1ולענין עמידת עדים כתב מיי' וכבר נהגו בכל בתי דיני ישראל שלאחר התלמוד שמושיבין בעלי דינים והעדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם ראה זכות לאחד ובעל דין מבקש לאומרם ואינו יודע לחבר הדברים או שראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלה הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין ע"כ ואינו משמע כן בירושלמי דגרסי' התם רב הונא כי הוה חזי זכות לחד בר נש והוא לא הוה ידע פתח ליה על שם פתח פיך לאלם והרא"ש הביאו בפסקיו ולענין העדות י"א שאם העידו מיושב אינו עדות ואין דנין על פיו והרא"ש כתב שהוא עדות ירושלמי רב כד הוה חמי סהדי מכוונים הוה חקר כד הוי חמי סהדי הכין והכין הוה מכוין פי' כשהיה רואה עדים שהיו אומרים עדותן מכוונת בלשון אחד הוה חקר היה חושש שמא משקרים ובעצה כוונו לשונם והיה חוקר ודורש אותם אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון אחד אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה רק שתהא עדותן מכוונת בלא הכחשה לא היה דורש כ"כ:2ולענין העמדת דיין כתבו בתשובות שורת הדין שלא להעמיד דיינים שאינן מומחין שלא מדעת בעלי הדין אלא שהמומחין לב"ד שבעיר יכולים לכוף בעלי הדין לדון לפניהם כל שאין גדולים מהם בחכמה בעיר והוא שבקיאין בדינין שהכל לפי השעה וכל מעשיך יהיו לשם שמים ואם קבלום עליהם אנשי העיר מותר ואין אחד מהם יכול לפוסלן דהני ערכאות שבסוריא זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר"מ וחכ"א אימתי יכול לפוסלן בזמן שמביא ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרים אינו יכול לפוסלן ואקשינן בגמ' זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה כל כמיניה דפסיל דייני ואוקמא ר' יוחנן בערכאות שבסוריא וה"ק אם היו כשרים נעשו כמומחין מפי ב"ד ואינו יכול לפוסלן שלא כל הימנו שפוסל דיין שהמחו רבים עליהן ומ"מ צריך לבדוק אחר אנשים כשרים יראי אלהים שונאי בצע ואנשים מביני מדע ולדיני נפשות צריך שיהיו נזהרים לעשות בהסכמת זקני עירם כדי שיעשו מה שיעשו אחר הצורך הגדול ובמתון ואח"כ יעשו מה שיעשו כי מדעתם אתם יש לכם רשות מאת המלך בכך וכל שעושה בהרמנא דמלכא מותר:3וכבר כתבו האחרונים דאין למורשה לטעון טענת שקר כדי לזכות בדינו ונראה בעיני מדברי התוספות פ' שור שנגח ד' וה' בדבור המתחיל הוה מערקנא וכו' דאדם המתחייב לחבירו ממון מצי לבא עליו בעקיפין כדי שיתפשר הלה עמו בדבר מועט וימחול לו דהא שואל שור ונגח שור היה השואל מצי למעריק יתיה לאגמא אע"פ שגם לניזק יש בו שותפות באותו שור כדי שמתוך דברים אלו שעושה המזיק יתפשר עמו הניזק בדבר מועט והיה מוחל לו כמו שכתבו התוספות להדיא אמנם מצאתי בספר ת"ה סימן ש"ו שהרגיש בזה ודייק מהכא ההפך ממה שדקדקתי אני והביא ראיה לאסור למצוא טצדקי להפטר מלשלם חובו וקצת יש להשיב על דבריו ולומר דדוקא היכא דמדבר שקרים כדי לזכות בדין שקר או כיוצא בזה איכא למיחש אבל הכא שרוצה לעשות מעשים שבשבילם ימחול לו הלה מרצונו הטוב ע"י טצדקי דקא עביד מאי קפידא איכא והיינו דקאמר התוס' מתוך דברים הללו שהייתי עושה היה הניזק מתפשר עמי בדבר מועט והיה מוחל לי דמה צריך לומר והיה מוחל לי כיון שנתפשר עמו סגי אלא ודאי ה"ק היה מוחל לי מרצונו הטוב והוי כמאן דמפייס לחבריה עד דמחיל ליה וצ"ע: ומההיא דלא תשא ולא תשיא כתוב בפוסקים דיש ליזהר מלהשביע שום אדם שיודעים בודאי שאם ישבע שישבע לשקר כמו כן כתבו קצת מהפוסקים כשאדם טוען עם חבירו והלה אומר תשבע על טענתך והוא אינו רוצה לישבע אין לו לאיים על חבירו ולומר אנכי אשבע:4והיודע עדות על חברו ואינו מעיד לו אם הם שנים חייבים בדיני שמים אפי' לא נשבע שאין יודע לו עדות ודוקא כשאמרו בב"ד אין אנו יודעים דשוב אין יכולים להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד ונשא עונו דקרא אבל אם כבשו העדות חוץ לב"ד אינן חייבין בידי שמים דהא יכולין עוד להגיד ומיהו דוקא בידי שמים אבל בדיני אדם פטור אפי' למאן דדאין דינא דגרמי לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממדת גמילות חסדים כ"כ הר"ן בשם הרא"ה ועד אחד שכובש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולא מצי למימר כיון דעד א' אינו מחייב אלא שבועה מי יימר דאי הוה אתינא מסהידנא הוה מודה דלמא הוה משתבע לשקרא דאין לכבוש עדותו בשביל כך והשוכר עדי שקר לעצמו והוציא ממון על פיהם חייב בדיני אדם להחזיר ממון שהוציא וכתב הר"ן בשם הרא"ה ז"ל דלא מחייבי בדיני אדם להחזיר ממון שהוציא ע"פ העדים האלו אלא היכא דשכר עדים על ממון שאינו מחוייב לו אבל אם הוא מחיייב לו ממון אלא שלא היו לו עדים בדבר ושכר אותן להעיד אינו חייב להחזיר לו אלא שעבר על פסוק מדבר שקר תרחק והשוכר עדי שקר לחבירו פטור מדיני אדם לשלם לו ממון שהוציא ואע"ג דחבירו אין לו במה לשלם או שהלך למ"ה וחייב בדיני שמים ודוקא שוכר חייב אבל אומר לעדים שיעידו לו לשקר פטור מן הכל דסבור הוא שלא ישמעו לו כך כתבו התוס' עדים גופייהו שהעידו שקר כבר ידוע דין עדים זוממין והשתא לא פסקינן אלא בחיוב השוכר אותם ואפשר דכשמתחייב השוכר העדים פטורין מתשלומין וצ"ע ולקמן נדבר בזה בס"ד וכתב הרא"ה דהא דפטור מדיני אדם היינו כשאין העדים מודים שהעידו שקר אבל אם היו העדים מודים חייב אף בדיני אדם דהוי דינא דגרמי:
