ר"ן על סוכה י״ח

1 מתני' ובגדול כדי שיאחז שנים בידו אחת ר' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו. כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות אבל אינה נכונה דלאיזה ענין ישער ר' יהודה שהוא כשיעור שיאחז שני אתרוגין בידו אחת והלא אינו צריך לכך לפיכך עיקר הגירסא כמו שנמצא במשניות ישנות ובגדול כלי שיאחז שניהם בידו אחת כלומר הלולב והאתרוג מטעמא דפריש בגמ' בריש פירקין דף לא: דכיון דאמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמחליף ליה כלומר שאוחז אתרוג בימין ולולב בשמאל וצריך להפכן מיד ליד ולפיכך צריך שיוכל להחזיק בידו אחת הלולב ואתרוג באותה שעה ואי לא איכא למיחש שמא יפול מידו ויארע בו נקב ויפסל ור' יוסי אומר אפילו בשתי ידיו כלומר שיאחז שניהם זה בידו אחת וזה בידו אחת ולא חייש לדילמא מפיך להו והכי איתא בירושלמי דגרסי' התם אמר לו רבי יוסי וכי נאמר וכפות תמרים שיהא צריך ליטול שניהם כאחד שאתה משער בכך והלא לא נאמר אלא כפות אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת ע"כ ור' יוסי דאמר אפי' בשתי ידיו לאו דוקא שיוכל ליטול שניהם בשתי ידיו אלא אפילו הוא צריך שתי ידיו לאתרוג אחד בלבד או שהוא צריך ליטלו על כתפו יצא שכיון שאין מעכבין זה את זה בשיש לו נוטל הלולב ואחר כך נוטל האתרוג והיינו דפרכינן בגמרא לרבי יוסי ממה שאמרו לו לרבי עקיבא כשהביא אתרוגו על כתפו אין זה הדר דאלמא רבי יוסי מכשיר אפי' באתרוג שהוא גדול כמה:

2 מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו. כדמפרש טעמא בגמ':

3 משיחה. ליציו"ל בלע"ז:

4 גימוניות. חוטי זהב כפופין כגימון וסובבין האגודה וחבירו אין העגל יוצא בגימון על שם הלכוף כאגמון ראשו ישעיהו נ״ח:ה׳:

5 במינו. אוגדין אותו מלמטה לשם מצות אגד וזה לנוי בעלמא:

6 גמ' דגדלי הושענא. אוגדים הלולב לשון גדילים:

7 שיירו בה בית יד. מתחת לאגד שלא יקחנו במקום אגדו דקסבר אין האגד מצוה כרבנן דאמרי אין צריך אגד:

8 דלא נהוי חציצה. בין היד להושענא ואין זו לקיחה:

9 לא לינקוט איניש הושענא בסודרא. כשנטלו לצאת בו לא יכרוך סודר שבין כתפיו על ידו ויאחז בו הלולב:

10 ורבא שרי. דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וא"ת וכיון דלא הוי לנאותו להוי חציצה י"ל דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן ביה היינו משום דלא הוי לקיחה תמה ומסקינן דכל לנאותו בטל לגבי לולב והרי הוא כאילו נוטל בו ממש וכל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאילו נוגע ממש ידו בלולב לאפוקי כל שאינו לנאותו ולא טפל לידו כגון שכרך הסודר על הלולב או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד כדאמרינן לקמן דמפסיל משום דלא הויא לקיחה תמה והויא כחציצה אבל לאו משום חציצה ממש אתינא עלה דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כטבילה סוכה דף ו. דכתיב ביה ורחץ בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ וכתפילין מנחות לז: דכתיב בהו לך לאות ולא לאחרים לאות. אמר רבה לא לידוץ אינש לולבא בהושענא. לאחר שנאגד ההדס והערבה יחד לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד:

11 דילמא נתרי טרפי. הלולב משיר העלין מההדס והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין:

12 הדס של מצוה אסור להריח בו. דגמרי' מסוכה דילפי' בפ"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצו למצוה:

13 כי מקצי ליה. משאר הנאתו ומכינו ומזמינו למצוה מריחא שהוא דרך הנאתו מקצהו. ומסתברא דהוא הדין להדס שנותנין בסוכה דמריחא אקצייה אבל יש חולקין ואומרים שלא אמרו כן אלא בהדס שבלולב שכיון שהוא צריך למצותו ואי אפשר אלא בו לריחיה שהוא עומד אקצייה אבל הדס של סוכה כיון דאפשר ליה בעצים בעלמא מעשה עץ בלבד משמש ומהבערה בלחוד אקצייה שלא יפחות מסוכה אבל מריחא לא אקצייה:

14 ואמר רבא הדס במחובר. לענין שבת נקט לה כל ימות השנה:

15 אי שרית ליה. כלומר אע"ג דשרית ליה להריח לא אתי למתלש דבמחובר נמי מורח ליה שפיר וא"ת דהא אמרי' בסוף פרק בכל מערבין דף מ. הנהו בני גננא דגזו להו נכרים אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר ומסקינן התם דצריך בכדי שיעשו ואמאי והלא לפי דעת ר"ת ז"ל כל מעשה שעשה נכרי בשבת לצורך ישראל אינו אסור ליהנות ממנו בשבת אלא כשאי אפשר לו לישראל ליהנות ממנו ע"י עצמו אלא באיסור של תורה או של דבריהם כגון שהדליק לו את הנר או שעשה לו כבש או שמלא מים לבהמתו כדאיתא בפרק כל כתבי דף קכב. וכמו שכתבתי שם בסיעתא דשמיא אבל כל שאפשר לו לישראל ליהנות מאותו דבר בהיתר אע"פ שעשה בו הנכרי מלאכה גמורה כגון שהביא לו אוכלין וכיוצא בהן דרך רשות הרבים מותר לישראל ליהנות ממנו והכא נמי הרי אפשר ליהנות מן הריח בהיתר במחובר וכיון שכן כי גזייה נכרי אמאי מתסר לאורוחי ביה י"ל שאותו ההדס שהביאו הנכרי מחוץ לתחום היה שלא היה אפשר לאותו ישראל ליהנות ממנו אלא באיסור תחומים ומשום הכי ביו"ט עצמו לא נחלקו דאסור להריח בו אבל בליל מוצאי יו"ט נחלקו דרבינא שרא לאלתר משום דסבר נכרי שתי מלאכות עשה בו גזיזתו והבאתו מחוץ לתחום ומשום גזיזתו לא מיתסר דכיון דלא אהניא לן מידי דהדס במחובר מותר להריח בו אבל בהבאתו מחוץ לתחום הוא דאיכא למיחש דאהני לן לפי שלא היינו יכולין לילך שם ולהריח בו ואפ"ה שרא רבינא לאורוחי לאלתר דמשום איסור תחומים בלחוד לא בעינן כדי שיעשו משום דאיסור תחומין קיל ואינו שוה לכל שהאסור לזה מותר לזה שמפני טעם זה עירובין דף מ. הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כמו שכתבתי בפרק אין צדין סי' תתצ"ד בס"ד ואפ"ה מסקינן דצריך בכדי שיעשו דכיון שנעשית בכאן גזיזה שהיא מלאכה גמורה ואי אפשר לנו ליהנות ממנו עד שיגזז ויובא לכאן אין זה איסור תחומין לבדו אלא איסור מלאכה גמורה שאסורה לכל אפי' למי שלא נעשה בשבילו וצריך להמתין בכדי שיעשו:

16 מתני' והיכן היו מנענעין. פירוש על הנענועים שבשעת קריאת ההלל שיילינן דאילו בשעת נטילת לולב פשיטא שיש לו לנענע שזהו עיקר מצותו כדאמרינן התם ברכות דף ל. השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע בו לולב ומנענע בו ואמרי' נמי בגמרא מכילתין דף לח. דרב אחא בר יעקב כי מייהי ליה וממטי ליה אמר גירא בעיניה דסטנא ובודאי בשעת נטילתו היה אומר כן דאילו בשעת ההלל לא היה מפסיק:

17 בהודו לה' תחלה וסוף. פי' בהודו לה' שבתחלת הפרשה ובהודו לה' שבסוף הפרשה וכתבו בתוס' שעכשיו שהצבור עונין הודו אחר שהחזן אומר יאמר נא ישראל ויאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ה' צריכין הצבור לנענע על כל פעם ופעם שאומרים הודו אבל שליח צבור אינו מנענע אלא כשאומר יאמר נא ישראל ויאמרו נא או אפשר שכיון שהצבור מנענעים כשעונים אחריו אף הוא מנענע זה דעתם ז"ל ואינו מחוור שכיון שמה שעונין הצבור הודו אינו אלא כדי לצאת מיאמר נא ויאמרו נא כשם שיאמר נא ויאמרו נא אין צריך נענוע כך עניית הודו אינה צריכה נענוע ולפיכך אין מנענעין בהודו לה' שבתחלה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלים אותו ש"ץ והצבור מנענעין בו על כל פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו:

18 גמ' כיצד הוא עושה. שהוא צריך להניפם יחד כדכתיב והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה:

19 על שני הכבשים. הכבשים חיים והלחם יחדיו:

20 מניח הלחם על שני הכבשים. כדכתיב לחם בכורים על שני כבשים:

21 מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו. ואעפ"כ דיו לנענע בשתי רוחות שהמושל בשתי רוחות העולם הוא מושל בד' אלא שמכוין למי שד' רוחות שלו וכן נהגו:

22 אמר רבא וכן ללולב. כלומר שמוליך ומביא מעלה ומוריד וגרסי' בירושל' תני צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד תמן תנינן צריך לנענע ג"פ על כל דבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חל או דילמא הכין והכין חד ולא איפשיטא ויש מן הראשונים ז"ל שכתבו שבנענוע של לולב אינו צריך אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כך משמע פשטא דמימרא דרבא דאמר וכן ללולב ואינו צריך טרוף אחר ולפי דבריהם יהיה פירוש הירושלמי כך צריך לנענע על כל דבר ודבר ג' פעמים כלומר בשעת נטילה ועל כל אחד ממקומות ההלל שמנענעין בהן ובתר הכי מיבעיא לן הכין חד והכין חד כלומר פשיטא לן דמעלה ומוריד לא חשיב אלא חד שכיון שיעלה הלולב אי אפשר לו שלא יורידנו הלכך פשיטא לן דהעלאה והורדה חדא מילתא היא ומיהו אהולכה והבאה מספקא לן מי אמרי' דאינהו נמי חדא מילתא הוו וכיון דאמרי' דצריך לנענע ג' פעמים על כל דבר צריך שיוליך ויביא ויעלה ויוריד ויחזור עוד ויוליך ויביא או דילמא נהי דמעלה ומוריד לא חשיבי אלא חד הולכה והבאה תרי מילי נינהו ולפי שטה זו כיון דהתם לא איפשטא וחזינן בגמ' דילן דלא קאמר ויוליך ויביא שתי פעמים משמע דהולכה והבאה תרי מילי נינהו וסגי במוליך ומביא מעלה ומוריד ולפי זה אין צריך בלולב כסכוס וטירוף אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד וכן כתב הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל אבל אין זה נכון שא"כ למה הצריכו בגמרא שיהא הלולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו והלא בכל שהוא בין גדול בין קטן ראוי להוליכו ולהביאו אלא ודאי לפי שצריך לטרוף הלולב ולכסכס בעצמו בעליו הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהל' שופר וסוכה ולולב שיש לו לטרוף הלולב שלש פעמים כשמוליך וכן כשמביא וכן כשמעלה וכן כשמוריד ונראה שהוא ז"ל היה מפרש הירושלמי דכי קאמר צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעי ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לו לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע ג' תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהם וכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא ומנענע ג' פעמים בכל דבר ודבר זו היא שטת הרב אלפסי ז"ל ואחרים פירשו הירושלמי על דרך אחרת לפי שטה זו שמצרכת לטרוף הלולב ג' פעמים חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד ואומרים דכי אמרינן דצריך לנענע על כל דבר היינו על כל המקומות מהלל ועל שעת הנטילה שמנענעין בהן שצריך לטרוף את הלולב ג' פעמים בתנועות קטנות חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד ואח"כ שאלו באותן תנועות קטנות אם ההולכה הקטנה חשיבה חד והבאה קטנה חשיבה חד וסגי במוליך ומביא ומוליך בתנועות קטנות או דילמא ההולכה וההובאה לא חשיבא אלא חד וצריך ג' זוגות של תנועות קטנות מהולכה והבאה ובהאי פירושא אתי שפיר טפי מה שדחו שדמו אותה שם ואמרו תמן תנינן צריך לכסכס ג"פ על כל דבר ודבר ומתני' היא במס' נדה בפ' האשה דף סב. דתנן התם שבעה סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסין וכו' וצריך לכסכס ג' פעמים בכל אחד ואחד ואיבעי לן בגמרא התם אמטויי ואתויי חד או דילמא אמטויי חד ואתויי תרין והיא היא בעיין דירושלמי דבעינן הכין חד והכין חד ומשמע דכי היכי דבעיין התם היא על הכסכוס בעצמו אם הולכתו והבאתו חשיבי תרין או חד כך בעיין דלולב על הנענוע הקטן בעצמו אם הולכתו והבאתו חשיבי תרי או חד וכיון דלא איפשיטא נקיטינן לחומרא ונמצא על זה סדר נטילת לולב מוליך ומביא מעלה ומוריד על כל דבר ודבר ואח"כ יטרוף את הלולב ג' זוגות של תנועות קטנות וכן דעת הרמב"ן ז"ל:

23 מתני' מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב. ופרכינן עלה בגמ' מדתנן במס' שבת דף ט: לא ישב אדם לפני הספר ולא לאכול סמוך למנחה ואם התחילו אין מפסיקין פירוש אפילו התחילו לאחר שהגיע זמן המנחה דאי לא מאי קא פריך לימא ליה הכא היינו טעמא דמפסיק לפי שהתחיל לאכול משהגיע זמן נטילת לולב דמצפרא זמניה הוא אלא ודאי כי תנן ואם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו משהגיע זמן המנחה קאמר ועוד ראיה מדאמרינן פרק קמא דשבת שם דלמאן דאמר תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה ופרכינן ולמאן דאמר חובה מטרחינן ליה והא תפלת המנחה חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין אלמא כי תנן אין מפסיקין אפילו התחילו משהגיע זמן תפלה קאמר דומיא דערבית דאיירי בשהגיע זמנה דאי לא מאי פריך ומש"ה פרכינן הכא שפיר ממתני' דשבת אמתני' דהכא ומשני הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום כלומר דמתני' דהכא בדליכא שהות ביום ומש"ה תנן יטול על שלחנו דמפסיק ומתני' דשבת בדאיכא שהות ביום לאכול ולהתפלל אחר כן ומש"ה תנן אם התחילו אין מפסיקין ומיהו כי אמרינן דאין מפסיקין בדאיכא שהות דוקא במצוה דרבנן כתפלת המנחה אבל למצוה דאורייתא מפסיקין אע"ג דאיכא שהות והיינו דתנן התם ומפסיקין לק"ש אע"ג דאוקי למתני' דהתם בדאיכא שהות ביום והא דאיצטריכא לאוקמא מתניתין דהכא בדליכא שהות משום דביו"ט שני דהוי מצוה מדרבנן עסקינן כדאיתא בגמרא ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואי ס"ד ביו"ט ראשון מי שרי ומשום דמצוה מדרבנן היא אצרכינן לאוקומא בדליכא שהות ומשום הכי תנן דיטול על שולחנו כלומר דמפסיק הא איכא שהות בדרבנן לא מפסיק:

24 הלכך נקטינן דבמידי דלא מיחייב ביה אלא מדרבנן כתפלה אפילו התחיל לבתר דמטא זמן חיוביה כיון דאיכא שהות בתר הכי אינו מפסיק ובמידי דמחייב ביה מדאורייתא כק"ש כל שהתחיל לאכול בתר דמטא זמן חיובא מפסיק אע"ג דאיכא שהות בתר הכי והיינו דתנן מפסיקין לק"ש ומיהו הני מילי בדאתחיל בתר דמטא זמן חיוביה או סמוך לו דהיינו חצי שעה אבל אתחיל מקמי הכי אפי' בדאורייתא כיון דאיכא שהות לא מפסיק דהא קדוש היום דאורייתא הוא כדאיתא בפרק מי שמתו דף כ: נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה ואע"ג דבמס' נזיר משמע דמדרבנן הוא דאמרי' התם דף ג: לאסור יין מצוה כיין הרשות ואמרי' עלה אי קדושא ואבדלתא מושבע ועומד מסיני הוא פי' בתמיה דאלמא משמע דמדרבנן הוא היינו לומר דעל היין הוי מדרבנן אבל קידוש עצמו דאורייתא היא כדמוכח ההיא דפרק מי שמתו ואפ"ה תנן בפרק ערבי פסחים דף ק. במי שהתחיל לאכול מבעוד יום מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין מפסיקין כלומר אלא גומר סעודתו ואח"כ מקדש והא לר' יוסי לא פליג אמתני' דמפסיקין לק"ש ולא אמתני' דהכא ואפ"ה אמרי' התם דאין מפסיקין משום דאתחיל מקמי דמטא זמן חיובא טובא ואע"ג דאסיקנא התם אמר ר"י אמר שמואל אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש התם היינו טעמא משום דקידוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתחיל כלומר הקידוש הוא מתחיל בסעודת שבת ומתקן אותה אבל בשאר מילי דאורייתא כי אתחיל מקמי זמן חיובא טובא אינו מפסיק כל היכא דאיכא שהות וכבר כתבתי זה בפרק יציאות השבת סי' רעח בס"ד: