ר"ן על סוכה ו׳

1 גמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא מפני הנשר. דשוייה סכך להגין הלכך כיון דמקבל טומאה פסולה:

2 אבל לנאותה. לאו שם סכך עליו וכשרה:

3 בקרמין. שציורן מעשה אורג:

4 ובסדנין המצויירין. שצורתן בולטות מעשה רוקם:

5 יינות שמנים. נתונים בכוסות של זכוכית לנוי:

6 הכל לפי תנאו. וכגון דאמר איני בודל מהן כל בין השמשות של עיו"ט הראשון דלא חלה קדושה עלייהו והכי מוקמינן לה במסכת ביצה בהמביא סי' תתקט וכבר כתבתי שם שלפי דרכו של הרב אלפסי ז"ל אפילו בעצי סוכה נמי כי אמר איני בודל מהם שרי לאשתמושי בהו בחולו של מועד או ביו"ט אם נפלה אבל יש שם דעת אחרת דבסוכה לא מהני תנאה כלל אבל בנויין מהני ומיהו דוקא באומר איני בודל שלא בטלם לגבי סוכה מעולם אבל מתנה ואומר לכשארצה אטול לא מהני דכיון דבטלן פעם אחת לגבי סוכה הוו להו כסוכה ולא מהני בהו תנאה ועצי סוכה דמתסרי אף דפנות בכללם שאף הם צריכות להכשר סוכה ומיהו אם אחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר הסוכה ואחר כך הוסיף דופן משמע דלא מתסרא אבל עשאן לארבעהן סתם כולן אסורות ומוקצות:

7 מנימין עבדיה דרב אשי איטמיש כותנתיה במיא. נשרה במים:

8 והא חזו דרטיבאי. שהיא לחה ומוכחא מילתא דלנגבה שטחוה ולא לסכך:

9 לכי יבשה קאמינא לך. דתשקלה:

10 ומהא שמעינן דכל דלצורך הבגד ה"ל כלנאותה וכשרה דהא לא א"ל דלשקלה אלא מפני מראית. העין ולכי יבשא. בלחוד אבל כי רטיבא לא אלמא לא איפסלה סוכה מדינא והכי נמי מוכח בירושלמי דאמרינן כל שלא עשה מפני הנשר כשר ובכלל זה לנאותה לצורך הבגד אבל אחרים אומרים דלצורך הבגד לא בטיל לגבי סוכה ופוסל אותה ומאי דשרי רב אשי בדרטיבא הני מילי שלא בשעת אכילה ושתיה ושינה שאין משתמשין שם ואמר דלישקלה כי יבשה דלא לימרו שביק לה התס אפי' בשעת אכילה ושינה אבל כי רטיבא לא אתו למימר הכי שאין דרך להשתמש שם מפני המים שמטנפין מן הבגד וראוי להחמיר לענין מעשה ומ"מ מדאמר ליה שקלה כי היכי דלא לימרו מסכך בדבר המקבל טומאה משמע שלא פירוש של רבינו תם ז"ל דאם איתא דכל שאינו מסייע להכשר סוכה מותר לפרוס עליה סדין ובהאי עובדא ודאי לא הוה מסייע א"כ אמאי חייש שהרואין יהיו סבורין לומר שהיה מסייע בהכשר הסוכה אלא ודאי בכל ענין פוסל:

11 איתמר נויי סוכה המופלגין ממנה ארבע. שרחוקין מן הסכך ארבעה טפחים:

12 פסולה. דכיון שרחוקים ארבעה טפחים מן הסכך חשיבי באפי נפשייהו ולא בטלו לגבי סכוך ומדקאמרי לה סתמא משמע אפילו בשחמתן מרובה מצלתן והרא"ה ז"ל לא כתב כן:

13 מותר לישן בכילה בסוכה. לפום מאי דאיתמר בגמרא מסתברא דג' דינין הם כילה ונקליטין וקנופות כילה דלא קביעא לא מתסרא אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא שיש לה גג וגבוה עשרה ונקליטין קביעי טפי מכילה ואע"פ שאין להן גג כל שהן גבוהין עשרה אין ישינין תחתיהן אע"פ שלא נראה כן מדברי הרב אלפסי ז"ל שהכשיר למעלה לנקליטין סתם ומשמע אע"פ שגבוהין י' וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות סוכה אבל זה אינו מחוור והארכתי בזה בחידושי קנופות דקביעי ויש להם גג אפי' אין גבוהין עשרה אין ישנים תחתיהן:

14 מתני' הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס. הדלה קיסום הוא אירה בלע"ז והוא גדל כגפן:

15 פסולה. שאין מסככין במחובר דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר:

16 הרבה מהן. ובטלין ברוב:

17 או שקצצן. אף לאחר שסככה בהן ולא אמרינן תחילת עשייתן בפסול ופסולה:

18 וגידולו מן הארץ. למעוטי עורות בהמה וכיוצא בהן ואפילו לא מקבלי טומאה כלל כגון שמחוסרין מלאכה. ומדקתני הדלה ואח"כ סכך מוכיח רבינו תם דדוקא כי האי גוונא שתחילתה בפסול דתו לא מכשרא בסכך כשר אבל כל שתחלתה בכשרות אע"פ שאח"כ הדלה עליה את הגפן תו לא מפסלא דאי לאו הכי ליתני סכך ואח"כ הדלה וכ"ש הדלה ואח"כ סכך ולאו ראיה היא דמתני' תרתי קתני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת או סכך על גבן כלומר בין שקדם הסכוך כדקתני הדלה עליה בין שקדם האילן וסכך עליו פסולה ואפילו חבטן בדליכא רובן ואם היה הסכך כשר הרבה מהן וחבטן כדאוקימנא לעיל כשרה באיזה מהן שקדם:

19 גמ' אוקימנא כשחבטן. פירשתי למעלה:

20 וצריך לנענע. כדי שיהא נעשה לשם סוכה נ"ל דלשם סוכה דקאמר ודאי לאו דוקא דלא בעינן סוכה לשמה אלא משום תעשה ולא מן העשוי אתינן עלה והכי מוכח בגמרא והכי קאמר דנהי דאין צריך לחזור ולסתרה כולה אבל צריך הוא לנענע קצת מה שהיה בתחילה מחובר לאחר שנקצץ ואי לאו פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דהכי משמע סוכה תעשה כשאתה עושה אותה תהא ראויה לסוכה ומיהו נענוע קרוב לסתירה שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו ולא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן לסגי בהכי לאפוקי משום תעשה ולא מן העשוי:

21 וכן לענין ציצית נמי היכא דתלאן וקשרן. שתחב בכנף חוט אחד כפול לארבעה ועודנו חוט כפול ועשה כל הגדילין והקשרים ונמצא שעשויה בפסול שאין בה אלא חוט אחד ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהן ונעשין שמונה חוטין פסולה משום תעשה ולא מן העשוי שהרי בפסול נעשית ולא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן אבל ודאי תלאן ואחר כך פסקן וקשרן כשרה והכי מוכח בגמרא:

22 בפסולת גורן ויקב הכתוב. מדבר. דכתיב באספך מגרנך שאתה אוספו ונוטלו מן הגורן הגורן הוא האוכל ומה שאתה אוסף ובורר מתוכו הוא הפסולת:

23 צאו ההר. פסוק הוא בעזרא נחמיה ח':

24 לעשות סוכות. ולא הזכיר כאן אלא דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ:

25 היינו הדס היינו עץ עבות. מהו זה ומהו זה להזכיר שניהם במקרא הלא אחד הם שהדס הוא עץ עבות על שס שעליו מורכבין זה על זה כמו עבותות ושרשרות:

26 הדס שוטה. שאינו כשר ללולב שאין עבותו עשויה של שלשה עלין:

27 מתני' חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין. זרדין עשבים שאינם ראוין לאכילה:

28 אין מסככין בהן. משום דגזרינן אטו הניחן על מנת ליבשן ונמלך עליהן לסכוך כדאיתא בגמ' ואע"ג דקתני אין מסככין בהן דמשמע לכתחלה אין הכי נמי דאפי' דיעבד פסולה והכי מוכח בגמרא אלא דתנא הא לישנא לאשמועינן דאפי' במסכך לכתחלה לשם סוכה עסקינן ואפ"ה מתסר משום גזירה ומוכחא בגמ' דלא מקריא חבילה למגזר בה הך גזירה בפחות מג' ואפי' ר' יהודה דלית ליה גזירת תקרה כדאיתא לקמן במתני' דמסככין. בנסרים הכא בהך גזרה דחבילה מודה דהא שכיחא וההיא לא שכיחא דלא עביד איניש לישב בסוכת תקרה של נסרים שבנאן לביתו ולשהותן בלא מעזיבה:

29 ואם התירן כשרות. דכיון דלא אסירי אלא משום גזירה דחבילה וכשהתירן לא מיחלפי שאין אדם מיבש חבילה מותרת:

30 וכולן כשרות לדפנות. וכולן הפסולין ששנינו לסכך כשרים לדפנות דכל סוכות הכתוב סכך במשמע דדופן לא איקרי סוכה ודנפקי לן בגמרא דף ו: דפנות מבסוכת בסוכת בסוכות מייתורי דקראי ילפי' ולא ממשמעות' הלכך סוכות תעשה לך מגרנך ומיקבך אסככה הוא דקאי:

31 גמ' פעמים שאדם בא מן השדה. כל ימות החמה:

32 ומניחה על גבי סוכה. שיש לו כל ימות השנה למקנהו ומניח החבילין שם ליבשן ולא לסכך וכשמגיע החג גזור רבנן שמא נמלך עליהן לסכוך:

33 והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. בפסול כזה שנסכך שלא לשם סכך אפילו לצל אלא ליבש ואין שם סוכה עליו הלכך גזור רבנן שלא יסככו בחבילין אפילו מטילין עליה לשם סוכת החג גזירה משום חבילין דכל השנה ואיכא מאן דאמר דאע"ג דאסור לסכך בתחלה בחבילין אפ"ה חבילה שהניחה ליבשה אם נענעה כשרה כדמוכח לקמן גבי נסרים דאע"ג דלכתחלה אין מסככין בנסרים אפ"ה בסוכה שהיא עשויה כבר סגי ליה בפקפוק דכיון דמחזר עליה לבטלה ליכא למיגזר שמא ישב בסוכה של תקרה אחרת שהיא עשויה כבר. זהו פרש"י:

34 אמר רב יהודה סככה בחיצים. בית יד של חצים:

35 זכרים. כעין שלנו שחוחבין אותן בבית קבול של חץ:

36 כשרה. דאע"ג דכלים נינהו פשוטי כלי טץ אינן מקבלין טומאה ואע"ג דאיכא פשוטי כלי עץ שמקבלין טומאה מדרבנן הני לא מקבלי טומאה אפי' מדרבנן וכבר כתבתי בפרק המוכר את הבית מה הן אותן פשוטי כלי עץ שמקבלין טומאה מדאורייתא ומה הן אותן שאין מקבלין טומאה אלא מדרבנן ומה הן אותן שטהורין לגמרי:

37 בנקבות פסולה. שיש נקבים בראשם והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב והוו להו מקבלים שבכלי עץ וראוים לקבל טומאה ואע"פ שהיא עשוי להתמלאות מלוי עולם שלא להתרוקן עוד שמיה קבול:

38 סככה באניצי פשתן פסולה. פרש"י ז"ל שכן ראוי לטמא בנגעים כדאמרינן בפרק במה מדליקין דף כז: האונין של פשתן משיתלבנו ופירוש אניצי לאחר שהן מתוקנין במסרק ונקראין סירי"ש אלמא דס"ל שהפשתן עצמו מטמא בנגעים קודם טויה ולפי' אתיא שמעתין כר"י דפלוגתא היא במסכת נגעים פי"א ומייתינן לה בפרק במה מדליקין דף כז: דתנן שתי וערב מטמא בנגעים מיד דברי רבי מאיר רי"א בשתי משישלק והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו אבל הדבר קשה היאך פשתן מטמא בנגעים לשום תנא והא שתי וערב כתיב ועוד דא"כ נמצא ר"י מיקל טפי מדר"מ בשתי ומחמיר באונין וכ"ת באונין לא פליג ושמעתין ככ"ע אתיא אכתי קשיא דמאחר שנראה לטמא בנגעין כשהן אונין היאך הוא יוצא מידי טומאה כשנטוה עד שישלק ועוד יש שם באותה סוגיא הוכחה שאין הפשתן שאינו נטווה מטמא בנגעים לפיכך נראה כמו שמפורש בערוך דאונין מטוה של פשתן ושתי וערב דקאמר ר"י היינו בצמר שניכר בו מהו שתי ומהו ערב שזה טווי כלפי היד וזה טווי כלאחר יד אבל בפשתן הכל שוה ואינו ניכר ומשום הכי קאמר דאונין של פשתן משיתלבנו ודאמרי' בפ"ק דע"ז דף יז: דאייתו ליה לר' אלעזר תרי קיבורי ואמרי ליה הי דשתיא והי דערבא בשל צמר היה שהדבר ניכר או אפשר שלבקי כגון מן של טרסיים אף בפשתן הוא ניכר בין שתי לערב ואניצי פשתן דקאמרינן הכא היינו ודאי שהפשתן אינו טווי כדאמרינן במסכת נדרים לד סו: בפ' פותחין שמא שערה נאה דומה לאניצי פשתן ושמעתין נמי מוכחא הכי דמספקא לן בגמרא בתייר ולא דייק ודייק ולא נפיץ מכלל דדייק ונפיץ פשיטא ליה דפסולה דהיינו אניצי פשתן ואע"פ שאינן מטמאים בנגעים הואיל וקרוב הוא לטוותן גזרו בהו רבנן לפסלן לסכך כדאשכחן לקמן בגמרא דאיכא דפסיל נסרין משופין משום גזירת כלים ואפילו מאן דמכשר התם מצי פסיל הכא והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' סוכה כתב דהיינו טעמא דפסולה מפני שהפשתן נשתנית צורתו וכאילו אינו מגדולי קרקע וכתב עליו הראב"ד ז"ל טעם אחר יש לנו בזה מפני שאניצי פשתן ראויין ליתן אותם בכרים וכסתות והרי הן מקבלין טומאה על ידי דבר אחר ולא גרעי מבלאי בגדים: