רשב״א על נדה כ״ז

1 מאי טעמיה דר' שמעון. פרש"י ז"ל מאי טעמא דר"ש נהי נמי דנמוק מכל מקום גופו של מת כאן תהא כרקב וכנצל, ונצל הוא מיחל שקרש כמפורש בנזיר נ, א והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בסמוך ואזדא ר"ש לטעמיה דמטהר מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא משום שאי אפשר שלא ירבו שתי פרידי עפר על פרידה אחת של רקב ויבטלנו דאלמה בתרווד בלבד הוא דפליג ומשום דעפר מבטל פרידה אחת של רקב ובציר ליה שיעורא הא בשני תרוודין הוה סבירא להו השתא לתלמידי דבי רב דמודה להו ר' שמעון לרבנן וא"כ הכא נמי אמאי מטהר ר"ש דמי לא עסיק ומטהר רבי שמעון אפילו בדאיכא בהאי שפיר כמה זתים וכדמבטלי נמי דמי לידה קצת מיניה אכתי אישתאר מיניה כזית ניצל וניצל שיעורו בכזית כדאיתא בנזיר פרק כ"ג מט, ב ובודאי כדבריהם ז"ל משמע דהא אכתי לא משום בטול ברוב נגעו ביה דלקמן הוא דבעינן השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון סופו כתחלתו מאי טעמא דשליא ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה אלמא עד השתא לאו משום בטול ברוב נגעו בה אלא משום מחסר שעורא. ועוד הקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאם כן ליבעי נמי מאי טעמיה דר' מאיר כשיצא בבית החיצון דהא בבית החיצון אף הוא מודה דטהור ואמאי ליהוי כרקב וכניצל ורשב"ל דאמר לקמן שפי' שטרפוהו במימיו טהור אמאי ליהוי מיהא כנצל. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דהאי נפל שבשיליא אין לו לא תורת בשר ועצמות ולא תורת נצל אלא ר"מ מטמא ליה משום שהוא מת שלם ור"ש דמטהר משום דא"א שלא ירבה דמי לידה על מעט ממנו ויבטלנו ובציר ליה שעורא תו ליכא מת שלם וכענין תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא וביצא בבית החיצון ונימוח הרבה מטהר אפילו ר"מ משום שנתערב כולו בדמי הלידה ומתבטל ואמר להן ר' שמעון כשם שהוא נימוח ומתבטל בבית החיצון כך נימוח ונתבטל בבית הפנימי. וזהו דרך פירושם ז"ל ואינו נכון דאילו אית ליה לר' מאיר בטול אף בשלא נימוח נמי בבית החיצון, אי אפשר שלא ירבה דמי לידה על מקצתו ויבטלנו ושפיר קאמר ליה ר"ש ואלו לית ליה בטול אף בשנימוח בבית החיצון למה הוא מתבטל. ואחרים פירשו דר' מאיר דמטמא היינו משום דא"א שנימוח כל כך ביציאתו שלא נשאר בו כזית בשר בין כולו וכודאי משוי ליה והיינו דבעינן מאי טעמיה דר"ש דודאי מסתבר טעמיה דר"מ. ופרקינן משום דקסבר ר"ש דתערובת דמי לידה שבו מבטלו כלומר מבטל קצת ממנו ובצר ליה שעורא בכזית. ואזדא לטעמיה דרקב, ששני פרידי עפר מבטלי פרידה אחת של רקב ומגרעין שיעורו, ואף כאן אע"פ שנשתיר בין כולו כזית בשר אי אפשר שלא ירבו שתי טיפי דמים על מקצת בשר שלא נמוק ויבטל שעורו ור"מ סבר לא מבטל ליה אלא א"כ נימוק בידי אדם בהוצאה לבית החצון כלומר בטלטולו בספל מפני שנטרפו מימיו לגמרי וטהור ואמרו ליה לר' מאיר כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי כלומר לדידך דאמרת דאית ביה כזית בשר שלא נמוק ולא חיישת לבטול קצת שעורו, אף בבית החיצון לא היה לך לטהר לגמרי שהיה לך לחוש שמא יש בו כזית בשר שלא נמוק, אלא משום בטול הוא, ואמר להו אינו דומה דכשנטלטל בידי אדם הוא נטרף במימיו ונמוק לגמרי, אבל בבית הפנימי יש בו כזית, ובטול אינו מועיל.

2 והא דאמרינן: השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון משום דסופו כתחלתו גבי שיליא מאי טעמא. פירוש משום דעד השתא הוה סלקא דעתך שהמים והדם שבשיליא מועטים הם אלא שרבים על מקצת בשר שבו ומבטלים אותו כדפרש"י. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה שאפילו היו בה שני חצאי זתים בשר או כזית שלם הדם והמים שבשיליא רבים עליו כולו ומבטלים אותו ביטול גמור ובהא פליגי דר"מ סבר אין טומאה בטלה ברוב מלטמא במשא ובאהל דהא איכא כזית אבל בשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו טהור דהוה ליה כאפר שרופין ור' שמעון סבר בטלה היא ברוב לגמרי. וקשיא לי דכיון דמיחוי שבו אינו בתורת בשר ועצמות ולא בתורת מוחל ואינו מטמא כלל לכולי עלמא היאך אפשר לומר דעד השתא לא סלקא דעתך דמין אחד שבשיליא אינו רבה על בשר שבו והלא הכל מחוי אלא שאנו אומרים שאי אפשר שלא נשאר שם כזית שלא נימוח וכיון שכן אף המחוי שבו מצטרף לבטלו והיאך שאלו כאן מאי טעמיה דר"ש ועוד דלישנא דמשום ביטול ברוב נגעו בה לא אתי שפיר, אלא משמע דעד השתא לא אתינן בה משום בטול כלל. ומסתברא דללישנא קמא דר' שמעון לא משום דחסר ליה שיעוריה בלחוד הוא אלא משום בטול ברובו ג"כ והא דאמרינן ר' שמעון לטעמיה הכי קאמר דמה התם ר' שמעון סבר דא"א לשתי פרידות עפר שלא יבטלו פרידה אחת של רקב אלמא טומאה מתבטלת היא במין אחר שלא לטמא אפילו באהל אע"פ שיש שם שיעור טומאה ומאהיל הוא על שיעורו ואע"פ שמין הטומאה רבה על המין האחר כ"ש גבי שיליא שהמים והמחוי שבו רבים על הבשר שמבטלין אותו. והא דתנא מלא תרווד רקב ה"ה לשני תרוודי אלו נפל לשם עפר כל כך שאי אפשר שלא יבטל רובו של רקב עד שלא ישאר בו מלא תרווד שלא נתבטל אלא משום דבעי למיתני מילתא פסיקתא כלומר דבכל שהוא עפר שנפל שם בטל וטהור מלטמא אפילו במשא ובאהל משום הכי נקט מלא תרווד. ואקשינן ליה רבא דאדרבה כיון שמין הטומאה רבה על המין האחר אינו דין שיבטל המועט את המרובה אלא אדרבה המרובה מבטל את המועט, אלא היינו טעמיה דר' שמעון ברקב משום דסופו כתחלתו. ואמרינן והשתא דאמרת וכו' כלומר דקס"ד דאף כאן בשליא לאו משום בטול נגעו בה דהדרינא לגמרי מההוא טעמא. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה כלומר ברקב בלחוד הוא דאמרינן דטעמיה דרבי שמעון משום כסופו כתחלתו אבל בשליא לעולם משום בטול ברוב הוא ור"מ סבר דכיון דאיכא שיעורא לא מתבטל ברוב לגבי טומאת משא ואהל אבל כשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו נמחה לגמרי ואין בו תורת בשר ועצמות כלל וגריע משפיר שטרפו במימיו דהא כולו שלם אלא דמחמת שטרפו נתבלבלה צורתו כמת שנטרף ואין שלדו קימת ומשום הכי מטמא ר' יוחנן בשפיר אע"פ שבשיליא שנטרפה בין לר' מאיר בין לר' שמעון טהורה כנ"ל.

3 והא דאמרינן מעיקרא: ואזדא ר' שמעון לטעמיה. קשה לי דההוא טעמא לא קאי משום קושיא דרבא ולאו אורחא דתלמודא למימר ואזדא לטעמיה כי האי דתלמידי דבי רב הוו מפרשי הכי ורבא מקשה להו דלאו הכין הוא. ועוד קשיא לי מאי קא מיבעינן לן השתא דאתית להכי מאי טעמיה דר"ש בשיליא דאנן לעיל טעמיה דר' שמעון מפרשים דהוי משום תערובת מין אחר וההוא טעמא לא איפריך אלא דלאלומי לטעמיה אמרינן דאזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה משום דלא איפשר ליה לההוא טעמא למימריה גבי תרווד רקב מ"מ אכתי בשיליא דאיפשר למימריה כדקאי קאי דאטו אנן מי הוינא סמכין בשיליא אההיא דתרווד. וי"ל בזו דמבעיא הוא דאיבעי' להו כיון דאמרינן דאזדא ר"ש לטעמיה וסמכין בהא אטעמייהו דתלמידי דבי רב ורבא דפרכינהו ואפריכו אי ההוא טעמא דשיליא נמי ליתיה או דלמא אכתי איתיה לההוא טעמא ואהדר ליה דההוא טעמא כדקאי קאי וסייעתיה מדר' יוחנן דאמר הכין בפירוש ומעיקרא לאו משום טעמייהו דתלמידי דבי רב הונא אמרינן ליה לההוא טעמא אלא משום הא דר' יוחנן וזה סיוע לפירושנו שכתבתי כנ"ל.

4 הא דאמרינן מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא. פרש"י ז"ל שנקבר בכסותו או ע"ג רצפה של אבנים דלית להו לרבנן שיהא לו ד"א גנגילון אפילו בתחלתו. ואינו מחוור דהא ודאי בתחלתו לכולי עלמא ד"א נעשה לו גנגילין וכדמשמע לעיל דאמרינן קסבר ר"ש סופו כתחלתו אלמא בתחלתו כולי עלמא מודו בה דאי לר' שמעון בלחוד מאי סופו כתחלתו תחלתו נמי לא נעשה לו גנגלי' לרבנן ובנזיר פרק כ"ג נא, א מוכח נמי הכין אלא מיירי בשנקבר ערום בארון של שיש אלא שנפחתה מערה ונתערב בו עפר מועט וקסבר תנא קמא דרוב מתים יש להם רקב מלא תרווד ילכך מלא תרוודשבכאן רקב של מת והמותר עפר בית הקברות ואלמלא שיש שם תרווד ועוד על כרחנו אין כאן מלא תרווד רקב דעפר שנפל שם להיכן הלך אלא דקשיא לי דא"כ מאי עפר בית הקברות רקב בית הקברות הוי ליה למימר ועוד דאי בשנפחת מערה אמאי א"א בתרווד ועוד שלא יהא בו מלא תרווד רקב הכל לפי שיעור העפר שנתערב בו, ואי אמרת שלא נפל שם אלא עפר מועט א"כ היינו אידך דמלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא. ועוד דלא הוי ליה למימר מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות אלא עפר קבר שכנסו כולו אם יש בו תרווד ועוד טמא דהא אם נטל משם מלא תרווד ועוד ונשאר שם יותר לא אמרינן הכין לפום הדין פירושא דהא טעמא משום דאין לך מת שאין בו בכולו מלא תרווד רקב הוא, אלא נראה שהיו קוברים כל מתיהם בלא כסות וברצפה של אבנים ופעמים שעל ידי חרישה או על ידי גשמים בארך הימים הארונות מתקלקלים והרקב שבהן מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חושבים כל העפר ששם שהוא רקב וכדאמרינן בעלמא שבת, זבחים קיג, ב כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו. והכא לפי שיש שם רקב הרבה קא סברי רבנן בתרווד ועוד ממנו יש בו מלא תרווד רקב וכודאי משוינן ליה ואזלי לטעמייהו דאמרי דלא אמרינן סופו כתחלתו. ועדיפא מיניה דהתם מלא תרווד רקב ידוע שנתערב בו עפר כל שהוא והכא כשאינו ידוע כנ"ל.

5 הא דאמרינן: מת שנתבלבלה צורתו מנא לן דטהור קשיא לן. מאי קשיא ליה לר' יוחנן אדרבה דר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן ואינו דר' אליעזר דבהדיא קתני ר' אליעזר אומר אפר שרופין שיעורן ברובע וחכמים מטהרים ור' יוחנן כר' אליעזר כדאמרינן בהדיא בסמוך. ואי אפשר לומר דקסבר ר' יוחנן דרבנן לאו לגמרי פליגי אלא בשיעורא בלחוד דא"כ לא הוה קתני וחכמים מטהרין דמטהרים לגמרי משמע אלא הכין הוי ליה למימר וחכמים אומרים שיעורן בכך וכך. וי"ל דר' יוחנן סבר דלא בבלבול צורה ליגי רבנן אלא משום שעושה אפר ממש הא בבלבול צורהבעלמא מודו. והא דאמר רב אשי ר' יוחנן דאמר כר' אליעזר לאו למימרא דלית ליה כרבנן אלא דר' אליעזר ודאי מסייעא ליה ודרבנן לא פליגא עליה אלא משום דטעמייהו דרבנן לא מיפרשה אי דוקא באפר שרופין אבל בבלבול צורה מודו או דילמא היינו אפר שרופין היינו בלבול צורה משום הכי לא אמר דר' יוחנן כדרבנן ואמר דר' יוחנן מיהא כר' אליעזר.