חדושי הר"י מיגאש על בבא בתרא פ״ג

1 אמר רבא הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמה. שאם לא היה ביניהן אלא פחות מארבע אמות רצופין הן וכעצים דמו ואין להם ואם היה ביניהן שש עשרה אמה מפוזרין הן ואין להם קרקע ומארבע אמות עד שש עשרה היא שמצטרפין זה לזה ויש להם קרקע. וקשיא לן אהא דפסק רבא די"ו אמה מפוזרין הוה ולא מצטרפין אהדדי הא דתנן בפ"ק דשביעית ג' אילנות נטועין לתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה דהא התם כי חשבת להו בחברתא משכחת לה דמטי להו לכל חד מינייהו תלתין ותרין אמין דהוה להו לכל חד מינייהו י"ו אמה לכל רוח כאילן דעולא בלא יחפור דף כ"ו ע"ב ואפילו הכי חורשין כל בית סאה בשבילן משום דמצטרפי אהדדי ושדה אילן מיקרי והכא קא פסיק רבא שאם היה בין אילן לאילן י"ו אמה דמטי לכל חד מינייהו שמונה אמה מפוזרין הוה ולא מצטרפי ותשובתך דלא דמי דאילו התם לענין שביעית במשיכת השרשין בקרקע הדבר תלוי וכיון שהן נמשכין ויונקים עד שש עשרה אמה לכל רוח כדמבורר בפרק לא יחפור מצטרפי אהדדי ונמצאת אותה חרישה שחורש כל בית סאה שהנאתה לאותן אילנות דאין בו מקום שאין מגיע מחרישתו הנאה להן ואפילו לענין כלאים במראית העין הדבר תלוי ולא בהליכת השרשין בקרקע ויניקתן כדמבורר בגמרא בכולה דוכתא הלכך אם היה ביניהן שש עשרה אמה אינן מצטרפין למראית העין ומותר להביא זרע לשם וכיון שאין מצטרפין למראית העין להכי קא פסיק רבא לענין לוקח נמי דמפוזרין הוה ולית להו קרקע דלא איכפת לן בהאי מילתא במשיכת השרשין ויניקתן מן הקרקע שהרי הנוטע אילן סמוך לשדה חבירו לא הצריכוהו להרחיק אלא ד' אמות בלבד ואע"ג דאזלי שרשין וינקי משדה חבירו כדתנן בפרק לא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות היו שרשין יוצאין לתוך שדה חבירו קוצץ ויורד שלא יעכב המחרישה וכו' וכיון דלענין בני מצרא לא איכפת לן ביניקת השרשין שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל לענין לוקח נמי לא איכפת לן ביניקת השרשין אלא במראית העין וכיון שיש ביניהן שש עשרה אמה מפוזרין הוה ולית להו קרקע:

2 תניא כוותיה דרבא וכו' בעי רבי ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום וכו' פי' הדבר ידוע שהאילנות רחבין הן בעיקרן למטה וקצרין והולכין למעלה וכשמודד במקום הרחב נמצא במשכיר הקרקע כל מה שמעדיף הרחב על הקצר. ולפיכך שאל רבי ירמיה כשהוא מודד אמות אלו שיש בין אילן לאילן ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד וכו' ופשוט הוא בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו. האי בעיית רבי ירמיה כתבנה בה מעיקרא פירושא דלא דייק והשתא מעיינא ביה ופרישנא הכי בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו פירש כגון שהיו שלשה בדין יוצאין מאילן אחד ובין כל א' מהן לחבירו מארבע אמות ועד שש עשרה ומכר שלשה בדין אלו והניח האילן לפניו מאי מי אמרינן כיון שהבדין מכר והן שלשה מכונסין כשלשה אילנות דמי ויש להן קרקע או דילמא כיון דעיקריהן מן האילן הוא והרי הוא נראה הנך שלשה בדין כאילן אחד דמו ולית להו קרקע ופשט רב גביהה מבי כתיל מהא דתנן המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהן מד' אמות ועד ח' מצטרפין פירש אם יש בין השלשה עיקרין מארבע אמות ועד שמנה אע"פ שהבדין המוברכין כבר נתרחקו זה מזה באותה הבריכה כולהו בתר עיקרייהו שדינן להו וכיון דעיקרייהו הכי הן מקורבין זה לזה אית להו קרקע אלמא כיון דעקריהון נראין בתר עקריהון שדינן להו ולית להו קרקע:

3 בעי רב אשי בור מהו שתפסיק בין אילן לאילן אמת המים מהו ריכבא דדיקלי מהו וכולהו בעיי דרב אשי עלו בתיקו:

4 כחצובא שהן משולשין כזה להוספה מתקיף לה רב המנונא בשלמא למאן דאמר דאפילו כשורה יש להן קרקע אע"ג דמזדרע בינתייהו דטעמא דמילתא כיון דהוה ג' אילנות חשובין יש להן קרקע אבל תלתא היכי אינן חשובין ואין להן קרקע. אבל למאן דאמר כחצובא אין כשורה לא אלמא טעמא דמילתא דאית להו קרקע משום דכיון דכחצובא נינהו לא מזדרע לבעל השדה בההוא קרקע דאיכא בינייהו כי היכי דלשייריה המוכר לנפשיה. אלא מעתה זבין ליה תלת היני רומיתא דקיימא. כחצובא דלא מזדרע נמי בינתייהו הכי נמי דאית להו קרקע אמר ליה הנך לא חשיבי כלומר כיון דלא חשיבי לאו למשבקינהו התם זבנינהו כי היכי דתסמוך דעתיה למוכר לסלוקי נפשיה מההיא קרקע דאיכא בינייהו משום דלא לזדרע ליה בינתייהו אלא גופייהו הוא דזבנינהו ניהליה למעקרינהו מהתם ולמעבד בהו מאי דבעי ומשום הכי לית להו קרקע אבל אילנות דחשיבי למשבקינהו התם הוא דזבנינהו וכחצובא דלא מזרע ליה מוכר בינתייהו אית להו קרקע דמסליק ליה מוכר נפשיה מיניה כשורה דמזרע ליה בינתיים לית להו קרקע דלא מסליק ליה מוכר נפשיה מיניה:

5 אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמונה מי נתאנה. בשעת לקיחה. ליקח הלכך אם רצה לוקח לחזור בו ולבטל המקח חוזר בו אבל המוכר אינו יכול לבטל המקח ולומר לו ללוקח כיון דאוניתך המקח בטל היה והאי דאוקיר ברשותי אוקיר משום דאמר ליה לוקח אי לאו אוניתן מעיקרא לא מצית הדרת בך ואע"ג דיקרא בתר הכי דכי יקרא ברשותי יקרא השתא דאוניתן מצית הדרת בך:

6 ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אלמא מי שהוטל עליו הוא שיכול לחזור בו:

7 ודחינן ממאי ודילמא הא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו. כלומר ודילמא לעולם אימא לך דהיכא דהויא אונאה בדמים תרוייהו מצו הדרי בהו בין המאנה בין המתאנה דכיון דאית בה אונאה בכדי ביטול מקח לרב חסדא כדאית ליה ולרבה כדאית ליה איגלאי מילתא דמקח בטל הוה מעיקרא וכמאן דלא הוה ליה האי מקח כלל דמי ומתני' היינו טעמא דאין המאנה יכול לחזור בו ולבטל המקח משום דרע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל פי' ההונאה לא היתה בדמים כלל שכשמכר לו על דעת שהן יפות מכר והדמים שנתן לו דמי יפות היו הלכך כשנמצאו שהן רעות אין כאן אונאה כלל ולא הטעה אותו אלא לפי שאמר לו פירות אלו שאני מוכר לך יפות הן ונמצאו רעות וכיון שמכר לו על דעת שהן, יפות ונמצאו רעות הדמים שנתן לי דמי יפות הן שנמצא שלא היה בדמים אונאה כלל ולא היה בטעות אלא במה שמכר על דעת שהן יפות ונמצאו רעות. והיינו טעמא דהאי דחייתא דשאני בין דין אונאה בדמים לטעות שבין רעות ויפות לפי שטעות הדמים יש לומר ששניהם טעו בדבר וכל אחד מהן היה סבור שזה שוויו ונמצא המקח טעות מעיקרו בין זה לזה אבל מעות שבין יפות לרעות כיון שדרך העולם לגנות הלוקח את ואע"פ שהוא יודע שהוא יפה כדכתיב רע רע יאמר הקונה וגו' וממילא שמעת שגם המוכר דרכו לשבח המקח ואע"פ שהוא יודע שהוא רע לפיכך המתאנה הוא שיכול לחזור בו ולא המאנה שאם מכר יפות ונמצאו רעות הלוקח הוא שיכול לחזור בו שהוא ודאי טעה וחשב שהן יפות שכיון שדרכו לומר רע רע וע"פ שהן יפות ואמר עכשיו שהן רעות בוודאי טעם אבל המוכר יש לומר שיודע היה שהן רעות וזה שאמר יפות לפי שדרך העולם הוא לשבח המוכר את מקחו אע"פ שהוא יודע שהוא רע ואם מכר לו רעות ונמצאו יפות המוכר הוא שיכול לחזור בו שהרי ודאי טעה שכיון שדרכו לשבח את המקח ואמר עכשיו שהן רעות בוודאי טעה וסבר שהן רעות אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו לפי שיש לומר שיודע היה שהן יפות וזה שאמר שהן רעות לפי שדרך העולם היא לגנות הלוקח את המקח אע"פ שהוא יודע שהוא יפה זהו פירוש הנכון ואותו פירוש שכתבתי קודם לכן אין לסמוך עליו. והאי מימרא כולה בדרך דיחוי בעלמא הוא אבל לעולם בין אונאת דמים ביתר משתות בין אונאת רע ויפה המתאנה יכול לחזור בו ולבטל המקח ולא המאנה כרב חסדא: