פני יהושע על סוכה י״ב

1 אי מה חגיגה בעלי חיים אף סוכה נמי בעלי חיים לכאורה משמע דמקשה דניבעי בסוכה דוקא שיהא ב"ח וזה לא יתכן דהא כי היכי דאתי לן שפיר אליבא דר"א דאמר סוכה דמדבר ענני כבוד היו דמשו"ה בעינן סוכה דומיא דהתם שהיה דבר שאין מקבל טומאה וגדולו מן הארץ א"כ כ"ש דלר"ע דאמר סוכות ממש עשו להן משמע דעיקר סוכה היינו כאותן סוכות שהיו להן במדבר דהנך סוכות וודאי לאו מב"ח הוי אלא הא דאיצטריך רבי יוחנן להקישא דחגיגה היינו משום דמסוכות דמדבר לא מצינו למעט דבר המקבל טומאה דאדרבא אותן הסוכות משמע שהיו אהלים כדכתיב והמה נצבים פתח אהליהם וא"כ דבר המקבל טומאה הוי משו"ה איצטריך ר"י לאתוי מהך הקישא דבעינן נמי דומיא דחגיגה לענין דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה דקי"ל אין היקש למחצה. ולפ"ז נראה דהא דמקשה אי מה חגיגה ב"ח בלשון בתמיה קאמר דכיון שאין דרך לעשות סוכה מב"ח ולא הוי נמי דומיא דסוכות שעשו להן במדבר א"כ לא שייך האי הקישא להך מילתא דעשיית הסכך שיהיה ממין החגיגה אלא עיקר הקישא דחגיגה לענין איסור הנאה אתי כנ"ל וכה"ג משמע כוונת התוס' מה שכתבו דלעיל לא שייך לאקשויי הכי והיינו מה"ט גופא דלא שייך הקישא לענין עשיית הסוכה אלא לענין איסורא אלא למאי דפרישית אדרבא הוא סברת המקשה בשמעתין ודו"ק:

2 בתוספות בד"ה אמר רבי זירא הא מילתא הוי כו' תימא דבפ"ק דר"ה כו' אלמא מודה ר"ז דבפסולת גורן ויקב הכתוב איירי כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא בפ"ק דר"ה פירש"י דהא דמקשה ר"ח התם ומי מצית אמרת דעיקר הקושיא דהאי אסיף דכתיב בקרא דחג האסיף בצאת השנה לאו יתורא הוא למדרש מיניה לענין תבואה דבתר שליש אזלינן אלא דהאי חג האסיף הוי כאילו כתיב וחג הסוכות בצאת השנה באספך מעשיך. וא"כ לפ"ז שפיר מסיק ר"ז התם דאתי ר"ח שדא ביה נרגא דנהי דקאמר ר"ז בשמעתין דהאי באספך מגרנך ומיקבך לאו למיעוטי דבר המקבל טומאה אתי כיון דאשכחן מיהא דיקב מקבל טומאה ביין קרוש מ"מ עיקר קרא דבאספך מגרנך ומיקבך שפיר איצטריך למילף דמסכך בדבר הגדל מן הארץ ואיצטריך נמי למעוטי שאין מסכך במחובר דהכי משמע קרא באספך מגרנך ומיקבך ולא קודם אסיפה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר התם דשדא ביה נרגא כיון דעיקר קרא לענין סכך איירי כפירש"י שם ולא שייך למדרש מיניה לענין מעשר דתליא בהבאת שליש כנ"ל ויש ליישב קושיית התוס' ואפשר לפרש כן תירוצם אע"פ שקיצרו במובן ודו"ק:

3 במשנה חבילי קש וחבילי עצים כו' אין מסככין בהן. ומסקינן בגמרא דהאי אין מסככין בהן היינו משום גזירת אוצר מדרבנן ואידך מתניתין דהחוטט בגדיש דקתני אינה סוכה היינו דפסולה מדאורייתא משום תולמ"ה ויש לדקדק דלפ"ז איפכא הו"ל למיתני ברישא האי דהחוטט בגדיש דפסולה מדאורייתא ובתר הכי הו"ל למיתני האי דחבילי עצים שאינה אלא מדרבנן משום גזירת אוצר דהיינו האי דהחוטט בגדיש ובכה"ג שייך למיתני טפי דהוי לא זו אף זו כסוגית הש"ס בכל דוכתא דבשלמא לפי' הריטב"א שאבאר בסמוך דדוקא בחבילי קש שייך גזירת אוצר משא"כ בחוטט בגדיש לא שייך הך גזירה ומש"ה אם נענע כשר כדמשמע לכאורה נמי פירש"י א"כ א"ש דתנא חומרי חומרי נקיט דהאי דחבילי קש חמירי טפי והוי מלתא דפסיקא דלעולם אין מסככין בהן משא"כ בחוטט בגדיש לא פסיקא ליה כיון דאם נענע כשר משא"כ לשאר הפוסקים שלא חלקו בכך קשה ואפשר דאפ"ה לא שייך למיתני ברישא האי דחוטט בגדיש דאכתי הוי מלתא דלא פסיקא שהרי אם היה שם חלל טפח במשך שבעה כשר כדאמר ר"ה לקמן משא"כ האי דחבילי קש לעולם אין מסככין בהן כנ"ל ועיין בסמוך:

4 בגמרא אמר רבי יעקב שמעית מיניה דר"י תרתי כו' ולא ידענא הי מינייהו. ולכאורה יש לתמוה מאי מספקא ליה לרבי יעקב דהא לכאורה מלתא דפשיטא היא דמתניתין דהכא אינה אלא משום גזירת אוצר כדמשמע פשטא דלישנא דקתני חבילי קש וחבילי עצים אין מסככין בהן משמע דאיירי שהחבילין היו מונחים במקום אחר ועכשיו רוצה להניחם כאן לשם סכך דלשון דמסככין בכ"מ דהיינו מעשה הסיכוך משא"כ בהחוטט בגדיש דלקמן פשטא דלישנא משמע שהחטיטה בעצמה הוא מעשה הסיכוך ואם כן פשיטא דפסולה מדאורייתא:

5 אמנם למאי דפרישית בסמוך יש ליישב היינו משום דקשיא ליה לרבי גופא על סידור לשון המשנה דאי ס"ד דהאי דחוטט בגדיש מדאורייתא וחבילי עצים מדרבנן איפכא הו"ל למיתני משו"ה משמע ליה דאפשר דהאי דחבילי קש היינו מדאורייתא והא דקתני אין מסככין בהן היינו דאפי' התיר אוגדן אפ"ה אין מסככין בהן אפילו מדאורייתא דהו"ל תלמ"ה שקודם שהתיר הוי סכך פסול דודאי הא דתני סיפא וכולן שהתירן כשירות היינו שהתיר אוגדן קודם שהניחן לשם סכך כמ"ש המרדכי בשם ר"ת ועיין בטור ובשו"ע וכיון דהוי פסולא מדאורייתא מש"ה קתני לה ברישא אבל האי דחוטט בגדיש אפשר דהיינו מדרבנן וגם כגון שנענע קמ"ל דלא מהני והיינו גזירת אוצר כנ"ל:

6 שם אמר רב אשי אטו חבילי קש כו' לכאורה משמע מפשטא דסוגיא דלמסקנא דמלתא נמי הכי הוא דבין בחבילי קש ובין בחוטט בגדיש שייך גזירת אוצר. אלא דלפ"ז יש לדקדק א"כ מאי האי דקאמר רבי יעקב ולא ידענא הי מינייהו ומאי נפקא לן בהאי ספיקא כיון דבכל גוונא שייך בתרוייהו פסולא דאורייתא ופסולא דרבנן. מיהו לשיטת הריטב"א וסייעתו שכתבתי בסמוך משמע דלמסקנא דוקא בחבילי קש שייך גזירת אוצר כיון דשכיחי כדמשמע לישנא פעמים שאדם בא מן השדה משא"כ בחוטט בגדיש דלא שכיחי לא שייך גזירת אוצר. וא"כ לפ"ז א"ש הא דקאמר רבי יעקב ולא ידענא הי מינייהו דודאי נפקא מיניה טובא לדיני דאי חבילי קש דאורייתא וחוטט בגדיש מדרבנן משום גזירת אוצר אם כן כ"ש דשייך גזירת אוצר בחבילי קש דשכיח טפי משא"כ אם נאמר דחבילי קש היינו מדרבנן משום גזירת אוצר וחוטט בגדיש מדאורייתא שפיר מצינו למימר דבחוטט בגדיש לא שייך פסולא דרבנן משום גזירת אוצר משום דלא שכיחי כנ"ל. וקרוב הדבר שמכאן הוציא הריטב"א דין זה לחלק בין גזירת אוצר דחבילי קש ובין חוטט בגדיש תיתי לי דקיימתי מסברת נפשאי ועיין בסמוך:

7 ברש"י בד"ה אין מסככין בהן כו' וגבי חוטט בגדיש כו' אבל נענע כשר דהא אסיק אדעתא ותיקן כו' עד סוף הדבור. ולכאורה נראה בכוונת רש"י כשיטת הריטב"א שכתבתי בסמוך דדוקא בחוטט בגדיש אמרינן אם נענע כשר משא"כ בחבילי קש. מיהו אפשר לפרש טעמא דמילתא כמ"ש הריטב"א דחבילי קש שכיחי וחוטט בגדיש לא שכיח שהרי כתב רש"י ז"ל להדיא דעיקר טעמא דנענע כשר היינו כיון שתיקן המעוות כ"ש שלא יעוות. ואם כן לפ"ז שייך ה"ט נמי בחבילי קש שנענע אלא דיש לפרש טעמא דרש"י דחבילי קש לא שייך לומר דאסיק אדעתיה ותיקן המעוות דמחשבה זו אינה ניכרת מתוך מעשיו דבלא"ה שכיח טובא שמנענע החבילין ומהפך בהן כדי שיתיבשו היטב כנ"ל בכוונת רש"י אלא דבנוסחאות הר"ן שלפנינו שנמצא כתוב בדבריו זה פירש"י משמע מזה דלא נחית לפרש כוונת רש"י על הדרך שכתבתי אלא דאפי' בחבילי קש אם נענע כשר בדיעבד וצ"ע שלא נזכר דין זה בפוסקים שאם נענע הגדיש לשם סכך כשר ומסתימת לשונם נראה דאין תקנה בחוטט בגדיש אלא א"כ יש שם חלל טפח במשך שבעה עיין בטור ובש"ע וגם משיטת התוס' משמע דלא נחתו להך סברא לחלק בין גזירת אוצר לחבילי קש ובין חוטט בגדיש וצ"ע לדינא ודו"ק:

8 בגמרא אמר רב יהודא אמר רב סיככה בחיצין זכרים כשרה כו' לכאורה לא שייכא הך מימרא אהך מתני' דהכא כלל אלא אמתני' לעיל דקתני בדבר המקבל טומאה אין מסככין הו"ל לאתויי הך מימרא ואפשר דהך מימרא אסוגיא דלעיל קאי דמפרשינן טעמא דמתני' משום גזירת אוצר אלמא דגזרינן בסוכה לפסול מדרבנן אפילו במידי דלא שכיחי שהרי אין דרך לסכך בחבילין אפ"ה גזרו. א"כ סד"א דבחיצין נמי נגזור זכרים אטו נקיבות אף על גב דלא שכיחי לסכך בחיצין ומשום הכי אשמעינן רב דאפ"ה לא גזרינן כנ"ל וקל להבין:

9 שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י סיככה באניצי פשתן פסולה פירש"י ותוספות דטעמא דמלתא משום דשייך בהו טומאת נגעים. מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש טעם אחר דכיון דאניצי פשתן נשתנה צורתן אין ניכר בהן שהן גדולי קרקע ונראה שהוכרח לפרש כן משום דקשיא ליה קושית התוס' דבפשתן שלא נטווה לא שייך טומאת נגעים ובתירוץ התוס' נמי לא ניחא ליה להכי הוצרך לפרש טעמא אחרינא אלא דלכל הפירושים קשיא לי דלא שייך האי מימרא הכא אלא אמתני' לעיל דקתני זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בהן הו"ל לאתויי ולולי שאיני כדאי הי' נ"ל לפרש דעיקר טעמא דר"י דאמר סיככה באניצי פשתן פסולה היינו נמי משום גזירת אוצר כי הך מתני' דהכא דחבילי קש שהרי אניצי פשתן נמי שכיחי טובא שעושה מהן חבילין ומניחן לייבשן כדי שיתלבנו כדתנן בנגעים אונין של פשתן משיתלבנו וסתם ליבון היינו בחמה או בתנור כדתנן בפרק במה מדליקין אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור כו' ודבר הנראה לעינים הוא שמניחין חבילי של פשתן להתייבש כדי שיתלבנו. ולפ"ז א"ש טובא הא דמסיק ר"י ואומר והושני איני יודע משום דבהנך נמי זימנין שמניחין אותן לייבשן כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

10 בתוספות בד"ה באניצי פשתן פי' בקונטרס שכך ראוי ליטמא בנגעים כו' ותמוה היאך פשתן מטמא בנגעים הא שתי וערב כתיב כו' ועוד דקאמרינן התם אמר אביי כו' עכ"ל. ועוד יש ליישב שיטת רש"י דע"ג דבקרא כתיב שתי וערב אפ"ה הא תנן להדיא בנגעים פרק י"א כמה יהא בפקיע ויטמא כדי לארוג בו שלש על שלש. ולפ"ז מצינו למימר דדוקא בשתי וערב סגי בשלש על שלש משא"כ בפשתן קודם שנטווה בעינן דדוקא שלשה על שלשה או כדי לארוג בגד שלם ולכאורה עיקר קושית התוס' דאכתי היא גופא מנלן כיון דלא אשכחן שום קרא שיהיה פשתן מטמא קודם שנטווה אלא דלענ"ד משום הא נמי לא איריא שהרי הקשו תוספות בפרק במה אשה שבת דף ס"ג ע"ב אהא דאמרי' מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא מאו בגד ות"ל דאיצטריך האי קרא דאו בגד לרבויי שלש על שלש בנגעים בצמר ופשתן דמטמא ותירצו דשקולין הן דאריג כל שהוא בתחלה חשיב כמו שלש על שלש בבגד גדול ותרוייהו נפקא מאו בגד. וא"כ לפ"ז מצינו למימר נמי לענין פשתן שלא נטווה כה"ג דכל שיש בו לארוג שלשה על שלשה עכ"פ בגד שלם חשיב כמו אריג כל שהוא וכשלש על שלש מבגד גדול. ולפי זה שפיר אמר ר"י הכא סיככה באניצי פשתן פסולה דסתם אניצי פשתן שיש בהם כדי לסכך יש בהם כדי לארוג הרבה וע"פ סברא זו יש ליישב ממש כל קושיות התוספות שהקשו על שיטה זו וכמו שאבאר בסמוך בסוף הדיבור ובחדושי שבת פרק במה מדליקין הארכתי בזה ע"ש:

11 בא"ד ור"ש בן אלעזר קאמר פשתן כו' וכ"ת דלאו דוקא פשתן כו' מ"מ מנלן דאיירי בטווי טפי מבאונין כו' עכ"ל. נראה כוונתם בזה דלשון חוץ מפשתן סתם דקאמר ר"ש ב"א היינו בא' משני דרכים או שנאמר דאלעיל מינייהו קאי דאיירי בשלש על שלש או שנאמר דלשון חוץ מפשתן היינו בכל מיני טומאת נגעים שמצינו בפשתן מש"ה קשיא להו שפיר דלא שייך לפרש לשון פשתן סתם על טווי דוקא כיון דאשכחן דאין מסככין בפשתן אפי' קודם שנטווה כדמשמע התם וע"ז מתרצי שפיר בשם הערוך ור"ת דאיירי בשנטווה אבל קודם טוויה לא אשכחן שום איסור לסכך בפשתן ולפ"ז א"ש דחוץ מפשתן דקאמר ר"ש ב"א היינו בטווי שהיא טומאה ראשונה דשייכי בנגעים משא"כ לפי מה שכתבו תוספת בסמוך בשיטת רש"י דאניצי פשתן דהכא היינו קודם שנטווה ואפ"ה פסולה מדרבנן. א"כ לפ"ז תו לא שייך לפרש חוץ מפשתן סתם לר"ש ב"א בטווי דוקא אפילו קודם שטווה נמי אין מסככין כדאמרינן הכא כנ"ל ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל בזה:

12 בא"ד לכן נראה דאניצי פשתן כו' ואע"ג דאינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן כו' עד סוף הדיבור. לכאורה פי' זה דחוק מאד כמ"ש תוספות עצמם שנדחקו בסוגיא בפרק במה מדליקין ועוד דכל כה"ג לא הוי ליה לר"י לסתום אלא לפרש כדמפרש ר"י גופא לקמן במשופין בנסרים משום גזירת כלים נגעו בה. אמנם לפי מסקנת התוספות כאן נראה לי דאין צורך לכל זה אלא לעולם פסולה דר"י היינו מדאורייתא כדפרישית אע"ג שלא נטווה מ"מ כיון שיש בהם כדי לארוג בגד שלם שקולין הן כאריג כל שהוא וכשלש על שלש מבגד גדול וכולהו מיתרבי מאו בגד ואפ"ה א"ש הא דאמרינן בפרק במה מדליקין דאמר אביי סומכוס ור"ש ב"א אמרו דבר א' היינו לענין זה דפסולי סוכה תליא בטומאת נגעים כדמסקו התוס' אלא הא דאמר סומכוס בטווי היינו דאפילו אם אין בהם לארוג שלשה על שלשה אפ"ה אין מסככין משא"כ ר"ש ב"א דקאמר חוץ מפשתן סתם היינו אפילו בשאינו טווי כשיש בו כדי לארוג בגד שלם בכל ענין קאמר דכל מיני טומאות דאשכחן בנגעים אין מסככין בהם כנ"ל לולי שכל מפרשי רש"י ותוס' לא פירשו כן ודו"ק:

13 בא"ד ועוד י"ל כו' דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים כו' עכ"ל. נ"ל טעם בדבר דכיון דדרשינן מגרנך ומיקבך ולא גורן עצמו ולא יקב עצמו שהן מיני מאכל אלא בפסולת שלהן מש"ה מוקמינן לקרא בדדמי כיון דאוכלין מטמאין בכל מיני טומאת מת ושרצים וטומאת מגע בכל הטומאות מש"ה ממעטינן להו דלא דמי לפסולת גורן ויקב שאין מטמאין כלל בטומאת מגע משא"כ לענין טומאת נגעים לא שייך לומר כן דהא כי היכי דפסולת גורן ויקב אין מטמאין טומאת נגעים כל שכן דגורן ויקב עצמו וכל מיני מאכל לא שייך בהו טומאת נגעים כלל וקל להבין: