מקור ביצה ב׳
1 בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה בְּכַזַּיִת.
2 הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה — שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.
3 גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל? אוּכְלָא דְּאִפְּרַת הוּא!
4 אֶלָּא, בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים.
5 מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? מוּקְצֶה הִיא! וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא בֵּית שַׁמַּאי לֵית לְהוּ מוּקְצֶה!
6 קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: אֲפִלּוּ מַאן דְּשָׁרֵי בְּמוּקְצֶה, בְּנוֹלָד אָסַר. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי?
7 אָמַר רַב נַחְמָן: לְעוֹלָם בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וּדְאִית לֵיהּ מוּקְצֶה — אִית לֵיהּ נוֹלָד, וּדְלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה — לֵית לֵיהּ נוֹלָד. בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי יְהוּדָה.
8 וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי? וְהָתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַגְבִּיהִין מֵעַל הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִיפִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְסַלֵּק אֶת הַטַּבְלָא כּוּלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ.
9 וְאָמַר רַב נַחְמָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן!
10 אָמַר לְךָ רַב נַחְמָן: גַּבֵּי שַׁבָּת, דִּסְתַם לַן תְּנָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים —
11 מוֹקֵים לָהּ לְבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל
12 גַּבֵּי יוֹם טוֹב, דִּסְתַם לַן תַּנָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן: אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים מִן הַקּוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב — מוֹקֵים לָהּ לְבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי יְהוּדָה.
13 מִכְּדֵי, מַאן סַתְמַיהּ לְמַתְנִיתִין — רַבִּי. מַאי שְׁנָא בְּשַׁבָּת דִּסְתַם לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמַאי שְׁנָא בְּיוֹם טוֹב דִּסְתַם לַן כְּרַבִּי יְהוּדָה?
14 אָמְרִי: שַׁבָּת דַּחֲמִירָא, וְלָא אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בַּהּ — סָתֵם לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּמֵיקֵל, יוֹם טוֹב דְּקִיל, וְאָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ — סָתֵם לַן כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּמַחְמִיר.
15 בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וּמִשּׁוּם מוּקְצֶה. אִי הָכִי, אַדְּמִפַּלְגִי בְּבֵיצָה, לִפַּלְגוּ בְּתַרְנְגוֹלֶת?
16 לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי, דִּבְנוֹלָד שְׁרֵי.
17 וְלִפְלוּגי בְּתַרְנְגוֹלֶת, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית הִלֵּל, דִּבְמוּקְצֶה אָסְרִי! וְכִי תֵּימָא כֹּחַ דְּהֶתֵּירָא עֲדִיף — וְנִפְלוֹג בְּתַרְוַיְיהוּ:
18 תַּרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, הִיא וּבֵיצָתָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל.
19 אֶלָּא, אָמַר רַבָּה: לְעוֹלָם בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת עָסְקִינַן, וּמִשּׁוּם הֲכָנָה.
20 וְקָסָבַר רַבָּה, כֹּל בֵּיצָה דְּמִתְיַלְדָא הָאִידָּנָא — מֵאֶתְמוֹל גָּמְרָה לָהּ.
21 וְרַבָּה לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֶת אֲשֶׁר יָבִיאוּ״ — חוֹל מֵכִין לְשַׁבָּת, וְחוֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב, וְאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת, וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב.
22 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, יוֹם טוֹב בְּעָלְמָא תִּשְׁתְּרֵי! גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם טוֹב אַחַר הַשַּׁבָּת. שַׁבָּת דְּעָלְמָא תִּשְׁתְּרֵי! גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁבָּת אַחַר יוֹם טוֹב.
23 וּמִי גָּזְרִינַן? וְהָא תַּנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב. וְאִם אִיתָא — לִיגְזַר מִשּׁוּם הָנָךְ דְּמִתְיַלְּדָן בְּיוֹמֵיהֶן!
24 אֲמַר לֵיהּ: בֵּיצִים גְּמוּרוֹת בִּמְעֵי אִמָּן — מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא, וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן.
25 רַב יוֹסֵף אָמַר: גְּזֵרָה מִשּׁוּם פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִין.
26 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִין טַעְמָא מַאי —
פירוש ר"ן על ביצה ב׳
1 וביצה דמתילדא בשבת וכו' לכסות בה את הכלי. פי צלוחית:
2 לסמוך בה. זוקפה כנגד חודה וסומך בה:
3 אבל כופה עליה כלי. אע"ג דהיא אינה ניטלת מטלטלין את הכלי לצרכה ולאפוקי מדר' יצחק דאמר בפרק כירה דף מג. דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואיהו מוקי לה התם בצריך למקומו:
4 ומינה דכשהתירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו שאין מחייבין אותו להניחו לאלתר בסמוך לאותו מקום שהוא צריך אלא כיון שטלטלו ברשות מוליכו לאיזה מקום שירצה ומדר' יצחק נשמע לדידן שדוחק הוא לומר דכי אוקימנא בצריך למקומו היינו דוקא כשהביצה סמוכה שם:
5 נולדה בשבת תאכל ביו"ט. דס"ל דביצה לא מיתסרא משום הכנה אלא משום דדמיא לפירות הנושרים או למשקין שזבו וכדאיתא בגמרא הלכך לא מיתסרא אלא ליומא. וא"ת ואכתי אמאי תאכל בשני דהא כיון דאסורה בראשון איתקצאי לבין השמשות של סוף אותו היום ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכל יום הבא י"ל דלא אמרי' מגו דאיתקצאי לבין השמשות אלא היכא שהאיסור מחמת אותו יום אבל היכא שהאיסור מחמת יום שעבר כי הכא לא וראיה לדבר מדאמרי' בפרק בכל מערבין דף לו. לגין טבול יום שמלאהו מחבית של מעשר טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין כלומר דטהור הוא דכשנעשה תרומה אף הלגין כבר העריב שמשו ואם אמר ערבו לי בה לא אמר כלום ומפרש רבה טעמא התם משום דבעי' סעודה הראויה מבעוד יום אלמא דלכשתחשך ראויה היא לו ואע"פ שלא היתה ראויה בין השמשות והא רבה שבת כב. בכל מילי עביד כרב ורב שם מד: כר' יהודה ס"ל דאית ליה מוקצה אלא ש"מ דלא אמרי' מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר וא"ת והא אמרינן דסוכה אסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג משום טעמא דמגו דאיתקצאי לבין השמשות של שביעי איתקצאי נמי לשמיני והא התם מחמת יום שעבר הוא איכא למימר מוקצה למצותו חמיר טפי וכי תימא והא אמרינן התם ומייתינן לה בריש פרק המביא דף ל: הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר אלמא אדרבה מוקצה למצותו קיל טפי דלא אמרינן ביה מגו דאיתקצאי אפי' מחמת אותו יום תירץ הרא"ה ז"ל דהתם שאני דכיון שהפריש ז' אתרוגים לז' ימים הרי הוא כמתנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצותו בלבד:
6 ועצים שנשרו מן הדקל וכו' מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. איכא מ"ד דדוקא בשיש בתנור עצים של היתר הא לאו הכי לא והכי מוכחי מקצת נוסחי דגרסי מוסיף ומרבה עליהם עצים מוכנים:
7 כיון דרובה היתירא נינהו הנך בטלי ובהיתר' קא מהפך. ומסתברא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערבו הא מכירן אין ביטול מועיל להן שאין ביטול מועיל לדבר שהוא ניכר לעין:
8 ואע"ג דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה דאע"ג דאיסורא בטל ברובא ה"מ היכא דאיערב ממילא אבל לערובי ולבטולי בידים אסור דהכי תנן במס' תרומות ספ"ה סאה של תרומה שנפלה לתוך תשעים ותשעה וחזרה ונפלה לתוכו סאה של חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:
9 אבל איסורא דרבנן מבטלי ליה. פי' לאו בכל איסורי דרבנן אלא בדרבנן כי האי קאמר שאינו אלא טלטול בעלמא לשון תוס' שאין לו עיקר דאורייתא ומיקלא קלי איסורא ואמסקנא סמיך ומיהו בבכורות דף כז. אמרינן דתרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב והיינו לומר שמותר לערב ולבטל אותה לכתחלה אפי' חד בתרי דהא בהדיא אמרי' התם דרמו חדא דתרומה בתרתי דחולין ומיהו דוקא בכי הא שאין לה עיקר בדאורייתא כלל דבחוצה לארץ ליכא מידי שיהא חייב בתרומה דבר תורה וקילא טפי שאינה נוהגת בכל בחוצה לארץ וכדמוכח בהאי פירקא בגמ' אבל בשאר איסורין דרבנן אין לנו:
10 כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. דוקא במינו הא שלא במינו בטיל והכי משמע בהדיא פרק הנודר מן המבושל כמו שכתבתיה שם בדף נב. בס"ד ובמינו נמי לא אמרן אלא דומיא דביצה שאינה נפסדת אם ימתין לה לערב אבל בדבר שהוא נפסד לא מחמירין עליה משום דבר שיש לו מתירין ומוכח בגמ' כאן דף ד. דכי היכי דאמר רב אשי דכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אפי' באלף לא בטיל ה"נ מחמיר ביה בספיקא אפילו בדרבנן לחומרא ומיהו בספק ספיקא בדאורייתא א"נ אפי' בדרבנן צריכא עיונא אי אזלינן ביה לקולא או לא וכתבתיו בחדושי:
11 אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. פי' בפ' בתרא דר"ה דף ל: תנן שפעם אחת נתקלקלו הלוים בשיר ביום שלשים של אלול בתמיד של בין הערבים שאמרו שיר של חול שהיו סבורין שלא יבאו העדים עוד ואח"כ באו ונתקדש ר"ה בו ביום ומתוך כך נמצא שטעו בשיר תמיד של בין הערבים שהיה להם לומר בו שיר של קדש ואמרו שיר של חול ומתוך כך התקינו שלא יהו מקבלים העדים אלא עד המנחה וכשהיו באין מהמנחה ולמעלה לא היו מקדשין החדש אלא למחר והוא היה עיקרו של ר"ה וממנו היה מונין ליוה"כ ולסוכות ויום ראשון היה חול מן הדין ולפיכך א"א להתקלקל שירו אלא שכיון שיצא רובו של יום בקדושה מתוך שהיו מצפין שמא יבאו עדים התקינו שיהיו גומרין אותו בקדושה ונמצא שכ"ז שיבואו עדים מן המנחה ולמעלה היו נוהגין ב' ימים בקדושה ודאית ולא מחמת ספק ולפיכך כ"ז שנמשך תקנה זו בכל יו"ט של ר"ה ביצה שנולדה בזה אסורה בזה לכל אותן מקומות שהן חוץ לבית הוועד שקדשו בו את החדש לפי שהיה להן לחוש שמא כך אירע בבית הוועד שבאו עדים מן המנחה ולמעלה וקדשו ב' ימים בקדושה ודאית ומשו"ה קאמר רבה דלאחר תקנת ריב"ז שהתקין משחרב בה"מ שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום משום דתו ליכא לקלקול שיר דביצה שנולדה בזה מותרת בזה דתו ליכא למיחש לקדושה אחת אלא הרי ספיקא של ר"ה כספיקא של שאר ימים טובים של גליות אם באו עדים ביום ל' או ביום ל"א:
12 הא לן והא להו. פי' דהיינו בני בבל כיון שלא נתחדש לנו שום דבר מחמת תקנתו של ריב"ז אית לן למימר דביצה אסורה דאע"ג דמדינא שריא כיון דלא מינכר לן טעמא דשריותא אסרינן לה אבל לבני א"י שנשתנה להם יו"ט של ר"ה מחמת תקנתו של ריב"ז דהא מעיקרא כי באו עדים מן המנחה ולמעלה עבדי תרי יומי ואחר תקנה לא עבדי אלא יום אחד ואית לן למימר בכל א"י דביצה מותרת דקא מינכר בה טעמא דשריותא: