הערות ומקורות על תפארת ישראל כ״א

מהדורה: תפארת ישראל, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תש"ע

הערות ומקורות על תפארת ישראל כ׳ » « הערות ומקורות על תפארת ישראל כ״ב

1 תפארת ישראל פתח ↗

התבאר לך כי ראוי שתנתן התורה על ידי אחד שהוא מיוחד ונבדל מן הכלל. ודבר זה למדרגת התורה, שיש אל התורה המדרגה העליונה המיוחדת, עד שלא ישתתף לה דבר. ולכך ראוי שתנתן התורה על ידי מי שהיה* מיוחד במדרגה מכל באי עולם, הוא משה. ואף כי התורה היא תורה אל הכלל, נתנה על ידי משה. והענין הוא כמו שהענין בנפש האדם, אשר הלב מקבל החיות למעלתו ולחשיבותו, הוא שולח החיות לכל האברים, ואין בכל אבר ואבר החיות בפני עצמו.

2 תפארת ישראל פתח ↗

3 רש"י על שמות פתח ↗

למשה ולישראל. שָׁקוּל מֹשֶׁה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל מכילתא:

4 רש"י על שמות פתח ↗

ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:

5 תפארת ישראל פתח ↗

6 רש"י על שמות פתח ↗

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר שמות כ"ד, זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי שמות רבה:

7 תפארת ישראל פתח ↗

ומה שאמר בפרק בתרא דמכות כג: תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, שנאמר דברים לג, ד "תורה צוה לנו משה", 'תורה' בגימטריא תרי"א, "אנכי" ו"לא יהיה לך" שמות כ, ב-ג מפי הגבורה שמענום, עד כאן. ויקשה לך, למה שמעו "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה. ודבר זה בודאי ראוי שיהיה כך, כי בדבור "אנכי" הוא שקבלו השם יתברך לאלוה. וכן "לא יהיה לך", שלא* יהיה להם אלוה זולת השם יתברך. שאם היה להם אלוה זולת השם יתברך, היו מבטלים מלכותו יתברך חס ושלום. והנה דבר זה שהוא קבלת מלכותו עליהם אינו לכל יחיד ויחיד, רק לכלל ישראל. שאין השם יתברך מיחד שמו יתברך על יחיד לומר "אנכי ה' אלהיך", רק על כל האומה. ואי אפשר לומר באלו שתי מצות שהמצוה היא לכל יחיד ויחיד בעצמו. שאין השם יתברך מלך על יחיד, שאין מלך בלא עם. ולפיכך באלו ב' דברות, שהם לכלל ישראל ביחד, היה במה שהם עם אחד, והשם יתברך מלך עליהם, ובכלל זה משה עם כל ישראל, ומשה נכלל עמהם. רק שאר הדברות אינם מצד שהם כלל אחד.

8 רמב"ן על שמות פתח ↗

וְטַעַם מִבֵּית עֲבָדִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים בְּמִצְרַיִם בְּבֵית עֲבָדִים, שְׁבוּיִים לְפַרְעֹה, וְאָמַר לָהֶם זֶה שֶׁהֵם חַיָּבִין שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה לָהֶם לֵאלֹהִים, שֶׁיַּעַבְדוּהוּ, כִּי הוּא פָּדָה אוֹתָם מֵעַבְדוּת מִצְרַיִם, כְּטַעַם "עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ויקרא כה נה. וּכְבָר רָמַזְתִּי עוֹד לְמַעְלָה יט כ טַעַם שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת: וְזוֹ הַמִּצְוָה תִּקָּרֵא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ברכות יג: קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי הַמִּלּוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי הֵם בַּמֶּלֶךְ כְּנֶגֶד הָעָם. וְכָךְ אָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא שמות כ':ג' "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה, אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו גְּזֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת, אָמַר לָהֶם לָאו, כְּשֶׁתְּקַבְּלוּ מַלְכוּתִי אֶגְזֹר עֲלֵיכֶם גְּזֵרוֹת, שֶׁאִם מַלְכוּתִי אֵינְכֶם מְקַבְּלִים גְּזֵרוֹתַי הַאֵיךְ אַתֶּם מְקַיְּמִין. כָּךְ אָמַר הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" "לֹא יִהְיֶה לְךָ", אֲנִי הוּא שֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי עֲלֵיכֶם בְּמִצְרַיִם, אָמְרוּ לוֹ הֵן, כְּשֶׁקִּבַּלְתֶּם מַלְכוּתִי קַבְּלוּ גְּזֵרוֹתַי, כְּלוֹמַר אַחַר שֶׁאַתֶּם מְקַבְּלִים עֲלֵיכֶם וּמוֹדִים שֶׁאֲנִי ה' וַאֲנִי אֱלֹהֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם קִבְּלוּ כָּל מִצְוֹתַי:וְנֶאֶמְרוּ כָּל הַדִּבְּרוֹת כֻּלָּן בִּלְשׁוֹן יָחִיד, "ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ", וְלֹא כַּאֲשֶׁר הִתְחִיל לָהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם וְגוֹ', אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ לעיל יט ד ה, לְהַזְהִיר כִּי כָּל יָחִיד מֵהֶם יֵעָנֵשׁ עַל הַמִּצְוֹת, כִּי עִם כָּל אֶחָד יְדַבֵּר, וּלְכָל אֶחָד יְצַוֶּה שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ כִּי אַחַר הָרֹב יֵלֵךְ וְהַיָּחִיד יִנָּצֵל עִמָּהֶם. וִיבָאֵר לָהֶם מֹשֶׁה זֹאת הַכַּוָּנָה בְּסוֹף הַתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת אַתֶּם נִצָּבִים דברים כט יז:

9 רמב"ן על שמות פתח ↗

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי כָּתַב רַשִׁ"י רש"י על שמות כ':ג' לֹא יִהְיֶה לְךָ לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם, ת"ל לֹא יִהְיֶה לְךָ. וְזוֹ בֶּאֱמֶת בָּרַיְתָא הִיא שְׁנוּיָה בַּמְּכִילְתָּא כאן. וְאִם כֵּן תִּהְיֶה זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה בִּלְבַד, אַזְהָרָה לִמְקַיֵּם ע"ז בִּרְשׁוּתוֹ וְאֵין בָּהּ מִיתַת ב"ד, וְלָמָּה הִקְדִּים הַקִּיּוּם שֶׁהוּא בְּלָאו לְהִשְׁתַּחֲוָאָה וַעֲבוֹדָה שֶׁהֵם בְּכָרֵת וּמִיתַת ב"ד. וּלְפִי דַּעְתִּי שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי זֹאת הַבָּרַיְתָא, וּכְדִבְרֵי יָחִיד הִיא שְׁנוּיָה, שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ בְּסִפְרָא ריש קדושים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם ויקרא יט ד, יָכוֹל יַעֲשׂוּ לָכֶם אֲחֵרִים, ת"ל "לֹא לָכֶם". אֵין לִי אֶלָּא לָכֶם, יָכוֹל הֵן יַעֲשׂוּ לַאֲחֵרִים, ת"ל "לֹא תַעֲשׂוּ" לֹא לָכֶם וְלֹא לַאֲחֵרִים. מִכָּאן אָמְרוּ הָעוֹשֶׂה ע"ז לְעַצְמוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁתֵּי אַזְהָרוֹת, מִשּׁוּם לֹא תַּעֲשׂוּ וּמִשּׁוּם לֹא לָכֶם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ, מִשּׁוּם לֹא תַּעֲשׂוּ וּמִשּׁוּם לֹא לָכֶם וּמִשּׁוּם לֹא יִהְיֶה. הֲרֵי שֶׁר' יוֹסֵי יָחִיד בִּמְקוֹם רַבִּים הוּא הָאוֹמֵר כִּי לֹא יִהְיֶה לְךָ אַזְהָרָה לִמְקַיֵּם צְלָמִים, וּלְדִבְרֵי תַּנָּא קַמָּא אֵינוֹ כֵּן:וְהַנָּכוֹן גַּם לְפִי הַפְּשָׁט שֶׁהוּא מִלְּשׁוֹן "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" בראשית כח כא, "לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" ויקרא יא מה יֹאמַר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָנוּ בִּלְתִּי הַשֵּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים מִכָּל מַלְאֲכֵי מַעְלָה וּמִכָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם הַנִּקְרָאִים אֱלֹהִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ"ב:י"ט "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ", וְהִיא מְנִיעָה שֶׁלֹּא יַאֲמִין בְּאֶחָד מֵהֶם וְלֹא יְקַבְּלֵהוּ עָלָיו בֶּאֱלוֹהַּ וְלֹא יֹאמַר לוֹ אֵלִי אַתָּה. וְכֵן דַּעַת אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על שמות כ':ג' שֶׁאָמַר "אֱלָהּ אָחֳרָן בַּר מִנִּי": וְדַע כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "אֱלֹהִים אֲחֵרִים" הַכַּוָּנָה בּוֹ אֲחֵרִים זוּלָתִי הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, וְיִתְפֹּס זֶה הַלָּשׁוֹן בְּקַבָּלַת הָאֱלֹהוּת אוֹ בָּעֲבוֹדָה לוֹ, כִּי יֹאמַר לֹא תְּקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֱלוֹהַּ בִּלְתִּי ה' לְבַדּוֹ, אֲבָל כְּשֶׁיְּדַבֵּר בָּעֲשִׂיָּה לֹא יֹאמַר בַּכָּתוּב אֲחֵרִים חָלִילָה, אֲבָל יֹאמַר "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" ויקרא יט ד, "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" שמות ל"ד:י"ז, וְיִקְרָאֵם כֵּן בַּעֲבוּר שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּכַוָּנָה לִהְיוֹת אֱלֹהָיו, אֲבָל בָּהֶם אָמַר הַכָּתוּב ישעיה לז יט "כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן ":וְהִנֵּה הִזְהִיר בַּדִּבּוּר הַשֵּׁנִי תְּחִלָּה שֶׁלֹּא נְקַבֵּל לָנוּ אָדוֹן מִכָּל הָאֱלֹהִים זוּלָתִי ה', וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה פֶּסֶל וְכָל תְּמוּנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וְלֹא לְעָבְדָם בְּשׁוּם עֲבוֹדָה בָּעוֹלָם וּלְכָךְ לֹא אָמַר וְלֹא תִּשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, כִּי הוּא נִסְמַךְ אֶל הָעֲשִׂיָּה שֶׁמָּנַע אוֹתָנוּ מֵהִשְׁתַּחֲווֹת לָהֶם. וְהִנֵּה כֻּלָּם אַזְהָרוֹת מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וְכֻלָּן חַיָּבֵי מִיתָה, וְאֵין בַּפָּסוּק הַזֶּה אַזְהָרָה לָעֹשֶׂה מֵאָה צְלָמִים שֶׁלֹּא עֲבָדָם, אֲבָל לְמַטָּה יַזְהִיר מִזֶּה "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" שמות כ':כ"ג, וְכֵן "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" שמות ל"ד:י"ז, "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם" ויקרא כו א:

10 רמב"ן על במדבר פתח ↗

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה – הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת סְתוּמָה בְּמַשְׁמָעָהּ, וְיִטְעוּ בָהּ בַּעֲלֵי הַפְּשָׁט לוֹמַר שֶׁהוּא קָרְבָּן עַל מִי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַה שֶׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת וְהוּא שׁוֹגֵג. וְדִבְרֵיהֶם דִּבְרֵי רוּחַ, שֶׁאִם כֵּן יִהְיֶה חִיּוּב קָרְבָּן בְּכָל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁבַּתּוֹרָה כְּשֶׁלֹּא קִיֵּם אֶת כֻּלָּם וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶם, וְיִהְיֶה חִיּוּב כָּרֵת בְּכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת כֻּלָּם כְּשֶׁיַּעֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן בְּמֵזִיד, כִּי הַכָּתוּב אוֹמֵר ״אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אותו אֲלֵיכֶם״ במדבר ט״ו:כ״ג. וְעוֹד שֶׁאָמַר כָּאן ״וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה״ במדבר ט״ו:כ״ד, כִּי שִׁגְגָתָם בְּמַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ, לֹא שֶׁיָּשְׁבוּ וְלֹא עָשׂוּ. וְכֵן ״אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ במדבר ט״ו:ל׳. אֲבָל טַעְמוֹ שֶׁתִּשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ מַה שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם אֲבָל תַּעֲשׂוּ הֶפְכּוֹ, אוֹ יֹאמַר שֶׁתִּשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ מִצְוֹתָיו בְּמַה שֶׁהִזְהִיר אֶתְכֶם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, כִּי הַמְּנִיעוֹת בְּלֹא תַעֲשֶׂה יִקָּרְאוּ מִצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״ ויקרא ד ב. וְהִנֵּה חִיּוּב הַקָּרְבָּן הַזֶּה בְּשִׁגְגַת הָעֵדָה מְשֻׁנֶּה מִן הַקָּרְבָּן הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא, כִּי שָׁם חַיָּב לְהָבִיא פַּר לְחַטָּאת שם פסוק טו וְכָאן פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת. וְעַל כֵּן הֻצְרְכוּ רַבּוֹתֵינוּ לוֹמַר הוריות ח שֶׁזֶּה הַקָּרְבָּן עַל שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה. וּלְשׁוֹן הַכָּתוּב שֶׁלֹּא נוֹצִיא אוֹתוֹ מִפְּשׁוּטוֹ וּמַשְׁמָעוֹ יֹאמַר: וְכִי תִשְׁגּוּ מִכָּל הַמִּצְוֹת וְתַעַבְרוּ עַל כָּל מַה שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם לָכֶם בְּיַד מֹשֶׁה שֶׁלֹּא תַעֲשׂוּ דָּבָר מִכָּל מַה שֶׁצִּוָּה אֶתְכֶם, תַּקְרִיבוּ הַקָּרְבָּן הַזֶּה. וּלְכָךְ לֹא הִזְכִּיר בְּכָאן כַּאֲשֶׁר יֹאמַר בְּקָרְבְּנוֹת הַחֵטְא "אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה'". וְהִנֵּה זֶה כְּפִי מַשְׁמָעוֹ הוּא קָרְבַּן הַמְּשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה בְּשׁוֹגֵג, כְּגוֹן הַהוֹלֵךְ וְנִדְבַּק לְאַחַת מִן הָאֻמּוֹת לַעֲשׂוֹת כָּהֶם וְלֹא יִרְצֶה לִהְיוֹת בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל כְּלָל, וְיִהְיֶה כָּל זֶה בְּשׁוֹגֵג, כְּגוֹן שֶׁיִּהְיֶה בְּיָחִיד תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הָאֻמּוֹת, וּבְקָהָל כְּגוֹן שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁכְּבָר עָבַר זְמַן הַתּוֹרָה וְלֹא הָיְתָה לְדוֹרוֹת עוֹלָם, אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ כְּמוֹ שֶׁזָּכַר בְּסִפְרֵי שלח קט״ו: מִפְּנֵי מָה אָמַר הַמָּקוֹם? לֹא שֶׁנַּעֲשֶׂה וְנִטּוֹל שָׂכָר? אָנוּ לֹא עוֹשִׂים וְלֹא נוֹטְלִין שָׂכָר! כְּעִנְיָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים וְשׁוֹאֲלִים אֶת יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ לְפָנַי״ יחזקאל כ׳:א׳, אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ יְחֶזְקֵאל, הֲרֵי עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לֹא יָצָא מֵרְשׁוּתוֹ וְכוּ׳. אוֹ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ אֶת הַתּוֹרָה, וּכְבָר אֵרַע לָנוּ כֵן בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ בִּימֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הָרְשָׁעִים כְּגוֹן יָרָבְעָם, שֶׁשָּׁכְחוּ רֹב הָעָם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת לְגַמְרֵי, וְכַאֲשֶׁר בָּא בְּסֵפֶר עֶזְרָא בְּאַנְשֵׁי בַּיִת שֵׁנִי. וְזֶהוּ שִׁמּוּשׁ לְשׁוֹן הַכָּתוּב, שֶׁהַשְּׁגָגָה הַזֹּאת הַנִּזְכֶּרֶת כָּאן הִיא בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת בִּכְלָלָן, וְעַל כֵּן יִחֲדוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ מִצְוָה אַחַת שֶׁבְּשִׁגְגָתָהּ יֵצֵא מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל הַמְּצֻוֶּה בָּהֶם, וְהִיא עֲבוֹדָה זָרָה. וְיִהְיֶה שִׁעוּר הַכָּתוּב: וְכִי תִשְׁגּוּ לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא תַעֲשׂוּ דָּבָר מִכָּל מִצְוֹת ה׳, כִּי הַמּוֹדֶה בֶּאֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ כְּבָר הוּא בָּטֵל אֶצְלוֹ כָּל מַה שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, בֵּין בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה בֵּין בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁאִם יֵשׁ אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ - יִרְאָתוֹ וּמִצְוֹתָיו וְכָל הַחִיּוּב בָּהֶם אֵינוֹ כְּלוּם. וּבָאָה זֹאת הַפָּרָשָׁה לְהַשְׁלִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים דִּין שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה, כִּי הַסֵּפֶר הַזֶּה יַשְׁלִים דִּינֵי הַקָּרְבָּנוֹת כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי בתחלת הספר, וְנִכְנְסָה כָּאן בַּעֲבוּר שֶׁהֵם מָרוּ דְּבַר הַשֵּׁם וְאָמְרוּ: ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״ במדבר י״ד:ד׳, לִהְיוֹת שָׁם בְּמִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר הָיוּ בָרִאשׁוֹנָה בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא מִצְוֹת. וְהִנֵּה בָּאָה הַפָּרָשָׁה לְהוֹדִיעָם כִּי אֲפִלּוּ בַּע״ז יְכַפֵּר עַל הַשּׁוֹגְגִים, אֲבָל הָעוֹשִׂים בְּיָד רָמָה יַכְרִית אוֹתָם, וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי הַכָּרֵת הַזֶּה בְּסֵדֶר אַחֲרֵי מוֹת ויקרא י״ח:כ״ט:

11 תפארת ישראל פתח ↗

12 תפארת ישראל פתח ↗

13 רמב"ן על דברים פתח ↗

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ, גַּם בָּזֶה מִצְוָה שֶׁיְּבָאֵר, כִּי בְּדִבּוּר אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ יִהְיֶה הַיִּחוּד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ מכילתא בחדש ה רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִכָּאן תְּשׁוּבָה לַמִּינִים שֶׁהֵם אוֹמְרִים שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵן, שֶׁכְּשֶׁעָמַד הקב"ה עַל הַר סִינַי וְאָמַר אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מִי מִחָה כְּנֶגְדּוֹ. אֲבָל בָּא לְבָאֵר הַמִּצְוָה הַזּוֹ, וְהִזְכִּיר אוֹתָהּ אַחַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְפִי שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ בֶּאֱמוּנָה, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר כְּעוֹבֵד ע"ז. ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ וְלֹא אֱלֹהֵי הָאֻמּוֹת עָתִיד לִהְיוֹת ה' אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר זכריה יד ט בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים ו':ד'. וְאַתָּה צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בָּזֶה, כִּי שִׁנָּה הַכָּתוּב כָּאן לוֹמַר ה' אֱלֹהֵינוּ, וְלֹא אָמַר אֱלֹהֶיךָ כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר בְּכָל מָקוֹם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם וְגוֹ' כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ להלן ט א ג, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם וְגוֹ' כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם להלן כ ג ד, וְכֵן בְּכָל הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיְּדַבֵּר עִם יִשְׂרָאֵל יַזְכִּיר ה' אֱלֹהֵיכֶם אוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ, וְגַם בְּכָאן אָמַר וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲבָל הִזְכִּיר בְּיִחוּד ה' אֱלֹהֵינוּ, כִּי עָשָׂה עִם מֹשֶׁה אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם תִּפְאֶרֶת. וְהִנֵּה דָּלֶ"ת אֶחָד גְּדוֹלָה, לִרְמֹז עַל מָה שֶׁכָּתוּב ישעיהו סג יב בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. וּלְכָךְ תִּקְּנוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, וְאָמְרוּ מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵרָה וְכוּ' פסחים נו, כִּי מֹשֶׁה אָמַר בַּתּוֹרָה בְּרֶמֶז וְחָזַר וְאָמַר וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּלְשׁוֹן הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה:

14 תפארת ישראל פתח ↗

15 תפארת ישראל פתח ↗

ודבר זה אין ראוי למעלת התורה ומדרגתה, כי אם שתנתן התורה על ידי משה רבינו עליו השלום, ש"לא קם נביא בישראל כמשה עוד" דברים לד, י. וזה מפני שאין ראוי שתנתן התורה, שהיא יחידה במדרגה העליונה, כי אם על ידי מי* שהוא מיוחד במדרגת הנבואה.

16 תפארת ישראל פתח ↗

17 תפארת ישראל פתח ↗

ומה שאמרו בספרי דברים לד, י "ולא קם נביא בישראל כמשה עוד", אבל באומות קם. שלשה דברים היו במשה מה שלא היו בבלעם ; משה היה מדבר עמו פה אל פה, שנאמר במדבר יב, ח "פה אל פה אדבר בו כו'". משה היה מדבר עמו פנים אל פנים כו'. משה היה מדבר עמו עומד, שנאמר דברים ה, כח "ואתה פה עמוד". בלעם היה מדבר עמו "נופל וגלוי עינים" במדבר כד, ד. בלעם היה יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו, שנאמר במדבר כד, טז "ויודע דעת עליון". משל לטבח של מלך שיודע מה המלך קרב על שלחנו. כך* בלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר במדבר כד, ד "אשר מחזה שדי יחזה". בלעם היה מדבר עמו כל שעה, שנאמר שם "אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים", עד כאן. ואם כן יקשה לך, הרי לא נתיחד משה בנבואתו, כי אף באומות קם. אבל חס ושלום שלא יהיה מיוחד משה בנבואה, כי מה שאמרו 'אבל בנביאי אומות עכו"ם קם', מכל מקום היה נבואתו דרך נביאי אומות עובדי כוכבים.

18 תפארת ישראל פתח ↗

19 תפארת ישראל פתח ↗

20 תפארת ישראל פתח ↗

21 תפארת ישראל פתח ↗

22 תפארת ישראל פתח ↗

23 תפארת ישראל פתח ↗

24 תפארת ישראל פתח ↗

25 תפארת ישראל פתח ↗

26 תפארת ישראל פתח ↗

ובמדרש ויק"ר א, יג, מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם עכו"ם; נביאי אומות עולם אין הקב"ה נגלה עליהם רק בחצי דבור, שנאמר במדבר כג, ד "ויקר אלהים אל בלעם". אין לשון 'ויקר' אלא לשון טומאה, כמו דאת אמר ר' דברים כג, יא "כי יהיה בך איש לא טהור מקרה לילה". אבל לישראל בלשון טהרה, בלשון קדושה, בלשון ברור, "ויקרא אל משה" ויקרא א, א בלשון שמלאכי השרת מקלסין, שנאמר ישעיה ו, יג "וקרא זה אל זה", עד כאן.

27 תפארת ישראל פתח ↗

וביאור זה, כי נבואת אומות העולם עכו"ם אינה נבואה בבירור גמור. ולפיכך כתיב "ויקר", שהוא חצי דבור בלבד, כפי מה שהיא הנבואה שאינו בירור גמור. והנבואה היא בטומאה. אף שהשם יתברך קדוש ודבריו קדושים, נביאי אומות העולם מקבלים הדבור, אף אם הם טמאים, ואין צריכים קדושה וטהרה. המשל* למי שמשליך ממנו דינר זהב, אינו מקפיד אף אם נופל לאשפה, כי אין כונתו רק להשליך ממנו הדינר, יפול בכל מקום. כך השם יתברך אינו חפץ כאשר מדבר עם נביאי אומות העולם רק שיצא הדבור ממנו, יבא אל המקבל אף בטומאה. אבל כאשר מדבר עם נביאי ישראל, נתיחד עמו הדבור. וזה עיקר דבורו יתברך*, שמדבר הוא יתברך אל הנביאים, ונתיחד עמהם הדבור. אין ראוי שיהיה עצם דבורו יתברך בטומאה. ולכך אין מקבלים נביאי ישראל הנבואה - שהיא דבור השם יתברך - רק בקדושה. ומעתה מה שאמרו 'אבל בנביאי אומות העולם עכו"ם קם', היינו דמכל מקום היתה הנבואה שלו בחסרון ובטומאה. ואף אם היה גדול בנבואה מאד, כיון שנבואתו היתה בחסרון ובטומאה, אין זה מעלת הנבואה. כי מעלת הנבואה כאשר היא בקדושה ובטהרה ובבירור. ולא אמרו 'בנביאי אומות העולם עכו"ם קם' רק שהיה יודע דברים עליונים.

28 רמב"ן על שמות פתח ↗

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ קָבַע לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מַטְבֵּעַ כֶּסֶף בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל הָיָה, וְקָרָא לַמַּטְבֵּעַ הַהוּא "שֶׁקֶל" בַּעֲבוּר שֶׁכָּל הַמַּטְבֵּעַ בְּמִשְׁקָל שָׁלֵם, אֵין בּוֹ פָּחוּת וְלֹא כֶּסֶף סִיגִים. וּבַעֲבוּר שֶׁמִּשְׁקְלֵי הָעֲרָכִין ויקרא כז כה וּפִדְיוֹן הַבְּכוֹר במדבר יח טז בַּמַּטְבֵּעַ הַהוּא שֶׁהֵם קֹדֶשׁ, וְכֵן כָּל שִׁקְלֵי הַמִּשְׁכָּן שמות ל"ח:כ"ד וְכֵן כָּל כֶּסֶף קָצוּב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה דברים כב כט, יִקְרָא לוֹ הַכָּתוּב "שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ": וְכֵן הַטַּעַם אֶצְלִי בְּמַה שֶׁרַבּוֹתֵינוּ קוֹרְאִין לְשׁוֹן הַתּוֹרָה "לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ", שֶׁהוּא מִפְּנֵי שֶׁדִּבְרֵי הַתּוֹרָה וְהַנְּבוּאוֹת וְכָל דִּבְרֵי קְדֻשָּׁה כֻּלָּם בַּלָּשׁוֹן הַהוּא נֶאֶמְרוּ, וְהִנֵּה הוּא הַלָּשׁוֹן שֶׁהקב"ה יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ מְדַבֵּר בּוֹ עִם נְבִיאָיו וְעִם עֲדָתוֹ "אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ" וּשְׁאָר דִּבְּרוֹת הַתּוֹרָה וְהַנְּבוּאָה, וּבוֹ נִקְרָא בִּשְׁמוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים אֵל, אֱלֹהִים, צְבָאוֹת, וְשַׁדַּי, וְיוֹ"ד הֵ"א, וְהַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַמְּיֻחָד, וּבוֹ בָּרָא עוֹלָמוֹ ב"ר יח ו, וְקָרָא שְׁמוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּם, וּמַלְאָכָיו וְכָל צְבָאָיו לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא, מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל בַּלָּשׁוֹן הַהוּא, וּבוֹ קָרָא שֵׁמוֹת לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּשְׁלֹמֹה וְזוּלָתָם:וְהָרַב אָמַר בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים ג ח אַל תַּחְשֹׁב שֶׁנִּקְרָא לְשׁוֹנֵנוּ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ לְגַאֲוָתֵנוּ אוֹ לְטָעוּתֵנוּ, אֲבָל הוּא בְּדִין, כִּי זֶה הַלָּשׁוֹן קָדוֹשׁ לֹא יִמָּצְאוּ בּוֹ שֵׁמוֹת לְאֵבֶר הַבְּעִילָה בַּזָּכָר אוֹ בַּנְּקֵבָה, וְלֹא לַטִּפָּה וְלַשֶּׁתֶן וְלַצּוֹאָה, רַק בְּכִנּוּי. וְאַל יַטְעֶה אוֹתְךָ "שֵׁגַל" תהלים מה י, כִּי הוּא שֵׁם אִשָּׁה הַמְּזֻמֶּנֶת לְמִשְׁכָּב, וְאָמַר "יִשְׁגָלֶנָּה" דברים כח ל עַל פִּי מַה שֶׁנִּכְתַּב עָלָיו, וּפֵרוּשׁוֹ יִקַּח אִשָּׁה לְפִילֶגֶשׁ: וְהִנֵּה אֵין צֹרֶךְ לַטַּעַם הַזֶּה, כִּי הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁהַלָּשׁוֹן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, וְהַטַּעַם שֶׁהִזְכִּיר עַל דַּעְתִּי אֵינֶנּוּ אֱמֶת, כִּי מַה שֶׁיְּכַנּוּ "יִשְׁגָלֶנָּה", "יִשְׁכָּבֶנָּה", יוֹרֶה כִּי מִשְׁגָּל שֵׁם עֶצֶם לַבְּעִילָה, וְכֵן יְכַנּוּ "לֶאֱכֹל אֶת חוֹרֵיהֶם" מלכים ב י"ח:כ"ז, כִּי הוּא שֵׁם מְגֻנֶּה. וְאִם מִפְּנֵי טַעְמוֹ שֶׁל הָרַב, הָיוּ קוֹרִים לוֹ "לָשׁוֹן נְקִיָּה", כְּעִנְיָן שֶׁשָּׁנִינוּ סנהדרין סח: עַד שֶׁיַּקִּיף זָקָן הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הָעֶלְיוֹן, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, וְאָמְרוּ "כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" לְשׁוֹן נָקִי ב"ר פו ז, וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים:וּפֵרֵשׁ הַכָּתוּב כִּי הַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה שֶׁל כֶּסֶף, וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על שמות ל':י"ג "מָעִין", כִּי הַגֵּרָה אֶצְלוֹ שֵׁם לַמַּטְבֵּעַ הַנִּקְרָא בַּאֲרָמִית "מָעָה", וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל שמואל א ב':ל"ו "לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף" - "לְמָעָה דִּכְסַף", וְכֵן אָמַר בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ - "סִלְעָא", כִּי כֵן שֵׁם הַמַּטְבֵּעַ בַּאֲרָמִית, וְשִׁעוּרוֹ יָדוּעַ נָמֵי בַּתַּלְמוּד קידושין יא: וְכָתַב רַשִׁ"י רש"י על שמות כ"א:ל"ב שֶׁהַשֶּׁקֶל מִשְׁקָלוֹ אַרְבָּעָה זְהוּבִים, שֶׁהוּא חֲצִי אוּקְיָה לְמִשְׁקַל הַיָּשָׁר שֶׁל קְלוֹנְיָא, מָצָא הָרַב מְפֹרָשׁ בַּגְּמָרָא ב"מ לד: שֶׁהַסֶּלַע אַרְבָּעָה דִּינָרִין, וְקִבֵּל בְּמִשְׁקַל הַדִּינָרִין שֶׁהוּא כְּמִשְׁקַל הַזְּהוּבִים. וְכֵן כָּתַב בְּפֵרוּשׁוֹ בַּגְּמָרָא בְּבָבָא קַמָּא לו: ד"ה כסף צורי הַדִּינָר מִשְׁקָלוֹ זָהוּב, וְכֵן קוֹרִין בְּקוֹסְטַנְטִינָה הַזָּהוּב דִּינָר. וְכָל זֶה אֱמֶת הוּא, אֲבָל שִׁעֵר הָרַב בַּזְּהוּבִים הַנִּמְצָאִים בְּדוֹרוֹ וְגַם בְּדוֹרֵנוּ, וְהֵם כְּמִשְׁקַל חֲצִי הָאֻקְיָא שֶׁהִזְכִּיר, וְאֵינֶנּוּ כֵן, כִּי מַלְכֵי הַגּוֹיִם פִּחֲתוּ הַזְּהוּבִים. וּכְבָר מָצִינוּ בְּדִבְרֵי בַּעַל הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת הל', בכורות והל', קדושין וְהַגְּאוֹנִים הָרִאשׁוֹנִים כִּי הַדִּינָר הַנִּזְכָּר בְּכָל מָקוֹם בַּתַּלְמוּד הוּא דִּינָר שַׁשְׁדַּנְג, וְכֵן כָּתוּב בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין בְּהִלְכוֹת רַבֵּינוּ הרי"ף, פרק א, וְאָמַר שֶׁהוּא דִּינַר זָהָב שֶׁל עַרְבִיִּים. וּלְפִי הַשִּׁעוּרִין הַנִּמְצָאִים בְּדִבְרֵיהֶם הַדִּינָרִין שֶׁבַּתַּלְמוּד גְּדוֹלִים מִן הַזְּהוּבִים הַנִּמְצָאִים הַיּוֹצְאִים בִּזְמַנֵּנוּ קָרוֹב לִשְׁלִישׁ הַשֶּׁקֶל, וְהַשֶּׁקֶל שְׁלֹשָׁה רְבִיעֵי אֻקְיָא לְמִשְׁקָל שֶׁל הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְהוּא הָאֻקְיָא שֶׁהִזְכִּירָהּ הָרַב זַ"ל: וְדַע כִּי שִׁקְלֵי הַתּוֹרָה הֵם הַסְּלָעִים הָאֵלּוּ שֶׁכָּל סֶלַע מֵהֶן אַרְבָּעָה דִּינָרִין, אֲבָל שֶׁקֶל הַמֻּזְכָּר בְּדִבְרֵי חֲכָמִים, כְּגוֹן שֶׁשָּׁנִינוּ שבועות מג, שֶׁקֶל הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, הוּא ב' דִּינָרִין, חֲצִי הַסֶּלַע. וְטַעַם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם קוֹרִין שְׁקָלִים לַחֲצִי הַסְּלָעִים שֶׁהָיוּ שׁוֹקְלִים בְּכָל שָׁנָה, וְכֵן הֻנְהַג בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה, וְעַל כֵּן אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ שֶׁקֶל הִלְוִיתַנִי, כְּלוֹמַר הַמִּשְׁקָל שֶׁיִּשְׂרָאֵל שׁוֹקְלִים. וְיִתָּכֵן שֶׁעָשׂוּ בִּזְמַן בַּיִת שֵׁנִי מַטְבֵּעַ שֶׁל כֶּסֶף שֶׁל ב' דִּינָרִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מָצוּי לָתֵת לְגִזְבַּר הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְקַלְבּוֹן, וְקָרְאוּ לָזֶה הַמַּטְבֵּעַ "שֶׁקֶל", וְהָיוּ קוֹרִין לַשֶּׁקֶל שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁהוּא שֶׁקֶל שֶׁל תּוֹרָה "סֶלַע" כְּתַרְגּוּמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי הַטַּעַם מִמַּה שֶׁאָמְרוּ בכורות ה. מָנֶה שֶׁל קֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה, וְכֵן כָּל הַמַּטְבְּעוֹת. וְאֵינוֹ נָכוֹן, כִּי שִׁקְלֵי עֶבֶד וְאוֹנֵס וּמְפַתֶּה אֵינָם שֶׁל קֹדֶשׁ:

29 רש"י על ויקרא פתח ↗

ויקרא אל משה. לְכָל דִּבְּרוֹת וּלְכָל אֲמִירוֹת וּלְכָל צִוּוּיִים קָדְמָה קְרִיאָה, לְשׁוֹן חִבָּה, לָשׁוֹן שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה ישעיהו ו', אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִגְלָה עֲלֵיהֶן בִּלְשׁוֹן עֲרָאִי וְטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם במדבר כ"ג:

30 רש"י על ויקרא פתח ↗

אליו. לְמַעֵט אֶת אַהֲרֹן; רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר י"ג דִּבְּרוֹת נֶאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּכְנֶגְדָּן נֶאֶמְרוּ י"ג מִעוּטִין, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרוּ אֶלָּא לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְאַהֲרֹן, וְאֵלּוּ הֵן י"ג מִעוּטִין: לְדַבֵּר אִתּוֹ, מִדַּבֵּר אֵלָיו, וַיְדַבֵּר אֵלָיו במדבר ז', וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שמות כ"ה — כֻּלָּן בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. יָכוֹל יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַדִּבּוּר תַּ"לֹ קוֹל לוֹ, קוֹל אֵלָיו, מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ וְכָל יִשְֹרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ:

31 תפארת ישראל פתח ↗

32 תפארת ישראל פתח ↗

33 רש"י על ויקרא פתח ↗

לפרכת העדת. שֶׁלִּפְנֵי הָאָרוֹן שֶׁהוּא קָרוּי עֵדוּת; וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ עַל נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁהוּא עֵדוּת לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַתְחִיל וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּם שבת כ"ב; מנחות פ"ו:

34 תפארת ישראל פתח ↗

35 תפארת ישראל פתח ↗

וכאשר תבין דברי אמת, תדע כי מה שהיה יודע משה בנבואה, ומה שלא היה יודע, הכל נמשך אחר עצם המעלה בנבואה שהיה למשה. ומה שהיה יודע בלעם בנבואה, ומה שלא היה יודע, הכל נמשך ממה שלא היה לבלעם המעלה העליונה שהיה למשה. וזה כי מה שהיה מדבר עם משה פנים אל פנים שמות לג, יא, שהיה משה עומד עם השם יתברך, הכל הוא הקירוב והדיבוק עמו. ובלעם שלא היה לו זה, מורה על הריחוק מן השם יתברך. ומה שלא היה יודע משה הדבור קודם שבא אליו הדבור, וכן מה שלא היה מדבר עמו כל שעה שירצה, ומה שלא היה יודע מי מדבר עמו, נמשך אל מעלת משה. שכל נבואת משה נבואה ברורה, כמו שהיה הדבור עמו פנים אל פנים, ופה אל פה. לכך לא היתה נבואתו רק נבואה ברורה. ואין בירור הנבואה רק כשבא הנבואה אל הנביא. שכל דבר שיוצא מפי הקב"ה אין לו חזרה, כדאיתא במסכת ברכות ז.. ודבר זה נקרא 'בירור הנבואה' כאשר יוצא הדבור מפיו. אבל שידע הדבור קודם שנדבר ונתבררה הנבואה, אין זה ראוי למשה ולמעלתו, שהיתה כל נבואתו בענין הבירור הגמור. אבל בלעם שלא היתה מדרגת נבואתו בענין הברור הזה, אפשר לו לדעת דבר זה, שכן כל נבואתו בענין זה.

36 תפארת ישראל פתח ↗

37 רש"י על בראשית פתח ↗

ויפל אברם על פניו. מִמּוֹרָא הַשְּׁכִינָה; שֶׁעַד שֶׁלֹּא מָל לֹא הָיָה בוֹ כֹחַ לַעֲמֹד וְרוּח הַקֹּדֶשׁ נִצֶּבֶת עָלָיו, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּבִלְעָם נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, בִּבְרַיְתָא דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

38 תפארת ישראל פתח ↗

39 תפארת ישראל פתח ↗

40 תפארת ישראל פתח ↗

41 תפארת ישראל פתח ↗

42 תפארת ישראל פתח ↗

וזה שהביא משל מן הטבח וכו'. וזה כי מה שיודע הטבח מה שיאכל המלך, ואותו אשר נקרא לשלחן המלך אינו יודע, מפני שאין הנקרא* אל המלך מצטרף אל המלך לדעת שלחנו רק כאשר השלחן ערוך בפעל, וזה כבודו ותפארתו של האורח. ולא יצטרף אל המלך זולת זה. ולכך אינו יודע קודם זה מה יאכל המלך. וכך משה לא היה נבואתו רק כאשר הדבור בפעל יוצא מפי השם יתברך מעצם כבודו יתברך, ודבר זה הוא נבואה ברורה, ובמדרגה זאת דבק משה בו יתברך, וזהו מעלתו וכבודו של משה. אבל בלעם לא היה לו מעלה זאת, ולכך ידע הנבואה קודם שבא הדבור, ודבר זה מבואר.

43 רמב"ן על שמות פתח ↗

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּעַת הַמְּפָרְשִׁים שֶׁהָיָה זֶה אַחַר מַתַּן תּוֹרָה, וְהוּא שֶׁאָמַר דברים ה כ-כב "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְגוֹ' אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' עוֹד וָמָתְנוּ" וְגוֹ'. וְאֵין כֵּן דַּעְתִּי, בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר בְּכָאן "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים", וְלֹא אָמַר "עוֹד", וּמֹשֶׁה אָמַר בְּכָאן "אַל תִּירָאוּ", וְשָׁם נֶאֱמַר שם ה כה "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ". וְעוֹד, כִּי בְּכָאן לֹא סִפֵּר שֶׁיִּפְחֲדוּ רַק מִן הַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וּמִן הָהָר שֶׁהוּא עָשֵׁן, וְשָׁם פָּחֲדוּ מִדִּבּוּר הַשְּׁכִינָה, שֶׁאָמְרוּ "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" שם ה כג. וְעוֹד, כִּי בְּכָאן שמות כ':כ"א אָמַר "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל", וְלֹא אָמַר שֶׁבָּא בְּתוֹכוֹ:וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי בַּפָּרָשָׁה וּבְסִדּוּר הָעִנְיָן, כִּי וְכָל הָעָם רוֹאִים וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הָיָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, וּמִתְּחִלָּה הִזְכִּיר כַּסֵּדֶר כָּל דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים מַה שֶׁצִּוָּה לְמֹשֶׁה בְּהַגְבָּלַת הָהָר וְאַזְהָרַת הָעָם וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְעַתָּה חָזַר וְהִזְכִּיר דִּבְרֵי הָעָם אֶל מֹשֶׁה וְאָמַר כִּי מֵעֵת שֶׁרָאוּ אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם נָעוּ לְאָחוֹר וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק יוֹתֵר מִגְּבוּל הָהָר אֲשֶׁר הִגְבִּיל מֹשֶׁה:וְהַסֵּדֶר בַּדְּבָרִים, כִּי בַּבֹּקֶר הָיוּ קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְקוֹל שׁוֹפָר חָזָק שמות י"ט:ט"ז וַעֲדַיִן לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה, כְּעִנְיַן "וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים מְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה'" מלכים א י"ט:י"א, וְחָרְדוּ הָעָם בַּמַּחֲנֶה בִּמְקוֹם תַּחֲנוֹתָם שמות י"ט:ט"ז, וּמֹשֶׁה חִזֵּק לִבָּם וְהוֹצִיאָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר שם יז, וּבִהְיוֹתָם שָׁם בְּתַחְתִּית הָהָר מְצַפִּים וּמִתְיַצְּבִים יָרַד ה' עַל הָהָר בָּאֵשׁ שם יח, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל דברים ד יא, וְחָרַד הָהָר עַצְמוֹ וְנִזְדַּעְזַע שמות י"ט:י"ח כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ בָּרַעַשׁ הַנִּקְרָא "זַלְזָלָה" אוֹ יוֹתֵר מִכֵּן, וְכֵן כָּתוּב תהלים קיד ד "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן", וְאֵינֶנּוּ מָשָׁל, כַּאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מָשָׁל "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר" שם ג, וְנִתְחַזֵּק קוֹל הַשּׁוֹפָר מְאֹד שמות י"ט:י"ט, אָז רָאוּ הָעָם וַיָּנֻעוּ לְאָחוֹר וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק כאן יוֹתֵר מִן הַגְּבוּל, וְאָז אָמְרוּ אֵלָיו כֻּלָּם שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמָּהֶם הָאֱלֹהִים כְּלָל פֶּן יָמוּתוּ, כִּי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירֵיהֶם עֲלֵיהֶם וְלֹא עָצְרוּ כֹחַ דניאל י טז, וְאִם יִשְׁמְעוּ הַדִּבּוּר יָמוּתוּ, וּמֹשֶׁה חִזְּקָם וְאָמַר לָהֶם "אַל תִּירָאוּ" שמות כ':כ', וְשָׁמְעוּ אֵלָיו וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחוֹק בְּמַעֲמָדָם שמות כ':כ"א, כִּי לֹא רָצוּ בְּכָל דְּבָרָיו לְהִתְקָרֵב אֶל הַגְּבוּל, וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל שם, לֹא בָּא בְּתוֹכוֹ, וְאָז דִּבֵּר אֱלֹהִים עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:וְאַחַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לֹא הִזְכִּיר כָּאן מַה שֶׁאָמְרוּ הַזְּקֵנִים לְמֹשֶׁה, כִּי רָצָה לְבָאֵר כַּסֵּדֶר הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲבָל בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה דברים ה כ הִזְכִּיר מֹשֶׁה כִּי אַחֲרֵי הַדִּבְּרוֹת קָרְבוּ אֵלָיו כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיהֶם וְזִקְנֵיהֶם וְאָמְרוּ לוֹ "אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ", כִּי שִׁעַרְנוּ בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא נוּכַל עוֹד לִסְבֹּל מַשָּׂא דְּבַר ה' אֱלֹהִים, כִּי חָשְׁבוּ שֶׁיִּרְצֶה הָאֱלֹהִים לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּל הַמִּצְווֹת, וּלְכָךְ אָמְרוּ "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" שם כד, וְהקב"ה הוֹדָה לְדִבְרֵיהֶם וְאָמַר "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ", כִּי כֵן הָיָה הַחֵפֶץ לְפָנָיו שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעֵם רַק עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְהַיִּרְאָה יָשְׁרָה לְפָנָיו:

44 רש"י על במדבר פתח ↗

ומראה ולא בחדת. מַרְאֶה זֶה מַרְאֵה דִבּוּר, שֶׁאֲנִי מְפָרֵשׁ לוֹ דִּבּוּרִי בְּמַרְאִית פָּנִים שֶׁבּוֹ, וְאֵינִי סוֹתְמוֹ לוֹ בְחִידוֹת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר לִיחֶזְקֵאל יחזקאל י"ז, "חוּד חִידָה" וְגוֹ'; יָכוֹל מַרְאֵה שְׁכִינָה? תַּ"ל שמות ל"ג, "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" ספרי:

45 תפארת ישראל פתח ↗

וכן מה שלא היה* מדבר עם משה כל שעה, הכל נמשך אחר מדרגתו ומעלתו. וזה כי הענין נותן כך, כי היה הדבור עם משה פנים אל פנים. ואין לאדם כמדרגה זאת שיהיה עם השם יתברך תמיד פנים אל פנים. אבל עם בלעם היה הנבואה כמו שאמרנו למעלה ד"ה וביאור זה, שהיה משליך ממנו הדבור, והיה בלעם מקבל אותו, ולא היה כאן דבור פנים אל פנים, ולכך היה תמידי. וכן מה שלא היה יודע משה מי מדבר עמו, היינו "כי לא יראני האדם וחי" שמות לג, כ, כי אי אפשר להתחבר עם השם יתברך. ודבר זה היה למשה שנסתכל באספקלריא המאירה יבמות מט:, והיה לו דבקות אל השם יתברך, ולפיכך אי אפשר שיהיה יודע מה שידבר השם יתברך עמו. ושהיה מדבר עמו כל שעה אינו* מורה שהיה גדול בנבואה מאד שלא היה נמצא דבר זה במשה, רק שלא היה אפשר שיהיו אלו דברים במשה למעלת נבואתו. ומאחר שלא היה בו הידיעה הזאת בשביל מעלת נבואתו, אין זה חסרון, כי המעלה נותן זה. ומה שהיה לבלעם דבר זה, מפני שלא היה לו מעלת נבואתו של משה, שהיה לו דבקות גמור בו יתברך כמו שאמרנו ד"ה וכאשר תבין, רק בענין הידיעה היה גדול בנבואה. ודברים אלו ברורים מאד.

46 תפארת ישראל פתח ↗

47 תפארת ישראל פתח ↗

48 תפארת ישראל פתח ↗

49 תפארת ישראל פתח ↗

50 תפארת ישראל פתח ↗

ומה שאמרו בפרק קמא דראש השנה כא: "ולא קם נביא עוד וגו'" דברים לד, י, רב ושמואל; חד אמר בנביאים לא קם, אבל במלכים קם. אין זה קשיא. כי פירוש דבר זה, כי בודאי ראוי שיהיה משה מיוחד בנבואתו. ואם היה לו שתוף בנבואה, לא נתנה התורה - שהיא מיוחדת - על ידי משה. רק שהוא היה מיוחד בנבואה, ולא קם כמוהו, ולכך נתנה תורה על ידו, שאין כמוהו. ומה שאמר 'במלכים קם', דכיון דלא קם בבני אדם כמוהו, הרי היה משה מיוחד בנבואתו. אף כי במלכים קם, דהיינו מפני גודל מדרגתו ומעלתו של שלמה, שהיה מלך על עליונים ותחתונים, כדאמרינן שם סנהדרין כ:, ולכך נבואתו גם כן במדרגה עליונה, עד שיאמר 'בישראל לא קם, אבל במלכים קם'. ועם זה לא יצא משה ממה שהיה מיוחד במעלתו מצד הנבואה, כי אין המלך בכלל שאר בני אדם. ולפיכך אף אם קם במלכים, לא יצא משה ממה שהיה מיוחד בנבואה.

51 תפארת ישראל פתח ↗

52 תפארת ישראל פתח ↗

53 תפארת ישראל פתח ↗

54 תפארת ישראל פתח ↗

54 זבחים פתח ↗

אָמַר עוּלָּא: בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מַלְכוּת, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ; דִּכְתִיב: ״אַל תִּקְרַב הֲלֹם״, וְאֵין ״הֲלוֹם״ אֶלָּא מַלְכוּת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהִים וְגוֹ׳ כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם״.

55 תפארת ישראל פתח ↗

56 תפארת ישראל פתח ↗

57 תפארת ישראל פתח ↗

ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו עליו השלום. כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ"ט שערי בינה ר"ה כא:. ובודאי אין* דבר זה לשלמה. רק מה שאמר 'אבל במלכים קם', שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים. והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו עליו השלום. אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו עליו השלום - דבר זה אינו. כי למשה נמסרו כל מ"ט שערי בינה. ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו עליו השלום - שידע משה רבינו עליו השלום הכל* - בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל.

58 תפארת ישראל פתח ↗

59 תפארת ישראל פתח ↗

60 תפארת ישראל פתח ↗

61 תפארת ישראל פתח ↗

62 תפארת ישראל פתח ↗

ולפיכך היה נתינת בתורה על ידי משה. ולא נתנה תורה לכלל ישראל, כי ראוי שתנתן התורה - שהיא מיוחדת, ואין לתורה שום שתוף אל כל שאר השגות - ראויה שתנתן דוקא על ידי משה רבינו עליו השלום, שהיה מיוחד, דכתיב דברים לד, י "ולא קם נביא עוד וגו'".

63 תפארת ישראל פתח ↗

ומפני גודל מעלת משה, ויחודו בנבואה, מורה עליו שמו. כי "זה משה האיש" שמות לב, א הוא מהתחתונים, והיה מתעלה מעלה מעלה עד שנאמר עליו תהלים ח, ו "ותחסרהו מעט מאלהים". ועליו נאמר משלי ל, ד "מי עלה שמים וירד". ומפני כי משה היה מן התחתונים ומן העליונים, כמו שאמרו דב"ר יא, ד שנקרא משה "איש האלהים" דברים לג, א, מחציו ולמטה היה "איש", ומחציו ולמעלה היה "אלהים". ולכך אי אפשר לומר רק שהיה כמו אמצעי בין העליונים ובין התחתונים, והאמצעי מצורף לשניהם, ולפיכך "עלה שמים וירד". והיה למשה משפט האמצעי, שנאמר ר' דברים ה, ה "אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם דבר ה' וגו'". ולפיכך בשם 'משה' אות המ"ם, שהיא אמצעית בסדר אלפ"א בית"א. ואחר כך השי"ן, שהיא מדרגה האחרונה חוץ מן האחת, שנאמר תהלים ח, ו "ותחסרהו מעט מאלהים". וזה נאמר על משה, כדאיתא במסכת ראש השנה כא:. ואות ה"א מורה שיורד לתחתונים. וידוע כי האדם מדרגה חמישית. כי הפשוטים מדרגה ראשונה, והמורכבים מדרגה שניה, והדוממים מדרגה שלישית, והבעלי חיים רביעית, והאדם מדרגה חמישית. והרי משה עולה עד המדרגה האחרונה חוץ מאחת, ויורד לתחתונים עד המדרגה החמישית, ודבר זה מבואר. הרי נתבאר לך כי נתיחד משה בנבואה, ולכך ראוי שעל ידו נתנה התורה. ועוד יתבאר לקמן פרק כג יחודו של משה, שבשביל אותו היחוד נתנה על ידו התורה המיוחדת. ודי בזה.

64 תפארת ישראל פתח ↗

65 תפארת ישראל פתח ↗

66 תפארת ישראל פתח ↗

67 תפארת ישראל פתח ↗

68 תפארת ישראל פתח ↗

69 תפארת ישראל פתח ↗

70 תפארת ישראל פתח ↗

71 תפארת ישראל פתח ↗

72 תפארת ישראל פתח ↗

73 תפארת ישראל פתח ↗

74 רש"י על שמות פתח ↗

יהיה נביאך. כְּתַרְגּוּמוֹ – "מְתֻרְגְּמָנָךְ". וְכֵן כָּל לְשׁוֹן נְבוּאָה אָדָם הַמַּכְרִיז וּמַשְׁמִיעַ לָעָם דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת, וְהוּא מִגִּזְרַת "נִיב שְׂפָתָיִם" ישעיהו נ"ז, "יָנוּב חָכְמָה" משלי י', "וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת" דִּשְׁמוּאֵל א' י'; וּבְלַעַז קוֹרְאִין לוֹ פרידיכ"ר:

75 תפארת ישראל פתח ↗

76 תפארת ישראל פתח ↗

1 לעיל פי"ב, ויובא בהערה 3.

2 בדר"ח פ"ו מ"י ביאר את המשנה שם "חמישה קניינים קנה הקב"ה בעולמו, ואלו הן; תורה קנין אחד וכו'". וכתב שם לבאר שיז. בזה"ל: "הדבר שהוא אחד ואין דבר עמו, דבר זה הוא צריך אליו ביותר, שהרי אין עוד אחד, ולפיכך צריך לו ביותר. שאם היה דבר עמו, לא היה כל כך צריך לו. עכשיו שהוא אחד, הוא צריך אליו ביותר. ואמר 'תורה קנין אחד', הרי התורה היא ענין אחד בלבד, ולכך הוא קנין אל השם יתברך... כי התורה היא אחת לגמרי, שלכך פתח עשרת הדברות באל"ף "אנכי" שמות כ, ב, והעולם נברא בב' "בראשית" ב"ר א, יד, לומר כי אין דבר יותר אחד כמו התורה. כמו שאמרו במדרש ילקו"ש ח"א סוף רמז א 'אני אחד והתורה היא אחת והאל"ף אחת'. כי התורה היא כוללת והכל בה, ואם כן אי אפשר שיהיה דבר זולתה. כי הדבר שהוא חלק בלבד, אפשר שיהיה עוד דבר שהוא החלק השני. אבל דבר שהוא הכל, אי אפשר שיהיה עוד אחר עמו. וכיון שהתורה היא אחת, הוא קנין לגמרי אל הש"י. שלא תוכל לומר שאין התורה לגמרי אל הש"י כי יש עוד דבר עמה, כי אין עוד דבר עם התורה". ובגו"א בראשית פי"ד אות לב כתב: "כי התורה היא של הקב"ה, ואין דבר משותף עמה, ולפיכך היא קנין להקב"ה". ובדרוש על התורה כז. כתב: "פתח בה התורה באות אל"ף, להורות כי אין דבר משותף עם התורה כלל, כדכתיב יהושע א, ח 'והגית בו יומם ולילה'. ואם אמרו אבות פ"ב מ"ב יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיפנה לעסקיו ג"כ, לא יעשה זה רק כדי שיוכל לעסוק בתורה, אבל מ"מ התורה היא אחת, ואין משתתף עמה דבר, לכך פתח בה באל"ף. והוא שכתוב שמות יט, ב 'ויחן ישראל', בלשון יחיד, שא"א לישראל לקבל התורה שהיא אחת, רק כאשר הם ג"כ אחד לגמרי. כי כל דבר אחדות, לא יאות כי אם לאשר גם הוא אחד".

3 לשונו לעיל פי"ב ד"ה ובמסכת מנחות: "ובמסכת מנחות נג:, יבא טוב ויקבל טוב, מטוב לטובים. 'יבא טוב' זה משה, דכתיב שמות ב, ב 'ותרא אותו כי טוב'. 'ויקבל טוב' זו תורה, דכתיב משלי ד, ב 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'... הנה בא לבאר... כי התורה מיוחדת מכל הנבראים. שכל הנבראים יש בהם בחינה שמתיחסים אל החמרי. והתורה מצד שהיא גזרת השם יתברך, אינה מתיחסת אל החמרי, רק אל גזרת השם יתברך. ומצד הזה אין בה בחינה חמרית כלל... ולכך אמר 'יבא טוב'. לשון 'טוב' מורה על הדבר שהוא נבדל מן החמרי. וזה ידוע, לפי שדבק בחומר ההעדר והחסרון, שהוא רע... ולכך אמר כי לא היה מוכן לקבל התורה השכלית - שאין לה בחינה חמרית כלל - רק מי שיש לו מדרגה זאת גם כן, שהוא נבדל בלתי חמרי. כי לקבל התורה צריך הכנה. ולפיכך אמר 'יבא טוב, זה משה'. כי מדרגת משה נבדל לגמרי מן החמרי. ודבר זה ידוע מאד, שזהו מעלת משה, ולכך היה מתנבא באספקלריא המאירה... שזה עיקר עצם משה, שהיה נבדל מן החומר. ולכך הוא בלבד היה פורש מן האשה שבת פז., ונקרא 'איש אלהים' דברים לג, א". ובח"א למנחות נג: ד, פב. כתב כן, והוסיף: "כי אין ראוי לקבל תורה רק מי שהוא מוכן לקבל התורה, ומתיחס אליה". ובח"א לסוטה יג: ב, נו: כתב: "יש לך לדעת כי מרע"ה היה לו מעלת הצורה הנבדלת, והיה נבדל במעלתו מכל אדם, כמו שנקרא 'איש אלקים'... והיה פורש מן האשה, ולא היה דבק בחמרי... שהיה צורה נבדלת". ומכלל פרישתו מהאשה נמצא הבדלתו מהכלל. ועוד אודות שמשה נבדל מכל ישראל, הנה ביום לידת משה "אמרו לו פרעה אצטגניניו היום נולד, ואין אנו יודעים אם ממצרים אם מישראל" רש"י שמות א, כב. וביאר זאת בגבורות ה' ס"פ טו עה: בזה"ל: "כאשר תדע מדריגת משה רבינו ע"ה במה שהוא נבדל מכלל ישראל במעלה שלו, ולא נשתתף עם שאר ישראל במעלתם, לא היו יכולים לדעת אם מישראל אם מאומות, כי לפי מדרגתו לא היה לו צירוף ושיתוף עם שאר ישראל, והבן זה היטב". ובגו"א שמות פי"ח אות ז ד"ב אמנם כתב: "משה היה נבדל מכל ישראל, ודבר זה שהיה משה נבדל מישראל הוא ידוע", ושם מבאר שלכך "שקול משה כנגד כל ישראל" רש"י שמות יח, א, וראה להלן ס"פ כט. וכן שב וביאר שם בפט"ז עו:, ושם ר"פ יח פא.. ובשירת הים נאמר שמות טו, א "אז ישיר משה ובני ישראל וגו'", וכתב על כך בגבורות ה' פמ"ז קפו. בזה"ל: "הזכיר משה בפני עצמו וישראל בפני עצמו... מדריגת משה שהיה נבדל במעלתו מכל ישראל, ולא היה נכלל עמהם... ולכך לא נשא אשה מבנות ישראל... ולפיכך היה שקול נגד כל ישראל. ולכך זכר משה בפני עצמו, וישראל בפני עצמם, ודבר זה מבואר". וכן כתב שם בפי"ט פז. שלכך משה לא נשא אשה מבנות ישראל המיוחסות. ובח"א לשבת נה: א, לג. כתב: "כי משה היה נבדל בעצמו מכל אדם על פני האדמה, ולפיכך אף לבניו לא היה יחוס וקשר כלל...ומפני כך לא היה מתחייב שיהיו לו בנים צדיקים".

4 כמבואר לעיל פי"ז, שלכך לא ניתנה תורה לאבות, כי אין הם בגדר כלל. וראה שם הערה 50. ובגו"א שמות פ"כ אות ח כתב: "המצות אינם לישראל מצד שהם פרטיים, שהרי לכלל ישראל ניתנה התורה, וזה תראה כי המצוה אינה לישראל רק בצד הזה". וצרף לכאן שכאשר ישראל קיבלו את התורה היו הם "כאיש אחד בלב אחד" רש"י שמות יט, ב, כי זו היא ההכנה המתאיתה לקבלת התורה, וכפי שביאר בדרוש על התורה סוף כה:, וז"ל: "כי גם דבר זה הכנה לקבלת התורה...כי כאשר הם חוטאים הם רבים מחולקים זה בכה וזה בכה... בשביל שהם עם אחד, ניתנה להם התורה שהיא אחת". ובהקשר זה משתלבים לכאן דבריו בדר"ח פ"ו מ"ז סוף רצט: בביאור המעלה של "אוהב את הבריות" שהיא אחת מקניניה של תורה, וז"ל: "כי כאשר הוא אוהב את הבריות הוא תוך כלל הבריות, וראוי אל התורה שניתנה אל הכלל. אבל אם אינו אוהב את הבריות, בזה נבדל מן הכלל, ואיך יזכה אל התורה, שהתורה היא אל הכלל, שהרי הוא יחיד בעצמו, ולא ניתנה תורה אל היחיד". וכן כתב שם לגבי "נושא בעול עם חבירו" ריש ש:.

5 "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים" משלי ד, כג. ובשמו"ר יט, א אמרו "כשאדם שמח הלב שמח תחילה... ולעת"ל מביא הקב"ה כל האיברים, ואינו מנחם תחלה אלא הלב". ובגבורות ה' פע"א שכו. כתב: "אין באדם כל האברים בשוה במעלה. כי אבר כמו הלב הוא האבר הנכבד שבו החיות וממנו מקבלים שאר אברים חיות. לכך כאשר האילן חוזר אל כח חיותו לגדל הפרי, נקרא 'לבלוב', מלשון לב. כלומר שחוזר אליו חיותו שהיא בלב". והובא לעיל בהקדמה הערה 84. ובח"א להוריות י. ד, נח: כתב: "הלב הוא מלך על כל האברים, משלח הפרנסה והחיות לכל האברים, ובשביל כך הלב משרת אל כל האברים ביחד. ושאר אברים מקבל זה מזה עד שכל אחד משועבד לחבירו". ובדר"ח פ"ה מ"כ ער: כתב: "שכל האיברים מקבלים החיות מן הלב, אשר הוא באמצע גוף האדם, והלב מקבל פרנסה תחילה ואח"כ ממנו מקבלים שאר איברים, שהלב שולח פרנסה לכל האיברים". וכן בגבורות ה' פ"ח סוף נא: כתב: "כמו שבאדם הלב... עיקר האדם, הלב שממנו החיות ... כך בכלל העולם, בית המקדש.. וכמו שהלב הוא באמצע האדם, וממנו מקבלים חיות ושפע כל האיברים, כך בית המקדש באמצע העולם, ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע". וכן הוא בגבורות ה' פע"א שכה:.

6 ענין זה שקבלת התורה לישראל עוברת דרך משה רבינו מבואר היטב בגו"א שמות פ"כ אות ח. שנאמר שם שמות כ, ב "אנכי ה' אלקיך וגו'", ופירש רש"י שם "למה אמר לשון יחיד 'אלקיך', ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזה הוא שאמר שמות לב, יא 'למה יחרה אפך בעמך', לא להם צוית 'לא יהיה לכם אלהים אחרים', אלא לי לבדי". וכתב על כך בגו"א שם: "ללמד סניגוריא וכו'. יש לתמוה בזה מה מועיל סניגוריא זאת, פשיטא אם היו ישראל טועים בזה, שהיו סבורים 'אנכי ה' אלהיך' דוקא למשה נאמר ולא לישראל, הנה זה סניגוריא. אבל עכשיו כי ישראל לא היו טועים בלשון זה, ולפי האמת גם כן לא נאמר לשון יחיד בשביל שהיה מצוה למשה, דהא לא משה נצטווה, ולפיכך מאי סניגוריא. אבל כך פירושו, כי המצוות אינם לישראל מצד שהם פרטיים, שהרי לכלל ישראל ניתנה התורה, וזה תראה כי המצוה אינה לישראל רק בצד הזה. והנה כאשר כלל ישראל הם פרטיהם - כל אחד ואחד בפני עצמו, אף על גב שכאשר יתחברו ביחד יש בהם כלל, מכל מקום מציאות כל אחד ואחד בפני עצמו, אין זה כלל גמור. כי אם במשה, שנחשב משה לששים רבוא, כאשר נתבאר בתחילת הפרשה, ולפיכך אמר כי המצוה היא בראשונה למשה בעבור שהוא שקול כנגד כל ישראל. ולא שיהיה פירוש 'אלהיך' קאי על משה, אלא פירושו שהמצווה הוא לישראל מצד הכלל שהם עם ישראל, ולפיכך נאמר בלשון יחיד 'אלהיך אשר הוצאתיך'. לכך אמר משה 'למה יחרה אפך בעמך' ר' שמות לב, יא, כלומר עיקר התחלת המצוה הוא למשה כמו שאמרתי, כי שקול משה כנגד כל ישראל רש"י שמות יח, א, כי הוא שקול נגד ששים רבוא. אבל ישראל הם פרטים כל אחד ואחד, אין זה כלל גמור כמו שהוא במשה. ומאחר שהם עברו, ולא אני, אם כן עיקר הדבר קיים, ו'למה יחרה אפך בעמך'. ופירוש זה עיקר כאשר תבין המצות שבאו לישראל, ותבין עם זה מדריגת משה עליו השלום. ותדע, כי משה ראשון לתורה ולמצות, ולכך היה קבלתו ראשונה לתורה ולמצות מפי הגבורה, והורישה לישראל אחר כך". ופירושם של דברים אלו, כי משה רבינו עצמו נושא בתוכו את "כלל ישראל" באופן של "כלל גמור". כי ישנו "כלל ישראל" בדמותם של ששים ריבוא איש, וישנו "כלל ישראל" בדמותו של משה רבינו, ו"כלל ישראל" של משה רבינו מופקע לחלוטין מ"פרטי". ובזה משה רבינו שונה מהאבות הנחשבים עדיין ל"פרטי" וכמבואר לעיל פי"ז. וראה בח"א לסוטה יג: ב, נו. שביאר שמחמת מדריגת משה לא נודע מקום קבורתו דברים לד, ו, "אע"ג שנודע מקום קברי אבות, לא קשיא, כי משה הוא עצם ישראל, ונקראו ישראל על שמו" לשונו שם. וזהו עומק דבריו כאן שבקבלת התורה משה רבינו הוא כמו הלב שבאדם, שמקבל התורה ראשונה. וזאת מפאת שהוא גונז בתוכו את הששים ריבוא של ישראל, ומשם הוא מעבירה לכלל ישראל, וכמו הלב ששולח חיים לשאר האברים.

7 ולא מפי משה רבינו, המובחר להעביר התורה לישראל.

8 ירושלמי ברכות פ"א ה"א "מפני מה קורין פרשיות קריאת שמע בכל יום, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן; 'אנכי ה' אלקיך' - 'שמע ישראל ה' אלקינו' דברים ו, ד". והרי מבואר במשנה ברכות יג. שפרשה ראשונה של שמע עוסקת בקבלת עול מלכות שמים. א"כ הוא הדין לפסוק "אנכי". וראה רמב"ן שמות כ, ב שכתב: "וזו המצוה "אנכי" תקרא בדברי רבותינו קבלת מלכות שמים". ובהשגות הרמב"ן לספר המצות ל"ת ה כתב: "וקבלת המלכות הזה שקבלו בסיני הוא באמת מדבור 'אנכי'". וראה להלן פל"ז ד"ה ובמכילתא.

9 לשון הרמב"ן שמות כ, ג: "והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון 'והיה ה' לי לאלקים' בראשית כח, כא... יאמר שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים 'אלהים'... שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו 'אלי אתה'. וכן דעת אונקלוס שאמר 'אלהי אוחרן בר מיני'... והנה הזהיר בדבור השני תחלה שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי ה'".

10 רמב"ן במדבר טו, כב: "כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה. שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום". ובהלכות מלכות קיימא לן ש"אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" חולין ס:. וכתב על כך בגו"א במדבר פכ"ח אות יא ד"ה אמנם כאשר: "ויש לך לדעת, כי המלך הוא המקשר את מלכותו עד שהכל אחד. ולפיכך צריך שיהיה מלך אחד, ולא שני מלכים, כי איך יתקשר להיות אחד על ידי שנים, כי שנים הם מחולקים. וקראו רז"ל ברכות יג. 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' דברים ו, ד קבלת מלכותו. ומה ענין 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' אל אחדותו מלכותו. רק כי אין אחדות אלא למלך, שהוא יחיד בעמו, ועל ידו יתקשר הכל להיות כלל אחד. וכן הכתוב קראו אותו שהוא שני למלך 'משנה' בראשית מא, מג, וזה כי המלך הוא כמו האחד במספר, ואותו שהוא אחריו שני. לכך קיימא לן במסכת ראש השנה לב: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' הוא מלכות שלימה. וזה כי האחדות הוא המלכות, שמאחר שהוא אחד - ראוי למלכות... ולכך אמרה 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד', כי כל מלך צריך שיהיה מיוחד, ולא יהיה לו שתוף אל זולתו כלל, רק מיוחד בעצמו". וכן הוא בהקדמה שלישית לגבורות ה' כ, ובגו"א ס"פ בשלח שמות פי"ז אות יג.

11 לשונו להלן פל"ט ד"ה ומפני כך: "כי השם יתברך מייחד שמו על הכללי, לא על הפרטי. ודבר זה מפני כי השם הוא המהות השכלי, אשר אין השכל פרטי רק כללי". ובגו"א בראשית פי"ב אות ד כתב: "אין הקב"ה מייחד שמו רק על אבות האומה. והיינו טעמא מפני שאין הקב"ה מייחד שמו על יחיד פרטי, רק על אומה שלימה. ואותם שהם אבות האומה הקב"ה מייחד שמו עליהם. ולפיכך על האבות דווקא מייחד שמו". והובא לעיל פי"ז הערה 16. וכן הוא בנצח ישראל פמ"ד ד"ה וכמו ששבטי. ובח"א לסנהדרין קו: ג, רנב. כתב: "שאין הקב"ה מיחד שמו על אדם יחיד, כי אם על אומה שלימה". והרא"ם בראשית יב, ב כתב: "אין הקב"ה מייחד שמו על היחיד, אלא על האומה; 'אלקי ישראל' שמות ה, א, 'אלקי העברים' שם שם ג, 'אלקי העמים' תהלים צו, ה".

12 יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון בגבורות ה' פמ"ז קצג: כתב: "המלך... אי אפשר לו בלא עם אשר מלכותו עליהם, ואם אין עם, על מי ימלוך". ובאור חדש סז: כתב: "כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם, שאין מלך בלא עם". ובנתיב התשובה פ"ג ד"ה פירוש דבר כתב: "כי הוא יתברך חפץ בעולם, כי אם אין הנבראים - על מי מלכותו יתברך". ובדרוש על התורה כז. כתב: "אם עם אין כאן, מלך אין כאן, כי אין מלך בלא עם". וכן הוא בבאר הגולה סוף באר רביעי פו..

13 לשונו בנתיב העבודה פ"ז א, צח:: "ומה שהיה קבלת מלכות שמים בלשון 'שמע ישראל', ולא בלשון זה 'ה' אלקינו ה' אחד'. מפני כי נקרא קבלת מלכותו. וכאשר ממליכין אותו על אומה, כי הוא יתברך מלך על עם, לא על יחיד בלבד, והנה הוא מלך ישראל שהם אומה אחת, והם ממליכים השם יתברך שהוא יתברך אחד. ואם כן לא שייך לומר רק 'שמע ישראל ה' אלקינו', שבזה ממליך הקב"ה על ישראל, שהם אומה אחת". ובהמשך שם כתב א, צט.: "וכן מה שאנו אומרים 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', היינו שכל אחד מישראל מקבל מלכותו יתברך עליו באמצעות כלל ישראל, אשר הכלל - מלכותו יתברך עליו. ויש לומר 'שמע ישראל ה' אלקינו וגו" כאילו הוא מדבר אל הכלל, ודברים אלו עמוקים מאוד". ובדר"ח פ"ד מי"ב קפג: כתב: "שהוא מלך מולך על הכלל... ישראל כאשר הם מקושרים, אז מלכות הש"י עליהם... כי המלך הוא מלך על הכלל... אבל אם נפרדים ישראל זה מזה, כביכול אין מלכותו יתברך מתקיימת". הרי שהאופן היחידי להגיע אל מלכותו יתברך הוא רק דרך הכלל. וכן הוא בנצח ישראל פמ"ד ד"ה וכמו ששבטי, שכתב: "היחיד מקבל מלכותו על ידי הכלל, אשר אלקותו יתברך הוא על הכלל... לפי שהפרטי הוא תוך הכלל, ולכך אומרים 'שמע ישראל וגו'". וכן הוא בגו"א דברים פל"ג אות ה, בביאור דברי רש"י שם דברים לג, ה שכתב "בהתאספם ישראל יחד באגודה אחת, ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם". וביאר שם בגו"א: "וזהו מפני כי המלכות הוא האחדות, ולפיכך נקרא קריאת שמע קבלת מלכות שמים ברכות יג.... לפיכך כאשר ישראל באגודה אחת - מלכותו עליהם. וכאשר נחלקים, ואין כאן אחדות, מלכותו - דהוא אחדות - אינו עליהן". ויש בזה הטעמה מיוחדת. שהנה הרמב"ן דברים ו, ד העיר: "ואתה צריך להתבונן בזה, כי שינה הכתוב כאן לומר 'שמע ישראל ה' אלקינו', ולא אמר 'אלקיך' כמו שאומר בכל מקום... אבל הזכיר ביחוד 'ה' אלקינו', כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת". ולפי דברי המהר"ל דבריו מחוורים למדי, שהרי פסוק זה עוסק בקבלת עול מלכות שמים ברכות יג., ולכך נקט "אלקינו" כדי להכליל את משה עם ישראל, כי בקבלה זו "משה עם כל ישראל, ומשה נכלל עמהם".

14 ולכך בשאר הדברות משה שוב חולק מקום לעצמו, ואינו נכלל עם ישראל. וא"ת, הרי כל התורה ניתנה רק אל הכלל ראה הערה 4, ומהו פשר דבריו ששאר הדברות "אינם מצד שהם כלל אחד". אמנם כוונתו היא, שבכל הדברות ענין הכלל עומד הוא מחוץ לקיום המצוה. וכגון, מצות כיבוד הורים מתקיימת היא ביחיד, ומ"מ ניתנה אל הכלל. הרי כי קיומה לחוד, ונתינתה לחוד. מה שא"כ בשתי הדברות ראשונות, שם ענין הכלל הוא שייך לעצם קיום המצוה, שאי אפשר לקיים מצות "אנכי" אלא בכלל. ולכך שם אין מקום לחלק בין קיומה לנתינתה, כי שניהם נמצאים דוקא בכלל.

15 "עד שלא ישתתף לה דבר" לשונו בתחילת הפרק.

16 והטעם שדוקא דרגת הנבואה של משה מכשירתו לנתינת התורה יבואר בהמשך, וראה הערה 76.

17 "ואיזה זה בלעם בן פעור" המשך לשון הספרי שם.

18 כלשון הזה וכן שאר שינויים אינו בספרי שלפנינו, אך נמצא בבמדבר רבה יד, כ.

19 "ובבלעם 'נאם שומע אמרי אל' במדבר כד, ד, שלא היה מדבר עמו פה אל פה" המשך לשון הבמד"ר שם.

20 "שנאמר שמות לג, יא 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים', ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים, כמה דתימא במדבר כג, ז 'וישא משלו ויאמר וגו'" שם.

21 עד כאן "ג' מדות היה ביד משה מה שלא היה ביד בלעם" לשון במד"ר יד, כ. ומכאן מאילך יעסוק ב"ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה" שם.

22 לשון המדרש שם: "משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו. כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו".

23 לשון המדרש שם "משה לא היה יודע מי מדבר עמו, בלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר 'נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שקי יחזה'".

24 לשון המדרש שם: "בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר 'נופל וגלוי עינים'. היה משתטח על פניו, ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל. ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה".

25 וכמו שמבאר בדיבור המתחיל הבא.

26 לשון המדרש שם: "מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, רבי חמא בר חנינא ורבי יששכר דכפר מנדי; רבי חמא בר חנינא אמר אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בחצי דיבור, כמה דתימר 'ויקר אלקים אל בלעם'. אבל נביאי ישראל בדבור שלם, שנאמר 'ויקרא אל משה'. ורבי יששכר דכפר מנדי אמר... אין לשון 'ויקר' אלא לשון טומאה, כמה דתימר 'אשר לא יהיה טהור מקרה לילה', אבל נביאי ישראל בלשון קדושה, בלשון טהרה, בלשון ברור, בלשון שמלאכי השרת מקלסין בו להקב"ה, כמה דתימר 'וקרא זה אל זה ואמר'". והמהר"ל כאן חיבר את שתי הדעות לאחת.

27 נראה ביאורו, שהנה ביבמות מט: חילקו בין נבואת משה לבין נבואת ישעיה ושאר הנביאים בכך ש"כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה". ובדר"ח פ"ג מי"ד קמג. כתב לבאר: "רצה לומר כי משה מפני שהיתה נבואתו נבדלת לגמרי, וזה נקרא שראה 'באספקלריא המאירה', לכך אמר שמות לג, כ 'כי לא יראני האדם'. כי אין לו תמונה גשמית, ולראותו כפי מה שהוא הש"י - אי אפשר לראות הש"י, שהוא נבדל מהכל. אבל ישעיה שאין מעלתו כל כך, והיה רואה הש"י בכח גשמי, וזה נקרא 'אספקלריא שאינה מאירה', והוא ראה השם יתברך דרך עולם הגשמי, שהוא מלבוש נחשב, אשר המלבוש מתדמה בו הלובש. וזהו ההפרש אשר יש בין משה ובין שאר נביאים; משה כתיב בו במדבר יב, ח 'פה אל פה וגו". אבל שאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה, היו רואים השם יתברך דרך מלבוש הזה הגשמי". ובח"א ליבמות מט: א, קלב: כתב: "כי זה ההפרש יש בין אספקלריא המאירה לשאינה מאירה; כי האספקלריא המאירה רואה הדבר כאשר הוא באמתתו. אבל שאינה מאירה אין רואה הדבר באמתתו כאשר הוא". הרי מבואר שככל שהנבואה נבדלת יותר, היא ברורה ומאירה יותר. וככל שהנבואה בכח גשמי יותר, היא ברורה ומאירה פחות. והיחס שבין נבואת משה לנבואת ישעיה הוא כעין היחס שבין נבואת ישעיה לנבואת אומות העולם. ולכך נבואת נביאי האומות, אשר הם שקועים בגשמיות ראה לעיל פ"א הערה 88, אינה בבירור הגמור.

28 נידה לא. "הקב"ה יושב וסופר רביעיותיהם של ישראל מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע. אמר, מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה". וכבר נתבאר למעלה שהקב"ה קדוש בתכלית הקדושה פ"ט הערה 34, פי"א הערה 72, ופי"ב הערה 69. ואודות מה שכתב "ודבריו קדושים", ראה רמב"ן שמות ל, יג שכתב: "הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לשון התורה 'לשון הקודש', שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, 'אנכי' ו'לא יהיה לך' ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים... ובו ברא עולמו... ומלאכיו וכל צבאיו לכלם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא".

29 רש"י ויקרא א, א "אבל לנביאי האומות נגלה עליהן בלשון עראי, בלשון טומאה, שנאמר במדבר כג, ד 'ויקר אלקים אל בלעם'". וכתב שם הגו"א אות ה: "'בלשון טומאה'. אף על גב דכתיב במדבר כג, ד 'ויקר אלהים', והוא יתברך לא קבל טומאה, מכל מקום כתב 'ויקר' מפני שהיה בא הדבור אל בלעם בטומאה, והוא יתברך בודאי קדוש, רק הדבור אשר קרא לבלעם בא אל בלעם בטומאה". והם הם דבריו כאן. וכן הוא הנצח ישראל פנ"ה ד"ה וכמו שאמרו.

30 אודות יחוד הדיבור אצל נביאי ישראל, ראה רש"י ויקרא א, א שכתב "משה שמע וכל ישראל לא שמעו". ורש"י יומא ד: ד"ה קול לו כתב: "'וישמע את הקול מדבר אליו' במדבר ז, פט, 'לו' היה יכול לומר, וכתב 'מדבר אליו', ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול". ובגו"א שם אות יב ד"ה ואין כתב: "ואין להקשות מאי משמע מן לשון 'אליו'... דע לך, שיש חילוק בין לשון 'אלי' 'אליו' 'אליך', ובין 'לי' ו'לו' ו'לך'. לפי שכל דיבור או קריאה הולך מן המדבר אל אשר נדבר לו. וכאשר הולך מן המדבר אל אשר נדבר לו שייך לשון 'אליו'. וכאשר קיבל הדיבור שייך לשון 'לי', כי הלמ"ד מורה על הקנין לגמרי, כמו 'לי הוא זה' ר' בראשית לא, מג... ולפיכך כאשר יכתוב 'אל משה' או 'וישמע את הקול מדבר אליו', משמע על הליכת הקול מן המדבר אל השומע. ובא ללמוד כי הלך הקול אל משה ולא שמע אחר. וכן אמרינן בתנחומא ויקרא אות א מלמד שעשה הקב"ה שביל לקול, ולא היה הקול נשמע לכאן ולכאן. וכך משמע לשון 'אל משה', שהקול היה הולך מן המדבר אל השומע".

31 פירוש - הואיל ואצל נביאי ישראל קבלת הנבואה והתיחדותה הן חלק מעצם דבורו יתברך, "וזה עיקר דבורו שמדבר הוא יתברך אל הנביאים, ונתיחד עמהם הדבור" לשונו כאן, לכך מן הנמנע הוא שחלק זה של הנבואה יעשה בטומאה, כי אין ראוי שיהיה עצם דבורו יתברך בטומאה.

32 ויש בזה הטעמה נפלאה. שהנה בשתי הפעמים שהקב"ה דיבר עם בלעם דברי נבואה, נאמר "ויאמר" מבלי להוסיף את תיבת "אליו". שבפעם הראשונה נאמר במדבר כג, ה "וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר". וכן בפעם השניה נאמר שם שם טז "ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר". לעומת הנאמר למשה שמות ו, ב "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". ואצל אברהם נאמר בראשית טו, ז "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". והלא דבר הוא. אלא הם הם הדברים. אצל אברהם ומשה הדיבור היה מכוון במיוחד ובמסוים אליהם, ולכך נאמר תדיר אצלם "ויאמר אליו". מה שא"כ אצל נבואת בלעם, הרי "השם יתברך אינו חפץ כאשר מדבר עם נביאי אומות העולם רק שיצא הדבור ממנו, יבוא אל המקבל אף בטומאה" לשונו למעלה, ולכך בנבואות בלעם לא תימצא תיבת "אליו".

33 נראה לבאר זאת, שהנבואה מורה על קשר שבין הנביא להקב"ה. וכמו שכתב בח"א לב"ב יב: ג, סז: וז"ל: "כאשר היה בית המקדש קיים, יותר היה מוכן לנבואה החכם ממה שהיה מוכן לנבואתו הבלתי חכם, כי היה השם יתברך קרוב אל העולם, והוא יתברך קרוב אל החכמים יותר מאשר הוא קרוב אל הבלתי חכם". ובבאר הגולה באר הרביעי פא: כתב: "כי כאשר בחר בישראל שוב נחרב שאר עכומ"ז... שאינם נחשבים לדבר. וזה תמצא מבואר, כי קודם שעמדו ישראל היו נביאים באומות, כמו בלעם אליפז וצופר הנעמתי ב"ב טו:... וכאשר עמדו ישראל לא היו נביאים באומות, והדברים האלו מבוארים". ובח"א לשבת קלט. א, עב: כתב: "ההיכל משם הנבואה, ששם המנורה, כי השכינה כאשר היתה שורה על נפש הנביא, אז היה נפשו דבר קדוש לגמרי. ולכך דרשו ז"ל קידושין עב: 'ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה" ש"א ג, ג, עד שלא שקעה נר של עלי, הזריח נר של שמואל". הרי שהגדיר את הנבואה כביטוי לשייכות אל השכינה, עד כדי כך שמקור הנבואה הוא המנורה המעידה לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל רש"י ויקרא כד, ג. ולכך מעלת הנבואה מגיעה לפסגתה כאשר "היא בקדושה ובטהרה ובבירור". וראה לעיל בהקדמה הערה 112 שנתבאר שם שהשכלי מתנהג בברירות ובבהירות. וראה עוד בנתיב התשובה פ"א הערות 94, 102.

34 פירוש - מה שאמרו חז"ל שבלעם דומה ומקביל למשה רבינו, אין כוונתם שבלעם שוה במעלת הנבואה למשה, אלא שהוא שוה לו בכך שאף הוא יודע דברים עליונים כמשה. אך מעלת הנבואה של משה היתה בטהרה, ואילו נבואתו של בלעם היתה בטומאה. ובח"א לסנהדרין קה. ג, רמה: כתב: "כי היה מתדמה בלעם בכח הטומאה שהיה לו למשה. כמו שאמרו 'בישראל לא קם, אבל באומות קם'". ושם מבאר כיצד דרגת "איש" של משה רבינו ראה לעיל פי"ב הערה 77 תורגמה אצל בלעם לטומאה שפלה.

35 פנים אל פנים, פה אל פה, ועומד ולא נופל.

36 היה יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו, היה יודע מי מדבר עמו, והיה מדבר עמו כל שעה.

37 רש"י בראשית יז, ג "ויפול אברם על פניו - ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד, ורוח הקודש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם במדבר כד, ד 'נופל וגלוי עינים'". הרי שהשוו בין נפילת אברהם לנפילת בלעם. והנה ברור הוא שנפילת אברהם מורה על הריחוק שבינו לבין ה', שהרי נפילתו נבעה מערלתו, והערלה מורה על ההבדלה מן ה', וכמבואר לעיל פי"ט ד"ה וכאשר בא. ולכך ה"ה שנפילת בלעם נובעת מריחוקו מה'. ואודות "פנים אל פנים", ראה רש"י דברים ב, יז שכתב: "ללמדך שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתייחד עמו עם משה הדבור בלשון חבה פנים אל פנים".

38 לשונו בגו"א שמות פ"ו אות ד ד"ה ויראה: "בא לשון 'דבור' כשהוא מדבר עם האדם פנים אל פנים רש"י דברים ב, יז, כי הדבור פנים אל פנים הוא גם כן דיבור מבורר... פירוש 'וידבר' שהוא מדבר פנים אל פנים בדבור מפורש". ואודות "פה אל פה", הנה נאמר מדבר יב, ח "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות וגו'", ופירש רש"י שם "ומראה זה מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראות פנים שבו, ואיני סותמו לו בחידות, כענין שנאמר ליחזקאל יחזקאל יז, ב 'חוד חידה וגו"". וראה בגו"א שם אות ט.

39 פירוש - רק לאחר שהנבואה כבר הגיעה אל הנביא - ולא קודם לכן - רק אז היא בגדר "נבואה ברורה", וכמו שמבאר.

40 ובביאור גמרא זו, ראה בגו"א בראשית פל"ב אות יא ד"ה ויש מקשים, ושם דברים פי"ח אות יח, ובגבורות ה' פ"ז מ..

41 פירוש - אצל בלעם אין הבדל משמעותי בין לאחר שהנבואה נתקבלה אצלו לבין קודם שנתקבלה, כי אף לאחר שנבואתו נתקבלה אין היא מבוררת דיה. ולכך מבחינתו אין לחלק בין לפני לבין אחרי קבלת הנבואה, והכל שוה אצלו. מה שאין כן בנבואת משה, הרי נבואתו שונה בהחלט לאחר שנתקבלה מאשר קודם שנתקבלה. כי לאחר שנתקבלה יש לה תוקף מחייב שאין חזרה ממנה, לעומת קודם שנתקבלה. ולכך נבואה שטרם נמסרה לנביא אינה מענינו של משה, כי מדרגתו מחייבת את התעסקותו רק בדברים מבוררים והחלטיים.

42 אודות שדברי הנבואה של משה נושאים בחובם בירור ותוקף הנבואה, צרף לכאן את דברי הספרי בדברים יח, טו, שדרש את הפסוק "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך" - "כמו שאני מדבר דבר ואיני מתיירא... כך כל הנביאים לא יהיו מתיראים". וביאר זאת בגו"א דברים פי"ח אות יג ד"ה זה בזה"ל: "זה המדרש יש בו ענין נפלא, אפרשהו לך למען תבין. כי הכתוב אמר 'כי נביא אקים', לא כמו האומות שהם דורשים אל מעוננים ואל קוסמים, שכל המעשים האלו הם מעשים מן רוחות הטומאה, ואינם מן האלקים. אבל הנביא יהיה דברו מן האלקים. וזה נראה כי ענין אלקי עמו, דכאשר לא ירא הנביא, ענין זה הוא מפני כי דבר רוח אלקים עליו, שהם דברי קדוש, ומכח דברי קדוש - שהוא נורא על כל בשר ודם - לא היה הנביא מתיירא מבשר ודם. כי זהו הוראה על שנבואתו נבדלת אלקית, שהרי אינו מתיירא מבשר ודם, וזהו שנבואתו למעלה מבשר ודם... דאף על גב דמדריגות הנביאים האחרונים לא היו כמו משה, אל תאמר כלל מפני זה שלא יהיו דברי אלקים חיים בקרבו, אלא הוא כמוני בענין זה שדברי אלקים חיים בקרבו, ולכך אינו ירא כמוני... אף על גב דהיה מדריגת משה חשוב לענין זה שהיה יודע יותר, מכל מקום בעיקר הדבר - שהיה דברי משה דברי אלקים חיים - הרי כל הנביאים שוים, כי דברי קדוש היו שומעים. ומזה היה... שהיו יראים מפניו. והבן זה היטב". הרי שרום מעלתו של ה' יתברך מתבטא במוחש ובמורגש בדברי הנביאים עצמם, שלא היו יראים מבשר ודם. ומקור לכל זה היא נבואת משה רבינו עליו השלום. וזה מורה באצבע על בירור הנבואה כאשר היא מתקבלת אצל משה.

43 כמו שאמרו ישראל דברים ה, כב-כג "ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי". "כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלקים, כי חשבו שירצה האלקים לדבר אליהם כל המצוות" לשון הרמב"ן שמות כ, טו. וכן בהקדמה לאור חדש מה: כתב: "כי ישראל היו סבורין כי תמיד ידבר השם יתברך עמהם כך... ולא יוכלו להתקיים". והרי כל הדיבורים בהר סיני היו "פנים בפנים" דברים ה, ד. א"כ אין האדם יכול לעמוד תמיד בדרגה מעין זו.

44 דברים אלו ממש מבוארים ברש"י במדבר יב, ח, שכתב שם: "ומראה ולא בחידות... שאני מפרש לו דבורי במראות פנים שבו, ואינו סותמו לו בחידות... יכול מראה שכינה, תלמוד לומר שמות לג, כ 'לא תוכל לראות את פני'".

45 "עמו" - ה' עם בלעם.

46 "בו" - במשה רבינו.

47 וחסרון הנובע מפאת מעלה אינו נחשב לחסרון. וכגון, בנצח ישראל פל"ג ד"ה ואין בכל כתב: "כל הצדיקים היה להם חסרון בדבר מה. ואין זה נחשב חסרון במעלתם, שכל כך היה להם מעלה עליונה, עד שאותה מעלה אי אפשר שתהיה בלא חסרון". זאת ועוד, שלא רק שחסרון הנובע ממעלה אינו נחשב לחסרון, אלא שפעמים שהחסרון נחשב כבטוי למעלה, וניתן לומר על החסרון גופא דברי שבח וקילוס. שהרי רבי יוחנן בן זכאי אמר כתובות סו: "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בכם. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". וכתב על כך בנצח ישראל פי"ד ד"ה ויש לתמוה: "ויש לתמוה, מאי לשון 'אשרי' דקאמר, 'אשריכם ישראל שמסרם ביד בהמתן של אומה שפלה', וכי בזה שייך לשון 'אשרי'. אבל הדבר הזה כמו שבארנו לך, כי בודאי יש לראות ולהתבונן מעלת ישראל העליונה, שיש להם משפט הצורה השלימה, אשר מצד עצמה ראוי לה השלימות לגמרי, ואין ראוי לה החסרון כלל. והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי... ובודאי יפה אמר על זה 'אשריכם ישראל וכו'".

48 "לו" - למשה.

49 פירוש - רק בענין הידיעה ולא בענין המעלה היתה לנבואת בלעם יתרון על פני נבואת משה.

50 והכוונה לשלמה המלך.

51 שימצא אדם אחר שיהיה מיוחד כמדרגת משה רבינו.

52 כמבואר לעיל ד"ה ודבר זה.

53 אין שם בר"ה, אלא בסנהדרין כ: ואולי נקט "שם", כי בח"א לר"ה יובא בהערה הבאה הביא גמרא זו.

54 ועוד אודות השייכות שבין נבואה למלכות, ראה דבריו בח"א לר"ה כא: א, קכג., שכתב: "אבל במלכים קם. ואין להקשות, אם בנביאים לא קם, כ"ש במלכים אין ראוי להיות נמצא. דכך פירושו, כי מצד מדריגות המלכות יש מדריגה גדולה, ובפרט מלך ישראל כמו שלמה, שנאמר דה"א כט, כג 'וישב שלמה על כסא ה", שהיה מולך על עליונים ועל תחתונים סנהדרין כ:, אשר ראוי אליו מצד המלכות מדריגה פנימית. ולפיכך מצד זה במלכים קם". ובזבחים קב. אמרו "בקש משה רבינו מלכות, ולא נתנו לו, דכתיב שמות ג, ה 'אל תקרב הלום', ואין 'הלום' אלא מלכות". וכתב שם בח"א ד, ע.: "פירוש, כי אז מדריגתו היה יותר מן מה שהיה עכשיו, שאין לו מלכות. וראיה לזה, שאמרו במסכת ר"ה כא: 'ולא קם נביא כמשה עוד', 'בנביאים לא קם, אבל במלכים קם', ומי הוא, שלמה. שתראה מזה כי ע"י כח מדריגת מלכותו זכה לחכמתו. ולפיכך 'בנביאים לא קם', אבל מצד מדריגת מלכותו קם. ולפיכך ביקש משה מלכות, שיהא לו מדריגה העליונה. וההפרש שיש בין המלך לאשר אינו מלך, כי המלך נבדל מן העם במדריגתו... ולפיכך מה שאמרו 'בקש משה מלכות', היינו שיהיה מדריגתו עוד יותר. כי הש"י הוא מלך. ואמר הקב"ה 'אל תקרב הלום', שאל יתקרב אל השם יתברך יותר מדאי, ובזה היה מונע ממנו המלכות. ומה שמנע הש"י ממנו המלכות, כי אין המדריגה הזאת ראוי שתהיה בעולם עד המשיח, שיהיה מלך ישראל, ונביא השם על הכל".

55 ואודות מעמדו הנבדל של המלך, ראה להלן פ"מ ד"ה אמנם כאשר שכתב: "ענין המלך שהוא נבדל משאר בני אדם, ואינו נכלל עמהם". וראה שם הערות. וראה עוד לעיל פ"ד הערה 77, כי הוא יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וז"ל בח"א לשבועות ט. ד, יא.: "כי המלך במה שהוא מלך על הכלל, צריך שיהיה מלך אחד... כי הכתר נבדל מבעל הכתר, כאשר הכתר הוא על ראשו. ולכך ראוי הכתר למלך, שהרי המלך הוא נבדל מן הכלל גם כן ר' גו"א שמות פ"ד הערה 131... ולכך יש למלך בשביל זה מעלה אלקית, ולכך מושחים המלכים בשמן הקודש הוריות יא:. והמעלה האלקית הזאת כמו שאמרנו, שהמלך מושל על הכלל, והכלל הוא נבדל. כי הגשמי הוא פרטי. ולכך כל מלך הוא אחד, שאין הכללי מתחלק".

56 כי ביחס לבני אדם, לא קם כמשה. וא"ת, סוף סוף קם במלכים כמשה, ומאי אכפת לן שהמלך נבדל מבני אדם, מ"מ אין לכאורה למשה מעלה המיוחדת רק לו, שהרי "במלכים קם". אמנם לפי המבואר בהערה 54 זה לא קשה, שאין הכוונה "במלכים קם" שבני אדם שהיו במקרה גם מלכים השתוו לנבואת משה, אלא שמלכותם גרמה להם להגיע למעלת נבואה זו. כי השילוב של מלוכה ונבואה, הוא שהביא להם את מעלתם המיוחדת, וזה וזה גורם. אך עד כמה שנוגע למעלת נבואה לכשעצמה, בזה אין דומה לנבואת משה. נמצא שמעלת הנבואה של משה בפני עצמה עולה היא על כל הקבלה דומה שתמצא לה. אך אם תימצא מעלת נבואה הבנויה על "זה וזה גורם" שתעלה אף מעל לנבואת משה, אין בכך סתירה לרוממות הבלעדית של נבואת משה רבינו.

57 מוסיף בזה עוד הסבר להורות על יחידיותו של משה רבינו ביחס לנבואת שלמה. שמלבד מה שביאר עד כה שנבואת משה אינה נסמכת על מעלת המלוכה, לעומת נבואת שלמה, מבאר כאן עוד שאין היקף ידיעותיו של שלמה שוה לזה של משה רבינו. וא"ת, הואיל ובלא"ה מבאר כאן בהסברו השני שאין ידיעות שלמה שוות לאלו של משה, מדוע הוצרך כלל להגיע להסברו הראשון שהמלך נבדל משאר בני אדם. ונראה, כי בהסברו הראשון בא לישב לשון הגמרא "אבל במלכים קם", אשר מכך משמע שעצם העובדה שנביא מסוים הוא גם מלך, בכך די להבדילו מנבואת משה. ובהסברו השני מוסיף שלקושטא דמילתא לא יתכן שיהיה נביא שידיעותיו ישתוו לידיעותיו של משה רבינו.

58 ובביאור מ"ט שערי בינה, ראה ח"א לר"ה כא: א, קכב., שהרחיב בזה. וכאן מדגיש, שמסירת שערי בינה אלו למשה היא נובעת ממדרגת משה בנבואה. שמדרגתו כל כך מרוממת, עד שנמסרו לו מ"ט שערי בינה. וכן מבואר בהקדמת הרמב"ן לתורה, ויובא בהערה 60.

59 פירוש - השויון למשה הוא שכשם שמשה השיג דברים נעלמים, כך שלמה השיג כן. אך מעולם לא נעשתה השוואה בגדר הדברים הנעלמים עצמם, כי בזה בודאי אין צד שוה בין משה לשלמה, וכמו שמבאר.

60 לשון הרמב"ן בהקדמתו לתורה: "הודיעו ה' למשה תחילה ענין בריאת השמים והארץ וכל צבאם. כלומר בריאת כל נברא, העליונים והתחתונים. וגם כן כל הנאמר בנבואה ממעשה המרכבה ומעשה בראשית... כח המחצבים וכח צמחי האדמה... בכולם נאמר למשה רבינו בריאתם ומהותם... והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז. וכבר אמרו רבותינו ר"ה כא: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד". ולמדים אנו מדבריו שתי נקודות; א שערי הבינה שנמסרו למשה מקיפים את הכל. ב מסירתם למשה אינה חולקת מקום לעצמה, אלא מסירה זו כלולה בתורה שנאמרה למשה, ומכלל "תורה" הן.

61 אודות ששערי הבינה לא נמסרו לשלמה, אלא רק למשה, כן מבואר בזוה"ק ח"ג רכג.

62 וענין זה שהתורה צריכה להנתן על ידי משה רבינו, ולא ישירות לכלל יבואר בארוכה להלן פכ"ב.

63 כי כל שם מורה על המהות המיוחדת של בעל השם, וכמבואר לעיל פ"א הערה 12, ופ"ג הערות 12, 13.

64 ר"ה כא: "נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה, חסר אחד, שנאמר 'ותחסרהו מעט מאלקים'". וכן יובא בסמוך.

65 ובבמדבר רבה יב, יא אמרו "'מי עלה שמים' זה משה, דכתיב ביה שמות יט, ג 'ומשה עלה אל האלקים'. 'וירד' שמות יט, יד 'וירד משה מן ההר אל העם'". והובא בדרשת שבת הגדול רג:.

66 בסוטה יד. אמרו לגבי מקום קבורתו של משה ש"אותן העומדים למעלה נדמה להן למטה. למטה נדמה להם למעלה". וביאר זאת בח"א שם ב, נו: "יש לפרש דבר זה, כי אמרו על משה שנקרא 'איש האלקים'. נקרא 'איש' ונקרא 'אלקים'. ואמרו במדרש מחציו ולמעלה מלאך, ומחציו ולמטה איש. הרי משה אינו שייך לעליונים לגמרי, ואינו שייך ג"כ לתחתונים לגמרי. ועל זה אמרו כי העליונים נדמה להם... שאינו שייך מקומו לגמרי לעליונים. והתחתונים היו רואים קברו למעלה, כי אין שייך לגמרי אל התחתונים. ולכך התחתונים היו רואים קברו למעלה... כי יש לו בחינה אל עליונים ואל תחתונים".

67 יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, בגו"א בראשית פ"ד אות י ד"ה אמנם כתב: "כי האמצעי משותף לשני הקצוות". ושם פכ"ח אות כג ד"ה ומסתייעא כתב שבית המקדש מאחד לתוכו עליונים ותחתונים, כי הוא באמצע. ושם שמות פכ"א סוף אות ג כתב: "כי האמצע מקשר כל החלקים, לפי שהוא באמצע". ובנצח ישראל פ"א ד"ה וכל זה כתב: "כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל". וראה שם הערה 58. וכן הוא להלן פכ"ד ד"ה ואמר שכולם.

68 ובנצח ישראל פנ"ד ד"ה ואמר כאשר כתב: "ולפי מדריגתו ומעלתו של משה ראוי שיהיה חבור מן השם יתברך אל ישראל, ויהיה גם כן חבור ודביקות לישראל בו יתברך". וראה שם הערה 40. והם הם הדברים שנתבארו כאן. ובח"א לסוטה יג: מהדורת כשר, חלק ראשון, עמוד מו כתב: ""היה תפילת משה מעין שם המפורש, כי משה על ידי שנתן התורה על ידו... ונקרא 'איש האלקים', ולפני איש האלקים שעלה שמים וירד לא ננעל שום מחיצה".

69 כן מבואר להלן פכ"ד ד"ה במאמר הזה, וד"ה ואמר שכולם.

70 כי בצירוף אותיות מנצפ"ך ישנן כז אותיות, ואות מ"ם נצבת כאות מספר ארבע עשרה, באמצע סדר אלפ"א בית"א. וכן כתב בנתיב האמת פ"א א, קצו., וז"ל: "כי יש י"ג אותיות מן הא' עד אות אמצעי מן 'אמת', שהוא מ"ם באלפ"א בית"א, וכן יש י"ג אותיות מן המ"ם הפתוחה עד התי"ו באלפ"א בית"א, והוא אות אחרון". וכן הוא בדר"ח פ"ה מ"ז רמ:.

71 וענין זה חזר וכתב בדרוש על התורה כז., וז"ל: "ועוד ירצה במה שאמר שמות יט, ג 'ומשה עלה אל האלקים', כי מיוחד היה משה לשיהיה עולה אל האלקים להיות אמצעי בין הש"י ובין ישראל. וכדכתיב דברים ה, ה 'אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם דבר ה". כי כמו שהורה לנו לפני זה שניתנה תורה במקום המיוחד לה, והוא במדבר. ובזמן המיוחד לה, והוא בחדש השלישי. ולעם שהם אחד כראוי לה. כך הורה עוד שנתן אותה על ידי המוכן לכך, והוא משה, אשר שמו הטוב יעלה ויורה על זה. כי המ"ם, שהוא האות האמצעי שבאלפ"א בית"א, מורה כי ראוי שיהיה הוא האמצעי וסרסור בין ה' ובין ישראל, ויעלה עד סוף המדריגות כלם. ולכך אחר זה באה השי"ן, שהוא סוף האותיות חסר אחת. כמו שהוא היה עולה אל האלקים בהשיגו עד סוף שערי בינה, חוץ מאחת, כדכתיב תהלים ח, ו 'ותחסרהו מעט מאלקים'". ועוד אודות שהאות שי"ן היא אחת לפני הסוף, ראה דבריו בח"א לע"ז יז. ד, מ., שכתב: "אין התשובה רק אם נשאר דבר אצלו עד שאינו נפרש לגמרי מן הש"י. וכך מורה שם תשובה, כי השורש שהוא 'שב', השי"ן מורה כי לא הגיע אל האחרית, כי התי"ו היא אחרונה... ויהיה שב... עד בי"ת, וכל זה בכלל תשובה". וראה עוד בח"א לשבת נה. א, לב..

72 לשונו בדרוש על התורה כח.: "והשמיע דבר ה' לאדם שהוא במדריגה השפלה במדריגה החמישית. כי מדריגה האחת הם הפשוטים, ב' המורכבים, ג' הצמחים וכאן כתב במקום זה "והדוממים", ולא הזכיר כאן את הצמחים, ד' הבעלי חיים, ה' הוא האדם, זהו אות הה"א שבשם משה באחרונה. הנה שכל ענין זה יורה עליו שם משה, כי מה שהוא בעצמו האמצעי בין ה' וישראל נרמז במ"ם אמצע האותיות, ואשר עלה והשיג מ"ט שערים נרמז בשי"ן, שהוא אות האחרון זולת תחת. ואשר הוריד החכמה וההשגה למטה לבני אדם שהוא בתחתונים במדריגה החמישית, נרמז בה"א שמספרה חמשה". ובנתיב העבודה פי"ד א, קכ. ביאר על פי זה כיצד ברכת הנהנין מתירה את הפרי באכילה, וז"ל: "אבל יש עיון בדבר, איך הברכה מוציא הפרי לחולין.והנה יש לך לדעת כי כל קדושה היא יוצאת לחולין על ידי פדיון... ולכך יוצא הפרי לחולין כאשר האדם נותן ברכה אל השם יתברך אשר ברא אותו, כי זה תמורת זה. ואל תאמר כי הפודה צריך להוסיף עליו חומש. בודאי הוא מוסיף חומש, כי הכבוד שהוא אליו מן האדם, הוא יותר ממה שהגיע אליו כאשר הכל נברא לכבודו עד חומש הוא. כי הנבראים התחתונים הם חמשה; פשוטים, מורכבים דוממים וכאן הבדיל בין המורכבים לדוממים, והשמיט הצמחים, צמחים, בעלי חיים, והאדם במדריגה החמישית. ולכך חשיבות האדם על הכל הוא כמו חמישית. והשבח והכבוד שהוא מן האדם על כל פנים הוא חמישית יותר מן השבח שהוא מן שאר הנבראים, שהאדם הוא משכיל, וזהו מדריגה חמישית יותר מן ב"ח, ומכ"ש מן שאר נבראים שהם קודמים לב"ח. ולכך על כל פנים הוא מוסיף חומש ויוצא הפרי לחולין". וכן הוא בדרשת שבת הגדול קצד..

73 אמנם טעמא בעי, מדוע דוקא כאן ביחס לאותיות המרכיבות את שמו של משה האדם נקרא על שם מדריגתו החמישית. ובדרוש על התורה הרגיש בזה, וכתב שם כח:: "והשמיע דבר ה' לאדם שהוא במדריגה השפלה במדריגה החמישית". ופירושו, כאשר מעריכים את הבריאה מצד מדריגתה השפלה, אזי האדם נמצא במדריגה החמישית. והואיל ושמו של משה מורה על מהותו, ומהות זו היא חיבור הגבוה ביותר אל השפל ביותר, לכך כאן האדם נזכר מצד שפלותו, ושפלות זו היא המדריגה החמישית.

74 וא"ת, כיצד האות ה"א משמו של משה מורה על יחוד משה בנבואה. דנהי שאות זו "מורה שיורד לתחתונים" לשונו כאן, אך כיצד ירידה לתחתונים מעידה על יחודו בנבואה. ונראה בזה, כי מהותו העיקרית של משה היא היותו אמצעי בין עליונים ותחתונים, שהרי על שם כך נקרא "איש האלקים". ולכך האות הראשונה של שמו אות מ"ם היא האות המורה על כך, כי העיקר מתגלה בהתחלה גו"א בראשית פ"ג אות ט, "וכל התחלה הוא עיקר" לשונו בנר מצוה יג.. והוא יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וצרף לזה, שבארמית "התחלה" נקראת "מעיקרא". ואין אותיות שי"ן וה"א באות אלא להורות כיצד משה הוא אמצעי; האות שי"ן מורה שהוא מגיע עד מ"ט שערי בינה, והאות ה"א מורה שהוא מוריד החכמה עד הדיוטא התחתונה שבה נמצא האדם. ומתוך כך מוכח שמשה אכן מצורף גם לעליונים וגם לתחתונים, ולכך הוא האמצעי שביניהם. וא"ת, היא גופא, מדוע היות משה האמצעי בין עליונים ותחתונים מכשירתו להיות המיוחד שבנבואה. אמנם זה לא קשה, כי כל ענין הנבואה הוא להשמיע לבני אדם את דבר ה'. וכן פירש רש"י שמות ז, א "כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות", ו"הונח שם 'נביא' אל המדבר דברי השם דוקא... ומשמיע אותם לבני אדם" לשונו בגו"א שם אות א ד"ה אמנם. ולעיל בהקדמה ד"ה ואמרו כתב: "מדרגת הנבואה... שהם בני אדם שהם בעולם הזה, ובא להם רוח הקודש מעליונים". וראה שם הערה 59. ולכך ככל שאדם מחבר יותר עליונים ותחתונים להדדי, כך הוא נעשה מוסגל יותר לנבואה. ואין כמשה בחיבור עליונים לתחתונים, ולכך אין כמשה בנבואה.

75 והוא יחודו במדת הענוה, וכמבואר בארוכה בפרק כג.

76 והנה חמש פעמים ביאר בפרק זה שיחוד משה מכשירו לכך שהתורה תינתן על ידו, כי התורה המיוחדת יכולה להנתן רק על ידי מי שהוא מיוחד. כן כתב בתחילת הפרק, ובד"ה ודבר זה, ובד"ה ומה שאמרו, ובד"ה ולפיכך היה, וכאן בסוף הפרק. בפרק זה ביאר שיחוד משה הוא בנבואה, ולהלן בפרק כג ביאר שיחוד משה הוא בענוה. ועכ"פ מידי יחוד לא יצאנו. ודברים אלו צריכים ביאור, דמהו העומק שתורה מיוחדת יכולה להנתן רק באמצעות אדם מיוחד. אמנם זהו יסוד שחוזר ונשנה בספר זה, והוא "כי לקבל תורה צריך הכנה" לשונו לעיל פי"ב ד"ה ולכך אמר. וההכנה הזו נעשית בשעה שהאדם מתייגע בכדי שתהיה התאמה בינו לבין התורה, כי בהעדר התאמה זו לא יהיה האדם ההכנה להיות בית קיבול לתורה. וכפי שכתב בח"א למנחות נג: ד, פב., וז"ל: "כי אין ראוי לקבל תורה רק מי שהוא מוכן לקבל התורה, ומתיחס אליה". ואודות כך ראה דבריו בגבורות ה' פע"ב שכח., והובא לעיל פ"א הערה 50. ובדרוש על התורה לז: כתב: "אין הדור זוכה לתורה זולת זה שאוהבים אותה עד שמוכנים לה, כי היא שכל נבדל אלקי, שצריך המקבל להיות מוכן לגמרי". ובתחילת דרוש על המצות נ: כתב: "אין התורה כשאר חכמות שישיגם האדם מעצמו, ולא ניתנו לו מהש"י בעצם. כמו התורה שמצד עצמה אין לה חבור אל האדם כלל, כאשר היא שכל אלקי נבדל, לכן צריך להתעצם ולהתחבר אליה". וכ"ה בנתיב התורה בכמה מקומות פ"ב א, י., פ"ג א, יב:, פ"ד א, כא:, פ"ו א, כו., ועוד. ומבואר, איפוא, שיחוד משה הוא העושה אותו מקביל ותואם לתורה. והנה להלן בפרק כג ביאר כיצד יחודו במידת הענוה מקביל ותואם לתורה. אך בזה הפרק לא ביאר כ"כ כיצד יחודו בנבואה מקביל ותואם ליחוד התורה. ונראה ביאורו, שהתבאר כאן שעיקר מהותו של משה הוא היותו אמצעי בין עליונים לתחתונים. והרי התורה עצמה לא נועדה אלא להיות אמצעי בין ה' לאדם, וכמבואר לעיל פ"ט מד"ה ובפרק קמא עד סוף הפרק, ושם בהערות. ולכך דין הוא שהמיוחד בנבואה יוכשר לכך שהתורה תינתן על ידו, שהרי כל מהותה של תורה אינה אלא היותה אמצעי בין ה' לאדם. וראה גו"א שמות פ"כ הערה 84.

2 בראשית רבה פתח ↗

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שָׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁשִּׁמַּשְׁתָּ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, אַכִין וְרַקִּין מִעוּטִין, אֶתִין וְגַמִּין רִבּוּיִן, הָדֵין אֶת דִּכְתִיב הָכָא, מַה הוּא, אֲמַר לֵיהּ, אִלּוּ נֶאֱמַר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, הָיִינוּ אוֹמְרִים הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אֱלָהוּת הֵן, אֲמַר לֵיהּ דברים לב, מז: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, וְאִם רֵק הוּא מִכֶּם, לָמָּה שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִין לִדְרשׁ בְּשָׁעָה שֶׁאִי אַתֶּם יְגֵעִין בּוֹ, דברים לב, מז: כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, אֵימָתַי הוּא חַיֵּיכֶם, בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם יְגֵעִין בּוֹ. אֶלָּא אֵת הַשָּׁמַיִם, לְרַבּוֹת חַמָּה וּלְבָנָה וּמַזָּלוֹת, וְאֵת הָאָרֶץ, לְרַבּוֹת אִילָנוֹת וּדְשָׁאִין וְגַן עֵדֶן. רַבִּי תַּנְחוּמָא מִשּׁוּם רַב הוּנָא אָמַר שמות לח, כב: וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶּן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ משֶׁה, לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ, הִסְכִּימָה דַעְתּוֹ לְמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְמשֶׁה בְּסִינַי. רַבִּי חוֹנְיָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמַר מלאכי ב, ו: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע מִפִּי רַבּוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי משלי ג, כו: כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ, אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתָּה כְּסִיל בָּהֶן, משלי ג, כו: וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד, רַבִּי דוֹסָאי אָמַר, מִן הַהוֹרָיָה. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, מִן הָעֲבֵרָה. רַבִּי לֵוִי אָמַר, מִן הַמַּזִּיקִין. אָמַר רַבִּי אַבְדִימוּס, אִם נָתַתָּ מִכִּסְךָ צְדָקָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמֶּרְךָ מִן הַפִּיסִין וּמִן הַזִּמְיוֹנוֹת, מִן הַגֻּלְגְּלָאוֹת וּמִן הָאַרְנוֹנִית.

18 במדבר רבה פתח ↗

וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ במדבר ז, פט, תָּנֵי דברים לד, י: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה, בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם אֲבָל בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם קָם, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר אִלּוּ הָיָה לָנוּ נָבִיא כְּמשֶׁה הָיִינוּ עוֹבְדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵיזֶה נָבִיא הָיָה לָהֶם כְּמשֶׁה זֶה בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, אֶלָּא הֶפְרֵשׁ בֵּין נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל בִּלְעָם, שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד משֶׁה מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ה, כח: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ וגו', וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ אֶלָּא נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כד, ד: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יב, ח: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ, וּבְבִלְעָם במדבר כד, ד: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, שֶׁלֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה. משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לג, יא: וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, וְעִם בִּלְעָם לֹא הָיָה מְדַבֵּר כִּי אִם בִּמְשָׁלִים, כְּמָה דְתֵימָא במדבר כג, ז: וַיִּשָֹּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר וגו'. שָׁלשׁ מִדּוֹת הָיוּ בְּיַד בִּלְעָם מַה שֶׁלֹא הָיוּ בְּיַד משֶׁה, משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, בִּלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ מִי מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה. משֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, וּבִלְעָם הָיָה יוֹדֵעַ אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כד, טז: וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְטַבָּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ מָה הַמֶּלֶךְ מַקְרִיב עַל שֻׁלְחָנוֹ וְיוֹדֵעַ כַּמָּה הוֹצָאוֹת יוֹצְאוֹת לַמֶּלֶךְ עַל שֻׁלְּחָנוֹ, כָּךְ הָיָה בִּלְעָם יוֹדֵעַ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְדַבֵּר עִמּוֹ. בִּלְעָם הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל פָּנָיו וּמִיָד הָיָה גְּלוּי עֵינָיִם עַל מַה שֶּׁשּׁוֹאֵל, וּמשֶׁה לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף משֶׁה הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, מִיָּד במדבר ז, פט: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.

27 יבמות פתח ↗

״וָאֶרְאֶה אֶת ה׳״, כִּדְתַנְיָא: כׇּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה.

47 כתובות פתח ↗

אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתוּבָּתִי? אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ: אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב מִבֵּית אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ. בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מוֹסְרָן בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה. וְלֹא בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה, אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אוּמָּה שְׁפָלָה.

53 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בַּתְּחִילָּה מָלַךְ שְׁלֹמֹה עַל הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳״, וּלְבַסּוֹף מָלַךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הוּא רֹדֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה״.

54 ראש השנה פתח ↗

וְחַד אָמַר: בַּנְּבִיאִים לֹא קָם, בִּמְלָכִים קָם. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצוֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ״ — בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לָדוּן דִּינִין שֶׁבַּלֵּב, שֶׁלֹּא בְּעֵדִים וְשֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״וְכָתוּב יוֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת״ — ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְגוֹ׳״.

54 סנהדרין פתח ↗

55 הוריות פתח ↗

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר, כַּמָּה נִסִּים נַעֲשׂוּ בּוֹ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, תְּחִלָּתוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר לוּגִּין, רְאֵה כַּמָּה יוֹרָה בּוֹלַעַת, וְכַמָּה עִקָּרִים בּוֹלְעִים, וְכַמָּה הָאוּר שׂוֹרֵף, וּבוֹ נִמְשַׁח מִשְׁכָּן וְכֵלָיו וְאַהֲרֹן וּבָנָיו כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, וּבוֹ נִמְשְׁחוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְלָכִים.

60 ראש השנה פתח ↗

רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, וְכוּלָּן נִיתְּנוּ לְמֹשֶׁה, חָסֵר אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים״.

64 ראש השנה פתח ↗

65 במדבר רבה פתח ↗

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן במדבר ז, א, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי ל, ד: מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וגו'. מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ תהלים מז, ו: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' וגו'. וַיֵּרַד, שמות יט, כ: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי. משלי ל, ד: מִי אָסַף רוּחַ, איוב יב, י: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, משלי ל, ד: מִי צָרַר מַיִם בַּשִֹּׂמְלָה, איוב כו, ח: צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו, משלי ל, ד: מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, שמואל א ב, ו: ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה וגו' משלי ל, ד: מַה שְּׁמוֹ, צוּר שְׁמוֹ, שַׁדַּי שְׁמוֹ, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, משלי ל, ד: וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע, שמות ד, כב: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ מלכים ב ב, יא: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם, וַיֵּרַד, מלכים ב א, טו: רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, מלכים א יז, א: חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר וגו'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִֹּׂמְלָה, מלכים ב ב, ח: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וגו'. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, מלכים א יז, כג: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ. דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי הוּא זֶה שֶׁתְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם וְהִיא מוֹרִידָה אֶת הַגְּשָׁמִים, וּבִזְכוּתוֹ רוּחוֹת טוֹבוֹת מְנַשְׁבוֹת לְגַדֵּל אֶת הָעֲשָׂבִים, שֶׁנֶּאֱמַר מִי אָסַף רוּחַ, זֶה שֶׁמְחַלֵּק מַעְשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו, הֱוֵי בְּחָפְנָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר מלאכי ג, י: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי, עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם לוֹמַר דָּי. וּמִנַּיִן שֶׁהָרוּחוֹת צֹרֶךְ הַתְּבוּאָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב דברים לב, ב: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל וגו'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִֹּׂמְלָה, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּק מַעְשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו אֵין תְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם וְאֵינָהּ מוֹרֶדֶת אֶת הַגְּשָׁמִים, אֶלָּא צוֹרֵר הַמַּיִם בֶּעָבִים וְאֵינָם יוֹרְדִים לָאָרֶץ. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא דברים כח, כד: יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר. מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. מַה שְׁמוֹ, אַבְרָהָם הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יד, כ: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל, וְהִקְנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְלָמָּה בֵּרְכוֹ שֶׁיַּקְנֶה לוֹ הָאֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לְזַרְעוֹתָיו. וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, זֶה יִצְחָק, שֶׁנָּתַן מַעֲשֵׂר וְנִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כו, יב: וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו', מַהוּ בראשית כו, יב: וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, מְלַמֵּד שֶׁמְּדָדָן לְעַשְׂרָן. כִּי תֵדָע, וְכֵן הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יְעַשְׂרוּ תְּבוּאָתָם יְבָרְכֵם בְּעשֶׁר, שֶׁנֶּאֱמַר דברים יד, כב: עַשֵֹּׂר תְּעַשֵֹּׂר וגו', עַשֵֹּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב בֵּיהּ שמות יט, ג: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. וַיֵּרַד שמות יט, יד: וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, שמות ט, כט: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ וגו'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִֹּׂמְלָה, כְּמָה דְתֵימָא שמות טו, ח: נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וְכִי משֶׁה הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, אֶלָּא שֶׁהֵקִים אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁהָעוֹלָם הוּקַם עִמּוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לְהָקִים הַמִּשְׁכָּן, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכָּן אַחֵר הֵקִים עִמּוֹ שֶׁנִּקְרָא אֹהֶל, כְּשֵׁם שֶׁהַמִּשְׁכָּן נִקְרָא אֹהֶל מוֹעֵד, כְּמָה דְתֵימָא ישעיה מ, כב: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת, שֶׁעַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיָה הָעוֹלָם רוֹתֵת מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

66 סוטה פתח ↗

גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאֵנוּ הֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה. נֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִיתּוֹת, אוֹתָן שֶׁעוֹמְדִים לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶן לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶן לְמַעְלָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״.

73 דרוש על התורה פתח ↗

ועוד ירצה במה שאמר שמות יט, ג "ומשה עלה אל האלקים", כי מיוחד היה משה לשיהיה עולה אל האלקים להיות אמצעי בין השם יתברך ובין ישראל, וכדכתיב דברים ה, ה "אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם דבר ה'". כי כמו שהורה לנו לפני זה שמות יט, א שניתנה תורה במקום המיוחד לה, והוא במדבר. ובזמן המיוחד לה, והוא בחודש השלישי. ולעם שהם אחד, כראוי לה. כך הורה עוד שנתן אותה על ידי המוכן לכך, והוא משה, אשר שמו הטוב יעלה ויורה על זה. כי המ"ם שהוא האות האמצעי שבאלפ"א בית"א, מורה כי ראוי שיהיה הוא האמצעי וסרסור בין ה' ובין ישראל, ויעלה עד סוף המדריגות כלם. ולכך אחר זה באה השי"ן, שהיא סוף האותיות חסר אחת, כמו שהוא היה עולה אל האלקים בהשיגו עד סוף שערי בינה חוץ מאחת, כדכתיב תהלים ח, ו "ותחסרהו מעט מאלקים". והשמיע דבר ה' לאדם, שהוא במדריגה השפלה, במדריגה החמישית. כי מדריגה האחת הם הפשוטים. ב', המורכבים. ג', הצמחים. ד', הבעלי חיים. ה', הוא האדם, זהו אות הה"א שבשם "משה" באחרונה. הנה שכל ענין זה יורה עליו שם "משה", כי מה שהוא בעצמו האמצעי בין ה' וישראל נרמז במ"ם, אמצע האותיות. ואשר עלה והשיג מ"ט שערים נרמז בשי"ן, שהיא אות האחרון זולת אחת. ואשר הוריד החכמה וההשגה למטה לבני אדם, שהוא בתחתונים במדריגה החמישית, נרמז בה"א, שמספרה חמשה.

הערות ומקורות על תפארת ישראל כ׳ » « הערות ומקורות על תפארת ישראל כ״ב