פני יהושע על סוכה ט׳

1 בתוספות ד"ה סוכה ישנה כו' בירושלמי תנא צריך לחדש בה דבר כו' ובתר הכי איכא התם מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה כו' עכ"ל. לכאורה שיטת הירושלמי לא אתיא כסוגיא דשמעתין דמסקינן דב"ש דפוסל בסוכה ישנה מקרא דחג הסוכות תעשה לך וא"כ במצה לא שייך הך מילתא דב"ש כיון דליכא קרא דהא במצה לא כתיב תעשה לך וליכא למימר דטעמא דב"ש במצה משום דכתיב חג המצות לה' דאם כן קשה להיפך דילמא ב"ה נמי מודו במצה מה"ט גופא כיון דבמצה לא איצטריך לה' לדרשא באיסור הנאה כמו בסוכה א"כ נראה מזה דלשיטת הירושלמי הוי טעמא דב"ש מסברא או למצוה דרבנן בעלמא והיינו נמי דמסיק עלה דלב"ה נמי מיהא צריך לחדש בה דבר וע"כ היינו למצוה בעלמא מדרבנן דהא דלב"ה לכ"ע ליכא קרא דאפילו לפי סוגיא דשמעתין דב"ש מקרא ילפי אפ"ה לב"ה לית ליה האי דרשא כלל מדאיצטריך לאוקמיה בשמעתין קרא לדרשא אחרינא ולא מוקי לה להא מילתא גופא דצריך לחדש בה דבר אע"כ כדפרישית ואפשר שלזה בעצמו כוונו תוספות להביא כל לשון הירושלמי כאן דלא תיקשי אשמעתין דלא מוקי לקרא אליביה דב"ה לענין שצריך לחדש דבר וע"ז כתבו דבלא"ה תלמודא דידן לא ס"ל האי דירושלמי במאי דאמר התם מצה פלוגתא דב"ש וב"ה וא"כ ע"כ דהירושלמי סובר דעיקר פלוגתייהו מסברא למצוה דרבנן ומש"ה קתני עלה צריך לחדש בה דבר משא"כ לסוגיא דשמעתין דמדאורייתא פליגי לא שייך לומר דצריך לחדש בה דבר לב"ה כנ"ל לכאורה אלא דכיון דכל הפוסקים כתבו בפשיטות דצריך לחדש בה דבר כדברי הירושלמי ע"כ סברי דתלמודא דידן לא פליג אדירושלמי דלשיטת הירושלמי נמי מדאורייתא פליגי ולענין מצה אפשר דילפינן חמשה עשר מחג הסוכות. מיהו לענין הא דצריך לחדש דבר מסקינן בירושלמי מסברא דאפילו ב"ה מודו דמדרבנן צריך לחדש דבר א"כ לא אשכחן דתלמודא דידן פליג אירושלמי ומש"ה קי"ל הכי להלכה כנ"ל ודו"ק:

2 בד"ה ואם עשאה לשם חג אפילו לב"ה נ"מ שאין צריך לחדש כו' ואפילו לא נ"מ כו' עכ"ל. נראה שהוצרכו לכך משום דלא פסיקא להו כ"כ דסוגיא דשמעתין ס"ל הא דצריך לחדש והיינו כדפרישית בסמוך דאפשר דהירושלמי לשיטתו דבסברא פליגי משא"כ לתלמודא דידן דבקרא פליגי ועוד נראה דלא פסיקא להו הא מלתא גופא דאפשר דלמ"ד צריך לחדש בה דבר היינו אפילו אם עשאה לשם חג מתחלת השנה אפ"ה צריך לחדש בה דבר סמוך ליום שלשים שחל עליו חיוב עשיית הסוכה כנ"ל:

3 בגמרא מאי טעמא דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' כו' ופירש"י דיליף מדכתיב סוכות לה' היינו לשם מצות המלך. ואף על גב דמלישנא דגמ' משמע לכאורה דמחג הסוכות הוא דילפינן סוכה העשויה לשם חג וכדמסקינן נמי בסמוך דטעמא דב"ש מאידך קרא דחג הסוכות תעשה לך אע"ג דלא כתיב לה' מ"מ נראה דפירש"י מוכרח דמקשה הש"ס בפשיטות ההיא מיבעי ליה לכדרב ששת ומייתי מלתא דר"י בן בתירא דקאמר להדיא מה חג לה' אף סוכה לה' אלמא דעיקר ילפותא מלה' דמיותר לחד מהנך דרשות אבל מחג הסוכות לחוד לא שמעינן מידי דאורחא דקרא הוא כדכתיב בדוכתי טובא חג המצות חג השבועות וחג הסוכות והיינו דמקשה הש"ס נמי בסמוך וב"ש נמי מיבעי ליה להכי והיינו ע"כ משום דפסיקא לתלמודא דלכ"ע עצי סוכה אסירי בהנאה מדאורייתא ואכתי מאי קושיא דלמא לב"ש תרתי שמעת מיניה חד מחג הסוכות וחד מלה' אע"כ דמחג הסוכות לא שמעינן שום דרשא אלא מלה' ואע"ג דריב"ב קאמר להדיא מה חג לה' אלמא דמחג יליף לאו משום דחג מיותר אלא כיון דלה' מיותר ע"כ היינו למסמך לה' לחג להאי הקישא וכמו שאבאר עוד בסמוך. ולפ"ז הא דמסקינן נמי בסמוך דטעמא דב"ש מחג הסוכות תעשה לך נמי לאו מיתורא דחג דרשינן אלא מיתורא דתעשה וכמו שמפרש רש"י בסמוך סרס המקרא ודרשהו ובזה נתיישב ג"כ הא דמסקינן לב"ה איצטריך חג הסוכות תעשה לך לעושין סוכה בחש"מ ואכתי ליכתוב סוכות תעשה לך שבעת ימים חג למה לי אע"כ דחג אורחא דקרא הוא כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל:

4 אלא דלכאורה מלשון התוספת לא משמע כן מדכתבו בד"ה מה חגיגה לה' דאי לאו דרשא דחג הסוכות אלא מלה' לחוד הוי מוקמינן לה שפיר לענין סוכה לשם חג דהיינו לשם מצות המלך אלא משום הקישא דחגיגה דרשינן הכי וא"כ משמע לכאורה דחג הסוכות הוי דרשא גמורה להקישא דסוכה לחגיגה דלא אמרינן אורחא דקרא הוא אלא דאכתי לא הוי ידעינן למאי אקשיה רחמנא דע"כ לאו לכל מילי אקשיה רחמנא סוכה לחגיגה כדאיתא לקמן אי מה חגיגה בעלי חיים אף סוכה בע"ח ועיין שם בתוספות ובחידושינו משום הכי איצטריך נמי למיכתב לה' למימרא דהקישא היינו לענין לה' לחוד וא"כ למאי דפרישית בשיטת רש"י אכתי תיקשה דלמא לה' היינו לסוכה לשם מצות המלך ואי משום דכתיב נמי חג הסוכות הא אמרינן דאורתא דקרא הוי אע"כ דהתוס' לא משמע להו לפרש כפירש"י. מיהו למאי דפרישית בסמוך דשיטת רש"י מוכרחת מסוגיא דשמעתין ע"כ צ"ל דלהתוספות נמי הכי הוא דחג הסוכות אורחא דקרא הוא אלא מדכתב רחמנא לה' בהאי קרא דחג הסוכות דוקא אלמא דלה' אהקישא דחגיגה קאי כן נראה לי ועדיין שיטת התוספות צ"ע ודו"ק:

5 בתוספות בד"ה מניין לעצי סוכה וכו' משמע דאסורין מדאורייתא כו' וי"ל דהא דאסור מדאורייתא כו' אבל משנפלו כו' עכ"ל. ואע"ג דמדמי ליה לחגיגה אפ"ה בקרבנות גופא קיי"ל דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה. ועוד דכיון דקדשים שייך בהו קדושת הגוף משעה שהוקדשו תו לא פקעי קדושתן משא"כ בסוכה לא שייך לומר כן. ועיין בט"ז או"ח סימן תרל"ח. ובעיקר דברי התוספות בכל זה הדיבור כבר הארכתי בפרק המביא ובפרק כירה ע"ש:

6 בגמרא ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב וכו' אלמא דבעינן טווייה לשמה ה"נ נבעי סוכה לשמה. כבר האריכו כל המפרשים בזה במאי דקשיא להו סוגיא דהכא אסוגיא דפרק התכלת דמוקי התם לדשמואל כתנאי עיין באריכות בלשון הר"ן ז"ל בפרק השולח לענין עיבוד הס"ת לשמה דף מ"ה שלא עלתה לו הסוגיא כהוגן:

7 אמנם לפע"ד נראה דהא דמקשה הכא בשמעתין מדרב ושמואל דבעינן בציצית לשמה היינו למאי דלא אסיק אדעתיה הך דרשא דגדילים תעשה לך לשם חובך א"כ ע"כ הוי סבר המקשה דהא דרב ושמואל בציצית לאו מקרא ילפי להו אלא מסברא דפשיטא להו טובא דבכל המצות דשייכי בהו עשייה בעינן שיהא עשייה לשמה. אלא דלרב עשייה דציצית היינו בתלייתן בבגד ולשמואל כוליה מילתא דציצית בעינן לשמה משעת טווייה. וא"כ לפ"ז מקשי הכא שפיר אדב"ה דנהי דלית להו הך דרשא דחג הסוכות תעשה לך דבעינן סוכה לשם חג משום דמפקי להאי קרא לדרשא אחריתי אפ"ה אכתי קשיא אדב"ה דמכשרו סוכה ישנה אע"ג דלא נעשית לשמה ומ"ש מציצית ומכל המצות דפשיטא להו לרב ושמואל מסברא דבעינן לשמה:

8 וע"ז משני הש"ס שפיר בשמעתין דרב ושמואל לאו מסברא פשיטא להו בציצית דבעינן לשמה אלא מדרשא דקרא ילפי להו מדכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך. לפ"ז תו לא קשיא אדב"ה דמכשרו בסוכה ישנה כיון דבסוכה ליכא קרא כמו בציצית וסוכה מציצית ודאי לא מצינא למילף בבנין אב דודאי איכא למיפרך טובא דסוכה אינו נוהג אלא מזמן לזמן משא"כ בציצית שנוהג בכל הזמן וציצית לגבי סוכה הוי תדיר:

9 נמצא דכל זה לא שייך אלא בסוגיא דשמעתין דאיירי לענין סוכה משא"כ בסוגיא דמנחות שפיר מסיק הש"ס דפלוגתא דרב ושמואל אתיא כתנאי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דאיירי לענין תפילין ורשב"ג דמצריך עיבוד לשמה ברצועות דתפילין והיינו משום דסבירא ליה כדשמואל דבציצית בעינן אפילו טוויה לשמה אע"ג דציצית אינן אלא תשמישי מצוה בעלמא אפ"ה בעינן כוליה מילתא לשמה. ומכל שכן בתפילין שהם תשמישי קדושה אפילו הרצועות שבהם כמ"ש התוספות שם דשינין של תפילין הל"מ אם כן כ"ש דבעינן כולה מילתא לשמה אפילו העיבוד. אבל לרבנן דרשב"ג דלא מצרכו עיבוד ברצועות לשמן היינו משום דסבירא להו כרב דבציצית גופייהו דכתיב בהו גדילים תעשה לך לשם חובך אפ"ה לא מצריך רב טווייה לשמה אלא בשעת תלייתן בבגד ממילא דה"ה בתפילין דלא בעינן עיבוד רצועות לשמן אלא במה שעושה השינין של תפילין לשמן סגי כנ"ל נכון בישוב הסוגיא דהכא אדמנחות דלא קשיין אהדדי ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:

10 בפרש"י בד"ה אלמא לא גרסינן כו' דמאן דגריס אלמא משמע כו' דלא מותיב אלא מדשמואל ולאו מילתא היא דרב נמי עשייה לשמה בעי עכ"ל. וכבר היה נראה בעיני ליישב הגירסא דגרסינן אלמא ועיקר הקושיא היינו מדשמואל משום דלרב נהי דבעי עשייה לשמה אפילו הכי לא פסיקא ליה להקשות אדב"ה דמכשרו סוכה ישנה אדרב דאפשר דב"ה נמי מודו דצריך לחדש בה דבר אפילו מדאורייתא כמ"ש התוספות בשמעתין בשם הירושלמי וכדפרישית. משא"כ מדשמואל מקשו שפיר טובא כיון דכולה מילתא בעינן לשמה בציצית אם כן בסוכה נמי אית לן למימר דלא מהני מה שמחדש בה דבר אלא צריך שיעשה כל הסוכה לשמה. נמצא דלפ"ז שפיר גרסינן אלמא כיון דעיקר הקושיא מדשמואל אלא דמ"מ אתא שפיר נמי הא דקאמר בשמעתין דב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב משמע דמקשו נמי מדרב והיינו כדפרישית דלקושטא דמילתא משמע משקלא וטריא דשמעתין דהא דאמרינן דלב"ה צריך לחדש בה דבר לאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן כמ"ש הר"ן ז"ל כנ"ל ודו"ק:

11 בתוספות בד"ה האי מיבעי ליה למעוטי גזולה תימא ת"ל משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה דמה"ט פסלינן אתרוג הגזול בי"ט שני כו' עכ"ל. ונראה דהתוספות מפרשים גם כן סוגיא דשמעתין בין לרב ובין לשמואל דאי כגירסת הספרים דגרסי אלמא ומפרשי דשקלי וטריא דגמרא אינו אלא אליבא דשמואל אם כן לא א"ש מאי שכתבו התוספות דאתרוג הגזול פסול ביום טוב שני ולקמן בפרק לולב הגזול אמרינן משמיה דשמואל דאתרוג הגזול כשר ביום טוב שני:

12 מיהו בלא"ה מצינן למימר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן בפרק לולב הגזול דדוקא בי"ט שני שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למצוה הבאה בעבירה אבל מדאורייתא מודה דפסלינן משום מצוה הבאה בעבירה ועיין מה שכתבתי לקמן ריש פרק לולב הגזול פי' אחר במימרא דשמואל. דלפי זה לא שייך קושיית התוספות כלל אליבא דשמואל. ומתוך כך יתיישב ג"כ קושיא השניה של תוספות ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דלרב מצינן למימר דב"ה דמכשרו בסוכה ישנה אפ"ה צריך לחדש בה דבר מן התורה א"כ לפ"ז אפשר דטעמא דב"ה משום דכתיב חג הסוכות תעשה לך לשם חובך ולא למעוטי גזולה א"כ א"ש טובא ודוק היטב. ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס' בכל זה הדיבור כתבתי בחידושי בבא קמא ע"ש:

13 במשנה העושה סוכתו תחת אילן כאילו עשאה בתוך הבית ופירש"י ופסולה כדתני בברייתא בגמרא עכ"ל. ונראה מלשונו דטעם פסול סוכה שתחת האילן היינו מקרא דבסוכות תשבו כדדריש בברייתא וכן מבואר ג"כ להדיא מלשון רש"י ז"ל בסמוך בד"ה ל"ל למתני כו' כמו שאבאר וכן מבואר ג"כ להדיא בלשון הטור בסימן תרכ"ו ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן במשנה הסמוכה בלשון התוספות דהך דרשא דבסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת האילן לאו דרשא גמורה היא לשיטת ריב"א וראב"ן שהביא הרא"ש ז"ל אלא מסברא ידעינן לה ואגב גררא דסוכה שתחת סוכה מייתי ליה להך דרשא. ולענ"ד אי אפשר לומר כן שהרי הטור פוסק כשיטת ריב"א וראב"ן ואפ"ה כתב דילפינן מקרא דבסוכות תשבו ומכ"ש לפי מה שאבאר לקמן דרש"י נמי קאי בהך שיטתיה דריב"א דכתב ג"כ דיליף לה מקרא אלא דבאמת יש לדקדק האיך אפשר לומר דפסול סוכה שתחת אילן או בית ילפינן מקרא דבסוכות תשבו כמו סוכה שתחת סוכה א"כ מ"ש בסוכה שתחת סוכה פליגי אמוראי לקמן כמה יהא בין סוכה לסוכה ואילו בסוכה שתחת אילן או בית משמע דבכל ענין פסולה וכמ"ש מהרש"א ז"ל. אלא לענ"ד לא קשה מידי דדוקא בסוכה שתחת סוכה כשירה שייך לאפלוגי ולמימר דבעינן שיעורא בין סכך לסכך דבציר מהכי לא מיקרי סוכה שתחת סוכה אלא חדא סככה היא כמו שפירש"י להדיא לקמן בד"ה וכמה יהא משא"כ בסוכה שתחת אילן או בית אם נאמר דחד סככא היא כ"ש דפסולה שהרי סיכך בדבר הפסול אלא אי לאו דרשא דבסוכות תשבו הו"א דסוכה שתחת אילן או בית לאו חד סככה היא כיון שהן קבועין ועומדין וסד"א דכשרה להכי איצטריך קרא דבסוכות תשבו דפשטא דקרא משמע דקפיד קרא שישב בצל סוכה כשירה אחת בלבד ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דלשיטת ריב"א וראב"ן למה לי קרא מסברא ידעינן ליה מבואר בסמוך ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בלשון הברייתא:

14 בגמרא אמר רבא לא שנו אלא באילן שצילתו מרובה וכו' ממאי מדקתני כאילו עשאה בתוך הבית ליתני פסולה וכו' ופירש"י מההוא קרא דנפקא לן תוך הבית נפקא לן תחת האילן ולמה ליה למתלי האי בהך ולכאורה שפת יתר הוא דהא בלא"ה דייק שפיר מדלא נקט סתם פסולה כדמשמע בלשון הגמרא. ונראה לענ"ד דקשיא ליה לרש"י דלכאורה האי לישנא דכאילו בתוך הבית משמע טפי לאידך גיסא דעיקר דינא דמתניתין דעושה סוכתו תחת האילן אע"ג דזימנין שחמתה מרובה מצילתה אפ"ה פסולה כאילו עשאה בתוך הבית שצלתה מרובה מחמתה והטעם משום דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדמקשה בגמ' אלא דבאמת א"א לומר כן כיון דמחד קרא ילפינן אילן ובית א"כ ע"כ דבאילן איירי שצלתה מרובה מחמתה דומיא דבית וסוכה שתחת סוכה אע"כ דהאי כאילו עשאה בתוך הבית להתירא איצטריך דדוקא דומיא דבית פסולה אבל בחמתו מרובה לא שייך למיתני פסולה דהא אית ליה תקנתא בחבטן להכשירו לכתחלה וכל היכא דאית ליה תקנתא לא שייך למיתני פסולה כדאיתא בריש מכילתין כנ"ל נכון ודו"ק:

15 שם בתוס' בד"ה הא קמצטרף סכך פסול כו' ואם הסוכה שתחת האילן מסוככת גרועה כראוי שצילתה מרובה מחמתה לא מסתבר שתפסל משום צירוף כו' עכ"ל. נראה מבואר מלשונם דדוקא לענין אם האילן חמתו מרובה מצילתו שאין טעם ליפסול הסוכה אלא משום צירוף ע"ז כתבו דמסוכה צילתה מרובה בלא אילן לא מסתבר שתפסל. משא"כ כשהאילן צילתו מרובה מחמתו מודו התוס' דאפילו מסוכה לחוד צילתה מרובה בלא אילן אפילו הכי פסולה מגזרת הכתוב דכתיב בסוכות תשבו ודרשינן ולא בסוכה תחת אילן והיינו משום דסתם אילן צילתו מרובה והסוכה שתחתיו כמאן דליתא דמי דבלא"ה איכא צל מחמת אילן. ואף לפמ"ש התוס' לקמן בד"ה פירס עליה סדין דכל היכא שהסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא הסדין אין הסדין פוסלתה משמע דאף ע"ג דהסדין לחוד צילתה מרובה מחמתה אפ"ה אינה פוסלת הסוכה מ"מ נראה דלא דמי כלל דפסול הסדין לאו ממיעוטא דבסוכות תשבו ממעטינן לה אלא משום דהוי ליה מסוכך בדבר המקבל טומאה דממעטינן ליה מדרשא דמגרנך ומיקבך משו"ה סברי התוס' דכל היכא שהסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא הסדין שוב אין הסדין פוסלתה משום דלא מיקרי מסוכך בדבר המקבל טומאה דאין שם סכך עליה כלל אדרבא סדין בטל לגבי סוכה משא"כ באילן שהוא דבר קבוע ולא בטיל אגב סוכה והאילן גופיה עומד לצל דהא מה"ט ממעטינן ליה מקרא דבסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת אילן ואילן גופיה סוכה מיקרי כמו שפירש"י ז"ל בריש מכילתין שעל שם הצל מיקרי סוכה וכדמשמע בריש מכילתין א"כ לפ"ז כשהאילן צילתו מרובה פוסל הסוכה שתחתיו אפילו בסוכה שצילתה מרובה בלא אילן דאכתי סוכה תחת אילן מקרי וכדפרישית כנ"ל ברור דבה"ט גופא כתב הטור דלא שנא סוכה קודמת לאילן או אילן קודמת לסוכה:

16 ומעתה לפ"ז אין מקום למה שהקשה מהרש"א ז"ל לקמן בלשון התוספות בד"ה פירס עליה סדין על מה שכתבו התוספות כאן והא דלא משני כגון דבלאו פסול צילתה מרובה והקשה ותיפוק ליה דלא מצי לאוקמי בהכי דא"כ אפילו באילן שצילתו מרובה מחמתו לא פסול ולמאי דפרישית א"ש דכל דיבור התוס' לקמן אינו אלא בסדין וכיוצא בו משא"כ באילן וכדפרישית כן נ"ל נכון ודוק היטב:

17 בא"ד והא דלא משני כגון דבלאו פסול כו' עכ"ל. ועיין בל' הרא"ש ז"ל שכתב בשם הריב"א וראבי"ה דאפילו כשהסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא האילן והאילן חמתו מרובה אפ"ה פסולה משום דמצטרף סכך פסול וכ"כ המרדכי בשם הר"ש מקוצי וכן הטור וש"ע. ולכאורה יש לתמוה על סברא הפוכה דמאי דפשיטא לכל הנך רבוותא לאיסורא האיך כתבו התוס' על זה דמאי למימרא להיתרא ולמאי דפרישית בסמוך א"ש שהתוספות מדקדקין כן מדברי רבא עצמו דע"כ פשיטא ליה שאין שום סברא לאסור בכה"ג דאלת"ה אלא שיש שום סברא לאסור א"כ אכתי מאי דייק רבא מדקתני כאילו עשאה בתוך הבית דהא אדרבא מהאי דיוקא מצינו למימר איפכא דבכל ענין בא לפסול באילן כמו בבית אלא ע"כ שאין שום סברא לומר כן והיינו כמו שכתבתי בשיטת רש"י דכיון דאילן ובית מחד קרא נפקא ממילא שאין לנו לאסור באילן אלא דומיא דבית דוקא מה שאין כן כשהסוכה צילתה מרובה כדינה ואילן חמתו מרובה פשיטא דכשר דמוקמינן דרשא דקרא בדדמי כנ"ל נכון בכוונת התוספות:

18 ומיהו בלא"ה נ"ל ברור דהתוס' דהכא לא נחתו כלל לסברת הרא"ש והר"ן ז"ל שכתבו בטעם שיטת האוסרים דכיון שהצל אילן מכוון כנגד צל הסוכה הוי ליה צל הסוכה כמו שאינה ואם התוס' באו לדחות סברא זו א"כ מאי ראיה מייתי מהך דהמקרה סוכתו בשפודין וכו' דהא התם אין צל הפסול מכוון כנגד צל הכשר ומש"ה מכשרינן אם יש ריוח ביניהן כמותן משא"כ כשהצל הפסול מכוון דלמא לעולם אימא לך דפסול אלא ע"כ דהתוס' לא משמע להו סברא זה כלל אלא מה שהוצרכו להביא ראיה לדחות סברת האוסרים היינו כי היכי דלא נימא דטעם האוסרין היינו מהאי דרשא דקרא גופיה דכתיב בסוכות תשבו דקפיד קרא שכל הצל צריך שיהא מסוכה אחת כשירה בלבד ולא תחת צל סוכה ודבר אחר ונהי דבסוכה תחת סוכה ממין הכשר בעינן שיעורא בין סוכה לסוכה ובעינן נמי שכל אחת מהם יהא צלתה מרובה מחמתה היינו משום דבלא"ה לא מקרי סוכה ודבר אחר אלא לעולם אותה שאין השם סוכה גמורה עליה בטילה היא לגבי אידך שהיא סוכה גמורה משא"כ בסוכה שתחת אילן ובית בכל ענין יש לפסול משום סוכה ודבר אחר דאילן ובית לא בטילין לגבי סוכה כדפי'. ולפ"ז לאפוקי מסברא זו ולדחותה שפיר מביאין תוס' ראיה מהך דהמקרה סוכתו כו' ומהך דהוצין יורדין וכו' דמוכח דלא קפדינן אצל סוכה ודבר אחר אפילו בסכך פסול לגמרי ואילו כל שהצל הכשר לחוד מרובה על חמתו כשר כנ"ל ברור ומוכרח בכוונת התוס' ובזה נתיישב מה שהקשה מהרש"א ז"ל על ל' התוס' דהכא בלשון התוס' בד"ה פירס עליה סדין והתמיה על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בזה שאם סברת התוס' כאן לדחות סברת ריב"א לא הוי מייתי ראיה לסתור מהך דמקרה סוכתו בשפודין כדפרישית ודו"ק. ועוד היה נראה לי לפרש כוונת התוס' בדרך אחר דודאי פשיטא להו טובא שאין שום סברא כלל לפסול מדאורייתא בסוכה שתחת אילן כשאילן חמתו מרובה מצילתו וסוכה שתחתיה צילתה מרובה בלא האילן דמה"ת לפסול אלא מה שהוצרכו להביא ראיה היינו כי היכי דלא נימא דנהי דכשר מדאורייתא אפ"ה יש לפסול מדרבנן דזימנין שלא יהא תחתונה צילתה מרובה אלא על ידי הצטרפות האילן וכיון דלא מינכר מלתא סד"א דגזרינן מש"ה מייתי ראיה מהך דהמקרה סוכתו כו' ומהך דהוצין יורדין דלא גזרינן ובזה מיושב היטב לשון התוס' שכתבו משום דא"כ מאי למימרא דהשתא נמי דמשני כשחבטן פריך מאי למימרא. ולכאורה מה ענין זה לזה דהתם שפיר מקשה מאי למימרא דהא שמעינן ליה ממתניתין דהדלה עליה את הגפן כדמקשה הגמרא להדיא בסמוך משא"כ בסברא זו ולפי מה דפירשתי א"ש דהך סברא גופא שאין לגזור בסוכה שצילתה מרובה בלא אילן אטו צלתה מרובה ע"י אילן נמי שייך להקשות מאי למימרא דשמעינן לה מהך מתניתין גופא דהדלה עליה את הגפן ומהך דקורה וכו' כנ"ל ודו"ק:

19 בא"ד וכה"ג הוי מצי לאשכוחי שתיהן פסולות כו' עכ"ל. כתב מהרש"א ז"ל שדברי התוס' בזה אינן נמשכים לדבריהם הקודמים שהרי אם נפרש דמצטרף סכך פסול אפילו בתחתונה צילתה מרובה כ"ש דמצי לאשכוחי שתיהן פסולות בכה"ג כו' ע"ש בדבריו שנדחק בפי' התוס':

20 אמנם לענ"ד נראה שאין דברי מהרש"א ז"ל מוכרחים ואין צורך לדחוק בדברי התוספות אלא דכוונת התוספות בזה היינו משום דודאי לפי פשט לשון הגמרא משמע עיקר מימרא דרבי ירמיה אסוכה תחת סוכה קאי ובהא קאמר דזימנין שתחתונה פסולה משום סוכה תחת סוכה והיינו היכא שהעליונה סוכה גמורה וזימנין שהתחתונה כשירה ולא מיפסיל משום סוכה תחת סוכה כגון היכא דהעליונה לאו סוכה גמורה היא. וא"כ לפי זה לפי שיטת הסוברים שמפרשים מילתא דרבי ירמיה דאיירי שהתחתונה צילתה מרובה מחמת עצמה ולא בצירוף העליונה אלא דאפ"ה סברי הנך פוסקים דאפ"ה מיפסלה התחתונה משום צירוף סכך פסול וא"כ ודאי לא מצי לאשכוחי בכה"ג שתיהן פסולות כיון דבענין זה לא מיפסלא התחתונה משום סוכה שתחת סוכה אלא משום צירוף סכך פסול וא"כ לא הוי כלל מענין מימרא דרבי ירמיה דקאי אברייתא דאיירי בפסול סוכה תחת סוכה. משא"כ לפי דברי התוספות הקודמים שכתבו לקושטא דמילתא איירי ר' ירמיה כשתחתונה אין צילתה מרובה אלא ע"י צירוף עליונה ואם כן לפ"ז כתבו שפיר דבכה"ג מצי לאשכוחי שתיהן פסולות. כנ"ל ברור בכוונת התוספות ודו"ק:

21 בא"ד ר"ת מפרש כו' שקשה לו הא דאמרינן כו' שדחק בקונטרס לפרש כו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ליישב פי' רש"י ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בשמעתין בכוונת פי' רש"י. מיהו בלא"ה פירש"י מוכרח לפי גירסתו כגירסת הספרים שלנו דגרסינן מהו דתימא ליגזור דילמא מיצטרף סכך פסול ולפי' ר"ת לא שייך האי גירסא כנ"ל:

22 בגמרא ת"ר בסוכות תשבו כו' אמר רב נחמן ב"י בסוכת כתיב וכתבו התוס' אפילו למ"ד יש אם למקרא מודה דלא לחנם נכתב המסורת עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק כיון דבאמת אפילו לפי המסורת לא כתיב אלא תרי זימני בסוכת ובשלישי כתיב בסוכות וא"כ אין כאן אלא תרי מיעוטי ומנ"ל לתנא דברייתא למעט תלת והיינו סוכה תחת סוכה וסוכה תחת אילן וסוכה תחת בית. והנראה בזה דסוכה תחת אילן וסוכה תחת בית אע"ג דקתני להו תנא דברייתא בתרתי אפ"ה מחד קרא נפקא כדמשמע לעיל בל' משנתינו וכפי' רש"י במשנה ובל' הגמרא בד"ה ל"ל למיתני וכדפרישית לעיל בטוב טעם. וא"כ לפ"ז לא אצטריך אלא תרי מיעוטי חדא לאתויי סוכה שתחת סוכה ממש דמיסתבר טפי למעט מלישנא דקרא דכתיב בסוכת דמשמע חדא סוכה ולא תרתי כדאמרי' בעלמא דמילתא דכוותיה קא ממעט והיינו דפליגי בהו אמוראי בסמוך דבעינן שיעור חשוב בין סוכה לסוכה ומאידך קרא דכתיב נמי בסוכת ממעטינן סוכה שתחת אילן ותחת בית בחדא דלא בעינן שיעור הפסק כלל בין א' לחבירו דבכל ענין פסול כנ"ל נכון: