1 הֲיִתְפָּאֵר֙ הַגַּרְזֶ֔ן עַ֖ל הַחֹצֵ֣ב בּ֑וֹ אִם־יִתְגַּדֵּ֤ל הַמַּשּׂוֹר֙ עַל־מְנִיפ֔וֹ כְּהָנִ֥יף שֵׁ֙בֶט֙ וְאֶת־מְרִימָ֔יו כְּהָרִ֥ים מַטֶּ֖ה לֹא־עֵֽץ׃ פ
1 הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: לֹא הָיָה לְךָ לְהִתְהַלֵּל בְּזֹאת, כִּי אֵינְךָ אֶלָּא כְּגַרְזֶן שֶׁלִּי, וַאֲנִי הַחוֹצֵב בְּךָ נִפְרָע עַל יָדְךָ מֵאוֹיְבַי. אַתָּה הַמַּשּׂוֹר וַאֲנִי הַמְּנִיפוֹ, וְכִי דֶּרֶךְ הַמַּשּׂוֹר לְהִתְהַלֵּל עַל מְנִיפוֹ? מַשּׂוֹר מייר״א בלע״ז:
2 כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו. כְּאִלּוּ הָיָה הַשֵּׁבֶט מֵנִיף אֶת עַצְמוֹ וְאֶת יַד הַמְּרִימוֹ, וַהֲלֹא אֵין שֵׁבֶט מְנִיפוֹ אֶלָּא הָאָדָם?
