פני יהושע על סוכה ל״ט

1 במשנה הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' ופירש"י דהלוקח לולב מעם הארץ גרסינן כו' דעם הארץ לגבי חבר לא קרי ליה חבירו כו' עכ"ל. והתוס' הקשו עליו וכתבו דעל חנם דחק דבכמה דוכתי מצינו דקרי לעם הארץ חבירו כו' ולענ"ד גירסת רש"י מוכרח מלשון המשנה עצמה נהי דאשכחן בכמה דוכתי דשייך לשון חבירו אפילו גבי ע"ה היינו דוקא היכא שהענין מוכח מתוכו דאיירי בעם הארץ משא"כ הכא דמלשון המשנה עצמה לא משמע כלל דאיירי בעם הארץ אדרבא מדקתני לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית משמע דאין שום אדם רשאי למוכרו ואיכא למטעי דהיינו משום דכיון שהאתרוג נמכר ביוקר לצורך מצוה ולא לאכילה א"כ לאכלה ולא לסחורה וכיון דלקושטא דמילתא מוקמינן ליה בגמרא בע"ה דוקא לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה אלמא דבחבר שרי דלא קרינן ביה לאכלה ולא לסחורה אלא דוקא במי שלוקח מן השדה למכור בשוק כמ"ש התוספות נקטינן מיהא דמתני' גופא לא משמע כלל דאיירי בע"ה א"כ יפה כתב רש"י שנראה לו לגרוס הלוקח לולב מעם הארץ כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:

2 בתוספות בד"ה יותר ממזון ג' סעודות משמע שיש בדמי אתרוג יותר כו' התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים עכ"ל. משמע מלשון התוספות דכל הדמים שנותנין בשביל אתרוג אפילו באלף זוז בשביל מצותו פשיטא להו דחל עליה קדושת שביעית ולכאורה לא ידענא מהיכן פשיטא להו הכי דמסברא משמע דכיון דכולא מילתא דשביעית מקרא דלאכלה נפקא לן א"כ משמע דלא חל קדושת שביעית אלא בשיעור דמי שוויו לאכילה דהוי כמו דרך חילול משא"כ במה שמוסיפין על דמיו בשביל מצותו דאינו מעניני אכילה כלל מנ"ל דשייך ביה קדושת שביעית ואי משום קושית התוספות ממשנה דמעילה בלא"ה שפיר מצינן לחלק דזימנין שדמי אתרוג הן פחות משוה פרוטה משא"כ באתרוג דחזי למצוה יפה ומהודר וראוי להתקיים אפילו לאכילה שוה יותר. ואף דאפשר דלא משמע ליה להתוספות דסתם אתרוג שראוי למצותו יהא שוה יותר מג' סעודות אפ"ה לדינא צ"ע כיון דמסברא לא משמע כן ואולי לא פלוג רבנן בדמי פירות שביעית בכה"ג ומש"ה לעולם בכל דמי מכירת פירות שביעית שייך קדושת שביעית כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

3 בגמרא אי הכי לולב נמי ופירש"י א"ה דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה לולב נמי לא נזבין מיניה עכ"ל. נראה דכוונתו בזה ליישב לשון א"ה אמאי דלא מקשה בפשיטות אמתניתין גופא מ"ש לולב ומ"ש אתרוג אלא דאכתי לא מתיישב שפיר לשון א"ה כיון דלפי גירסת רש"י דגרסי להדיא במתני' הלוקח לולב מע"ה א"כ לעולם תיקשי ליה מ"ש לולב ומ"ש אתרוג דבשלמא לגירסת התוס' דלא גרסי' מע"ה אלא הלוקח לולב מחבירו שפיר איכא למימר דמתני' גופא לא קשיא ליה מידי דאפשר דדוקא באתרוג שדמיו יקרים מש"ה אסור ללוקחו אפילו מחבר משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה כדפרישית בלשון המשנה משא"כ בלולב שאין דמיו יקרים כ"כ בשביל הידור המצוה מש"ה לא שייך ביה הך מילתא דלאכלה ולא לסחורה משא"כ השתא דמוקמית לה טעמא דמתני' באתרוג משום דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה א"כ מקשה שפיר א"ה לולב נמי כיון דסוף סוף מבליע לו דמי האתרוג בלולב א"כ אכתי דמי הלולב הם יותר ממזון ג' סעודות ואמאי שרי וע"ז משני שפיר דלולב בששית הנכנס לשביעית הוא ולא שייך ביה קדושת שביעית כלל אפי' בעיקר הלולב וכ"ש במה שמבליעין בדמי אתרוג נמצא דכל זה לגירסת התוס' משא"כ לגירסת רש"י דגרסינן בהדיא הלוקח לולב מע"ה א"כ אכתי הוי מצי לאקשויי אמתני' גופא ונהי דיש ליישב דהאי אי הכי אהא דקאמר מבליעין לו דמי אתרוג בלולב קאי מ"מ לשון רש"י אינו מדוקדק במ"ש אי הכי דאין מוסרין וצ"ע ודו"ק:

4 בתוס' בד"ה ולשביעית כו' עס"ה. כבר הארכתי בזה בפ"ק דר"ה ומתוך מ"ש שם יש לדקדק הרבה בלשון התוס' דהכא וכה"ג במ"ש התוספות בענין ספיחין כתבתי בר"פ מקום שנהגו ע"ש וכאן אין להאריך: