רשב״א על נדה כ״ט

1 וטעמא דיצא מחותך ומסורס הא יצא כתקנו הראש פוטר ותרוייהו לית להו דשמואל איכא דמתני לה להא שמעתא בפני עצמה וכו'. וקא מפלגי בדשמואל והא דאמר רב פפא כתנאי אלישנא קמא קא מהדר דפליגי במחותך ומסורס ולית להו הא דשמואל ובברייתא דקא מייתי יצא מחותך מסורס גרסינן ולא גרסי, או מסורס, ופרשה רב פפא לברייתא דהכי קאמר יצא מחותך מסורס משיצא חתוך רובו הרי זה כילוד הא כתקנו הראש פוטר והיינו כר' יוחנן דאמר דאפילו במחותך הראש פוטר ור' יוסי אומר משיצא רובו כתקנו כלומר אפילו יצא כתקנו לומר שאם יצא הראש תחלה אינו פוטר עד שיצא רובו דאין ראש פוטר והיינו דר' אלעזר אבל בשלם כולי עלמא מודו דהראש פוטר ודלא כשמואל ואתקיף ליה רב זביד לר' יוסי דאמר רובו כתקנו פוטר מכלל דמסורס רובו נמי לא פטר וא"ת ומאי קושיא דילמא ר' יוסי הכי קאמר דאפילו כתקנו בעינן רובו ולאפוקי מדתנא קמא דאמר הראש פוטר והוא הדין דמסורס רובו ככולו, וי"ל דלישנא דאמר ר' יוסי משיצא רובו כתקנו קשיתיה דמהאי לישנא משמע דר' יוסי מיקל בהא לומר דכיון שיצא כתקנו רובו פוטר דאי לאשמעינן דאפילו כתקנו במחותך אין הראש פוטר עד שיצא רובו היכי הוי ליה למימר ר' יוסי אומר אפילו כתקנו עד שיצא רובו. ופירש רב זביד דהכי קאמר יצא מחותך ומסורס משיצא רובו הרי זה כילוד הא כתקנו לחיים הוא דפוטר הראש כלומר אם יצא כדרך שהחיים יוצאין כלומר שיצא שלם אז הראש פוטר שלא לחיים כלומר שיצא מחותך אין הראש פוטר כר' אלעזר דאפילו לרב זביד נמי הויא פלוגתייהו בהני תנאי פי' מסורס מהופך והא דקתני בברייתא איזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו לאו למימרא דרוב ראשו זהו פירושו כתקנו לחיים דא"ר יוסי אלא הכי קאמר הא דאמר ר' יוסי דמשיצא כדרך כל החיים הראש פוטר בו באי זה שיעור אמר בראש כלו או במקצתו ופירשו משיצא רוב ראשו ובזה ר' יוסי להקל ורבנן להחמיר דלרבנן משמע דכל שאינו יוצא חי אין הראש פוטר בו אלא ראשו כולו דלדידהו אין הפרש בין נפל שלם למחותך בהוצאת הראש דבין כך ובין כך הראש פוטר כענין אחד והוא שיצא כולו ראש ור' יוסי סבר דראש מחותך לא פטר ובנפל שלם פוטר כשל ולד חי משיצא רוב ראשו אבל מ"מ בשלם לכולי עלמא הראש פוטר ודלא כשמואל. ומדברי התוס' משמע דהם ז"ל מפרשים דהאי משיצא לחיים היינו פי' ראשו משיצא מה שהחיים תלויים בו וכפשטה דברייתא ממש ובמחותך עצמו ר' יוסי להקל ורבנן להחמיר דרבנן בעו כוליה רישיה ור' יוסי סבר דמשיצא מראשו מה שהחיים תלויין בו הרי זה כילוד והיינו דקתני בברייתא ואיזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו שר' יוסי אומר רוב ראשו ור' יוסי להקל אפילו במחותך ולפי דבריהם לאוקימתיה דרב זביד לא הויא פלוגתייהו דר' יוחנן ור' אלעזר בהני תנאי. ור"ח ז"ל גריס בברייתא יצא מחותך או מסורס ותנאי דאמר רב פפא קאי אלישנא בתרא דר' יוחנן ור' אלעזר דפליגי בדשמואל וכתקונו לחיים דאמר ר' יוסי פירושו שאיפשר להתקיים ואז הראש פוטר מפני שהוא בן קיימא והיינו דשמואל וכר' אלעזר דקאי כותיה. והקשו עליו בתוספות דא"כ היכי אסקה למימריה דשמואל בתיובתא בפרק יש בכור בכורות מו, ב במסכת בכורות דהא איכא ר' יוסי דאית ליה הכין. ויותר מזה אני תמה במה שמצאתי בפרושיו בלשון הזה וקי"ל כדר' יוסי וכדמתרץ רב זביד דהא ר' יוחנן קאי כותיה ע"כ ואדרבה ר' יוחנן כת"ק הוא דקאי דמיקל טפי.

2 הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית דמחזקינן לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדאמרינן לקמן. איכא מרבוותא דאמרי דדוקא בדאמרה בפירוש ראיתי שלא בשעת לידה ואיני יודעת כמה ראיתי שאילו לא אמרה כן אין מחזקינן אותה בנדה ובזבה בכלל ולא בשומרת יום שא"כ אין לך שוטה וחולה או חרשת ותינוקת שיהא להן שעת הכושר דכל הני לא ידעי אם ראו אם לאו, ועוד דבהדיא תניא בפרק בתרא בטועה, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, אלמא ביודעת דוקא אלא שאינה יודעת מתי וכמה, הוא דשדינן עלה הני ספיקי הא כשאינה יודעת אם ראתה אם לאו לא שדינן עלה מספק חומרי נדה וזבה. ואינו מחוור בעיני דאם איתא היכי שתיק ברייתא וגמרא מינה כי היכי דקתני בברייתא שיצאה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו כך וכך שבועים הכי, הוי ליה לפרושי מאי דקאמרה כיון דדינא מתחלף בין אמרה ללא אמרה ולא סגיא דלא אמרה שראתה קודם לידה ואחר לידה דאי לא היכי אמרינן דמטבלים לה משום יולדת בזוב והיא לא אמרה שראתה קודם לידה, אלא משמע דבין כך ובין כך שדינן עלה כל הני ספיקי כיון דאשכחן לה דטעיא כולי האי דלא ידעה מתי הפילה או מה הפילה אם זכר אם נקבה ואם ילדה בזוב אם לא אלמ' טועה גמורה היא ומוחזקת בטומאה וכיון שאי אפשר שלא להטיל עליה על כרחיך כמה טבילות מחמת ספק לידתה מתוך שאתה בא להטבילה טבילות מספק והיא אינה יודעת אם ראתה נמי קודם לידה או אחר לידה מטילין עליה חומרי טבילות זבה ושומרת יום ואינה דומה לחרשת ותינוקת דבחזקת טהורות גמורות נינהו ומספק אי אתה מצריכן טבילה. וטועה דבפרק בתרא דאמרה ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, התם משום דבעינן לפרושי דיני טועה שבאה ואמרה כך וכך ראיתי או כך ראיתי ולחדותי דיני טבילות המתחייבות עליה מתוך ספיקותיה, וכדתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה תשע טבילות, בין השמשות ראיתי מטבילין אותה י"א טבילות, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, וזו ודאי אלו לא אמרה ראיתי במה תתלה אותה בטועה כיון שאינה יודעת אם ראתה כלל אם לאו, מה שאין כן באשה שיצאתה מלאה ובאה רקנית דעל כרחה טמאה היא ואינה יודעת היאך כלל, לא ראיותיה, ולא זמניה, הילכך אפילו לא אמרה ראיתי מטילין עליה טבילות אלו מספק, כנ"ל.

3 אלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימר הרחיקה לידתה הות,. איכא למידק ר' יוסי בר חנינא דהוה מותיב מינה אלמה סבירא ליה דברייתא לא חיישה להרחקת לידה וא"כ היכי מתרצא ליה ברייתא דהיכי משכחת להו לתשעים וחמש טבילות. ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד שבוע חמישי דטהור הוא תשמש, דאפילו אי לאו ולד מעליא הות כתיובתיה דר' יוסי, מכל מקום שבוע חמישי טהור הוא דשבוע רביעי תחלת נדה וחמישי מותר כולו, ואם ולד מעליא הוא כ"ש דטהור ואפילו שבוע רביעי דדם טוהר הוא. וא"ל דאגב חורפיה לא עיין בה והוה ליה למימר ולטעמיך ברייתא היכי מתרצא אלא דטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר והא חדא מינייהו.

4 בעשרים וחד תשמש ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. תמיה לי אמאי תני לה בכל מקום כר' שמעון דהא כולי עלמא היא ובית הלל תני לה בפרק בתרא דמכלתין עב, א דתנן התם ומודה ברואה בתוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה שהן מטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן טבלה יום שלאחריו ושמשה הרי זה תרבות רעה מגען וטבילתן תלויין. ומסתברא שלא שנינו שם הרי זה תרבות רעה אלא בשומרת יום כנגד יום לפי שאינה מסולקת דמים כל כך ואדרבה רובן של נשים באות לידי זיבה גדולה והילכך שמשה ביום שמירתה, תרבות רעה לכולי עלמא, אבל הכא דלאחר טהרת ג' שבועי' מסולקת דמים לגמרי היא ומותרת לשמש לכתחלה אינה אסורהאלא לר' שמעון. וה"ה לזבה גדולה ביום שביעי לספירתה דרובן של נשים אינן סותרות מנינן לאחר ספירת שבעה שהיא מותרת לשמש לכתחלה אם לאו הא דר' שמעון והיינו כרב פפי דא"ל לרבא בשלהי מכילתין סז, ב מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו לטבלה ביממא דז' כלומר ותשמש מיד, ופריך משום דר"ש דתניא ואחר תטהר וכו' דאלמ' משום דר"ש בלבד היא דאסירא ולא משום דב"ה כנ"ל.

5 שבוע קמא מטבילים לה בלילותא דאימ' יולדת זכר הות, שני נמי דאימור יולדת נקבה הות. כל זה אינו צריך אלא משום דבית הלל אבל לבית שמאי אינו צריך דכלהו לילואתה איכא להטבילה משום טבילת יום ארוך. ואפילו לבית הלל נמי לא היה צריך ליולדת זכר דכל שבוע ראשון ושני נמי מטבילין אותה משום יולדת נקבה בלבד וטבילות דיממי דשבוע שני ושלישי נמי משום יולדת נקבה בזוב נמי יש להטבילה, אלא דהכי קאמר דאפילו משום יולדת זכר נמי יש להטבילה.

6 שבוע קמא ושני מטבילינן לה בלילואותה. כלומר כשבאה לפנינו מטבילין אותה משום יולדת זכר או נקבה דליל שבסוף היום שבאה לפנינו, כגון שאם באה לפנינו בא' בשבת ואפילו בתחלת הלילה אין מטבילין אותה עד ערב יום ראשון שהוא ליל יום שני, וכן כל טבילות הלילה, ונמצא שלא שלמו טבילות לילות של שבוע ראשון עד ליל מוצאי שבת של שבוע שני, וכן טבילות של שבוע שני עד מוצאי שבת של שבוע שלישי, וששה לילות של שבוע ראשון ואחת של שבוע שני קורא כאן שבוע ראשון, וששה לילות של שבוע שני ואחת של שבוע שלישי קורא שבוע שני, מה שאין כן בטבילות הימים שטבילות ימי שבוע שני מתחילים אותה לטבול באחד בשבת עצמו, ונמצאו השבעה טבילות של אותו שבוע שלימות בשבוע בעצמו, וזה קשה דהאיך לא פירשוהו בגמ' אחר שאתה מונה השבועין בענין אחד לגבי טבילות הלילות ובענין אחר לגבי טבילות הימים, וענין זה דקדקו אותו בתוס' ונשאר להם הענין מגומגם אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר כתוב בזה דכיון דכל טבילות דעלמא כך הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני ושל זבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חשו בגמרא לפרושי בהדיא הכא כן נראה מדברי רש"י ז"ל