ר"ן על ביצה י״ד

1 הנהו בני גננא. קושרי כילת חתנים ונותנין בו הדס:

2 דגזו להו נכרי אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר. פי' דלית ליה לרבינא ההיא דאמר רב פפא לעיל בנכרי שהביא דורון לישראל ויש במינו במחובר שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו אי נמי אית ליה אלא דס"ל שלא הצריכו להמתין אלא להשתמש בו בעיקר תשמישו שנקצץ בשבילו כגון פירות לאכילה ואסא דבי גננא למיבני ביה גננא אבל לאורוחי כיון דלאו להכי נקצץ אפילו לאלתר שרי כל זה לפי גרסת הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס דגזו להו נכרים אסא ביו"ט אבל רש"י ז"ל גורס דגזו להו נכרים אסא ביו"ט שני ולפי זה הוה קס"ד דרבינא דביו"ט שני דקיל לא בעינן כדי שיעשו ואסיקנא דאפילו ביו"ט שני נמי בעינן כדי שיעשו וא"ת ואמאי מצרכינן להריח כדי שיעשו דהא מחובר מותר להריח בו בשבת ויו"ט כדאמרי' בסוכה דף לז: הדס במחובר מותר להריח בו מ"ט כיון דלריחא קאי לא אתי למיקצייה אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למקצייה י"ל דכיון דא"א להם להשתמש ממנו במקום זה אלא ע"י הגזיזה אסור להריח בו דמ"מ הרי הן נהנין עכשיו ממלאכת יו"ט ואיכא למיגזר שמא יאמר לנכרי לגוזזו ומ"מ הגאונים ז"ל גורסים שם בהפך הדס במחובר אסור להריח בו דכיון דלריחא קאי ליכא הכירא ואתי למקצייה אתרוג דלאכילה קאי לא אתי למקצייה:

3 הסוכר אמת המים. סותמה שלא יכנסו בה דגים משתחשך:

4 בפרדס. מקום המשתמר שאין הולד יכול לברוח וקל לצודו:

5 בפרדס הסמוך לעיר. דחזי ליה כל יומא ודעתיה עילויה וכמו שזימנו דמי אבל פרדס שאינו סמוך לעיר אי זמין אין ואי לא זמין לא דאסוחי אסח דעתיה מיניה:

6 מתני' בהמה מסוכנת. שהוא ירא שלא תמות ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו אלא מחמת הפסדו הוא שוחטה:

7 לא ישחוט אא"כ יודע שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי. ומוכח בפרק אלו עוברין דף מו: דאע"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי ולישנא דמתני' הכי דייק:

8 מבית טביחתה. שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד:

9 לא יביאנה במוט ובמוט'. בשני בני אדם משום דאושא מילתא ומזלזל ביו"ט ואע"ג דמפיש בהלוכא ואמרי' בפרק מפנין דף קכז. דמעוטי בהלוכא עדיף שאני הכא דכיון דמביא במוט ובמוטה מיחזי כעובדין דחול ואיכא מ"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל יו"ט אבל בריאה ששחטה לצורך יו"ט מביאה אפי' במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות וכענין שאמרו בפרק המביא כדי יין דף כט: לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא על כתפו או לפניו אבל אחרים אומרים דה"ה לבריאה ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט את הבריאות בשדה אלא בביתו וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל שאינו נוטל את עורה שלא התירו אלא בשוחט מדעתו ביו"ט שהתירו סופה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת יו"ט אבל בשוחט את המסוכנת לא והכי מוכח בירושלמי דפרקין דגרסי' התם תני אבל מביאה ע"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביאה עמו:

10 גמ' ת"ר אין הסומא יוצא במקלו. דאיכא זילותא ביו"ט לצאת דרך חול וא"ת והא תנן בפרק במה אשה דף סו. הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר וכו' סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת וגבי סומא מאי שנא י"ל דקטע שאני לפי שאינו יכול להלך אלא בסמוכות אבל סומא איפשר לו בלא מקל ולפיכך קטע שאינו יכול להלך בלא מקלות יוצא בהן בשבת וכן כתבו בתוספות:

11 ואין יוצא בכסא. פירוש דרכן היה להוציא אנשים חשובים בכסא ע"ג בני אדם שלא ידחפום בני השוק או שלא יטנפו בדרכים והוא כעין עובדין דחול וכשרבים צריכין לו לא חיישינן להכי:

12 גרסי' בגמ' אנא אפיקתיה לרב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני. כלומר ביו"ט בכסא ודקדקו ממנו בעלי התוספות ז"ל דמהא שמעינן דהיני ושילי בתוך התחום נינהו ואפ"ה אמרינן בב"ב קב. כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני ואע"ג דמסרי לכו מילי בשילי והיינו בשטרי דלאו אקניתא אבל בשטרי אקניתא דכתבינן יומא דמסירת מילי ה"ה נמי דכתיבנא דוכתא דמסירת מילי ולא דוכתא דקיימי ביה ואע"פ ששתיהם בתוך התחום:

13 מתני' בכור שנפל לבור. בכור בזמן הזה שאינו נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאיליו קדוש והשוחטו כשהוא תם שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת:

14 שנפל לבור. וירא שמא ימות שם:

15 מומחה. בקי במומין להבחין בין מום עובר למום קבוע:

16 אם יש בו מום. על כרחך רבי יהודה מוקצה אית ליה ובמום הנופל ביו"ט לא הוה שרי ליה דלאו דעתיה עליה מאיתמול וה"ק בכור בעל מום שלא הראהו מבעוד יום לחכם להתירו ונפל לבור ביו"ט ירד מומחה ויראה מום שהיה בו אתמול אי מום קבוע הוא יעלה וישחוט דמשום מוקצה ליכא דמאיתמול דעתיה עילויה דהא רואים מומין ביו"ט סבירא ליה:

17 אין זה מן המוכן. ר"ש סבירא ליה דאין רואין מומין ביו"ט דהוה ליה מתקן וכדן את הדין ומ"ה אסר לי' משום מוקצה אפי' בקרו חכם דהכי דייקא לישנא דאינו מן המוכן וה"נ מפרשים לה משום מוקצה בסוף פר' כירה דף מו: ומשום טעמא דמי יימר דמיזדקיק ליה חכם ואע"ג דהתם אמרי' מי יימר דנפל ביה מומא ואת"ל דנפיל ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום קבוע וע"כ בשיש לו מום מעיו"ט עסקינן דאי לא לא הוה שרי ליה ר"י התם לאו דוקא אלא כולהו מי יימר קא חשיב וה"ה דבמי יימר דמיזדקיק ליה חכם לחודיה סגי וכדמוכח התם:

18 גמ' במאי קא מיפלגי ברואין מומין ביו"ט קא מיפלגי. כדפרשינן במתניתין:

19 אמי וורדינאה. שהיו פניו דומין לוורד:

20 מאיתמול הוי חזי. אם קבוע אם עובר:

21 וביו"ט שיולי משייל. דראיה לחודיה היא דחשיבא כמתקן ודן את הדין אבל היתר חכם אחר שראוהו מעיו"ט כיון דהיתרו הוי מחמת ראייתו וראיה מאיתמול הוות אין כאן תקון כלל ופעמים שהיה טרוד בעיו"ט ומשראה המום אומר לו לך עכשיו ובא למחר והיה שאלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהן מום כדתנן בכורות לה. כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנין רועי כהנים אינם נאמנין וצריך להביא עדים שמאליו בא לו:

22 ההוא גברא. כהן היה:

23 דלי עיניה. נשא עיניו:

24 הוצא. גדר של קוצים:

25 הוו שערי בהך גיסא דהוצא. שעורים היו מושלכים מעבר לגדר והבכור לעבר השני:

26 ובזעיה לשפתיה. בזעא שפתו והיא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם היא ניכר:

27 את גרמת ליה. מדעתך נתת את השעורים שם שנחשדו על הבכורות מפני טורח גדול והוצאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא ג' חדשים ונותנו לכהן:

28 לא יהיה קרי ביה לא יהיה:

29 אמר מום ואמר כל מום. אי כתיב מום ולא כתב כל מום לא היה לי לאסור הגרמא אלא נתינת מום ממש אבל עכשיו אמר מום לאסור נתינת מום ממש ואמר כל מום לאסור הגרמא:

30 ואע"ג דקי"ל כר' שמעון. אמרינן בגמרא שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן כלומר שאם עבר ובקרו מבוקר ושוחטו לכתחלה ואין בו לא משום תקון ולא משום דין מאחר שלא היתה בו חזקת איסור לעולם ומיהו דוקא דיעבד אבל לכתחיל' לא מבקרינן ליה:

31 גרסי' בגמרא דף כו: בעא מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת. ומוקמינן לה כגון דהוה חזי בין השמשות ובתר הכי אידחי כגון גרוגרות שנפלו עליהם גשמים והדר איחזו כלומר שיבשו אי אמרינן דכיון דאידחי לחצי שבת אידחי לכולי יומא כי היכי דאמרי' מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא ולא איפשיטא בעיין הלכך נקיטינן דאין מוקצה לחצי שבת דבדרבנן היא ולקולא מיהו אי איתקצאי לבהש"מ ליכא ספיקא דאיתקצאי לכולי יומא:

32 וגרסי' בגמ' תו שם מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין אותו מותר כלומר גרוגרות וצמוקין שהיו מוקצין מחמת שלא נתייבשו כל שיבשו כל בה"ש אע"ג שלא ידע באותה שעה שיבשו אלא שנודע לו לאחר מכאן מותר ולא אמרי' כיון שהיה סובר בהש"מ שלא יבשו עדיין הרי הוקצו לו באותה שעה ואתקצו לכולי יומא דליתא ואמרינן נמי בגמרא דמוקצה דחזי ולא חזי דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא אינשי דלא אכלי ליה דאי אזמניה נפק ליה מתורת מוקצה ואי לא לא:

33 מתני' בהמה שמתה וכו' חלה שנטמאת. אינה ראויה לכהנים דהא באכילה אסורה ובהסקה או לתתה לכלבים אסור דאין מבערין קדשים טמאין מן העולם ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותר ואפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן של תרומה שנטמאת דגזירת הכתוב הוא שאין קדשים טמאים מתבערין ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא:

34 גמ' תרגמה זעירי. ואוקי מתני':

35 בבהמת קדשים. שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדת דבעי' העמדה והערכה א"נ אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' למ"ד פודין ביו"ט לא פרקינן לה הלכך לא חזיא:

36 הא דחולין שרי לטלטולה. דכיון דמסוכנת הויא מעיו"ט דעתיה עילויה השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל משום דבגמ' אמרי' בפלוגתייהו דר' יהודה ור"ש דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים ור' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ופלוגתייהו במסוכנת דוקא הלכך לדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק בסוף מכילתין ביו"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה אפי' בהמה מסוכנת של חולין שמתה לא יזיזנה ממקומה ואפשר שהרב אלפסי ז"ל היה גורס כמו שכתוב במקצת נוסחאות בגמ' הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל כלומר דבמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה דשריא ובבריאה אפי' ר' שמעון מודה דאסורה כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או ביו"ט אבל זו הגרסא אינה בעיקר הנוסחאות:

37 מתני' אין נמנין על הבהמה בתחלה ביו"ט. לפסוק לה דמים:

38 אבל שוחט הוא. בלא פיסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמים ובגמ' אמרי' היכי עביד כלומר הא דקתני שוחט הוא ומחלקה ביניהם היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמים ואמרינן דמביא ב' בהמות שוות מעיו"ט ומעמיד זו אצל זו ואומר זו כזו כלומר ראו שזו כזו ולמחר שמין את זאת הנותרת:

39 רבי יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד כלי וכנגד קופיץ. טבח המוכר בשר במשקל אף על פי שאסור לשקול בשר בליטרא דהיינו מעשה חול מותר הוא לשקול כנגד כלי וכנגד קופיץ סכין גדול דאיכא שינוי ואינו מעשה חול:

40 אין משגיחין. אין מעיינין: