1ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין. גזירה משום מקח וממכר ואע"ג דמקח וממכר לא מיתסר אלא מדרבנן הני בהדי מקח וממכר חדא מילתא נינהו ואתי לאיחלופי:2אבל פירי דטבילי האידנ'. כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן כדכתבינן בפ"ק בסימן תתס"ו:3ירושלמי וכלן שעשו וכו'. מיהו בתרומות תנן שאם הפריש תרומה ומעשר בשבת דינו כמבשל בשבת דבשוגג יאכל במזיד לא יאכל:4ורמינהי משילין פירות דרך ארובה ביו"ט. אלמא גזרו שבות על השבת שלא גזרו ביו"ט:5הא ב"ש. סיפא דקתני אין בין יו"ט לשבת שכל שבות שגזרו על השבת גזרו על יו"ט ב"ש היא:6דתנן אין מוציאין את הקטן. דלא הותרה הוצאה שלא לצורך וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן ואפי' גבי הפסד ממון ולב"ה דשרו הוצאה משום מתוך בטלטול נמי לא גזרו רבנן:7מתני' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. אין אדם יכול להוליכ' ביו"ט אלא במקום שהבעלי' יכולים לילך אם לא עירב יש לו אלפי' אמה לכל רוח ואם עירב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום:8המוסר בהמתו לבנו או לרועה ביו"ט הרי היא כרגלי הבעלים. לפי שקנתה שביתה אצל הבעלים:9המיוחדים לאחד וכו'. הרי הן כרגליו ומוליכן במקום שהוא יכול לילך:10ושאין מיוחדים. לאחד מהן אלא לכולן למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים ואם עירב אחד מהם לצפון לסוף אלפים אמה והשאר לא ערבו הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפי' פסיעה אחת מפני חלקו:11גמ' אוקימנא בשני רועי'. נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהוא מפרש דכי מוקמינן מתניתין בשני רועים היינו שמסר אותם מעיו"ט לשניהן ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירת' לאחד מהם ולפיכך הרי הם כרגלי הבעלים דאע"ג דקי"ל דבדרבנן יש ברירה אפ"ה כיון שעדיין לא בירר למי ימסר שמירתה לא גמרה אדעתיה לאפוקי מרשותיה אבל רש"י ז"ל פי דכל שאין בעיר אלא רועה אחד כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ובקנין שביתתו הלכך דעתן שלא תקנה הבהמה שביתתה אצלם אלא אצל הרועה ומתני' בשני רועים דלא ידעינן להי מינייהו הויא דעת בעלים הלכך הרי היא כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום:12ת"ר זה עירב עליו לצפון. על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון ומפורש בהלכות:13איתמר שנים שלקחו חבית ובהמ' בשותפו'. וחלקום בי"ט:14חבית מותרת. להוליך כל אחד חלקו למקו' שעירב:15ובהמה אסורה. להוליך אלא במקום ששניהם הולכין:16אפילו חבית אסורה. דאין ברירה וי"ל חלק שבה לזה היה ראוי לזה ובין השמשות קנה חלק זה שביתתו במקום שביתת חבירו:
