הערות ומקורות על תפארת ישראל נ״ה

1 זהו המשך דברי הגמרא במכות כד. ולעומת דוד שהעמיד את שלימות האדם על י"א דברים כמבואר בפרק הקודם, הרי ישעיה העמידה על ששה דברים, וכמו שמבאר והולך.

2 לשון הפסוק במלואו הוא "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע". ונזכרו כאן ששה דברים; א "הולך צדקות". ב "ודובר מישרים". ג "מואס בבצע מעשקות". ד "נוער כפיו מתמוך בשוחד". ה "אוטם אזנו משמוע דמים". ו "ועוצם עיניו מראות ברע". והגמרא דורשת ששה דברים אלו, וכמובא בסמוך.

3 "שלא רצה ליטול לעצמו ראשית הגז שהביא לו אדם אחד שבא לדון לפניו, אע"ג דהוה כהן רבי ישמעאל בן אלישע, משום דדמי כאילו עושקו לכהן שהיה רגיל ליתן לו מתנותיו" רש"י שם.

4 "שהיה אריסו מביא לו משלו קודם זמנו, ולא רצה ליקח כדי להיות לו דיין" רש"י שם.

5 "אזנו חתומה וסתומה בדבר זה שלא ישמע בה דבר גנאי ושותק, והיינו 'דמים' לשון שתיקה. כגון רבי אלעזר ברבי שמעון בהשוכר את הפועלים ב"מ פד: דנפק ריחשא מאודניה ואיתחזי לאיתתיה בחלמא, ואמר לה האי דשמעית בזילותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדמבעי לי, אלמא בחייו הוה רגיל לדקדק בכך, ולפיכך הקפיד הקב"ה עליו על אותו הפעם שלא מיחה" רש"י שם.

6 זהו הפסוק המסכם את שכרו של העושה ששה דברים אלו.

7 "הם גם כן השלמת כל האדם" - כפי שי"א הדברים של דוד היו השלמת כל האדם, וכמבואר בפרק הקודם. ובנתיב האמונה פ"ב א, רי: כתב: "כי דוד לפי מדריגתו העליונה היה משלים את האדם במדריגה עליונה יותר. בא ישעיה אחר כך להשלים גם כן את האדם, אף אם אין המדריגה כל כך בהשלמה כמו אלו י"א דברים שזכר דוד המלך עליו השלום. ולכך אמר 'בא ישעיה והעמידן על ששה דברים'. ואלו ששה דברים השלמת כל אדם".

8 והולך לבאר שישנם ששה אברים הראשיים; רגלים, פה, לב, ידים, אזנים, ועינים. ומעין זה בתנחומא בובר, תולדות אות כא, שאמרו שם: "ששה אברים ברא הקב"ה לאדם, ג' ברשותו, וג' אינן ברשותו. ואלו הן שאינן ברשותו, החוטם והעין והאוזן... ואלו הן ג' שברשותו, הפה והיד והרגל". אך כאן הזכיר לב במקום חוטם.

9 לשונו בנתיב האמונה פ"ב א, ריא.: "ואלו ששה שהם איברים פועלים באדם. ולכך אמר 'הולך צדקות' על הרגלים, שהוא זריז לעשות צדקה. וכך אמרו בפרק הבונה שבת קד. מאי טעמא פשוט כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת וכו' משום מה פשוטה רגלו של גימל לעבר הדלת. ותירצו שם "שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים", הרי שהרגלים הן הזריזות במצות חסד וצדקה. לכך 'הולך צדקות' כנגד רגלי האדם. ועוד נאמר משלי כא, כא 'רודף צדקה וגו", שהמצוה הזאת בפרט צריך רדיפה בכל כחו".

10 לשונו בנתיב האמונה שם: "ואחר כך אומר 'דובר משרים', הוא הדבור, והוא נגד הלשון".

11 לשונו בנתיב האמונה שם: "ואחר כך אמר 'מואס בבצע', הוא שכלו ודעתו של אדם. שלא ימאס האדם בדבר או ירחיקהו כי אם בדעתו. וזה אמר כנגד השכל, שישנא הדברים שראוים להרחיק אותם". ומה שכתב שם אודות הדעת הם דבריו כאן אודות הלב. וכבר נתבאר למעלה פכ"ח הערה 45, ופל"ו הערה 41 שהשנאה היא בלב, שהוא משכן הנפש. וכן מבואר בהערה 13.

12 לשונו בח"א למכות כד. ד, ח:: "כי אלו ששה מורים על כי האדם טוב בעצמו כאשר הוא שלם בכל אבריו אלו. לכך הוא כמו זה שמקיים רמ"ח מצות עשה, שהם כנגד כל רמ"ח אבריו. ובודאי זה המקיים רמ"ח מ"ע יש לו שלימות בכל, עד שהוא ראוי אל הדבוק בו יתברך לגמרי. וזה ג"כ שהוא שלם בכל האברים אשר זכרנו, הוא שלם בכל. ולפי זה יש לו הדביקות בו גם כן, ולא בחלק". ואודות השייכות שבין שלימות לדביקות, ראה למעלה פנ"ד הערות 22, 34.

13 בנתיב האמונה פ"ב א, ריא. העמיק בזה עוד, וז"ל: "ועוד יש באלו ששה דברים שזכר דברים עמוקים. כי אלו ו' דברים משלימים האדם, כמו שידוע לנבונים. וזכר 'הולך צדקות' זה אברהם, שידוע מדתו. 'ודובר מישרים', כלומר שכל דבריו במשפט, שהוא היושר. 'מואס בבצע מעשקות', שמאוס בעיניו העושק, רק עומד בעצמו, ומדה זאת ידוע. ושלשה ראשונים, שהם 'הולך צדקות', 'דובר משרים', 'ופועל צדק', כלם הם קנין מעלה. ואף 'מואס בבצע מעשקות' הוא קנין מעלה, כאשר מואס בדבר הוא תכונה בנפש. וכיון שהוא תכונה בנפש, שהוא מואס בבצע מעשקות, לכך הוא קנין מעלה. ושלשה אחרונים הם הרחקה מן הדברים אשר ראוי להרחיק. וזכר 'נוער כפיו מתמוך בשוחד' נגד 'הולך צדקות', כי זה עושה צדקות נותן ממון שלו לאחרים, וזה אינו רוצה לקבל מאחרים.םוכנגד 'דובר משרים' זכר 'אוטם אזנו', כי מי שהוא דובר משרים לא יוכל לשמוע דמים, שיהיה מבייש ומזלזל אשר אינו ראוי לזה. וזה בתכלית הרחוק מן היושר כאשר שמע בזילותא דצורבא מרבנן. וזכר 'עוצם עיניו מראות ברע', והוא הששי. ופירשו בזה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. כי כנגד מי שאמר 'מואס בבצע מעשקות' זכר 'עוצם עינו מראות ברע', שאינו מסתכל בנשים שעומדות על הכביסה, שהוא ג"כ דבר מאוס, שהוא ערוה. והבן את זה".

14 "דכתיב בהו 'לכת', קהלת ז, ב 'טוב ללכת אל בית אבל מלכת וגו'" רש"י שם.

15 והולך למנות כאן שלש מדות; חסד, משפט, והממוצע ביניהם. וז"ל בנתיב האמונה פ"ב א, ריא:: "ואמר אחר כך 'בא מיכה והעמידן על שלשה'. כבר אמרנו כי כל אלו דברים ליתן השלמה אל האדם, שיושלם בכל, עד שיהיה לאדם דבקות בו יתברך לגמרי. וכאשר האדם הולך בדרכי הש"י, אין ספק שיש לו דבקות בו יתברך, כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה ראה למעלה פ"ט הערה 28. וידוע כי דרכי הש"י הם נכללים בג' אשר רמז הכתוב עליהן ירמיה ט, כג 'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ'... זה כי החסד אשר הש"י עושה הוא חסד גמור. השני, מה שעושה הש"י משפט גמור. הג', מה שהש"י מנהיג עולמו במדה שאינו חסד גמור, ואינו משפט גמור, רק הוא כמו בין החסד והמשפט. שאמר 'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה'. ולפיכך אלו שלשה דברים כוללים הנהגת הש"י בעולם, כמו שבארנו. והאדם ההולך בדרכי הש"י, ראוי שיהיה דבק באלו ג' מדות, שהם כוללים הכל, ובזה יהיה לאדם שלימות". וכן כתב בדר"ח פ"ו מ"ב רפג., והובא למעלה פ"ט הערה 23.

16 לשונו בנצח ישראל פמ"ז תשפז.: "שאין ספק כי החסד והמשפט כל אחד דבר בפני עצמו", וראה שם הערה 7. ובח"א למכות יב. ד, ג. כתב: "כי לפי המשפט הישר אין ראוי לעשות חסד כלל". ובמשנה אמרו כתובות פד. "אין מרחמין בדין". וכן הוא בדר"ח פ"ו מ"ב סיחס שבין החסיד לישר רפג.. ובנתיב הצניעות פ"א ב, קג: כתב: "ג' דברים זכר הכתוב. האחד הוא החסד הגמור, 'עשות חסד'. והפכו לעשות משפט, דכתיב 'ועשות משפט'. ודבר זה הוא הפך החסד". והמשך דבריו שם יובאו בהמשך.

17 "מצד" - מבחינה מסויימת.

18 המשך לשונו בנתיב האמונה פ"ב א, ריא:: "וזה שכתוב 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך'. 'עשות משפט' זה הדין, 'ואהבת חסד' זה ג"ח, 'והצנע לכת עם אלהיך' זו הכנסת כלה והלוית המת. ודבר זה הוא בין החסד והמשפט, שהרי אם אין מכניס הכלה, והיא בעצמה תלך, זה גנאי אליה, ותתגנה. וכן המת, אם לא ילוה אותו, הרי זה בזיון למת, והוא כמו לועג לרש. ומכל מקום אין זה חיוב כמו המשפט. ולפיכך דבר זה כמו אמצעי בין הדין ובין החסד. ובאלו ג' המדות, שהם משפט, וחסד, ומה שהוא כמו אמצעי, נכללו ביניהם כל המדות הטובות. כי יש מהם שהם חסד, ויש מהם משפט ודין, ויש מהם כמו ממוצע בין החסד והדין". וראה ח"א לקידושין מ. ב, קמא:.

19 לשונו בנתיב הצניעות פ"א ב, קג:: "פי' ג' דברים זכר הכתוב. האחד הוא החסד הגמור 'עשות חסד'. והפכו לעשות משפט, דכתיב 'ועשות משפט'. ודבר זה הוא הפך החסד. ואחר כך זכר המדה שהיא ממוצעת בין החסד ובין הרחמים המשפט, שאינו חסד גמור, ואינו דין גמור, כמו הכנסת כלה לחופה. שמצד מה הוא משפט, שאם תלך בעצמה, ולא יכניסו אותה אחרים, היה זה גנאי, ואין ראוי שיהיה גנאי נמצא. ומצד מה הוא חסד, שאין חוב עליו לעשות. וכן הלוית המת, בצד מה הוא חסד, שאינו דין. ומצד מה הוא דין, שאם אין מלוה המת, הוא בזיון אליו. ודבר זה הוא ממוצע בין החסד שהוא חסד גמור, ובין הדבר שהוא משפט גמור. וכבר התבאר זה במקום אחר. ואומר הכתוב שהקב"ה מבקש מן האדם שידבק באלו ג' מדות, שהוא החסד הגמור, וידבק במשפט הגמור, וידבק במדה הממוצע בין המשפט ובין החסד, ובזה ידבק בכל חלקי המדות, כמו שהתבאר בנתיב האמונה. וקרא הכתוב הכנסת כלה והלוית המת 'והצנע לכת עם אלהיך'. כי הצניעות הוא הכבוד בעצמו, וכאילו אמר הכתוב שידבק בצניעות, שהוא הכבוד, דהיינו להכניס חתן וכלה לחופה, ויהיה מלוה את המת, וזה צניעות וכבוד. ואין לפרש על צניעות עצמו, שיהיה נוהג בצניעות, שזה אינו דומה אל 'עשות חסד ומשפט'. רק רוצה לומר שיהיה עושה צניעות וכבוד לאחרים, דהיינו הכנסת כלה והלוית המת. ומעתה למדנו קל וחומר, ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא, כמו הכנסת כלה והלוית המת, אמרה תורה שיהיה בצניעות, והוא כבוד המת. כי כאשר בני אדם מכניסים החתן והכלה ומלוין את המת, דבר זה הוא צניעות, שבני אדם המכניסים הכלה בתוכם נסתרת, והוא דרך כבוד. וכן המת נסתר בתוך בני אדם המלוים, כך יראה פירושו. וק"ו שאר דברים שיש לעשות בצנעה, שאם לא יעשה אותם דרך צניעות יהיה גנאי, ואין להאריך יותר".

20 והנה כאן ביאר שלוית המת היא ממוצע בין חסד למשפט, אמנם בגו"א בראשית פמ"ז אות כט כתב: "קבורת המת אינו אלא בשביל גמילות חסדים... והכי איתא בפרק אלו מציאות ב"מ ל: כי הקבורה היא גמילות חסדים. ואין שייך לומר שכך ראוי לעשות, דזה שייך בחיים שראוי לעשות זה לזה, אבל למתים אין שייך זה, רק הכל גמילות חסדים נקרא". הרי ששם שלל את ההסבר שבקבורת המת יש חיוב מסוים, "דזה שייך בחיים... אבל למתים אין שייך זה". וזה לכאורה אינו כדבריו כאן, שכתב שיש מידה מסויימת של דין בלוית המת. וראה שם בהערה 124, שקושי זה הובא שם, ונתבאר שם שלא קשה, כי דבריו בגו"א נסובים סביב החיוב שיש כלפי המת עצמו כי שם איירי בבקשת יעקב מיוסף שיטפל בקבורתו בראשית מז, כט, ועל כך כתב שאין שום חיובים ושעבודים כלפי המת, ואין המת בגדר "תובע" כלל. אך כאן איירי בחיובים המוטלים על האדם להטיב עם זולתו, ובודאי מחמת כן מוטל עליו חיוב מסוים שלא להשאיר את המת בבזיון.

21 לשונו בנתיב האמונה פ"ב א, ריב.: "אמר שהעמיד אותם על שנים, שהם החסד והמשפט. ואף על גב שכתיב 'שמרו משפט ועשו צדקה', ולא כתיב 'חסד', דבר זה אין קשיא, שהרי אין צדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה, ועיקר הצדקה הוא החסד". ובסוכה מט: אמרו "אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה". וביאר זאת בנתיב גמילות חסדים ספ"ב א, קנד: בזה"ל: "כלומר כפי מדת טובו של נותן כאשר נותן צדקה בעין יפה, שזה נקרא 'איש טוב', ודבר זה נקרא גמילות חסדים. ולפי זה נחשבת הצדקה לפי גמילות חסדים שבה. אבל אם הנתינה בעצמה בצרות עין, אין זה גמילות חסדים, כי ג"ח מצד הטוב שבאדם, ולפי מה שעינו טובה בצדקה יש על זה קבול שכר". וכן חזר וכתב בריש נתיב הצדקה פ"א א, קסט..

22 לשונו בנתיב האמונה שם א, ריא:: "ואמר חזר ישעיה והעמידן על שנים 'שמרו משפט ועשו צדקה'. והדבר שהוא ממוצע בין שניהם לא הזכיר, ודבר זה, כי הממוצע יש בו חסד ומשפט. וכאשר עושה חסד ומשפט כאילו עושה ג"כ דבר שהוא קצת חסד וקצת משפט. אף כי בודאי יותר עדיף שעושה דבר אחד שיש בו שניהם ביחד, מכל מקום כאשר עשה חסד בפני עצמו ומשפט בפני עצמו היה דבק בחסד ובמשפט. ולכך אמר שהעמיד אותם על שנים, שהם החסד והמשפט". וכבר נתבאר למעלה פ"ל הערה 63, ופמ"א הערה 48 כי ההפכים כוללים הכל, וכידוע בספרי המהר"ל. וכגון בגבורות ה' פ"ה לה: כתב: "שני הפכים משלימים להיות הכל בלי חסרון, שהרי יש כאן דבר והפכו, ואין עוד דבר חסר". וכן כתב שם בס"פ כה קד: לגבי שבח א"י שהיא "זבח חלב ודבש" שמות ג, ח, וז"ל: "החלב במה שטבעו קר, והדבש חם בטבעו, הם הפכים, לומר כי לא תחסר כל בה, שאף דברים שהם הפכים נמצא בארץ ברבוי מאוד. ושאר הארצות, אם הוא מוכן לדבר אחד, אינו מוכן להפכו. ובארץ אינו כך, רק הכל הוא ברבוי, ואף כי הם הפכים". ובגבורות ה' פ"ס רסד. כתב: "הם האפיקורסים אמרו כי מן האחד לא יבואו פעולות הפכים, הדבר הוא הפך זה, כי מפני שהוא אחד הוא הכל, שהרי אין זולתו, ולפיכך מאיתו באו ההפכים... כי ההפכים הם ג"כ הכל, בעבור שלא ימצא עוד חלק, ועל ידי הפכים יש הכל". וכן הוא בגבורות ה' פל"ו קלד.. ורש"י ויקרא ב, יג כתב: "הובטחו מים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג". וכתב שם הגו"א אות ל: "ואם תאמר, שני דברים למה, מלח וניסוך המים... כי המלח והמים אין זה כזה, והם הפכים; המים לחים, והמלח יבש. ולפיכך אין האחד מוציא השני. ודברים אלו תבין אותם מאד למה הובחרו אלו שנים למזבח". וראה נצח ישראל פ"ח הערה 63.

23 לשונו בנצח ישראל פ"כ תלח:: "המאמין באחד דבק בו לגמרי כאשר מאמין בו". ושם בפכ"ט תקעז: כתב: "מעלת האמונה... כי האמונה הוא הדביקות בו יתברך מכל וכל, כאשר הוא מאמין בו יתברך בכל לבבו ובכל נפשו, כי זהו ענין האמונה". וכן הוא בגבורות ה' פ"ז מג., שם פ"ט נו:, ושם פ"מ קנב.. ובנתיב האמונה פ"א א, רו: כתב: "עצם האמונה... כאשר הוא מאמין בו יתברך, והוא מתדבק לגמרי... בעל אמונה הוא נטיעה חזקה עם הש"י, אשר כל הרוחות באות אין מזיזין אותו ממקומו". וכן כתב שם בסוף פרק ב א, ריב., ויובא בהערה הבאה.

24 כגון; חסד, משפט, צדקה, וכיו"ב.

25 בנתיב האמונה פ"ב, שהאריך טובא בביאור מאמר זה, והובא עד כה בהערות. ושם כתב א, ריב. אודות האמונה בזה"ל: "ואמר בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'. ודבר זה כי ענין המאמין שהוא מוסר עצמו אליו יתברך, ובוטח בו, ואינו סר מן הש"י כלל לשום צד. כי זהו ענין האמונה, שדבק בו יתברך לגמרי, ולפיכך יש לו דבקות בו יתברך ע"י האמונה, כאשר האדם מאמין בו יתברך בכל לבו, הוא דבק בו יתברך ואין סר מאתו. ודבר זה ג"כ שלימות גמור, כי כל המצות שיהיה לאדם דבקות בו יתברך, ולכך אמר שהעמידן על אחת". ובזוה"ק ח"ב כה. אמרו שהאמונה היא תיקון ורפואה לרמ"ח אברים. ולפי הדברים כאן נקודה זו מאוד מחוורת.

26 אודות חכמה בינה ודעת, ראה דבריו בדר"ח פ"ג מי"ז קנד:, שכתב: "החכמה כמשמעו, אשר הוא חכם ומשכיל בדברים אשר הם בעולם. והבינה הוא מעלה יתירה מזאת, שהוא מבין דבר מתוך דבר... כי החכם הוא בעל סברה, שעומד על הדבר שהוא לפניו, והנבון הוא כמו המפולפל, שמוציא דבר מתוך דבר... אבל הדעת הוא שידע אמתת הדברים כפי מה שהם בהבדל הדברים. וידוע כי האדם גדרו שהוא 'חי מדבר', כי במה שהוא מדבר - נבדל האדם מן שאר בעלי חיים. ודבר זה שהגדרת אדם היא שהוא מדבר נקרא דעת, דהיינו השגת הדברים בהבדל שלהם. אבל החכמה אינו רק השגה מה שמשיג נקרא חכמה, אף כי אינו משיג הדבר מצד אמיתתו ובהבדל שלו... כי הדעת על ידו מבדיל בין דבר לדבר". וראה גו"א שמות פ"ו הערה 120, שם דברים פ"א הערה 130, גבורות ה' פנ"ב רכח:, ובנתיב התורה פי"ד א, נז:-נח:. וראה למעלה פ"י הערה 49, ולהלן פנ"ו הערה 115. וכוונתו כאן היא שכאשר האדם יתעמק בחכמה בינה ודעת בדברים אלו, ימצא שכל הדברים מבוארים. וכן כתב למעלה פ"ט ד"ה ועתה הבן: "ועתה הבן בחכמה וחקור בבינה". ובח"א לב"ב עג: ג, סוף צז: כתב: "הבן בחכמה וחקור בבינה ותמצא אלו דברים מסודרים בתכלית החכמה". וראה הערה הבאה.

27 לשונו בנתיב האמונה שם: "ודברים אלו יש להבין מאוד, כי הם דברים עמוקים מה שאמר 'בא דוד והעמידן על יא' דוקא, וזה המספר ידוע ענינו. וכן מספר ששה, וכך מספר שלשה, וכך מספר שנים, ומספר אחד, הכל מסודר מן מדריגת התורה מלמעלה, עד האמונה שהיא באחרונה, ויש לך להבין את זה". ושמעתי מחכ"א לבאר, שכוונתו היא שמספר יא עומד כנגד התיקון של תפארת ומלכות, כי תפארת היא ו', ומלכות היא ה' זוה"ק ח"ג י:. וכאשר ירדו ממדריגה זו, עמדו על מספר שש, שהוא כנגד התפארת בלבד, שהיא אות ו זוה"ק ח"ג צב.. ולאחר מזאת ירדו לשלשה, שהוא כנגד נצח הוד ויסוד זוה"ק ח"ג רכג:. ולאחר מזאת ירדו לשתים, שהוא כנגד נצח והוד זוה"ק ח"ג קצח:. ולאחר מזאת ירדו למספר אחד, שהוא כנגד המלכות זוה"ק ח"ג טז:, ואמונה היא מלכות שם. ובת"ז ת' ס"ו צז: אמרו "זכאה איהו מאן דסליק אמונה דקב"ה דאיהי שכינתיה כלילא מעשר אמירן במחשבתא חדא ברעותא חדא".