רש"י על מכות ב׳ ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מכות ב׳ ע״א:ז׳ רש"י על מכות ב׳ ע״ב:ג׳ »

1 ומה הסוקל אינו נסקל - עדים שלא הוזמו עד שנהרג הנדון ואח"כ הוזמו אין נהרגין כדאמרינן בפרקין דף ה: הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה:

2 הבא לסקול ולא סקל - שהוזם עד שלא נהרג הנדון:

1 הכתב והקבלה פתח ↗

כאשר זמם. אעפ"י שאונקלס תרגמו כמא דחשיב אין המכוון בו מחשבה פשוטה, כי דברתי זמותי ירמיה י"ד מתורגם חשיבית בעצתי, וכן דעת ומזמה משלי א׳:ד׳ פירש"י מזמה מחשבת עצה, וכן זימה היא אחרי י"ח פירש"י זמה עצה, כתרגומו עצת חטאין, הנה לא תרגמו לשון מחשבה לחוד אבל חברו עמו לשון עצה והוא האמת, כי שם עצה נופל על המסכים לעשות דבר, שהיה לו דרכים לכאן ולכאן, וכשגומר בלבו הדרך שהסכים עליו, ההסכמה הזאת יתואר בלשון עצה, וקרוב לזה לשון זמם, וכמ"ש הרנ"ו בהבדל שבין לשון מחשבה שהוא בבנין הקל כמו ויחשבה לצדקה, ובין לשון מחשבה שהוא בבנין הכבד כמו מחשב להרע, ואחשבה לדעת זאת, חשבתי ימים מקדם, כי כל הנכתבים בבנין הקל מורים על מחשבות טבעיות של חושב, שאינו צריך להתאמץ ברוחו להולידם בנפשו, כמו השונא שמטבעו חושב מחשבות שנאה, והרעב שמטבעו לחשוב מחשבות אוכל להשביע את נפשו, ומטבע הגאה לחשוב מחשבות גאוה וכדומה לאלה, הן הן הנזכרים בקל; וכל הנכתבי' בכבד מורי' שהחושב הוצרך להתאמץ לצייר עניני' חדשי' בנפשו ולחשוב עליהן, כמו הגאה אם ישוב מגאותו ויתאמץ להשפיל רוחו עד שיצייר בנפשו מדת הענוה ויחשוב בעניני' יאמר חשבתי דרך ענוה בלשון כבד, כי לפי שברוחו הקשה הוליד בנפשו הציור הזה והמחשבות עלי' ראוי' להבנות בבנין הכבד היוצא כי יצא בנפש עצמו, ואולם להוציא ציורו הנעלמים מן הכח אל הפועל צריך לעומק ועיון והתגברות החקירה, כמי שעודר וחופר בעומק הארץ לגלות מטמוני', כן יעדור רוח האדם בעומק נפשו לגלות מטמוני הציורים שבה, ועומק העיון הוא הנקרא בכ"ק מזימה, ויש עומק ענין לטוב ולרע, מזימה תשמר עליך, לנער דעת ומזימה, נצור תושי' ומזמה, לטובה, מזימת רשעים חטאת היא לרעה, וכן זממו אל תפק; והכלל בזה כשנכתב לשון מזמה סתם הוא תמיד לרעה, וכשיורה לטובה צריך שיהיה סמוך לתאר אחר טוב, כמו לנער דעת ומזימה, שסמך מזימה לדעת, נדע שהוא לטובה, וזשאה"כ משלי כ״ד:ח׳ מחשב להרע לו בעל מזמות יקרא, אינו אומר חשב להרע בלשון קל, כי אעפ"י שהוא חושב להרע איננו בעל מזמות אם חושב כפי טבעו הרע, אבל מי שהוליד מחשבות הרע שאינן בטבע נפשו להוליד ציורים רעים וחדשים שלא היה חושב עליהם בטבע נפשו, לו בעל מזמות יקרא כלומר עליו הונח תואר הנבזה הזה; וכן באנשי דור הפלגה אמר אשר יזמו לעשות, שהאנשים האלה היו יוזמין לעשות פשעים גדולים ולמרוד בהש"י לכן אמר בהם לשון זמם שיורה על מחשבת רשע גדולה, עכ"ד וכשנסתכל בלשון זמם שיורה על המחשבה שאחר העצה והסכמה, תראה שהוא דומה למלת זמם שיורה בלשון ארמי על הסוגר שנותנין בפי הבהמה שלא תשיך או להטותה הדרך וכדומה, כאמרם תרומות פ"ט מ"ג לא זומם הבהמה, וכן המתג והרסן שהוא לענין חסימת הבהמה מתורגם זמם, ויפתח את הגמלים תיב"ע ושרי זממא גמליא, ובאמת היא מלה עברית, כי ואם זמות יד פה משלי ל׳:ל״ב פירש"י אם שמת זמם על פיך וחסמת אותו, יעו"ש. ומזה לדעתי זמותי בל יעבר פי תהילים י״ז:ג׳ ירצה זממתי וחסמתי את פי בל יעבור ממנו דברי תערומות על הצרות הפוגעים בי, ומצאתי שכן הבינוהו רז"ל סנהדרין ק"ו יעו"ש וברש"י, הנה כמו שבזימום הגשמי רצונו בחסימת פי הבהמה הוא מונע ממנה התנועה, ככה בזימום הרוחני מעמידים המחשבה על הדבר, אחרי אשר כלתה התשוטטותה על כנפי רוח המחשבות החולפות על הנפש תמיד, וישים מתג ורסן על המחשבה שהיה חושב עלי' עד עתה; המורם מן הדברים האלה שבכ"מ יורה לשון זמם על ההסכמה המחשבית לעשות רע מופלגת היוצאת מטבעי שאר בני אדם, ומזה יצא לנו שלא יתכן להניח תואר עד זומם רק בהכחשת גוף העדים בעמנו הייתם, לא בהכחשת העדות וכדומה, כי הדבר מפורסם מאד שאפי' ההמוניים המוחזקים לדבר דברי שקר אינם רגילים להיות משקר בדבר שהוא עשוי להתברר, דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי אנשי, ורוב המשקרים אינם בודים מלבם דבר חדש שלא היה כלל, רק במעשה אשר נעשה ישקרו וישנו צורתו ותכונתו, מפני שאין הדבר שישקרו בו עומד להתברר כ"כ, אחרי אשר גוף המעשה נעשה באמת, והוא השקר הנהוג ברוב ההמוניים, אבל דבר זר הוא מאד שימצא מכזב הבודה מלבו מעשה אחד מעקרו, ושיפליג בשקרותו כ"כ שיעיד בדבר שהי' במקום אחד והוא לא הי' כלל באותו מקום ובאותו זמן, כי הפלגת שקרות כזה אינו רק בהזדמנות ע"צ תכלית הזרות הגמורה, לפי שהמכזב ירא לנפשו מאותן בני אדם שראוהו באותו הזמן במקום אחר שיוכיחו חרפתו על פניו, והנמצא כזבן כזה המפליג ברעתו שהוא רחוק ואינו נהוג ברוב בני אדם, נקרא עד זומם. וכיון שכל ענין עד זומם היא עדות על דבר בהסכם גמור במחשבתו אחרי עומק עיונו בה, הנה אין לך מזיד יותר גדול מזה, וכיון שההתראה איננה רק להבחין בין שוגג למזיד שפיר ארז"ל אין עדים זוממין צריכין התראה; ותרגום כאשר זמם וויא ער בעשלאָססען האט. וכ' רש"י כאשר זמם ולא כאשר עשה מכאן אמרו אם הרגו אין נהרגין, וכ"כ רש"י במכות ב' ובחולין י"א ב', וכ"כ הרמב"ם בפ"ך מעדות ה"ב. וכ"כ הנ"י במכות במתני' אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשני' פטורה דקיימל"ן לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו, ולא כאשר עשה; ומדברי ספר היראים סוף מצוה רמ"ג מבורר שהיה נוסחתו כן בגמ' דמלשון כאשר זמם ילפינן להך דינא דלא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין, יעו"ש. וכן מדברי הריטב"א המובאים לפנינו מבואר שהיה נוסחאתו כן בגמרא, אמנם לשון המתני' שם במכות כך היא. אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמור הדין שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג שנאמר נפש בנפש, אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים, א"כ למה נאמר נפש בנפש יכול משעה שקבלו עדותו יהרגו תלמוד לומר נפש בנפש הא אין נהרגין עד שיוגמר הדין עד כאן. כן הוא הנוסחא הישרה, ובנוסחאות דידן שכתוב במתניתן כמה פעמים נפש תחת נפש הוא משובש וכמו שהגיה המהרש"א ובתוי"ט, אמנם בספרי ובילקוט הנוסחא נכונה, ובחנם האריך הרב בפני יהושע ליישב נוסחא דידן ויש בענין זה תמי' רבתא, התעורר עלי' הרב בפנ"י שם שכתב, דמלשון כאשר זמם דאמר קרא אין להוכיח דבהרגו אין נהרגין, דאף בוהרגו שייך כאשר זמם, כיון דעיקר החיוב אפילו בהרגו אינו על המעשה, דעדים זוממין אינם צריכין התראה, רק כיון שזמם לעשות וניכר מתוך מעשיו שהוא מזיד גמור, כמבואר למעלה מש"ה כתיב כאשר זמם, דהכל בכלל בין הרגו בין לא הרגו ? ומתוך כך העלה שם דעיקר ילפותא הוא ממלת לאחיו, כמ"ש במתני' לאחיו, והרי אחיו קיים, ומיתורא דמלת אחיו ילפינן דאתי לאפוקי שאם הרגו אין נהרגין, דמכאשר זמם לחוד ילפינן דבלא הרגו נהרגין, ומיתורא דמלת לאחיו לדיוק' אתי דבהרגו אין נהרגין לאפוקא מק"ו, וכן מבואר בלשון הרמב"ם בפירושו שכתב דהא דאמרי' הרגו אין נהרגין הוא מדכתיב לאחיו יעו"ש בפני יהושע באורך. אמנם באמת לא הועיל בתירוצו כלום, כי מלת לאחיו אינו מיותר, דהא ילפינן מן לאחיו, ולא לאחותו לענין זוממי בת כהן, ועוד דבדברי ריטב"א מבואר הפך דבריו, שכתב דלא יורה מלת לאחיו דוקא בשהוא קיים, דאפילו לאחר מיתה שפיר מקרי אחיו, כדכתיב להקים לאחיו שם בישראל, וכתיב קרבו שאו את אחיכם, ובאמת מלאחיו לא נפקא לן מידי, ובגמ' ילפינן דהרגו אין נהרגין מדכתיב כאשר זמם, ושאין עונשין מן הדין, ומתני' דנקטי' לאחיו ועדן אחיו קיים לאו מלשון אחיך לחוד הוא דנפקא להו אלא לרווחא דמלתא נקטי' להו להכי, יעו"ש בריטב"א. הרי לפנינו דממלת לאחיו לא ידעי' הך דינא דהרגו אין נהרגין, והתמי' במקומה עומדת, כי גם מלשון כאשר זמם דקרא לא נוכל למילף לה, דגם בשנהרגו אחר שהרגו אינו רק מאשר זמם לעשות. לכן נ"ל דלאו ממשמעות לשון לאחיו הוא דאמרו שאחיו קיים, וכן לא מיתורא דלישנא, אלא מדאמרי' סנהדרין צ' לאחיו ולא לאחותו, דבזוממי בת כהן ובועלה, אע"ג דבעלמא כל שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה הכא גזה"כ לדונם במיתת הבועל שהיא קלה, ואפילו בגוונא שהבועל היה פטור ממיתה כגון שלא העידו על הבועל אלא עלי' כגון שהתרו בה ולא בו, או שהיה הבועל בן תשעה שנים ויום אחד שביאתו ביאה לחייבה והוא פטור, גם בכה"ג נדונין המוזמין במיתה הקלה שהיה מגיע לבועל אם היה בר עונשין, כמו שהוכיחו בתוס' מכות ב' ד"ה זוממי, ומכש"כ כשנגמר דין מיתה על הבועל, דהיינו כשהיה בשעת הגדת העדים ובשעת גמר דין בחזקת גדול ובר עונשין, ואחר גמר דין נודע שעדיין לא הגיע לימי גדלות ואינו בר עונשין, אם הוזמו העדים אח"כ שנדונים במיתה שהיה נגמר על הבועל לקיים בהם כאשר זמם לעשות לאחיו, ובזה אמרי רבנן במילתא דפשיטא לאחיו והרי אחיו קיים, דגם בכה"ג יקויים בהם דין הזמה לדונם במיתה דשייכה לבועל אילו הוה בר עונשין. וכיון דממלת לאחיו מוכח לן דלשון זמם לעשות בזוממי בת כהן פירושו לעשות ולא עשה, ממילא גם בכל זוממין מוכרחים אנו לפרש הכי, דבלא הרגו נהרגין. ומכלל דברים אלה יתבאר לן, דמתניתן שאמרה לאחיו והרי אחיו קיים, וברייתא שאמרה זמם לעשות ולא עשה, לא פליגי אהדדי, כי אף דמלשון זמם לעשות לחוד אינו מוכרח לפרשו לעשות ולא עשה, כי גם בעשה שייך לשון זה, מ"מ מלת לאחיו מגלה לן דפירושו לעשות ולא עשה, א"כ הבריית' נקטה עיקר ילפותא, ומתניתן נקטה גלוי הילפותא. ובאמת נ"ל שאין דעת רבותינו למילף לא ממלת זמם ולא ממלת לאחיו רק ממלת לעשות, שאם היתה כוונת התורה לחייב העדים אחר שנעשה הדין בנדון בפועל ממש, לא הוי ליה לסתום ולומר מלת לעשות שיורה בכ"מ על העתיד, והיה לו לפרש ולומר בלשון עבר, ועשה ועשיתם לו כאשר זמם ועשה, כי העדים עצמם הם העושים ככתוב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ומדכתב לעשות יורה בביאור שעדיין לא נעשה הדין בנדון, ואמרם כאשר זמם ולא כאשר עשה וכן לאחיו והרי אחיו קיים, לא ממלות אלה אמרו כן רק מדכתיב לעשות מוכרחים אנו לומר כן, ותשובת המינים בצדו, עי' שבועות כ"ה להרע או להיטיב משמעותו רק להבא לא לשעבר, ובפסחים זיי"ן לבער כולו עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע, וכן וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר, טעמו בתחלת ביאתו כדי לכפר, וכן וכל חטאת אשר יובא מדמה באהל מועד לכפר, להבא משמע, דשבנכנס לכפר אף שעדיין לא כיפר פסול ונשרף ואף ר"ש שאינו פוסל עד שכיפר כבר, הוא ממה דאמר קרא אחרינא ואת פר החטאת וגו' אשר הובא את דמם, דמשתעי קרא בשכיפר כבר, כמבואר בזבחים פ"ג א'. ועי' שבת פ' במה בהמה, מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע, ביקש לעשות ולא עשה. והנ"ל בזה דמלשון נפש בנפש שאמרה תורה כאן בעדים זוממין מוכח היפך דעת הצדוקים שאומרים דוקא בהרגו נהרגין, דאם כדבריהם הוי לי' למימר נפש תחת נפש, כמ"ש בחובל ונחבל במשפטים ובאמור, שמיתת נפש הנרצח היא סבה מוקדמת למיתת הרוצח, לכן נאמר שם מלת תחת, שהוראתו סבה מוקדמת, כמו תחת אשר קנא לאלהיו הנני נותן לו את בריתי שלום, שההקנאה המוקדמת היא סבה מוקדמת לנתינת ברית השלום וכמ"ש למעלה במשפטים בואם אסון יהיה, ואם גם בהרגו נהרגין כדעת הצדוקין היה גם כאן ראוי לומר תחת נפש, להורות שמיתת הנרצח היא סבה מוקדמת למיתת העדים ובכוונה החסירה התורה כאן מלת תחת, ולא אמרה רק נפש בנפש, שאות בי"ת שבנפש תורה לסבה המאוחרת לבא, כמו אעבדך שבע שנים ברחל, שעבודתו היתה לסבת נשואת רחל המאוחרת לבא, וכן ויעבוד ישראל באשה, וכן נטה ידך על ארץ מצרים בארבה בשביל הארבה העתיד לבוא. וכן כאן אמר נפש בנפש, שהעדים נהרגין על מה שזממו לעשות לסבב בעדותן המיתה; עכ"פ מדלא אמרה תורה לשון תחת מוכח דבלא הרגו עדיין משתעי קרא, וע"כ ועשיתם לו כאשר זמם דאמרה תורה דוקא הוא כאשר זמם ולא כאשר עשה, וצדקו דברי רז"ל, וממקרא עצמו שפקרו המינין בא תשובתן. וגם מלשון המקרא שאמר והנשארים ישמעו וייראו מבואר כדעת רבותינו, כי במחוייבי מיתה שתכליתם לעונש הפעולה שעשו, והפעולה הולידה העונש ההוא כרוצח וכדומה, בהם לא נאמר למען ישמעו וייראו; רק בפעולות שמצד עצמם אינם כדאים לעונש חמור כזה, רק לקלות עשיית הדבר עלול הוא שיתרבו קרב העם, באלה מענישים בעונש גדול לעשות גדר בל יפרץ יותר, כמו בבן סורר ומורה, במסית ובזקן ממרא, שבשלש אלה אין עונש המיתה מכוון אל המעשה, כי פעולות אלה מצד עצמם אין מן הראוי בעונש חמור כזה, רק לקלות עשייתם הם עלולים שיתרבה בין ההמון, ולמיגדר מילתא החמירה תורה בענשם, לכן נאמר בהם למען ישמעו וייראו. ולפי"ז אם היה עונש מהוזמים בהרגו כדעת הצדוקים, הנה הם רוצחים בידים ממש, כי יד העדים תהיה במחוייב בראשונה להמיתו, וחיובם תולדת מעשה הרציחה, ואין מן הראוי לומר אחריו והנשארים ישמעו וייראו; אבל לפי המקובל האמתי שאין דין המוזמים רק בלא הרגו, ולפי מעשיהם הקל אינם ראויים לעונש חמור כזה, ואינו רק למיגדר מילתא ולתיקון יישוב העולם, לכן שפיר אמר אחריו והנשארים ישמעו וייראו. ודע אף שבלשון נפש בנפש משמעותו נפש ממש, שאם זממו לחייב מיתה בעדותן ידונו הם במיתה, מ"מ בלשון עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל, אין המכוון בו לחייב העדים בחסרון אברים הללו, רק עונש ממון, כאשר למדונו רז"ל, ופשטות לשון המקרא יורה כדבריהם, כי אחר שידענו שהחובל בחברו באחד מאברים הללו לא יענש עונש גופי רק עונש ממון. כמש"ש במשפטים ובאמור עין תחת עין וגו', שהמכוון בו גם ע"ד הפשט עונש ממון כמש"ש, א"כ הדבר מבואר בעצמו שהעדים שזממו להעיד באחד שחבל בחברו באחד מאיברים הללו, לא יענשו רק עונש ממון ולא עונש גופי, כי ועשיתם לו כאשר זמם אמרה תורה, ולא יותר מאשר זמם, והם לא יכלו לחייב את החובל רק ממון, והנה בעדים זוממין דממונא איכא פלוגתא בין רבוותא, דהרמב"ם סובר שבממון אין אומרים כאשר זמם ולא כאשר עשה, לכן פסק בפ"ך מעדות שאם יצא ממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו, וכ"ד התוס', אמנם דעת הראב"ד שאין חילוק בין מיתה לממון ולעולם אמרי, כאשר זמם ולא כאשר עשה. וכ"ד הריטב"א ע' תוי"ט ב"ב פ"ג מ"ד; והנה נושאי כלי הרמב"ם לא ידעו מנין לו דין זה לחלק בין מיתה לממון, וחתרו למצוא טעמים שאינם מספיקים עמ"ש התוי"ט במכות פ"א מ"ט, אמנם הרב בפנ"י חשב למצוא מקור לדעת הרמב"ם ממה דאמרי' במתני' כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים, דמני' ילפי' שאם הרגו אינן נהרגין, א"כ לענין ממון שהרי אחיו קיים שפיר יש לחייבם אף כשכבר נעשה מעשה על פיהם, יעו"ש. אמנם כבר הראית לדעת ממ"ש למעלה דיסודו זה הוא רעוע, כי אין ללמוד כלל ממלת לאחיו; וז"ל הספרי ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אם ממון ממון אם מכות מכות אם עונש מיתה עונש מיתה, ע"כ. ואחרי שכללו רז"ל בלשון המקרא כל מיני עונשים לחייב בהם את הזוממין, משמעות הדברים מוכיח שאין לחלק ביניהם ובכולם אמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה וכדעת הראב"ד, גם מדשינתה התורה כאן ממ"ש במשפטים ובאמור עין וגו', וגם בתשלומין שאינו למלא חסרון הניזק רק קנסא בעלמא נאמרה לשון תחת, כמו חמשה בקר ישלם תחת השור, שמלת תחת יורה על סבה מוקדמת, וכאן חסר מלת תחת, ולא נאמר רק עין בעין אשר יורה על הסבה שהיתה מאוחרת לבא לפי עדותן, זה יורה שאין לחייבם רק כאשר זממו לעשות ולא כאשר עשה, דומה למ"ש במלת בנפש, ויש א"כ ממשמעות לשון המקרא הכרעה כדעת הראב"ד, והנה באמת דין זה כאשר זמם ולא כאשר עשה הוא דבר תימה ונגד הסברה והשכל, לומר לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין, וכ' הרמב"ן בטעמא דהך מלתא, דאחר שנהרג נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו והוא בעונו מת, כי אם היה צדיק לא יעזבנו ה', ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהי' הוא ובקרב אלהי' ישפוט; והתומים בחשן משפט סי' ל"ח כתב בשלמא בעוד הבעל דין חי אמרי' אלו אמת אתם היה מודה להם ולא היה מניח להמית נפשות נקיים, וכיון שהוא מכחיש אותם ועדים אחרונים מזימין אותם כדבריו ולכן יוצאים לקטלא, אבל אם כבר נהרג אמרי' אולי אם היה חי וראה נפשות הללו יוצאים לקטלא היה חוזר והודה לדבריהם, כי מה שלא היה מודה עד הנה היה כי לא רצה להחזיק עצמו רשע, אבל אם היה רואה שעי"כ יבאו נפשות הללו לקטלא היה מודה לדבריהם להצילם מהרג, ומספיקא לא מפקינן להו לקטלא, ושפטו והצילו העדה כתיב, עכ"ד. ול"נ טעם דבר זה, כי אחרי שנאמנת המזימים איננה רק מבחינת אומדן הדעת שיש לנו על אמתות דבריהם יותר משל המוזמים, שאנו משערים את דברי המזימים לאמת, דאל"כ איך יעיזו פניהם לאמר אל שני האנשים, עמנו הייתם באותו היום במקום אחר, ולא ייראו לנפשם ולא יחושו למלתא דעבידי לגלויי מן האנשים עצמם שהעידו עליהם, כי אם האמת בפי המוזמין הלא דבר נקל הוא להם לברר באנשי אותו המקום שהאמת אתם, ושהיו שם באותו הזמן כפי דבריהם וכמ"ש למעלה מזה בשם הר"ן, ולפי שנאמנת המזימים איננה רק מצד אומדן הדעת, לכן הסברה נותנת שבאופן שימצא לנו אומדן דעת לנאמנת המוזמים שאין יותר גדולה על אומדן הדעת לנאמנת המזימים, יכריע זא"ז, ולכה"פ יהיה שניהם שקולים, ואין לנאמנת כת זו יתרון על של חברתה, והנה כשכבר יצאה עדות כת הראשונה מן הכח אל הפועל, והוא שדנו הב"ד את הנדון על פיהם והרגוהו, אשר העדים עצמם שהעידו עליו ישלחו ידיהם לפעול מעשה ההריגה, כי יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, הנה בזה יש לנו אומדן דעת גדולה לנאמנת דבריהם, כי אם לא היו יודעים בבירור גמור אמתת עדותם, איך ירשיעו שני אנשים ויאשימו נפשם לעשות נבלה גדולה כזאת לשלוח יד באיש ולהמית מי שהוא חף ונקי מכל פשע, הנה מעשה ידי העדים בפעולה זאת תחזק לנו אומדן דעת על אמתות עדותם, כי כללא בידינו מעשה רב, עכ"פ אומדן הדעת שיש לנו ע"י המעשה לנאמנת המוזמים היא שקולה נגד אומדן הדעת שיש לנו לנאמנת המזימים, והסברא נותנת שבהרגו אין נהרגין, וזה הטעם מסתבר לשטת הרמב"ם דדוקא במיתה אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה, לא בממון ומלקות:

« רש"י על מכות ב׳ ע״א:ז׳ רש"י על מכות ב׳ ע״ב:ג׳ »