מקור ביצה כ״א
1 הוּרְצָה, עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב. אִם זָרַק, דִּיעֲבַד — אִין, לְכַתְּחִלָּה — לָא! בִּשְׁלָמָא לְרָבָא נִיחָא, אֶלָּא לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא קַשְׁיָא! קַשְׁיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי שְׁבוּת שַׁבָּת מִשְּׁבוּת יוֹם טוֹב.
2 בְּעָא מִנֵּיהּ רַב אַוְיָא סָבָא מֵרַב הוּנָא: בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַהוּ לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב? אָמַר לֵיהּ: מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מָה בֵּין זֶה לִנְדָרִים וּנְדָבוֹת? אֲמַר לֵיהּ: עוֹרְבָא פָּרַח!
3 כִּי נְפַק אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ: לָאו הַיְינוּ רַב אַוְיָא סָבָא דְּמִשְׁתַּבַּח לֵיהּ מָר בְּגַוֵּיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא? אֲמַר לֵיהּ: וּמָה אֶעֱבֵיד לֵיהּ, אֲנִי הַיּוֹם ״סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים״, וּבְעָא מִינַּאי מִלְּתָא דְּבָעֲיָא טַעְמָא.
4 וְטַעְמָא מַאי? בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת אָסוּר לְשׇׁחְטָן בְּיוֹם טוֹב, דְּכֹהֲנִים כִּי קָא זָכוּ — מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.
5 אָמַר רַב חִסְדָּא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל — מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה. עִיסָּה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב, דְּהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה.
6 מֵתִיב רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי: עִיסַּת כְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִין אוֹכְלִין מִמֶּנָּה — חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנֶאֱפֵת בְּיוֹם טוֹב, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
7 וְאַמַּאי? וְהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה! שָׁאנֵי עִיסַּת כְּלָבִים, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְפַיְּיסָן בִּנְבֵלָה.
8 וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא ״הוֹאִיל״? וְהָא אִתְּמַר: הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה.
9 רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל וּמִקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חֲזֵי לֵיהּ — הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״.
10 אֶלָּא: לָא תֵּימָא ״הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר״, אֶלָּא כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ נְבֵלָה, דְּוַדַּאי אֶפְשָׁר לְפַיְּיסַן בִּנְבֵלָה.
11 בְּעוֹ מִנֵּיהּ מֵרַב הוּנָא: הָנֵי בְּנֵי בָּאגָא דִּרְמוֹ עֲלַיְיהוּ קִמְחָא דִּבְנֵי חֵילָא מַהוּ לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב? אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵינָא אִי יָהֲבִי לֵיהּ רִפְתָּא לְיָנוֹקָא וְלָא קָפְדִי, כׇּל חֲדָא וַחֲדָא חַזְיָא לְיָנוֹקָא, וּשְׁרֵי. וְאִי לָאו — אָסוּר.
12 וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי שֶׁלֹּא בָּא אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. בְּשַׁחֲרִית מְצָאוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לוֹ: בַּלֶּשֶׁת בָּאָה לְעִירֵנוּ, וּבִקְּשָׁה לַחְטוֹף אֶת כָּל הָעִיר, וְשָׁחַטְנוּ לָהֶם עֵגֶל וְהֶאֱכַלְנוּם, וּפְטַרְנוּם לְשָׁלוֹם.
13 אָמַר לוֹ: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם בְּהֶפְסֵדְכֶם, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: ״לָכֶם״ — וְלֹא לְגוֹיִם. וְאַמַּאי? הָא חֲזֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ!
14 אָמַר רַב יוֹסֵף: עֵגֶל טְרֵפָה הֲוַאי. וְהָא חֲזֵי לִכְלָבִים!
15 תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: ״אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״לְכׇל נֶפֶשׁ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה״, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״.
16 ״לָכֶם״ — וְלֹא לִכְלָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״ — לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם.
17 וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַכְּלָבִים וּלְהוֹצִיא אֶת הַגּוֹיִם? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּלָבִים — שֶׁמְּזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַגּוֹיִם — שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ.
18 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וּלְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר ״לָכֶם״ וְלֹא לִכְלָבִים, הָנֵי סוּפְלֵי לְחֵיוָתָא הֵיכִי שָׁדֵינַן לְהוּ בְּיוֹם טוֹב?
19 אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וַחֲזוּ לְהַסָּקָה. תִּינַח בְּיַבִּישְׁתָּא, בְּרַטִּיבְתָּא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזוּ לְהֶיסֵּק גָּדוֹל.
20 תִּינַח בְּיוֹם טוֹב, בְּשַׁבָּת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מְטַלְטְלִינַן לְהוּ אַגַּב רִיפְתָּא. כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשֶׂה אָדָם כׇּל צָרְכּוֹ בְּפַת.
21 וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת, וְאֵין מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ.
22 רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי לָא, מִשּׁוּם שִׁיּוּרֵי כוֹסוֹת. אִי הָכִי, דִּידַן נָמֵי! דִּידַן חֲזוּ לְתַרְנְגוֹלִין. דִּידְהוּ נָמֵי חֲזוּ לְתַרְנְגוֹלִין! דִּידְהוּ — אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ.
23 וּלְטַלְטְלִינְהוּ אַגַּב כָּסָא? מִי לָא אָמַר רָבָא: מְטַלְטְלִין כָּנוּנָא אַגַּב קִטְמֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא עֲלֵיהּ שִׁבְרֵי עֵצִים!
24 הָתָם — לָאו אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ, הָכָא — אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ.
25 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְלֶהֱוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי! אֲמַר לֵיהּ: וְכִי עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה?
26 אַדְבְּרֵיהּ רָבָא לְמָר שְׁמוּאֵל, וּדְרַשׁ: מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּשַׁבָּת, וְאֵין מְזַמְּנִין אֶת הַגּוֹי בְּיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא, כִּי הֲוָה מִקְּלַע לְהוּ גּוֹי בְּיוֹם טוֹב, אָמְרִי לֵיהּ: אִי נִיחָא לָךְ בְּמַאי דִּטְרִיחָא לַן מוּטָב, וְאִי לָא — טִרְחָא יַתִּירָא אַדַּעְתָּא דִּידָךְ לָא טָרְחִינַן.
27 מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ.
28 גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי מְדוּרָה מַאן קָתָנֵי לַהּ? דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא, וְשָׁנֵי לְהוּ לְבֵית שַׁמַּאי בֵּין הֲנָאַת כׇּל גּוּפוֹ לַהֲנָאַת אֵבֶר אֶחָד, אוֹ דִלְמָא בֵּית הִלֵּל קָתָנֵי לַהּ, אֲבָל בֵּית שַׁמַּאי לָא שָׁנֵי לְהוּ?
29 תָּא שְׁמַע, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
30 מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי: אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמְרוּ לוֹ: מָה נַעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךְ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִילִּין לְכׇל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וַחֲרָרִין.
31 גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַנַּח עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? וְאִי דְּלָא אַנַּח עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל? אָמַר רַב הוּנָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, וּכְדֵי חַיָּיו שָׁרוּ לֵיהּ רַבָּנַן.
32 וְרַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין — אוֹפִין לוֹ פַּת אַחַת, וּמְבַשְּׁלִין לוֹ קְדֵרָה אַחַת,
פירוש ר"ן על ביצה כ״א
1 וקא ינקי תחומין. חלקי בהמה הראויין לשני תחומין אע"פ שיש ברירה הרי ינק חלק זה מחלק חברו כשהיתה בהמה קיימת שכל איבריה יונקין זה מזה:
2 מאי הוי עלה. כמאן מינייהו עבדינן:
3 ר' יוחנן אמר אין ברירה. כשמואל ואפי' חבית אסורה:
4 ר' אושעיא אומר יש ברירה. וחבית מותרת ולפי דעת הריא"ף ז"ל בהמה אסורה כרב משום דקא ינקי תחומין מהדדי מיהו בגמ' אקשו רב כהנא ורב אסי עליה דרב בדינא דבהמה ולומר דאפילו בהמה מותרת ושתיק להו רב ונראה שהריא"ף סובר דהאי דשתיק משום דלא חש להו אבל הר"ז הלוי ז"ל כתב דלא קי"ל כרב דודאי האי דשתיק משום דאודי להו דליכא למימר משום דלא חש להו דהא גברי רברבי הוו דנהי דלגמרי' דרב צריכין לסברי' לא היו צריכין הלכך משמע דמשום דאודי שתיק להו הלכך בין חבית בין בהמה מותר כרגליו להוליך כל אחד ואחד מהם חלקו עד כדי תחומו:
5 אמר שמואל שור של פיטם הרי הוא כרגלי כל אדם. דכיון שזה רגיל למכור לכל מרשותיה קא מפיק ליה ברשות אחר לא מוקים ליה הלכך כשור של הפקר עבידא ליה שהוא כרגלי הזוכה בו ראשון אבל לאו משום ברירה דהא שמואל לית ליה ברירה וכדאיתא לעיל:
6 ושור של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר. כלומ' ולשמואל דלית ליה ברירה הרי הוא כרגלי העיר היינו לומר שאינו מותר אלא למקום שכולן יכולין לילך כשנים ששאלו חבית ובהמה בשותפות דכיון שרגיל למכור להם הרי הן כולן כשותפין בו ומעכבין זה לזה ולדידן דאית לן ברירה בדרבנן הרי הוא כרגלי הלוקח ומיהו דוקא ליקח מאותה העיר דאדעתא דידהו קאי אבל לוקח מעיר אחרת אינו יכול להוליכו אלא למקום שכולן הולכין:
7 מתני' השואל כלי מחברו מערב יו"ט כרגלי השואל. מפרשינן לה בגמ' אע"פ שלא נתנו אלא ביו"ט דאע"ג דליכא מערב יו"ט אלא דבור בעלמא אפילו הכי הוי כרגלי השואל משום דדינא דתחומין בגמר דעתיה תלי אבל כי שאיל ליה מעיקרא ביו"ט ולא התנה עם חברו כלל מערב יו"ט אף על גב דרגיל דשאיל מיניה כדאמרינן בגמרא הרי זה כרגלי המשאיל:
8 האשה ששאלה מחברתה. תבלין לקדרה ומים ומלח לעיסתה הרי הקדרה והעיסה כרגלי שתיהן ואין מוליכין אותן אלא למקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דביו"ט שאלה קנו התבלין והמים והמלח שביתה אצל בעליהם:
9 שאין בהן ממש. אינן נכרות לא בעיסה ולא בקדרה הלכך אין מעכבות הולכתן ובגמרא מוקים לה בתבשיל עבה שאין המים נכרים בו ובמלח לא פליג כדמוקמינן לה במלח סדומית שאינה נימוח' בידים:
10 גמ' מערב יו"ט כרגלי השואל פשיט' לא צריכא וכו'. פרשתיה במתני' ובגמרא פרכינן אמאי לא בטילי לת"ק מים ומלח לגבי עיסה ואסיק רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין כלומר שלמחר יהא מותר להוליכה בכ"מ וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואע"ג דלא אמרינן הכי אלא במין במינו אבל בשאינו מינו אפילו דבר שיש לו מתירין בטל וכדתניא בתוספתא משמיה דר"ש דבר שיש לו מתירין מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ה"נ מים ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמיין זו היא שיטת הראשונים ז"ל וכבר כתבתי בפרק הנודר מן המבושל דף נב. מה שנ"ל על דרך הריא"ף ז"ל בכל דבר שיש לו מתירין עכשיו בעיסה זו שהיא יכולה לאוכלה בתוך תחום שתיהן אף במין בשאינו מינו לא בטיל ותנן נמי במתני' הגחלת כרגלי הבעלים ושלהבת כרגלי כל אדם משום דאין לה ממש:
11 מתני' בור של יחיד כרגלי היחיד. אין מוליכין את המים אלא כרגלי בעל הבור ומיהו אוקים לה בגמרא במכונסין אבל בנובעין דניידי לא קנו שביתה והרי הן כרגלי הממלא דנהרות המושכין ומעיינות נובעין הרי הן כרגלי כל אדם כלומר כרגלי הממלא:
12 ושל אנשי העיר כרגלי אותה העיר. כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני העיר וכיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שכשמלא זה ממנו הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיעו משעה ראשונה ומיהו אם הממלאה של עיר אחרת אינו מוליך אלא במקום שכל רגלי אותה העיר יכולין לילך:
13 ושל עולי בבל. העשויים לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה בעלותם מבבל:
14 כרגלי הממלא. מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה:
15 ובגמ' איפליגו רב נחמן ורב ששת בבור של עולי בבל אם מלא ונתן לחברו דרב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא לפי פירוש הנכון קיימא לן כרב ששת דאמר כרגלי הממלא וכמו שכתבתי בחידושי ולפיכך לא הביא הריא"ף ז"ל בהלכה פלוגתא דרב נחמן ורב ששת וכתב משנתינו כצורתה דבור של עולי בבל כרגלי הממלא דמשמע דבין לעצמו בין לאחר הרי הן לעולם כרגלי הממלא אבל לפי שטת רש"י ז"ל נקיטינן כרב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו:
16 מי שהיו פירותיו וכו'. לא יביאו לו מפירותיו הואיל והוא לא ערב דהרי הן כרגלי הבעלים:
17 ואם ערב הוא. ללכת שם:
18 פירותיו כמוהו. ומותר להביאן ובגמרא אפליגו רב ושמואל במפקיד פירות אצל חברו דרב אמר הרי הן כרגלי מי שהפקידו אצלו ושמואל אמר כרגלי המפקיד וקי"ל כרב דהלכתא כוותיה באיסורי ומתני' דקתני ואם ערב הוא פירותיו כמוהו אוקמה רב בגמרא בשייחד להם קרן זוית ולפיכך הן עומדין ברשותו אבל לא ייחד להן קרן זוית הרי הן כרגלי הנפקד מיהו איכא מ"ד שאין מוליכים את הפירות אלא למקום שמפקיד והנפקד יכולין לילך:
19 מי שזימן אצלו אורחים. מעיר אחרת ובאו אצלו על ידי עירוב:
20 לא יוליכו בידם המנות. לאחר הסעודה:
21 אלא א"כ זכה להם על ידי אחר במתנותיהם מעיו"ט. אלא א"כ מסרן בעל הבית במשיכה לאדם אחר ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ופלוני דזכין לאדם שלא בפניו ואע"ג דתנן לעיל דף לז. השואל כלי מעיו"ט כרגלי השואל ואע"פ שלא מסרו לו אלא ביו"ט כדאמרינן התם שאני דאמר ליה משאיל לשואל גופיה הלכך סמכה דעתיה אבל הכא דלא אמר ליה בעינן זכוי ומיהו בהכי מהני דכיון שזיכה לו ע"י אחר אי נמי דאמר ליה משאיל לשואל גופיה שיטלנו ביו"ט כמו שייחד לו קרן זוית דמי:
22 אין משקין ושוחטין את המדבריות. משום מוקצה שאין דעת אנשי אותה העיר עליהן ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין ומפרשינן נמי מאי נינהו מדבריות ומאי נינהו בייתות:
23 גמ' למה לי למימר משקין. דלענין השקאה ודאי אלו ואלו מזונתם עליך אלא משום שחיטה נקט ולשחיטה למה לי השקאה ומפרקינן דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דלישקי איניש והדר לשחוט משום סרכא דמשכא כלומר שתהא נוחה להפשיטה סרכא דבוק שהוא נדבק יותר מדאי בבשר:
24 ברביעה. במרחשון: