכמה מקומות בסוגיין וכדכתיבנא. והקשו בתוספות לפי שיטתם דמשמע הכא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות חייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות ובספ"ב דגיטין לא משמע הכי דגרסינן התם בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאת מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקנייתא ניהלה או דילמא לא ובעי למפשט רבא מערב היוצא אחר חתום שטרות וכו' משום דמשמע ליה דבהכי מיירי ששטר זה כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך יהיו נכסי הערב משתעבדין בשטר זה הא בעיא ספר מקנה שיהא השטר שלו אלא ודאי משום דאקנייה ניהליה ממלוה לערב וחתם והדר מסריה ניהליה ואי אמרת דמטעם הודאה מיחייב א"כ לא צריך שיהא קנוי לערב והיאך פשיט מיניה ותירצו בתוספות דלעולם מחמת הודאה מיחייב והכי פשיט רבא אא"ב בעלמא קני כה"ג מש"ה מחייב גבי ערב דאלימא ליה מלתא דשטרא וחשיב הודאה אא"א בעלמא לא חשיב שטרא ולא קני כה"ג א"כ ה"נ לא אלימא מילתא דשטרא ולא חשיב הודאה. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והקשה ר"ת דההיא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות אינה מדין הודאה שהוא ראיה אלא מדין חיוב ושטר מקנה והראיה מדאמרינן במס' גיטין פרק המביא תניין בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא וכו' ת"ש ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו' דאלמא הא מתני' שטר מקנה היא דומיא דגט דאי מדין הודאה ל"ל דלקנייה מלוה לערב לההוא נייר הא אפילו הודה בשטרו של מלוה חייב ונ"ל לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דמתני' דערב היוצא לאחר חיתום שטרות סתמא תני ליה תנא בין כשכתב שם לדרך הודאה ושטרא לראיה ובין שכתב בדרך חיוב ושעבוד והכא בשמעתין מייתי לה למפרך מינה מהוכחה דהודאה והתם פשיט מינה מהוכחה דחיוב דתרוייהו איתנהו בה וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואפילו בדרך דחייה דאזיל הכא ואזיל הכא ופריך וכ"ש בזה שיש בו שתי לשונות כנ"ל. ובתוספות תירצו בענין אחר בשם ר"ח ולא ידעתי וירדתי לסוף דעתם בתירוץ ההוא ע"כ. ולמאי דכתב רש"י במ"ק קושיא מעיקרא ליתא דוק ותשכח: אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי פירש רש"י ז"ל כלומר בהא שפיר קאמרת דר' יוחנן כר' ישמעאל ולא כבן ננס דמודה ר' יוחנן דלבן ננס פטור דהשתא ומה ערב דשעבודו דאורייתא היא דכתיב אנכי אערבנו כי ליכא עדים פטור כ"ש כה"ג ע"כ. פי' קא מהדר ליה לפי דבריו דקאמר ר' יוחנן כר' ישמעאל וקאמר ליה דשפיר קאי דר' יוחנן כר' ישמעאל ולא כבן ננס ואלו הוה קאמר דר' יוחנן לא ס"ל כר' ישמעאל הוה משכחינן פתרי דאפילו כבן ננס קא אתי מיהו הא מסתבר טפי דאתי כר' ישמעאל ולא כבן ננס ולמאי דכתב במ"ק צריך אתה לומר בע"כ דרבה ס"ל דר' ישמעאל לא פליג בחנוק דלא פליגי אלא אי אלים מילתא דשטרא או לא ולדבריו קא מהדר תלמודא וכדכתיבנא והתוספות פירשו אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי דר' יוחנן לא מצי סבר כבן ננס וקשיא להו לתוספות ז"ל דע"כ בן ננס מנ"ל לר' יוחנן דס"ל לר' ישמעאל כוותיה דהא בשילהי בבא בתרא אמר ר' יוחנן גופיה חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק ודלמא דוקא בחנוק פליגי אבל בהודאה לא פליגי כלל דמודה ר' ישמעאל דאין הודאה מעתה תקשי דכיון דלית ליה תנאי דס"ל כוותיה בהכרח היכי פליג אתנא אחרי דאין האמורא יכול לחלוק על התנא אם לא שתנא אחד מסייעו להדיא והא שר' ישמעאל לא מכרעא דס"ל כוותיה היכי פליג בהדיא אבן ננס ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל לא קשיא ולא מידי וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דמדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות ש"מ דבהודאה נמי פליגי דאלת"ה לא הוה ליה למיתני אלא ערב בשעת מתן מעות וכ"ת ומנלן דבחנוק פליגי דילמא בהודאה דוקא פליגי יש לדקדק מדקאמר ר' ישמעאל למה והשיב לו הרי שהיה חנוק ואם תמצי לומר דמודה ר' ישמעאל בחנוק דלא מחייב א"כ היכי קאמר למה לא יתחייב מטעם הודאה ומה השיבו הרי שהיה חנוק אין הנדון דומה לראיה אלא ודאי בחנוק נמי פליגי וכן תי' הרא"ש ז"ל דמדאמר ליה ר' ישמעאל למה והשיב לו בן ננס הרי שהיה חונק ואי מודה ר' ישמעאל בחנוק מה השיב לו בן ננס לחנוק אלא וודאי שמעי' בן ננס לר' ישמעאל דמחייב בתרתי בהודאה ובערב שלא בשעת מתן מעות וקא"ל בן ננס אי משום הודאה לא חשיב הודאה ואי משום ערב שלא בשעת מתן מעות הרי שהיה חונק וכו' ע"כ:

2 והריטב"א כתב וז"ל ועוד הקשו מהא דאמרינן בסוגיין אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי דלבן ננס מודה ר' יוחנן דפטור וכי קאמר איהו אליבא דר' ישמעאל ומנ"ל לר' יוחנן דאף ר' ישמעאל סבר כוותיה דאמר בשלהי בתרא ר' יוחנן גופיה חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק ודלמא בחנוק הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשעבד נפשיה ובן ננס וכו'. אבל בכותב דרך הודאה מודה ר' ישמעאל שאינה הודאה וי"ל כיון דלא קתני פלוגתא בערב שלא בשעת מתן מעות וקתני ערב היוצא אחר חתום שטרות ודאי הא קמ"ל דלר' ישמעאל בין מדין הודאה בין מדין שעבוד משתעבד בשטר זה דאפילו תימא דבדרך שעבוד לא משתעבד דכיון דלבתר מתן מעות הוא הא ודאי משתעבד מדין הודאה כשכתב סתם וכל שמחייב עצמו בלשון הודאה דמהניא אע"ג דידע דלא הוי מחייב ליה מעיקרא הוא מחויב וכדמוכח בעובדא דרבא לואיסור גיורא שבפרק מי שמת דאע"ג דאינהו זוזי לאו דרב מרי נינהו ואיסור גיורא אפקדיה ניהליה ולא הוה תמן אורחא דלזכינהו רב מרי על ידי איסור גיורא כי מודה רבא דהנהו זוזי דרב מרי נינהו זכו ביה איסור וכ"כ גדולי חכמי פרובינצא וכן היה אומר מורי רבי ז"ל ומיהו קשיא להאי שיטתא דרש"י ז"ל מנ"ל למקשה דכל הני מתניתין דקא מותיב מינייהו אפילו למאי דס"ד דמיירי בדלא כתוב אתם עידי דילמא דמתניתין דהכא וההיא דכהן וכולהו כשכתוב בהם אתם עדי. ור"ת ז"ל פירש כל שמועתינו בסגנון אחר דהא דאוקימנא לפלוגתייהו דר"ל ור' יוחנן באמר לו חייב אני לך מנה בשטר לאו מדין הודאה הוא אלא שניהם מודים שלא היה חייב לו כלום אלא שרוצה להתחייב ולשעבד לו עצמו ונכסיו בשטר מקנה וחתם לו שטר גמור בעדים או בכתב ידו ובהא הוא דפליגי דר"ל סבר דאע"ג דאדם מקנה דבר מסויים בשטר אין אדם מתחייב ומשעבד נכסיו בשטר חיוב דלכתחלה שהוא בדרך מתנה וההיא דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב מדין הודאה הוא והא דא"ר יוחנן חייב אלימא מילתא דשטרא וכמ"ד ליה אתם עידי אין הדמיון טוב שהרי אין זה ענין לזה אלא איידי דנקטיה מעיקרא אי דא"ל אתם עידי כו' נקטיה הכא תלמודא באוקימתיה ומייתי ההיא דכתב לו כהן דמשמע שהוא בא עתה לחייב עצמו לכהן שהרי אינו חייב לכהן זה כלום ומהדרינן דשאני התם שכבר היה מחוייב דרך כלל בפדיון בנו לכהן זה או לכהן אחר וכיון שכן יוכל הוא לסיים שעבודו לכהן זה מה שאין כן בדבר שאין עליו שום שעבוד ופרכינן אי הכי אמאי אין בנו פדוי פי' אא"ב בחיוב לכתחלה הוא מ"ה אין בנו פדוי אפילו כשיתן אא"א כדפירש שהוא פודה אי הכי למה לי כתב בשלמא לדידי חיובא דאורייתא לא חשיב חיובא כיון שאין כהן יכול לתובעו בדיינין ומצוה בעלמא דכיון דחיוב דלכתחלה הוא לא חשיבא נתינה ופרעון שעבודא דשטרא אא"א שחשוב משועבד מעיקרא א"כ בשכותב לו עכשיו אינו אלא כזוקפו עליו במלוה בשטר וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפילו תימא שאינו פדוי מהשתא דין הוא שיהא פדוי מעכשיו כשיתן ואלו ממתניתין משמע שאין בנו פדוי כלל ופרקינן מדרבנן בעלמא הוא שאינו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות בעלמא ופרכינן מערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמיירי כשבא להתחייב מדין חיוב ושעבוד כדמוכח במס' גיטין ואמרינן דלר' ישמעאל הוא דפליגי ושיטה נכונה היא זו והיא שיטת רבינו ז"ל ולענין דינו של רש"י שכתב להוציא עליו כתב ידו ולא היה שמו חתום בו אלא שמסרו בפני עדים נראה דאפילו מדין הודאה מהני לר' יוחנן דקי"ל כוותיה ואפילו לשיטת ר"ת ז"ל ואע"ג דלא אמר אתם עדים דאלימא מלתא דשטרא אבל כשלא מסרו בפני עדים וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם אלא שכתב כעין מזכרת או ע"פ עד אחד שהיה רוצה לחתום בו וכעין טופס דשטר בעלמא היה אומר ר' נר"ו בשם רבותיו ז"ל דלא מהני כיון דלא חתם לא בתחלה ולא בסוף וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל ואע"פ שנתקיים בב"ד שזה כתב ידו אבל מצאתי בתשובת שאלה לר' הגדול הרמב"ן וז"ל שאלת כתיבת ידו שחתם בראש המגילה ולא חתם בסוף מגילתא י"א שהוא פסול מההוא דלא לחתום איניש אלא בראש מגילתא וכן נראה מעובדא דאביי דהוה חתים לההוא כזבנא ברישא דמגילתא ועוד דבר המתברר מעצמו הוא דכל חתימה שבתחלה השטר אינה כלום מפני שיכול להזדייף וכי עדים שחתמו בראש מגילה שמא כלום הוא אבל להוציאן חלק אי אפשר דודאי דהיכא דחתם בראש המגילה אם טופס השטר כולו כתב אחרים הוא אינו שטר אבל אם כתב ידו הוא כשר שאפילו לא היה חתום בו כלל אלא שכתב בכתב ידו לויתי מפלוני מנה כשר ויש לי ראיה מדתנן גבי גיטין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כשר ומפרש בירושלמי גיטין הללו גובין מנכסים בני חורין וכתב ידו דומיא דכתב סופר קאמרי' מה התם כתב ולא חתם אף זה כן ועוד מדאפליגו בטופסא דשטרא ש"מ טופסא דידיה בלא חתימה כשר וכן מתפרש מפירוש ר"ת ז"ל ומכאן אני דן בתרכיר"א שהשותפין מוציאין זה על זה בחתם ידו לגביית מוכסין עכ"ל התשובה. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים אבל סוגיא דגיטין כלה כשהבעל מודה או שיש עדים שנתנו לה לגירושין ואע"פ שלא היה שם מסירה למיעבד כריתות ודכוותה אמרינן בירושלמי שגובין בשטרות אבל כשזה מערער שלא כתבו אלא לטופס בעלמא כדרך סופר ולא נתנו לו להתחייב עדיין י"ל כדברי רבינו נר"ו ומיהו תרכיר"א שהשותפין מוציאין זה על זה מנהג השותפין וכיון שכתוב בפנקסיהן למדין מהם לנכסים בני חורין ועדיין הוא צריך עיון ולענין מ"ש בתחלת התשובה הוא שהחותם בתחלה וכתבו אחרים בסוף דלא מהני דברי רבינו ז"ל נכונים וברורים שהרי הוא מוכיח מסופו שאחרים הערימו וכדמוכח מההיא דאביי אבל בשכתוב הכל בכתב ידו והוא חתום ודאי נראה דמהני ואע"פ שיכול להזדייף אין בכך כלום כיון שאינו יכול לגבות ואינו אלא שטר ראיה הוא ניזק בעצמו שלא חתך סוף הנייר וכן דנתי לפני רבינו הלוי ז"ל ואף רבינו הרשב"א נר"ו הודה לדברי. עכ"ל הריטב"א ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל בפי' שמועתנו אי דאמר להו אתם עידי מ"ט דר"ל דקא פטר פי' קס"ד השתא דבמודה עסקינן שהוא מודה שהלוהו חבירו כבר מנה או שהפקיד אצלו וכיון שכן מ"ט דר"ל דקא פטר ומהדרינן לעולם דלא אמר להו אתם עידי והכא במאי עסקינן דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר כלומר שאינו מודה שחייב לו אלא שהוא חייב עצמו לכך וכותב לו שטר חוב של מנה דר' יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא וכמ"ד להו אתם עידי דמי כלומר הרי הוא מתחייב בשטר כאלו הודה שהיה חייב לו מתחלה מחמת הלואה או פקדון ואמר לעדים אתם עידי והוצרכתי לפרש כן מפני שאי אפשר לפרש כמ"ד להו אתם עידי שאני מחייב לו עצמי שאלו אמר כן אין ספק אצלי שהוא פטור לדברי הכל דבמאי משתעבד בדברי' ואי אפשי לפרש נמי כמ"ד להו אתם עידי ומסר אותו שטר בפניהם דאפילו כשמסר לו השטר בפני עדים או החתים אותו בו פליג ר"ל ושטר דקאמר שטר גמור ולמשעבדי וחתם ידו לקני חרי תדע מדלא מוקמינן מתניתין דהנושא בשטר בעדים וכן מתניתין דבכורות אלמא דבכל שטר פליג ומאי דכתב רבינו הגדול ז"ל כ"ש אי אמר אתם עידי דבהא אפילו ר"ל מודה הכי נמי מתפרש באתם עידי דבגמרא כלומר כ"ש אם אמר לו בתורת הודאה ואמר לעדים אתם עידי אבל מחייב עצמו בדבר שאינו חייב אע"פ שאמר אתם עידי ודאי פטור דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גבי מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר אקשינן במאי בדברים ואצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה לגביה ובעי משיכה וגבי שומר קרקעות אמרינן בפרק הזהב הב"ע כשקנו מידו אלמא אין אדם משעבד עצמו בדבר שאינו חייב בדברי' אע"פ שאמר לעדים אתם עידי או באחד מדרכי ההקנאות וראיתי למקצת המחברים האחרונים שטעו בזה עוד ראיתי בנסחא ראשונה שבהלכות שהיה מפרש לא אמר להו אתם עידי שכתב ליה בשטר חייב אני לך מנה וכתב לה בפני עדים ולא אמר להם אתם עידי ופי' אמר להם אתם עידי כגון שאמר לעדים כתבו וחתמו לפלוני מחמת שיש לו עלי כך וכך או מחמת שאני חייב לו כך וכך שהוא חייב ואע"ג דלא הוה אית ליה גביה כלום זהו לשון ההלכות הראשון והוא מה שהזכרתי למעלה וחזר ומחק הכל וכבר פירשתי מה שנראה עיקר ע"כ:

3 וכן פירש תלמיד הרשב"א ז"ל בשם רבו וז"ל איתמר האומר לחבירו וכו'. ר' יוחנן אמר חייב וכו' לאו למימרא כשבא עכשיו להתחייב לו כגון שאמר אתם עידי שאני חייב לו מנה דהא לכ"ע אינו חייב דבדברי' בעלמא אינו מתחייב אלא בקנין או בשטר תדע לך הרי ערב אינו מתחייב אלא בקנין או במעות וכדאמרינן במציעא גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דאקשינן בדברים ופרקינן בקנין א"נ בההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה ובפרק הזהב גבי שומר קרקעות אמרינן הכא במאי עסקינן כשקנו מידו אלא הכא שבא להודות שהלוהו וה"פ אי דאמר להו אתם עידי שהלוני מ"ט דמ"ד פטור דהתנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב אי דלא אמר להו אתם עידי מ"ט דר' יוחנן מחייב דהא מצי אמר ליה משטה הייתי בך ודחינן לעולם דלא אמר להו אתם עידי ולאו בהודה לו קיימין אלא כשמתחייב לו בשטר וכגון שבעל השטר עצמו הודה לו שלא הלוהו מעולם אלא שזה כתב לו בשטר שהוא חייב לו מנה ר' יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עידי כלומר הרי זה חייב בשטר זה כאלו הודה לו בפני עדים שהיה חייב לו ור"ל אומר פטור לא אלימא מילתא דשטרא כלומר כתב ידו של אדם ואפילו החתים עליו עדים אין כחו של שטר יפה לחייב ולשעבד מי שבא להתחייב עכשיו במה שלא היה חייב מכבר תדע לך דחתימת עדים אינה מעלה ולא מורדת בדבר זה מדמוקמינן פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דבסמוך בערב היוצא לאחר חיתום בשכתב כתב ידו או שהחתים עליו עדים ואפילו הכי קאמר בן ננס דאפילו מבני חרי לא גבי והרבה פירושים נאמרו בשמועה זו והוא הנכון. אלא שקצת קשה לרבינו נר"ו לישנא דגמרא דקאמר לעולם דמהאי לישנא משמע דאמאי דקס"ד מעיקרא כשבא להודות פליגי קא הדר ואם לפי' לא הוה ליה למימר לעולם אלא והכא בשכותב לו בשטר מנה אני חייב לך פלוני. ועוד מאי קאמר אלימא מילתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עידי דלא שייכי כלל דעידי חיוב לחוד ודעידי שטר לחוד ואם לדמיון בעלמא לומר כמו שזה קיים כך ענין זה קיים לא הוה ליה למימר כמ"ד אתם עידי דענין אחר דומה לו טפי הוה מצי למימר כגון אלימא מילתא דשטרא כמאן דקנו מיניה ועוד היכי ס"ל לר"ל דלא אלימא מילתא דשטרא דהא תנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר ותניא כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך או שדי נתונה לך קנה בזו י"ל דשטרא אקנויי מקנה ואלימא מילתיה אבל שעבודי לא משעבד ואחריות שבו אפילו בשטר מתנה משום דשייך כשטרא מעליא וכענין שאמרו שאני התם דשייך נפשיה בשעבודא דאו'. עכ"ל תלמידי הרשב"א ז"ל. והרמב"ם ז"ל מפרש כולה שמעתין במתחייב מהשתא עיין במגיד משנה פ' י"א מהלכות מכירה. ושיטת ר"ת ז"ל בשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדכתיבנא והקשו בתוספות על שיטת ר"ת ז"ל דהואיל ומוקי להאי ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמסרו לו בפני עדים מהאי טעמא נמי מתחייב ליה נמי שעבוד על ידי עידי מסירה כמו אם לוה ממנו דעידי מסירה מפקי ליה לקלא כדמוכח בכמה דוכתי ולפי' רש"י ז"ל ניחא כדר"ל דכיון דאינו מוכיח מתוך השטר שהוא מוסרו לו לא מצי להשתעבד בו ומיהו לא ידענא מי דחקם לפרש דברי ר"ת ז"ל שמסר לו השטר בפני עדים דמצי לפרושי הכי סוגיא דשמעתא כגון שכתב לו אני החתום למטה מחייב בעצמי בשטר זה ליתן לך פלוני בן פלוני מנה וחתם עליו בכתב ידו ומסרו לידו שלא בפני עדים וכן איירי ההיא דערב כ"כ הרא"ש ז"ל:

4 וז"ל הרא"ה ז"ל האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב וכו'. פירוש כשאומר לו בלשון הזה להאי לישנא איכא למימר דהודאה היא ולאו הכי נמי ודאי הויא לישנא מעליא להתחייב בו לכתחלה ואמרינן היכי דמי אי דאמר להו אתם עידי מ"ט דר"ל דהא דינא הוא דמחייב מדין הודאה ואע"ג דלאו מדין הקנאה מעיקרא דכי האי גוונא ליכא לאחיובי מעיקרא דבמאי בו ליקני בדברים מ"מ מדין הודאה הוי דינא דמחייב. ואי דלא אמר להו אתם עידי מ"ט דר' יוחנן דמדין הקנאה לא קני כדפרישנא ולא מדין הודאה נמי כיון דלא אמר להו אתם עידי ומהדרינן לעולם דלא אמר אתם עידי והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה חייב אני לך מנה בודאי וגלי אדעתיה בהדיא דלא הודאה היא אלא שבא להתחייב לו לכתחלה בכך ואלו כתב לה הכי בשטרא אדעתא דהודאה הויא חייב מדין הודאה ואף על גב דליכא עדים כלל דאלימא מילתא דשטרא וכדתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אבל היכא דמפרש בהדיא אדעתא דהקנאה בהא פליגי אי מהני מדין הקנאה ואפילו בעדים חתומים עליה דקסבר ר' יוחנן דאלימא מילתא דשטרא לאחיובי לכתחלה וכמ"ד להו אתם עידי דמי כלומר דאלימא מילתא דשטרא וכו' היכי דאשכחן בהודאה כי כתיב הכי אדעתא דהודאה אע"ג דלא אמר להו אתם עידי מיחייב ודאי מדין הודאה אע"ג דבדיבור מ' בלאו אתם עידי לא מהני בשטר מהני דאלמא אלימא מלתא דשטרא השתא נמי מחייב ודאי מדין הקנאה בעדים חתומים עליה דאלימא מלתא דשטרא לאשתעבודי ביה ור"ל אמאי פטיר לא אלימא מילתא דשטרא פירוש לאשתעבודי בו לכתחלה מפי אחי נר"ו והלכתא כר' יוחנן ע"כ. עוד כתב ז"ל וז"ל הב"ע דאמר ליה אני חייב לך מנה בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה אני חייב לך מנה וכשאמר לעדים שאין מודה לו כלום אלא שדעתו להקנות לו מנה לכתחלה וחתמו על דעת כן ר' יוחנן אמר חייב אלימא מלתא דשטרא להשתעבד בו כשם שקונין בחליפין וכמ"ד אתם עידי דמי כלומר לא צריך למימר אתם עידי דאי מדין הודאה אי מדין הקנאה קני דאלימא מילתא דשטרא לאקנויי בה חיוב מנה לכתחלה בחליפין ור"ל סבר שאין אדם יכול להשתעבד בתחלה בשטר שאין שטר קנין לענין אחיובי לכתחלה ומדין הודאה אלא במחתים עדים ואמר להם בפירוש על דעת הקנאה בלבד כדפרי' א"נ אליבא דמ"ד עידי מסירה כרתי במוסר בפני עדים אבל במחתים עדים סתם אין לך אתם עידי גדול מזה אלא דבעידי חתימה נמי הוי בפלוגתא בבא להתחייב לכתחלה והיינו כל הני תיובתא דמותבינן בגמרא ואיכא למימר דאפי' בעידי חתימה ומדין הודאה נמי פליג דבמחתים להו לסהדי ולא ידעי אי לדעת הקנאה אי לדעת הודאה ולא ידע נמי אי מסר ליה לשטרא או לא מסר הלכך לאו הודאה היא עד דאמר אתם עידי בהודאה אלא לדידן דקי"ל דבשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן האי טעמא בתרא ליתיה אליבא דהלכתא מפי מורי אחי נר"ו. עכ"ל הרא"ה:

5 גופא. אמר רב גידל וכו' פיר' רשב"ם דדוקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקט עמדו וקדשו ור"י ז"ל פירש שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת תנאים הראשונים הוא ועמדו ל' התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמדו אחרים ופרנסו את אשתו והרבה כיוצא בו ומיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהן בפני עדי' קודם קידושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסקת על ידי בתה לא האח ע"י אחותו ואמרו ג"כ שאפילו האב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז"ל דמהניא הא דרב גידל אפי' בפוסק על ידי עצמו מטבע ודבר שאינו ברשותו שאינו נקנה בחליפין דהא דרב גידל בחיוב בקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברים. הריטב"א ז"ל. וכתבו תלמידי ר' יונה וז"ל ויש ששואלין היכי אמרי' הכא הן הן הדברים הנקנים באמירה והא תנן לקמן באידך פרקין הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כלומר שנתלוצץ ממנו ולא רצה וכו' ותירץ ר"מ הלוי ז"ל דהתם ודאי אם הוי לו מעות היה יכול חתנו לכופו ליתן לו מה שפסק עמו אבל כשאין לו מעות מיירי ולפיכך היו אומרים חכמים תהא יושבת עד שתלבין ראשה מאחר שפסק האב במעמדה וקבלה הקדושין על דעת כן סברה וקבלה ופי' דפשט לו את הרגל ר"ל לית לי מידי דיהבינא לך אי ניחא לך שלוף מסאני ודוץ. ע"כ: מסתברא מלתיה דרב פי' מסתברא לי א"נ מסתברא דלעלמא הריטב"א ז"ל: בבתו נערה פירוש ובאביה דוקא דקא מטי הנאה לידיה אבל לא בהבת הריטב"א ז"ל: דקא מטי הנאה לידיה שמקבל כסף קדושיה והוא שלו ובההיא הנאה גמר ומקנה ליה ובאמירה בעלמא קני כפל רש"י במהדורא קמא. וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל דקא מטי הנאה לידיה פירוש שזוכה בכסף קדושיה ואע"ג שאותו הזכות הוא דבר מועט אפ"ה כיון שהקידושין נעשין על ידו וע"י הקידושין הללו שהוא זוכה בהן היא אסורה לכל העולם חייב לגמור כל המעשה אבל בוגרת כו' לא ע"כ:

6 והאלהי"ם אמר רב דברי גופיה קא מסיים לה למילתיה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתב הריטב"א דיכול איניש לומר כה"ג אפי' על מילת' דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרח' דאמר ליה ודוק ע"כ: דאי לא תימא הכי דאמר רב אפי' בבתו בוגרת אבי הבן דאמרינן כמה אתה נותן לבנך וכו' רש"י במהדורא קמא:

7 א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב וכו'. דברים הללו דברי פסיקתא. נתנו ליכתב כלומר צריכין ליכתב או אין צריכין ליכתב בלא קנין ובלא כתיבה קנו ל"א צריכין ליכתב ולהוו כמלוה בשטר וגבי ממשתעבדי. א"ל לא נתנו ליכתב כלומר אין דברים הללו ראוין ליכתב דאין אדם רוצה לעשות דברים הללו עליו כמלוה בשטר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל נתנו ליכתב נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קנין. לא נתנו ליכתב דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי ע"כ. פי' לפי' אי אלמוה חכמים לדברים הללו שהם בלא קנין דאם באו להחתים עדים בדבר יש להם דין שטר לגבות ממשעבדי ולכך הרשות בידם לכתוב ולהחתי' או לא נתנו ליכתב דלא נתנו חכמים כתיבה לדבר ואין רשות להחתים עדים בדברים הללו דלא לטרוף ממשעבדי ושורת הדין דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי לכך ולכך אין להחתים עדים בדברים הללו ואפי' שניהם רוצים כנ"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל נתנו ליכתב פרש"י ז"ל נתנו חכמים כתיבה בדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קנין או לא ניתנו ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסיה משמ' דרוצה לפרש דאפילו אם רוצים שניה' לכתוב אין יכולין לכתוב עד כאן. והריטב"א ז"ל לא פירש כן וזה לשונו ניתנו ליכתב פירש רש"י ז"ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת' דאע"פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א"ל לא ניתנו ליכתב שאע"פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי ע"כ. והתוס' פירשו ניתנו ליכתב דכי היכי דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ולא צריך לאמלוכי ביה הכי נמי הני דברים במקום קנין הם עומדים ואי בעו סהדי כתבי שטרא בלא רשות המתחייב כלל בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וטרפי ממשעבדי או דילמא לא ניתנו ליכתב בלא רשות המתחייב אבל ברשות כותבין וטרפי נמי ממשעבדי ורבינו חננאל ורבינו תם ז"ל פירשו ניתנו ליכתב דאפילו מבני חרי לא גבי אלא בכתיבה דוקא והא דאמרינן הן הן הדברים הנקני' באמירה לאפוקי דלא בעי קנין ומיהו כתיבה בעי ולא סגי בדברים בלחוד ובכתיבה גבי אפי' ממשעבדי או לא נתנו ליכתב דבדברים בלחו' סגי והיינו כפירוש' קמא דפרש"י במהדורא קמא הרי הצעתי לפניך פירושים אלו ועתה אפרש הסוגיא לפי כל א' מהפירושי' כל דבר במקומו בס"ד: איתיביה הפקחין היו כותבין וכו' לפי מאי דפרישנא בלשון רש"י שבמהדור' בתרא אתי שפיר כפשט' דהא קמן דכותבין והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב ואפי' ברשות המתחייב כי היכי דלא לטרוף ממשעבדי ולשיט' ר"ת ז"ל נמי ניחא דמדקתני כותבי' ש"מ דבעי כתיבה ולא קני באמירה בלא כתיבה והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב דלא בעי כתיבה אבל לפי מאי דפריש הריטב"א ז"ל בלשון רש"י מאי תיובתא דילמא אין עיקר לכתיבתם וכדפשיט רב אשי ופריש הריטב"א ז"ל דהכי קא מותיב הפקחין הי' כותבין וכו' מדנקט לישנא דכתיבה מכלל דהאי נמי בכלל פקחות דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע"ג דעיקר פקחותם דקתני תנא אינו אלא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי וכדמוכח מתני' מ"מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרי' או פוסקים: וז"ל רש"י במהדורא קמא הפקחין היו כותבין ואוקימנא לעיל בשטר פסיקתא אלמא נתנו ליכתב וקרי ליה לאמירה כתיבה בתמיה והא תנן בניחותא ע"כ. ולשיטת התוספות ז"ל נמי קשיא מאי תיובתיה דהא הפקחין ברצונם היו כותבין והיכי שמעינן מהכ' דנתנו ליכתב בלא רשות בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וי"ל דהכי קא מותיב דהא ודאי הפקחין בעו למעבד מידי דלמעיט חיובייהו ובשלמא אי נתנו ליכתב כיון דכ"ע היו כותבין שלא כרצונ' לכך היו כותבין אבל אי אמרת דלא ניתן ליכתב בלא רשות המתחייב מאי פקחותא דקא כתבי ומשעבדי נכסייהו בכדי דקמזדלזלי נכסייהו כיון דמשועבדין נינהו אלא ודאי משמע דנתנו ליכתב ותיובת' דרב אשי וכיוצא בזה פי' הראב"ד ז"ל וכדבעי' למכתב קמן בס"ד. ואיכא למידק דמדקאמר איתיביה הפקחין וכו' משמ' דרבינ' גופיה הוא דקא מותיב בהכין משמע לשון איתיביה וכיון שכן קשיא מאי קא בעי מעיקרא ליפשוט לדידיה ואפשר דלישנא דמתני' גופה הוה מסתפקא ליה ומשום דפשיט ליה בפשיטות לא נתנו ליכתב ולא חש למתני' כלל קא מוסיף ליה ממתני' דהא קמן דקתני מתני' כותבין ויש מקום להסתפ' ואמאי ברירא לך כולי האי עד דפשטת לי מבלי נתינת טעם כלל דמסתפקא לי אי נתנו ליכתב אי לא נתנו ליכתב וקא מהדרת לי לא נתנו ליכתב בלי טעם ומשמ' דאין להסתפק כלל והא מדתנן הפקחין היו כותבין יש להסתפק אי נתנו להכתב כותבין דוקא קתני אי לא נתנו ליכתב ולאו דוקא כותבין ומהדר ליה דאין להסתפק כלל בזה דמאי כותבין אומרין ופריך עליה וקרי ליה לאמירה כתיבה פי' מי איכא בשום דוכתא דקרי לאמירה כתיבה עד דפשיטא ליה כולי האי ומשני אין דתנן הכותב לאשתו דין ודברים וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל ודקארי ליה מאי סבר דאדרבה התם בלחוד הוא כדתני לה ר' חייא ואין למדין משם למה שלא נתפרש לו כן ע"כ כנ"ל:

8 ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם אבי הבן ואבי הבת א"נ בעל ואשה. הא מדעת שניהם כותבין מאי לאו שטרי אירוסין היינו שטרי פסיקתא אלמא דצריכין ליכתב ושטרי נשואין היינו שטר כתובה. שטרי אירוסין ממש אם ארסה בשטר כגון שכתב לה הרי את מקודשת לי ואמרה ליה אין ולא אמר לה בשטרא מקדישנא לך וקמ"ל מתני' דגט פשוט דאין כותבין ואם כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת דהכי הוא כדרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת באותו שטר ומחלוקתן דרב פפא ורב שרביא ורבא ורבינא במס' קדושין פ"ק והתם מפרש טעמייהו. רש"י במהדורא קמא. ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל שבמהדורא בתרא הא ודאי דאתיא מילתא כפשטה ופריך שפיר ולשיטת התוספות ז"ל קשיא דאדרבה סייעתא היא דלא נתנו ליכתב ואין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בדעת שניהם גמר הפסיקתא אפי' לא ידעו שניהם בכתיב' דומיא דהנך דלעיל מינה דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע"פ שאין המלוה יודע מן ההלואה כלום. כותבין שטר מוכר אע"פ שאין לוקח עמו היינו אע"פ שאין הלוקח במקום כלום. ואין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהן כלומר שידעו שניהם גמר הפסקתה הא מדעת שניהם כותבין אפי' בלא ידיעת המתחייב ולשיטת ר"ת ז"ל לא גרסי מדעת שניהם כותבין וברוב ספרים אינו ופשיט להדיא מדקתני כתיבה ש"מ בעי כתיבה ולא קני באמירה לחודה והריטב"א ז"ל כתב לפי מאי דפריש בלשון רש"י ז"ל וז"ל ואותביה מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכ' דלא מטי זמניה בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דלא מטא זמניה אפי' איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא ודאי נתנו ליכתב משעבדי קאמר ע"כ:

9 כדרב פפא ורב שרביא וכו'. רבא ורבינא אמרי מקודשת הקשו בתוספות לשיטת ר"ת ז"ל דלרבינא דאמר מקודשת צריך לאוקומי ההיא דאין כותבין בשטרי פסיקתא וא"כ מאי קא מיבעיא ליה לעיל ניתנו ליכתב או לא ליפשוט מהך דניתנו ליכתב ולשיטת התוספות ניחא דאיכא למימר דס"ל לרבינא דאפשר דדוקא מדעת שניהם ממש כותבין פי' שידעו שניהם מהכתיבה ולא משתעי בידיעת גמר הפסיקת' ותלמודא הוא דלא משמע ליה הכין וכדכתיב לעיל. אבל לשיטת ר"ת ז"ל קשיא ומעתה אידחייא שיטת ר"ת ז"ל כן משמע מהתוס' ז"ל דמשום הך קושיא הדרי לשיטת התוס' ואדחייא לן שיטת ר"ת. ורש"י כתב במה' בתרא וז"ל שטרי אירוסין ממש שטר שמקדש בו את האשה הרי את מקוד' לי כותב בשטר ומוסר לה ואשמעינן דצריך לכתוב על פיה כדרב פפא וכרב שרביא דאמרי כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת. ע"כ. ואפשר דבהכי מיתרצא קושיין דלרבינא נמי מתוקמא שפיר בשטרי אירוסין ממש דאע"ג דאיהו סבר מקודשת היינו בדיעבד וכדקאמרי' כתבו לשמה ושלא מדעתה אבל לכתחלה מודה רבינא דאין כותבין אלא מדעת שניהן דכיון דלרב פפא ורב שרביא אינה מקודשת אפי' בדיעבד מעתה יש לחוש בלכתחלה מיהת והלכך שפיר מצינן לאוקומה בשטרי אירוסין ממש ואפי' לרבינא ולהכי קמיבעיא ליה כנ"ל:

10 ת"ש מתו בנותיהן נזונות כו'. מפני שהיא כב"ח פרש"י ז"ל במ"ק מפני שהיא כב"ח אי לא דנקיטא ההיא בת שטרא בידה במאי טרפה ממשעבדי הא מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ לא טרפ' ממשע' אלא ודאי דנקיטא שטר פסיקתא בידה וקשיא למ"ד לא ניתנו ליכתב בשקנו מידו שעשה לה לאשתו יותר מדאי שהקנה לה בקנין גמור וקנין ניתן ליכתב ואהכי טרפא ע"כ. ואזיל לשיטתי' למאי דפריש לעיל טעמא דקאמר לא ניתנו ליכתב ומיהו במהדורא בתרא כתב ג"כ וז"ל שהיא כב"ח. ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי ע"כ. ולא ידעתי ל"ל למפרש בכה"ג דהא מציא לאקשויי להדיא מדנזונת מנכסין משועבדין וכי קאמרי' לא נתנו ליכתב היינו משום דלא משעבדי נכסיה וכדפרש"י ז"ל וכדכתב לעיל במהדורא קמא ניחא דפריש לפי דפרי' לעיל וכדכתיב' אבל כפי מאי דפריש הרב במהדורא בתרא הוה מצי לאקשויי להדיא מדנזונית מנכסים משועבדים. ואיברא דמשמע מלישנא דתלמודא דהך ת"ש הויא כאידך דלעיל דקא מהדרי לאותובי אכתיבת השטר דניתן ליכתב והכא נמי בעי לאותובי דכתבי שטר ותיובתא דה"ד לא ניתן ליכתב מיהו אתלמודא גופיה איכא לאקשויי למה ליה לאותובי בכה"ג כיון דמצי לאותובי להדיא מדנזונת מנכסים משועבדים ואפשר דלכך פירש רש"י כן דאי תיובתין היינו מדניזונת ממשעבדי ע"כ איכא לאקשויי ולדידך מי ניחא והא מתני' סתמא קתני והיא מנזונת מנכסי' משועבדין משמע אפי' בדלא כתב וכי אמרינן ניתנו ליכתב בעינן כתיבה מיהא כדי לגבות ממשעבדי הלכך לכ"ע איכא למפרך בכה"ג אלא מאי אית לך למימר בדכתב ולכך נזונת ממשעבדי לדידיה נמי נדחוק ונאמ' כגון שנתחייב בכך על ידי קנין אבל כי מותבינן דבע"כ נקיט שטרא ע"כ לא הויא תיובתא אלא למ"ד לא ניתן ליכתב ולא אסיק אדעתין כשנתחייב על ידי קנין דמדקתני מפני שהיא כב"ח משמע דנקיט שטרא בידי' וס"ד דלמ"ד לא ניתן ליכתב לא כתבינן שטר' כלל ואפי' בדקנו מידו כי היכי דלא ליטעו למכתב שטרא בדלא קנו כיון דהוו דברים הנקני' באמירה ומשמע איברא ודאי דנקיטא שטרא בידה ומיהו איהו הקנה לה מעיקרא בקנין גמור ולכך נקיטא שטרא בידה וכי קאמרינן לא ניתן ליכתב היינו בדלא קנו כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל והוא דחוק קצת ומ"מ שפיר פרכינן לשיטה זו ולשיטת ר"ת קשיא מאי קא מותיב דילמא לעולם אימ' לך דלא סגי כתיבה כדי לגבות מבני חרי ודוקא אמרו דברים הנקני' באמירה דאין צריך כתיבה כלל ופירשו בתוס' לשיטתו דהכי פריך מדקתני והיא נזונת מנכסים משועבדים אלמא דכותבין דאי אין כותבין אמאי הוה גבי ממשעבדי וס"ד מדקא פסיק ותני והיא נזונית מנכסים משועבדים דלעולם רגילין לכתוב וליכא לשנויי דהכ' מיירי כשאירע הדבר וכתבו דאי מיירי בע"כ בשכתב א"כ משמע דכך הוא רגילות לכתוב ובלא כתיבה לא גבי ולא מידי דכל היכא דמיירי בכתיבה משמע דכך הוא רגילות לכתוב כל שעה וכדפרכי' אינך דלעיל לשיט' ר"ת ז"ל ואין דרך לשנויי מהן ללאו וא"ת ומאי משני בשקנו מידו הכי נמי איכא למימר דדוקא משום שקנו מידו גבי אבל בלא קנין לא גבי ולא מידי כדאקשינן בכתיבה וי"ל דדוקא בכתיבה דלא הויא מילתא יתירתא ס"ד דכך הוא רגילות אבל השתא דמשנינן בשקנו מידו דהיינו מלתא יתירתא דהא הוו להו דברים הנקנין באמירה הא ודאי דה"ק דבלא כתיבה יכולין לגבות מן המחוררין והכא כך אירע הדבר שהקנה לה וא"ת אכתי הא מכרחינן מדקא פסיק ותני והיא נזונת מנכסים משועבדים דמשמע עד לעולם רגילין לכתוב ומזה לא תירץ כלום במאי דמוקי לה בשקנו מידו וי"ל דאי מיירי בכתיבה ודאי דאיכא לאקשויי דכל כה"ג הו"ל לפרושי אי לאו משום דרגילין לכתוב אבל אי מיירי בשקנו אין צריך לפרש דמסתמא לא משעבדי נכסי בשום דוכתא אלא בקנין ואין אחר קנין כלום וסתמו כפי' כנ"ל לשיטת ר"ת ז"ל ולשיטת התוס' קשיא דלמה ליה לשנויי בשקנו מידו דהא הוה מצי לשנויי כשצוה לכתוב וכתב דגבי ממשעבדי ונדחקו לומר דה"ה דהוה מצי לשנויי הכין וצריכין נמי לומר דכולה שקלא וטריא דתלמודא כדאיתא עלה דאוקמה דבשקנו מידו הכי נמי איתא עלה דהך שינוייא דבשכתב דאי לא תימא הכי תיקשי למה ליה לשנויי בשקנו מידו ולדחוקי נפשיה כולי האי לישני בשכתב ותו ליכא לאקשויי עליה מבנות כלל. והרא"ש כתב וז"ל הב"ע בשקנו מידו הוה מצי לשנויי בשצוה לכתוב אלא דהיינו הך דהקנין הוי כמו צווי ע"כ. והתוס' לא כתבו אלא דהוה מצי לשנויי הכין בלחוד ועוד הקשו התוס' לפי שיטתם אמאי לא מייתי מעיקרא מתו בנותיהן כו' מקמי דמייתי ההיא דהפקחין כדרך שנשנית למשנתינו ודע דדרך התלמוד לאקשויי הקושיא הפשוטה ברישא ושוב הקושיא החלושה דאי מקשה מתחלה הקושיא החלושה הוה דחינן לה בגילא דחיטתא אבל כי פרכינן עלה מעיקרא מקושיות חזקות ופשוטות והוצרך לדלוק בהם שוב פרכינן עליה קושיא כל דהו לומר דבהכי נמי אצטריך לידחק וכי מצרפת לה בהדי דאינך דוחקי הרי היא נמי קושיא חזקה מעתה לשיטת ר"ת ניחא דפריך מהפקחין ברישא דהויא פשוטה ושוב פריך מהני דמתו בנותיהן וכו' דהויא לה קושיא חלושה דלא הוזכר שם כתיבה וכדכתיב לעיל אבל לשיטת התוס' הויא איפכא דההיא דהפקחין הויא לה קושי' חלושה וכדדחקי' בה לעיל וההיא דמתו בנותיהן הויא לה קושיא פשוטה לפי שיטתם ז"ל דמשמע דלעולם גובה מנכסים משועבדים ותירצו בתוס' שכן דרך התלמוד משום דאי הוה מייתי הך דמתו בנותיהן וכו' מעיקרא והוה משני בשקנו מידו תו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין דאיכא לאוקומה נמי בשקנו מידו וקשה קצת דהא בעלי התלמוד אינהו נינהו רבינא ורב אשי ואכתי קשי' אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין אטו מי הוה ידע המקשן דהוה מפרק ליה בשקנו מידו עד דמותיב ברישא מההיא דהפקחין דמתנייא בסיפא ושביק ההיא דמתו בנותיהן וכו' דמתנייא ברישא והא לשיטת התוס' ז"ל כי מותיב מההיא דמתו בנותיהן כו' הוה מצי לשנויי נמי בשכתב ואי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה מההיא דהפקחין וכדפרישנא ליה לשיטת התוס' ז"ל מעתה הדרן קושיא לדוכתין אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין וי"ל דהמקשן הוה ברירא ליה דהוה משני ליה בשקנו מידו משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואגב אורחין מתרצא דמש"ה משני בשקנו מידו ולא משני בשכתב ולשיטת התוס' משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואם תשאל אכתי בשלמא אי לא הוה מתוקמא התם בהנזקין אלא בשקנו מידו ניחא דמשום הכי אותיב ברישא מההיא דהפקחין משום דידע המקשן דאי הוה מותיב ברישא מההיא דמתו בנותיהן כו' ברישא הוה מהדר ליה בשקנו מידו ותו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין אבל כיון דהתם נמי בהנזקין לא מתוקמא בשקנו מידו בדוקא דלמאן דלא בעי אלא קצובין אתי שפיר הך דהיא נזונת מנכסים משועבדין אפילו בדלא קנו מידו וכיון דלא מכרחא לאוקומי בשקנו מידו מנא ידע המקשן דהוה מוקי לה בשקנו מידו עד דפריך מהפקחין ברישא. תשובתך דע דמתני' דקתני והא נזונת מנכסים משועבדים קשיא אברייתא דפרק נערה דקתני חמשה גובין מן המשוחררין המקבל עליו לזון את אשתו וכו' וכמ"ש התוספות במשנה ולאוקמתא דבשקנו מידו איברא דדחיקנא קצת לאוקומה מתני' בשקנו מידו ומיהו א"ש ברייתא דהמקבל עליו לזון דמיירי בשלא קנו מידו דהכי מוכח לישנא דהמקבל עליו כו' ולמאן דלא בעי אלא קצובין הויא איפכא דמתני' מתוקמא שפיר כפשטה אפילו דלא קנו מידו דהא קצובין הויא כדקתני לזון חמש שנים כו' ומיהו ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין לא א"ש דלכאורה דומיא דגט חוב וכתובת אשה שאין בה אחריות קתני דהוי להו קצובין וכיון דנצטרך לדחוק ההיא דחמשה גובין וכו' דמיירי בשאין שם קצבה להכי מאן דמותיב לא אסיק אדעתיה דהוה מהדר ליה אלא באוקמתא דבשקנו מידו ולהכי לא פריך אלא מהפקחין ברישא ולהכי נמי לא בעי לשנויי אלא בשקנו מידו ולא בשכתב כיון דהכי מתוקמא בפ' הניזקין כנ"ל. ודוק שחזרו התוספות לפרש כאן מה שפירשו כבר במתני' ושנו בלשונם וגם דוק דמתחלה כתבו ההיא דהמקבל עליו וכו' ובסוף הדבור כתבו מצינו לאוקמי ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין וכו' שינו הברייתא דמתחלה נקטו ההיא דהמקבל ובסוף נקטו ההיא דחמשה וכו' וק"ל במאי דכתיבנא ואל תשכח מה שכתבתי לעיל דמה שמקשים התוספות לרבינא דאמר מקודשת מבעי ליה וכו' והניחו בתימה היינו לשיטת ר"ת ומש"ה נדו משיטת ר"ת ז"ל והדרי לפרושי שיטתם דמעיקרא ושני הדבורים דבתר הכין ת"ש מתו וכו' הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכו' שייכי כשטתם ז"ל ולא לשיטת רבינו תם ז"ל דוק ותשכח וככדתיבנא:

11 והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ור"ת כתב דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכי קא מבעיא לן אם צריכים כתיבה או אם טורף ממשעבדי אפי' בלא כתיבה דקלא אית להו וא"ל לא נתנו ליכתב שאינם צריכים כתיבה ואקשינן דא"כ מאי פקחותא דכותבין ופרקינן דמאי כותבי' אומרי' הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדרב פפא הדר פרכינן מדתנן מתו בנותיהן וכו'. והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא לא נתנו ליכתב דבלאו כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקינן דמתני' בשקנו מידו ואיכא דק"ל להאי פירושא למה לן לאוקומה בשקנו מידו לוקמה בשכתב וי"ל דאה"נ ולרווחא דמלתא נקט שקנו מידו להפוכי לגמרי מאי דס"ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרינן פ"ק דחולין כגון שלבנה באור ודכותא בתלמודא טובא כנ"ל. ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרבי אשי והלכתא כותייהו כדפסק הרי"ף ז"ל ע"כ. והתוס' ז"ל לא פירשו כן בשם ר"ת אלא כדכתיבנא עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל והראב"ד ז"ל פירש נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא נתנו לכתב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואיכא תוספת חיוב וא"ל לא נתנו לכתוב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחין היו כותבין ואם איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א"כ טפשים הן שעושין ממלוה על פה מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקינן דמאי כותבין אומרים הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קדושין וכרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא מהניא להו כתיבה ובשלמא לרב אשי מוקי לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני' לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי' לא מצינא לאוקמיה לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שטה זו פסק הוא ז"ל דליתא הלכתא כרב פפא ורב שרביא דהא ליכא הכריחא דרב אשי ס"ל כוותייהו דהא מצי לאוקומא בשטרי פסיקתא וכיון דליכא הכריחא מדרב אשי ה"ל פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא ורב שרביא דהלכתא כוותיייהו דרבא ורבינא אבל אין פי' זה נכון מכמה טעמי חדא דלישנא דנתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתניתין דאין כותבין שטרי ארוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר"פ ורב שרביא והיכי מוקמי' לדידיה מתני' כבר פלוגתא דידיה ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרין וכההיא דהכותב לאשתו דהא לא דמו דהתם לא כותב ממש הוא אלא דמי ככותב ואלו הכי בעי' למימר דלא בעי למימר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותבין במקום אומרין והנכון בכולם פרש"י ז"ל או פי' ר"ת ז"ל ע"כ:

12 וז"ל הרא"ה ז"ל אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו וכו'. יש שפירשו נתנו ליכתב צריכין ליכתב שאלו לא נכתבו אינו גובה אלא מבני חרי או לא נתנו שאין צריכין ליכתב דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי וא"ל לא נתנו ליכתב ואותביה מדתנן הפקחין היו כותבין מדתנן לישנא דהיו כותבין אלמא דרכן לכתוב לפי שצריכין ליכתב ומפרקינן מאי כותבין אומרים כלומר כתיבה דמתניתין לאו דוקא ולא למימרא דבעינן כתיבה אלא ה"ה לאמירה בעלמא וקרי ליה לאמירה כתיבה כלומר מי אשכחן דתני תנא כתיבה ולאו דוקא ואייתי ליה ממתני' דהכותב דלאו דוקא דודאי ה"ה לאמירה. תו מייתי מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין וכו' אלמא דניתנו ליכתב וצריכין לכתוב ומפרקינן ההיא בשטרי ארוסין וכו' תו מייתי מדתנן מתו בנותיו וכו' אלמא דלא נתנו וכו' ולעולם גובה מנכסים משועבדים וליתא להאי פירושא דא"כ לישני ליה דהב"ע בשכתב בין לזו בין לזו אלא דמזון הבנות אינו נגבה לעולם מן המשועבדים ויש שפירשו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דלא מהני להו כתיבה כלל דאע"ג שכתב אינו גובה מן הנכסים משועבדין אלא מבני חורין או דלמא לא נתנו ליכתב אלא מדעתם משום דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים וא"ל לא נתנו ליכתב לומר שאם נכתבו גובה מן המשועבדים ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין ואי ס"ד דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים אלו הן שאומרים עליהם פקחין טפשין הן דאדרבה עדיפא להו כשלא נכתבו ומהדרינן מאי כותבין לאו דוקא אלא אומרים וליתא דא"כ שפיר מקשינן עליהו קרי לה לאמירה כתיבה וסיעתא דמתני' דהכותב לאו כלום הוא דהתם נהי דאמרינן דכותב לאו דוקא אלא ה"ה לאמירה ומיהו בין באמירה בין בכתיבה איתא ולהכי תנא כותבין אבל מי איכא למימר דתנא תני כותבין ונימא דאמירה בלחוד ולא כותבין כלל אבל הפירוש הנכון כמו שפרש"י נתנו ליכתב רוצה לומר יש להן דין כתיבה ואלו נכתב גובה מן המשועבדין או לא נתנו ליכתב שאין להם דין כתיבה ואע"פ שנכתבו אינו גובהו מן המשועבדין אלא מבני חורין דכיון דקנייה דרבנן לא חזו רבנן בהא דלטרוף ממשעבדי ואע"ג דאיכא שטרא ומהדרינן לא נתנו ליכתב שאין גובין לעולם אלא מבני חורין ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין וקס"ד מדתנן האי לישנא דהיו כותבין דאלמא אית בהו דין כתיבה ומהדרינן מאי כותבין אומרים כלומר דלאו דוקא כתיבה דה"ה לאמירה וכתיבה לא מהניא מידי והשתא מייתי ליה שפיר ממתני' דהכותב דהתם כתיבה לא מהניא מידי אלא ה"ה לאמירה ומותבינן ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין וכו' אלמא מהניא להו כתיבה ותיובתא דרב ומפרקינן דשטרי ארוסין ממש קאמר וכדרב פפא ורב שרביא וכו' והלכך הלכתא כוותייהו ע"כ:

13 וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל דברים הללו נתנו ליכתב וכו'. הנכון בזה מה שפרש"י ז"ל דלעדים קאי והכי פירושא היכא שפסקו שניהם כמה יתן זה לבנו וזה לבתו וקדשו מתוך אותן הדברים ולא אמרו לעדים שיכתבו שטר ואח"כ בא אחד מהם אומר לעדים שיכתבו לו השטר יש להם רשות לכתוב השטר שלא ברשות חבירו או לא. ויש לפרש בעיא זו בשני דרכים אחרים האחד הוא שפשיטא ליה דבין כך ובין כך לא טרפי ממשעבדי מהניא ליה למילתא אחריתי מעיקרא דמלוה על פה והוי מצי אידך למימר פרעתי והדרך השני דפשיטא ליה דאם כתבו טריף ממשעבדי ומ"ה קא מבעיא ליה כיון דבכתיבה טריף ממשעבדי נאמר שאין להם רשות לכתוב אלא ברשות שניהם או נאמר שיש להם רשות דמתחלה לדעת זה פסקו ומסקנא דלא נתנו ליכתב והוינן בה מהא דתנן גבי הנושא את האשה ופסקה וכו' שאותה הבת נזונת מנכסים משועבדים דשמעת מינה דנתנו ליכתב דאי לא נתנו ליכתב היאך נזונת ממשעבדי ומתרצינן התם בשקנו מידו בשעת מיתה מיירי והיכא דאיכא קנין ודאי נתנו ליכתב דסתם קנין לכתיבה עומד ולפיכך טורפת ממשעבדי ותימה הוא למה לא תירץ התם כשכתבו מדעת שניהם ונראה למורי הרב נר"ו דה"ה שהיה יכול לומר התם כשכתבו אלא מפני שבגיטין מקשינן עלה והוצרך להעמידה בשקנו מידו נקט נמי האי לישנא הכא. כי מקשינן עלה בגמרא מדקתני הפקחין היו כותבין וכו' פי' ה"ר משה הצרפתי ז"ל דהכא קא פריך מדקתני לישנא דכותבין משמע דאתא לאשמועינן דנתנו ליכתב דאל"כ למה היה צריך להזכיר הכתיבה שעיקר הפקחות לא היה אלא מפני שהיו מתנין כל זמן שאת עמי והיה לו לומר הפקחים היו פוסקין כל זמן שאת עמי והוה סגי ליה בהכי ואמאי תני לישנא דכותבין ומתרצין לעולם לא נתנו ליכתוב ומאי כותבין דקתני אומרין והיכא דכתבו ולא כתבו בשטר אחריות נראה למורי הרב נר"ו דאע"ג דבשטרי מתנות דעלמא לא אמרינן ט"ס הוא אחריות אלא אמרינן לא רצה לתת לו בענין אחר בזה לא יהיה הדין כך אלא אמרינן דטעות סופר הוא וגובה ממשעבדי דמאחר שהחתן מתחייב לזונה ולפרנסה אשתכח דהוי כמו מכר וכמו כן כשאבי החתן פוסק לתת לבנו מתחייב אבי הבת לתת לבתו מצד אחר וגם בתו משועבדת לו והויא ליה דומיא דמכר ע"כ: ומאי פסקא כלומר מי פסקתה לה הכי דלזו קנו ולזו לא קנו דאי קנו מידו דכולא מלתא קנו מידו בין להך בת ולאותן בנות דלהוו לה מניה. איהי בת אשתו דכבר נולדה והויא בשעת קניה מהניא ליה קנין בנתיה שהיו לו הימנה לאחר מכאן דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין. מי לא עסקינן וכו' כלומר מי לא מצינן לאוקמה למתניתין כגון דהוו בנותיה בשעת קנין והיכי דמי כגון שגרשה ואהדרה ובחזרה התנה עמה וכבר נולדו בנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא: והרא"ה ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן כגון שגרשה לומר דאע"ג שגרשה ונתבטלו הנשואין וכתובה וכל תנאיה לא נתבטל זכות הבנות ואין בידה למחול ובפ' נערה דאבעיא לן במוחלת כתובתה ומוכרת כתובתה לא אבעיא לן כלל אלא לענין מזונותיה אבל הבנות ודאי לא אבדו מזונותיהן וזה מבואר ואין צריך לפנים ע"כ. ועיין לעיל בפי' המשנה בלשון תלמידי רבינו יונה ז"ל: אימור צררי אתפסינהו כלומר וחששינן להו נמי ואפי' בשבועה לית לה ואשכחן דכוותא בתלמודא כמו שכתוב בס' הצבא מחברת הרב אדוני זקני ז"ל. הרא"ה ז"ל: וז"ל רש"י במ"ק ומשני דמ"ה גריעי כיון דאיתנהו בתנאי אימור צררי אתפסינהו למזונות אבל לאשתו כיון דלאו בתו היא ליכא למיחש דלמא צררי אתפסה דלא חביבא עליה כולי האי ולעולם לא ניתנו ליכתב שטרי פסיקתא ולחתום בה סהדי ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל אימור צררי אתפסינהו פי' והאי חששא אלימא כולי האי הכא דאפי' בשבועה לא גבו משא"כ בחשש צררי דכתובה דגביא בשבועה מיהת ואין כל החששות שוות דאע"ג דלקמן בפרק שני דייני גזרות אמרינן גבי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אמרינן דלקטנה לא מתפיס אינש צררי ואלו הכא אמרינן דמתפיס תירץ ר"י ז"ל דלגבי משעבדי החמירו לחוש אפי' בקטנה והתם לגבי בני חרי קאמר א"נ דמיתה שאני דכיון דלא הדר מתפיס צררי. עי"ל דהתם הוא באשתו אבל לגבי בתו מתפיס אפי' לקטנה על ידה או ע"י מי שזוכה לה ובפרק הנזקין פרישנא טעמא דאין מוציאין למזון האשה ובנות מנכסים משועבדים לפי שהן קצובין או שאינם כתובים וההוא טעמא אלים טפי דאלו לפום טעמא דהתם אפילו הודה האב בשעת מותו דלא אתפסה צררי לא טרפא ממשעבדי וא"כ ההוא טעמא הוה ליה למתפס הכא דאלים טפי אלא דהכא סוף טעמא נקט ותדע דהתם פרכינן מהא דהיא נזונת מנכסים משועבדין למ"ד לפי שאינן קצובין ואוקימנא בשקנו מידו וכסוגיין דהכא ממש וש"מ דתרי טעמי איתנהו דאי לאו דאיכא נמי טעמא דחששא דצררי היו גובין מן המשועבדין בדין כיון דאיכא קנין וכדמהני קנין לגבי בתו וזה ברור ע"כ. עוד כתב הריטב"א בסוף הפרק וז"ל הא דאמרינן אימר צררי אתפסינהו מסתברא לי דה"פ כיון דאיכא תרתי חדא דאכלי בתנאי ב"ד ואידך דקנו מניה תוספת על תנאי ב"ד כיון דכולי האי עבד אית לן למיחש לגבי משעבדי מיהת דודאי צררי אתפסינהו ואפי' בשבועה לא טרפא מנייהו ומהאי טעמא חיישינן דאפילו לקטנה מתפיס צררי מה שאין כן לקמן דהויא כאשתו לגבי בני חורין וגם לא קנו מידו והא דאצטרכינן לטעמא דשאינן קצובים או שאינן כתובין התם במסכת גיטין לגבי מזון האשה והבנות ולא אתיא עלה מטעמא דצררי משום דלא אהני טעמא דצררי דלא לגבו אפי' בשבועה ממשעבדי אלא בדאיכא נמי דקנו מניה וכדפרי' ודין אשתו במזונות כדין הבנות דהכי מותבינן במס' גיטין מהא דהיא נזונת מנכסים משועבדים אמתני' דהתם ותריצנא בשקנו מידו וכסוגיא דהכא כנ"ל ע"כ:

14 זאת אומרת וכו'. מדקתני למקום שהיא אמה ש"מ בת דרכה להיות אצל האם ולא אצל האחין כדי שתתייסר מאמה ולא תאחוז בידה דרך פריצות. דבגדולה עסקינן ומשום חששא דפריצותא דלמא בקטנה עסקינן ואשמועינן שתגדל אצל האם ולא אצל הראוי ליורשה כגון בת שלא במקום בן שהיא יורשת אביה ומשום מעשה שהיה שלא יהרוג אותה הראוי ליורשה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך שתשב אצל האחין יורשי האב אחי האח. ושחטוהו כדי ליורשו. א"כ דבקטנה עסקינן ולאו משום פריצותא ויש חלוק בין גדולה לקטנה לתני למקום שהיא דמשמע מוליך מזונותיה לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא ואנא ידענא מקטנה שהיינו אצל אמה דהא כבר אשמועינן בברייתא דבן ובת קטנה אצל האם. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

1 בבא בתרא פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּחָנוּק – מָה לִי אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָלוּק הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַף בְּחָנוּק.

2 בבא בתרא פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: אַמַּאי? וְלוֹדֵי אִיסּוּר דְּהָלֵין זוּזֵי דְּרַב מָרִי נִינְהוּ, וְלִיקְנִינְהוּ בְּאוֹדִיתָא! אַדְּהָכִי, נְפַק אוֹדִיתָא מִבֵּי אִיסּוּר. אִיקְּפַד רָבָא, אָמַר: קָא מַגְמְרִי טַעֲנָתָא לְאִינָשֵׁי, וּמַפְסְדִי לִי.

8 קידושין פתח ↗

אִיתְּמַר: כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ, וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ – רָבָא וְרָבִינָא אָמְרִי: מְקוּדֶּשֶׁת. רַב פָּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רַב פָּפָּא: אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי. אֵימָא טַעְמָא דִידְהוּ – דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה״ ״וְהָיְתָה״ – מַקִּישׁ הֲוָיָיה לִיצִיאָה, מָה יְצִיאָה לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אַף הֲוָיָיה נָמֵי לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ.

10 גיטין פתח ↗

וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים – מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב!

« שיטה מקובצת על כתובות ק״א ×¢×´×‘ שיטה מקובצת על כתובות ק״ג ×¢×´× »