הערות ומקורות על תפארת ישראל ה׳

1 פירוש - מהפסוק הנ"ל אמנם יש ראיה שהמצות הן לטובת האדם, אך אין ראיה שרבוי המצות הוא לטובת האדם.

2 כמבואר לעיל פ"ד הערה 18. וזו כוונת הפסוק "לטוב לנו כל הימים". וראה בראב"ע וספורנו שם בפסוק כה.

3 לשונו בח"א למכות שם ד, ה:: "מקשים על דברי התנא מה שאמר 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות', והדעת נותן הפך זה, שמפני זכות טובת ישראל היה לו לתת אליהם מצות מועטות, ולא מצות הרבה. כי במצות הרבה יש לחוש שמא יעבור, ומה זכות אליהם כאשר הרבה להם מצותיו". וכן כתב בסוף דר"ח שכד.. וצרף לכאן דברי רש"י בראשית ג, ז, שכתב על חטא אדה"ר "מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה". הרי משמע מכך שניתן לשמור על מצוה אחת יותר מאשר על הרבה מצות, ולכך הקפידא על אדה"ר היא כה מרובה, מחמת שלא הצליח לשמור אף לא על מצוה בודדה.

4 שאמרו שם "תניא, ב"ש אומרים ג' כתות ליום הדין; אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורים "רובם עונות" רש"י שם, ואחת של בינונים "מחצה על מחצה" רש"י שם. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנום.... בינונים ירדין לגיהנום ומצפצפין ועולין... ב"ה אומרים 'ורב חסד' שמות לד, ו, מטה כלפי חסד "הואיל ומחצה על מחצה הם מטה את ההכרע לצד זכות, ואין יורדין לגיהנום" רש"י שם. הרי שב"ה וב"ש נחלקו לגבי דינם של בינונים אם נידונים לגיהנם, אך לכו"ע רשעים גמורים נידונים לאלתר לגיהנם.

5 וכן ביארו התוספות שם ר"ה סוף טז:, שכתבו: "ליום הדין - כשיחיו המתים... ואע"פ שכבר נדונו אחר מיתתן בגן עדן או בגיהנם מפני הנפש, עדיין יהיה דין אחר אם יזכהו לחיי העולם הבא, שהוא קיים לעולם. ויש שכבר קבלו דינם בגיהנם, ומתוך כך שמא יזכו". הרי שכל הדין הזה הוזכר רק לגבי חיי העולם הבא. ומתוך כך אמרו על הרשעים הגמורים שהם "נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם". הרי שמימרא זו באה לשלול מאותם רשעים גמורים את הזכיה לחיי העוה"ב.

6 שבגמרא מבואר שרשעים גמורים "רובם עונות" רש"י שם אינם זוכים לחיי העוה"ב, אע"פ שאפשרי שהם קיימו מצוה אחת בשלימותה. הרי שהקובע בזכיה לחיי עוה"ב אינו עשית מצוה אחת בשלימותה, אלא אם רובו עונות או רובו זכיות. ובסוף דר"ח שכד: הביא שם את דברי הרמב"ם האלו, וצירף להם את דבריו של בעל העקרים במאמר ג פרק כט שכתב כדעת הרמב"ם, והאריך לבאר את הקושי העולה מהגמרא בר"ה כנגד שיטה זו, וז"ל: "אין הפירוש שאם עבר כמה מצות, וקיים מצוה אחת, שבשביל אותה המצוה יזכה לעולם הבא. כי דבר זה אי אפשר לומר שמי שרובו עונות יזכה לעולם הבא. ובהדיא בפרק קמא דר"ה טז: ג' כתות ליום הדין; אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים. של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם הבא. ושל רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם... משמע בהדיא דברוב עונות נחתם לגיהנם. ואין לומר דכאשר עשה מצוה אחת בכוונה, שלא היה משתף עמה כונה מטובת עולם הזה, יהיה דבר זה יותר משאם עשה הרבה מצות שלא עשה אותם על דרך זה. ועוד דבסתם קאמר... כיון שרובו עונות יורד לגיהנם. ועוד כת הזאת לא נמצאת כלל בכל הכתוב שזכרה הברייתא - כאשר עשה מצוה אחת ולא שתף עמה כונה אחרת. דודאי אין נקרא על כת הזאת 'צדיקים גמורים'. ואין לפרש התם שנקרא 'בינוני' עיי"ש שמאריך בזה... וכך פירש רש"י ז"ל 'רשעים גמורים - רובם עונות'... מוכח דרובו עונות, אף שעשה מעוט מצות, הוי בכלל 'נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם'... ואם כן אין לומר דבמצוה אחת זוכין לחיי עוה"ב אפילו אם יש לו עבירות הרבה להם, דזה ודאי אינו".

7 "דאמרינן" - מה שהרמב"ם אמר.

8 ברבוי מצות.

9 לשונו בסוף דר"ח שכה.: "וכן אם דעת הרמב"ם ז"ל כאשר עשה מצוה אחת, והיינו שלא עשה שום חטא, ודאי כהאי גוונא סגי ליה במצוה אחת. אבל קשיא גם כן דמ"מ לא יתורץ הקושיא דהא יצא שכרו בהפסדו, דלפעמים יורש גיהנם על ידי רבוי מצות... כאשר רובו עונות, כמו שהתבאר".

10 לשונו כאן "ואם רצה הרמב"ם ז"ל לומר כאשר עושה מצוה ולא עשה שום חטא כנגד זה" נראה לכאורה קצת מגומגם. שהרי עד כאן גם כן ביאר שכוונת הרמב"ם היא לעשית מצוה אחת ללא עשית עבירה כנגדה. ורק שעד כה הקשה שאין בכך לבאר כיצד רבוי המצות גונז בתוכו זכות וטובה "יצא שכרו בהפסדו" לשונו בדר"ח שם, ומעתה בא להוסיף קושיא נוספת על מהלך זה שלא בעי לכך עשית מצוה בשלימותה, וכמו שיתבאר. ובסוף דר"ח שכו. שאל ג"כ שאלה שניה זו, והקדים לה את הדברים הבאים: "או שיהיה דעת הרמב"ם ז"ל כי ע"י מצוה אחת זוכה לחיי עולם הבא כשלא חטא. ולא יוקשה לך דיצא שכרו בהפסדו, שאפשר שעל ידי רבוי מצות נדון לפעמים לגיהנם, דמכל מקום יותר זכות שיבוא על כל פנים לעוה"ב, אע"ג שנידון לפי שעה לגיהנם". אמנם דחוק לומר שלכך כוונתו כאן. וצ"ע.

11 "כל שכן" - שהרי העושה מצוה אחת ללא חטא הוא "כולו זכות", ואילו העושה מצוה אחת יתירה על עוונותיו הוא "רובו זכות". ואם "רובו זכות" מביאו לעוה"ב, כל שכן שכך יהיה ב"כולו זכות". וראה להלן ר"פ נא שביאר שאף במצוה אחת יתירה על מחצה עוונות, המזכה את האדם לעוה"ב היא אותה מצוה בודדה היתירה, ורק בכדי שלא תתבטל ברוב עוונות הוצרכנו שמצוה זו תהיה יתירה על מחצה עוונות.

12 לשונו בסוף דר"ח שכו.: "שאם כן, למה הוצרך לומר שיהיה מקיים המצוה באהבה, שלא יכוון בזה לכונה אחרת. דלמה ליה זה. דכיון דלא עשה עבירה על כל פנים, למה לא יזכה לעולם הבא בכל מצוה שיעשה... דסוף סוף עשה מצוה. אלא בודאי ברור כי דעתו שזוכה לעולם הבא על ידי מצוה אחת, בלא שום דין כלל, ודבר זה לא יתכן כלל".

13 ובדר"ח שם הוסיף את הדברים הבאים: "והיה אפשר לומר כי דעת הרמב"ם ז"ל הוא, כשיעשה מצוה אחת באהבה, שלא כיון לכוונה אחרת, היינו שיקנה בזה מדריגה עליונה מן עולם הבא. אף על גב דסבירא גם כן אם עשה מצוה אחת סתם כדרך בני אדם, ואין רובו עבירות, יקנה בזה חלק לעולם הבא. אבל כשעשה מצוה אחת כתקנה לגמרי, יקנה מדריגה גדולה מן עולם הבא. אבל אין נראה כך מדבריו, שהרי הוא בא לפרש המשנה של 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', והך משנה לא איירי רק בחלק עולם הבא, לא במדריגה עליונה של עולם הבא. ולפיכך נראה כי דברי הרמב"ם ז"ל הם בכל אדם, אפילו אם רובו עונות, אפילו הכי במצוה אחת זוכה לחיי עולם הבא כשהוא עושה כתיקונה. ודבר זה אין נראה כלל מהנך ראיות שהבאנו למעלה, דרובו עונות נדון לגיהנם". וראה שם בדר"ח שכד.-שכו. שנשא ונתן הרבה בדעת הרמב"ם, עד שלבסוף דחה אותה.

14 ופירש רש"י שם בלשונו הראשון: "מעות של פורים שגביתי מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים, ותנן ב"מ עח: אין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו. נתחלפו לי במעות של צדקה, וסבור הייתי שהן של צדקה וחלקתים לעניים שלא לסעודת פורים, ואני פרעתי משלי את של פורים". וכלשון זה פירש המהר"ל בח"א לע"ז שם ד, מג:.

15 נראה לבאר כוונתו, כי בכמה מקומות חזינן שדעת המהר"ל היא שאין חציצין וגבולין בנפשו של אדם, ואם נראה לפנינו אדם שמצטיין במצוה אחת, אך בבירור עובר עבירה בדבר אחר, בע"כ שאין הצטיינות זו אלא מהשפה ולחוץ, ואינה יכולה להורות על מעלתו של העושה. ולדוגמה; נאמר בראשית יט, א "ויבואו שני המלאכים סדומה וגו' וירא לוט ויקם לקראתם וגו'". ופירש רש"י שם "מבית אברהם למד לחזר על האורחים". וביאר הגו"א שם אות ו בזה"ל: "דאם לא כן, הרי רשע היה, שלקמן אמרו לו המלאכים רש"י שם פסוק יז 'אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה ניצול', אם כן למה היה מפציר להכניס אורחים. אלא 'מבית אברהם למד', וההרגל על כל דבר שלטון, ודרך הרגילו הלך להכניס האורחים כמו שעשה אברהם". ומדוע לא ניחא ליה למהר"ל לומר שאע"פ שלוט היה בגדר "רשע", מכל מקום הצטיין בהכנסת אורחים. אלא שהם הם הדברים. אי אפשר לו לאדם שיצטיין במצוה אחת ויהיה רשע בשאר דברים, ובע"כ שהצטיינות זו אינה אלא כלפי חוץ בלבד. כיוצא בזה, הנה נאמר שמות יד, י "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם וגו' ויצעקו בני ישראל אל ה'". ופירש רש"י שם: "ויצעקו - תפסו אומנות אבותם". וביאר שם הגו"א אות יד בזה"ל: "דאין לומר שהיו צועקים כדרך הצדיקים... דהא היו מתלוננים עכשיו לומר 'הלא טוב לנו עבוד את מצרים' שם פסוק יב, אלא שהוא אומנות אבותם, שכך היה מנהג אבותם, ודבר שהוא מנהג אבותם נמשך האדם תמיד אחריו, אע"ג שאינו עושה בכוונת לבו ודעתו". ושוב חזינן שהמהר"ל מסרב לקבל את האפשרות שתפילת ישראל תבוא ממעמקי הלב, בד בבד עם תלונת ישראל על הנהגתו יתברך. ולכך הסיק כי אין תפילה זו אלא מנהג אבות שהונחל לשראל. והוא הדין לדידן, הואיל ורבי יוסי בן קסמא ראה ברבי חנינא בן תרדיון שהצטיין במצוה אחת, ולא ראה בו שום רעותא לכיון אחר, ממילא היה יכול להסיק מכך "שהוא צדיק גמור בקיום כל המצות".

16 ובדר"ח שם שכו. ביאר נקודה זו בסגנון אחר, וז"ל: "ומה שהביא ראיה מהא דרבי חנינא בן תרדיון, ששאל את רבי יוסי בן קסמא 'מה אני לחיי עולם הבא'. והשיב לו 'כלום מעשה בא לידך'. כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן. והשיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות בכל מה שאפשר, וזכה בה לחיי עולם הבא... תימא דמאי ראיה היא זאת, דאפילו אם נפרש המאמר הזה כדבריו, מכל מקום ראיה של כלום הוא, דודאי רבי חנינא בן תרדיון ידע דלאו רשע הוא שיהיה נמנה ח"ו בכלל פושעי ישראל, דבפרק הרואה ברכות סא: אמר רבה ידע אינש בנפשיה אי צדיק הוא אי רשע הוא. ולא שאל רבי חנינא בן תרדיון רק 'מה אני לחיי עולם הבא', כלומר שיהיה מזומן לחיי עולם הבא, ויהיה חלקו גדול בעולם הבא. ועל זה השיב לו 'כלום מעשה בא לידך וכו". כלומר מאחר שודאי ח"ו אין כאן רובו עונות, רק רובו זכיות, ועשיית מצוה כהוגן לגמרי, בזה אתה זוכה למדריגה עליונה לחיי עולם הבא, כאשר יעשה מצוה אחת כתקנה לגמרי". וראה בח"א לע"ז יח. ד, מג:, שכתב שם: "תימא, וכי דבר זה יותר גדול ממה שיהיה מקהיל קהילות ברבים, והיה מלמד תורה ברבים כמבואר בגמרא שם. ונראה לומר, שהיה מגיד לו הימנותיה, שכ"כ נאמן היה. וכיון שכל כך נאמן היה, ראוי אל עולם הבא, דכתיב ישעיה כו, ב 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים', וגדולה אמונה לפני הקב"ה". ואף מכך משמע שמצוה זו מצטרפת היא לשאר מצותיו, ומורה עליו שהוא בן עולם הבא.

17 לשונו בח"א לע"ז שם ד, מג:: "ועוד נראה לומר, דלא שאל אותו רק 'כלום מעשה בא לידך', שממנו אני אוכל להבין ולדעת שבעל עולם הבא אתה. כי השם יתברך מראה לצדיקים בעולם הזה אם הם בני עולם הבא. ולפיכך שאלו 'כלום מעשה בא לידך', וממנו יהיה סימן לך".

18 לשונו בח"א שם: "והשיב לו 'מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וחלקתי אותם לעניים'. פירוש, מעות של פורים לא ניתן רק לאכילה ולשתיה ולשמחה, ואין העני רשאי ליקח ממנו רצועה לסנדליו ב"מ עח:, כלומר דבר שהוא לצורך חיותו. כי מעות פורים ניתן לאכילה גופנית, ואסור ליקח הימנו אפילו רצועה לסנדליו. אע"ג שהסנדל הוא דבר פחות, שהוא שייך לרגל, והוי לן למימר דכהאי גוונא שרי, אפילו הכי אסור".

19 וכמו סעודת שבת, וכפי שכתב בח"א לב"ק לב. ג, ה:, וז"ל: "עונג שבת באכילה ושתיה. ומפני כך קרא השבת 'מלכתא' שם, כי המלכתא יש לה עונג, כמו שאמרו ב"מ פג. אפילו אתה עושה להם סעודה כסעודת שלמה בשעתו... ולכן קרא 'מלכתא'... והוא עוד יותר מדריגה שיש לעולם הזה מצד השבת מעלה נבדלת. כי יום השבת נבדל משאר ימים, כמו המלך שהוא נבדל מן העם. והשבת הוא קודש". וענין זה יבואר להלן פ"מ ד"ה אמנם כאשר. ובח"א לשבת קיח. א, נה. ביאר כיצד עונג שבת מבטא את קדושת שבת, וכלשונו: "מפני כי המענג את השבת דבר זה הוא קדושתו של השבת, והוא העונג. וזה כי כל צער הוא מן הגשם, כי אין העליונים הנבדלים בהם צער. כי הצער הוא באותם שנפלו תחת הזמן, שהם מקבלים התפעלות, ומזה יבא הצער. וכאשר אין כאן דבר המתפעל, יש כאן עונג. וזהו עונג עולם הבא, אשר השבת רמז אליו. וכמו שאמרו ז"ל אבות פ"ד מט"ז יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. ומפני זה המענג את השבת והוא שורה בלי צער, אשר מדה זאת הוא שייך לקדושה הנבדלת מן החמרי. ולכך כל יום טוב שהוא קדוש, אסור להיות בצער, ואסור בהספד. ולפיכך המענג את השבת... וכל זה מפני קדושת שבת". ובאדרת אליהו בראשית ב, ט כתב: "שבת הוא יום העונג להתענג באכילה ושתיה... והוא קודש, כמו שהיה אכילת הקרבנות".

20 לשונו בהקדמה לאור חדש מט.: "כי ימי הפורים מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן העולם. ודבר זה הוא ביטול גופם, ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה, וזהו הנאות הגוף. וצריך שיהיה השכרות כ"כ, עד שיסלק השכל, וכמו שאמרו מגילה ז: 'צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי'. כלומר כיון שתקנו ימי הפורים למשתה ושמחה, שהוא הנאת הגוף, לכך צריך שיהיו נמשכים לגמרי אחר הנאת הגוף, עד שיסולק השכל לגמרי. כי הגוף והשכל שני הפכים; שאם האחד קם, השני נופל. וכל אשר הוא נוטה אחר השכל, הוא נגד הנאת גופו. לכך אמרו שם ש'צריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', שאז יסולק השכל לגמרי, והאדם נעשה גופני לגמרי".

21 ובאור חדש רכא: כתב: "כי ימי הפורים יש בהם משתה ושמחה, שכל אשר יש לו משתה ושמחה יותר אינו נחשב לכלום. ואינו דומה ליום טוב, שהם זמני שמחה, כי אין השמחה רק שיהיה כח לנפש, לא לבטל השכל ממנו. אבל בפורים כל אכילה ושתיה הוא הסרת השכל, וזהו בטול האדם, עד שאינו נחשב דבר מה".

22 "שהוא כולו גשמי" - יש להסתפק האם מילים אלו מוסבות על העולם הזה, או על האכילה והשתיה של פורים. ונראה שכוונתו לאכילה ושתיה של פורים, שאע"פ שכתב כמה פעמים שהעוה"ז הוא עולם גשמי נצח ישראל פי"ג סד"ה ואין הפירוש, ושם הערה 90, לעיל פ"א הערה 52, ושם פ"ד הערות 3, 6, אך מכל מקום אין לומר שהעוה"ז "הוא כולו גשמי", שהרי יש בו גם מעלה נבדלת, וכפי שכתב בדר"ח פ"ה מ"א רטו:: "העוה"ז מקבל מעלה עליונה נבדלת, ואין העוה"ז גשמי מכל וכל". ובנצח ישראל ר"פ כא כתב: "העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי... ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדרגה קדושה בדבר מה... כי העוה"ז בא מן השם יתברך, שהוא קדוש... ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי", ועיי"ש שמאריך בזה. ולכך נראה לומר שמילים אלו מוסבות על האכילה והשתיה של פורים. אמנם בח"א לב"ב י: ג, סד: כתב: "כי עולם הזה הוא כולו גוף". ויל"ע בזה.

23 לשונו בנצח ישראל פכ"ח ולפי שעולם הזה: "ולכך אמר סהנדרין צח. שהמשיח יושב בין עניים, כי אין למשיח חלק מן עולם הזה כלל, והוא כמו העני שאין לו עולם הזה". ושם בפנ"ט ד"ה ובגמרא במסכת נדרים כתב: "והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי". ובח"א לסנהדרין צח. ג, ריז. כתב: "ולכך הוא המשיח שוה לעני, שאין לו חלק בעולם הזה". וכן הוא בח"א לב"ב י: ג, סד:. ובח"א לנדרים פא. ב, כד: כתב: "העני... משולל מן עולם הזה לגמרי".

24 לשונו בח"א לע"ז יח. ד, מד.: "ואמר שנתחלף לו מעות פורים במעות צדקה. והכונה בזה שנתחלף לו עולם הזה, שהיא אכילה ושתיה, במעות של צדקה שהוא לעניים. כי העני אין לו עולם הזה כלל, והוא מסולק מן עולם הזה, רק העני מבקש שיוכל לעמוד בחיותו, ואין מבקש התאוה הגופנית. ולפיכך אמרו ברכות סא: 'לא אברא עולם הבא אלא לרבי חנינא בן דוסא וחביריו', מפני שלא היה לו טובה והנאה בעולם הזה, ולכך מיוחד לעולם הבא. ואמר 'וחלקתים לעניים', כלומר מעות פורים היה מחלק אותן לעניים... ודבר זה מורה שנתחלף לו עולם הזה בעולם שאין בו אכילה גופנית. והיינו דקאמר 'אם כן מחלקך יהיה חלקי ומגורלך יהיה גורלי', כי בזה אני רואה כי גורלך יצא מן גורל העולם הזה, מתחלף הגורל בעולם הבא, וכמו שהיה לרבי חנינא בן תרדיון שהחליף עולם הזה בעולם הבא".

25 אודות יסודו כאן שכאשר אין אדם נוטל שכרו בעוה"ז - שכר זה שמור לו לעולם הבא, נראה לבארו שאין זה רק מחמת תשלומי השכר שאם לא מקבל שכרו בעוה"ז, ממילא המקום היחידי הנותר לכך הוא עוה"ב, אלא שיש כאן תשלומין שבעצם שייכים לעוה"ב. שהנה בב"ב י: אמרו שיוסף בריה דרבי יהושע בן לוי ראה שלעת"ל יהיה עולם הפוך, "עליונים למטה ותחתונים למעלה", וכתב על כך בח"א שם ג, סד:: "שראה תחתונים שאין להם עה"ז, והם נבדלים ממנו, הם למעלה בעוה"ב. כי עה"ז הוא כולו גוף, ועה"ב נבדל לגמרי. ולפיכך אשר הם מוכנים אל עה"ז הגשמי, אין להם עולם הנבדל. וכמו שאמרו בפרק הרואה ברכות סא: 'לא אברא עלמא העוה"ז אלא לאחאב כו'', כלומר שאין ראוי לו כלל עה"ב - ראוי לו עה"ז לגמרי, שהם הפכים. ו'לא אברא עה"ב אלא לרבי חנינא בן דוסא וחביריו', כי אין ראוי לעולם הבא רק מי שאין לו עולם הזה, כמו שהיה רבי חנינא בן דוסא, כי הם הפכים; זה נבדל וזה גשמי... וכל אשר יש לו עולם הזה מצד העושר ושאר מעלות שהם גשמיים, בודאי הוא תחתון בעולם הנבדל. ולהפך ג"כ, אותו שהוא קטן ופחות בעולם הזה הגשמי, שהוא עני, זוכה אל עולם הבא, כי כאשר הוא מסולק מן הדברים הגשמיים, ראוי אל הנבדל". וראה הערה קודמת. וכן מבואר בארוכה בנצח ישראל פט"ו ד"ה והנה בארו, וד"ה וזה כי, שם פי"ט ד"ה וזה שאמרו. ולכך העדר שכר בעוה"ז מורה על הכנה לעוה"ב, וממילא שכרו שמור לו ליום אחרון. והוא הדין לאידך גיסא; מי ששכרו מוכן לו לעוה"ב, מופקע הוא מקבלת שכרו בעוה"ז. וכמו שאמרו חכמים ב"ר פד, ג "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה". הרי שההכנה לעוה"ב מונעת מהצדיקים שיקבלו שכר ושלוה בעוה"ז.

26 לדבריו של הרמב"ם שסגי במצוה אחת בכדי לזכות בה לעוה"ב.

27 שכיצד רבוי המצות הוא לטובת ישראל, והרי הסברה מורה להיפך, וכמבואר בהערה 3.

28 "מדרגה בפני עצמה" - כי ההכנה אל התורה בעצמה אף שלא מגיעה לידי מעשה יש בה לזכות את ישראל בשכר.

29 לעיל פ"א מד"ה אמנם כל עד סוף הפרק.

30 אודות שישראל ראוים לעוה"ב אף ללא עשית מצות, ראה דבריו בתחילת דר"ח יב:, שכתב: "כי ראו חכמי הדור גלות ישראל וצרותם באורך הגלות המר הארוך הזה, וקבעו דברים אלו המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" לנחם אותם על לבם, וידעו מעלתם הגדולה העליונה. ואם בני אדם שהם האומות שמחים בהצלחתם ובעשרם, יש להם לישראל לשמוח בחלקם ובהצלחתם האחרונה. לפיכך סדר הדברים אלו זה אחר זה, תחלה 'כל ישראל יש להם להם חלק לעולם הבא' ואין זה שכר מצות כלל, רק מצד עצם בריאותם, שברא הש"י אותם. וכמו שאמרו במשנה שם 'נצר מטעי מעשי ידי להתפאר' ישעיה ס, כא, כי במה שהם מעשה ידיו יש בהם המעלה העליונה, לכך זוכין לעולם הבא. וכך אמרינן בפרק חלק סנהדרין קי: קטן מאימתי בא לעולם הבא, רבי חייא ור"ש בר רבי; חד אמר משעה שנולד, וחד אמר משעה שספר... הרי לך כי מצד עצם הבריאה של ישראל, שהם נצר מטעי הקב"ה, ראוים לעה"ב, ואין זה מצד המצוה והמעשים... לפיכך בא אחר זה דברי רבי חנניא בן עקשיא 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות'... ומזה יש להבין מה שאמר הכתוב 'נצר מטעי', כי המעלה הזאת מה שישראל ראוים אל עולם הבא מצד עצם הבריאה שבא נבראו מתחלה מקודם שהגיע האדם למעלה, שנקרא 'נצר', כי הנצר הוא מתחלת נטיעות העץ בלבד, ובנטיעה זאת שבראם הם נצר מטעי הש"י מעשה ידיו להתפאר". ולהלן ס"פ נח כתב: "אין צריך כלל לעשיית המצות לענין עולם הבא". ומעין זה כתב הרמב"ן ויקרא יח, כט, ובמדרש תנחומא כי תשא אות ג. וראה בנתיב התשובה פ"ב הערה 43, ובח"א לסנהדרין צ. ג, קעו.. וכאן מדגיש שזכיה זו בעוה"ב נובעת מההכנה של ישראל לתורה ומצות. וראה גו"א בראשית פ"ו הערה 99.

31 מה שאמר "שמתו", כי אלו שלא מתו יושבים ומצפים לגאולה שתבוא, ועדיין אפשרי הוא שיזכו עוד בחייהם לעלות לארץ ישראל. אך הדורות שמתו, יהיה בזה חסרון משלמותם באם נאמר שחסרה להם השלימות של מצות הארץ.

32 לשונו לעיל פ"ג ד"ה אמנם אל, וז"ל: "אמנם אל תטעה בדברים אלו לשלול השלמות ממי שאי אפשר לו שיוציא שלימותו אל הפעל, אשר הלך לעולמו קודם שהוציא שלמות שלו אל הפעל. אין אנו שוללים העולם הבא ממנו כלל, אם יש בו הכנה אל השלמות ומת, שאנוס היה שלא הוציא שלמות שלו לפעל. כאמרם ז"ל ברכות ו. חשב לעשות מצוה ונאנס, יש לו על זה שכר כאילו עשה המצוה. וזה מצד כי השכר לעתיד הוא לנשמה, וכאשר הוא אנוס, לא היה עכוב זה מצד הנשמה, רק לגוף. ולכך נותנין לנשמה שכר כאילו עשה המצוה... הכונה במי שאפשר לו יציאת שלמותו אל הפעל, ולא הוציא שלמות שלו אל הפעל". וראה שם הערות 30, 31.

33 לא מצאתי מקומו.

34 כי השכר לא ניתן על המעשה, אלא על מעלת העושה. דוגמה לדבר; נאמר "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו'", ופירש רש"י שם "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כ"ש אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר". וכתב שם בגו"א אות יז: "דאמר לשבח - היה נצול מפני שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ולפיכך היה הקב"ה מחשיב מעט צדקותיו לרב, והיה מצילו". הרי אף שאין במעשיו של נח כדי להצילו מהמבול, מ"מ משום מעלתו של נח יש כדי להצילו מהמבול.

35 לכאורה אף ללא הכרעה זו ניתן היה להסיק שהאדם יקיים מצותיו, שהרי מדה טובה מרובה ממדת הרע, ויש בה להכריע שהאדם יקיים מצותיו, וכפי שכתב בגו"א בביאור דברי רש"י בראשית ה, לב שנח הוליד בנים רק מהיותו בן חמש מאות שנה לעומת שאר בני דורו שהולידו למאה שנה, משום ש"אם רשעים הם יאבדו במים... ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה". כתב שם בגו"א אות ה: "ונראה לומר דודאי עיקר הטעם דכבש מעיינו בשביל שלא יוליד רשעים. אך הוקשה דשמא יהיו צדיקים, ולעולם מדת הטובה יותר ממדת הרע סוטה יא., והיה ראוי שיהיה מכריע שמא יהיה צדיק נולד לחשש שמא יהיה רשע. ולפיכך קאמר דאף אם יהיו צדיקים יש בזה קצת רע, דצריך לעשות הרבה תיבות, ולפיכך לא היה ראוי להכריע". וכאן שאין בצד הטוב "קצת רע", ממילא ההכרעה היתה בלא"ה צריכה להיות לטובת קיום המצות. וראה הערה 46.

36 להלן ס"פ יב. וראה לעיל פ"א הערה 92.

37 כמו שאמרו בסוכה נב. אודות היצה"ר "שמניח אומות העולם, ומתגרה בשונאיהם של ישראל", וראה נצח ישראל פ"ב ד"ה וקאמר שמניח. וראה לעיל פ"א הערה 99.

38 יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכפי שכתב בנצח ישראל פמ"ט ד"ה כבר אמרנו: "כבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל חטא שבישראל הוא מצד מקרה, ואין חטא מצד עצם צורתן". ובגבורות ה' פ"ח מו. כתב: "ישראל קדושים בעצמם, נבדלים מן הפחיתות... שהחטא אין מתייחס להם, ועיקר עצמם בלא חטא, לכך ראויים אל הכפרה, לטהר את עצמם מן החטאים... ישראל מצד קדושתם אינם מסוגלים אל החטאים... ודומה למי שבעצמו יפה וטהור, שאם נתלכלך בטיט, חוזר מיד לטהרתו, לפי שבעצמו הוא טהור. ומי שהוא מזוהם ומאוס, אין הלכלוך יוצא ממנו לעולם, לפי שנוסף לכלוך על הלכלוך". ובסוף דרוש לשבת תשובה פג. כתב: "מעלת נפש ישראל, אשר יש לנפש שלהם הסרה מן הגופניות... וא"כ החטא בישראל אחר שנפשם קדושה וטהורה אינו מצד עצם הנפש... אבל החטא בשביל גרוי השטן אשר הוא מתגרה בישראל, ומצד הזה בא החטא... א"כ החטאים שישראל עושים הוא מיצה"ר שהוא השטן, לא מצד עצמם". וכן מבואר בנצח ישראל ס"פ ב, ושם פי"א ד"ה הנה התבאר, ועוד.

39 כמבואר בתחילת דר"ח, והובא בהערה 30.

40 לא מצאתי שיבאר זאת יותר בהמשך ספר זה. אמנם כן ביאר בתחילת דר"ח, והובא בהערה 30. וכן ביאר בסוף דר"ח שכד.. ומצאנו שבספר הנתיבות יכנה המהר"ל את הספר "דרך חיים" בשם "פרקים" ראה נתיב התשובה פ"ב הערה 6, ושם פ"ג הערה 75.

41 יסוד גדול למדים אנו מדבריו. כי שגרת המחשבה תופסת את השכר השמור לעולם הבא, שהוא ניתן על היגיעה והטרחה והעמידה בנסיונות שהיה לאדם בעוה"ז. ולפי תפיסה זו אין מקום לומר שקטן שמת יהיה בן עוה"ב, שהרי נחסרות ממנו היגיעה והטרחה והעמידה בנסיונות. אמנם מדבריו מתבאר שהשכר המתוקן לעוה"ב הוא מפאת ההתאמה הקיימת בין האדם לעוה"ב. שהואיל והעוה"ב הוא עולם רוחני, והאדם העמל בתורה ומצות נעשה אף הוא לאדם רוחני, ממילא ישנה התאמה בינו ובין העוה"ב, ולכך זוכה הוא לעוה"ב. ופשיטא, שככל שהאדם הוא בעל מדריגה גדולה יותר, כך ישנה יותר התאמה בינו לבין עוה"ב, וממילא יזכה לחלק נכבד יותר בעוה"ב. ומשום כך, אף קטן שמת זוכה לחיי העוה"ב, כי הואיל וקטן זה - בשם "ישראל" יכונה, הרי שבנפשו נמצאת ההכנה וההכשרה לתורה ומצות, ומפאת כן אף קטן זה משתייך לבני האדם הרוחניים, התואמים היטב לעוה"ב, ונמנים על באי שעריו. ודבר זה מפורש בכמה מקומות בספריו. ולדוגמה, בדר"ח פ"ו מ"ה רצא: כתב: "כאשר לא היה נמשך אחר הגוף בעולם הזה, רק היה כולו נבדל, ולפיכך בעולם הבא , שאין שם אכילה ושתיה גופנית, אז יהיה טוב לו, כי זה האדם נבדל לגמרי מן החומר, ובעולם הבא - שהוא נבדל - שם טוב לו". ובסנהדרין פח: אמרו "שלחו מתם, איזהו בן עוה"ב, ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא". וכתב שם בח"א ג, קעד.: "דבר זה מבואר, כי אין ראוי לעוה"ב, שהוא נבדל מן הגשמי, והוא עולם פשוט... רק מי שהוא בעל ענוה ובעל תורה. כי בעל ענוה הוא פשוט... כי אלו שניהם צמודים יחד - הענוה והתורה, כי אל השכל ראוי מדת הפשיטות. ולכך עוה"ב, שהוא עולם נבדל פשוט, צריך שיהיה בעל ענוה ובעל תורה, ואז ראוי לעוה"ב שהוא פשוט נבדל. ומה שאמר 'שייף עייל שייף ונפיק', פירוש כאשר הולך בנחת ויוצא בנחת, שהוא בעל השקט ומנוחה, ולכך אינו הולך במהירות. וזה ראוי לעוה"ב, כי עוה"ב הכל שקט ומנוחה". וראה לעיל פ"ג הערה 32, ובנתיב התשובה פ"ד הערה 45. והרי כך מוכח מיניה וביה מאותו מאמר, "שלחו מתם, איזהו בן עוה"ב, ענוותן ושפל ברך וכו'". ומדוע לא אמרו "איזהו בן עוה"ב, המקיים כל מצות עשה, והפורש מכל מצות לא תעשה". אלא הם הם הדברים. אין שכר העוה"ב ניתן על המעשה לכשעצמו, אלא הוא ניתן על המעלה הנבדלת הצומחת ועולה מהמעשה. ושאלת הגמרא היתה מהי המעלה המזכה את בעליה בשכר העוה"ב, ועל כך השיבו "ענוותן ושפל ברך וכו'". והוא הדין לאידך גיסא. אפשרי שאדם יקיים מצות, אך מחמת שאינו נעשה מהן בעל מעלה נבדלת, אינו זוכה מחמתן לעוה"ב. וכמו שנאמר משלי ג, טז "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", ודרשו חכמים שבת סג. "למשמאילים בה "שלא לשמה" רש"י שם עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא". ובדר"ח פ"ד מ"ט קעט. כתב: "קרא כתיב 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', וגמרא מוקי לה הך קרא למיימינים בה אורך ימים איכא, כל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא... ומפני שהוא עוסק בתורה לשמה, כפי מה שנתנה התורה לעסוק בה, נמצא עם התורה אריכות ימים שהוא עולם הבא, וגם מדריגת עולם הזה... אבל למשמאילים בה, דהיינו שעוסקים בתורה שלא לשמה, שהוא להנאת עצמם, ודבר זה מדריגת עולם הזה בלבד. וכפי התכלית אשר הוא מכוין אליו יקנה על ידה, שהוא מדריגת עולם הזה, דהיינו עושר וכבוד בלבד, שהם דברים אשר הם בעולם הזה". וכן כתב שם בפ"ו מ"ח שט., ובח"א לשבת סג. א, לט.. וראה עוד ביומא עב: שרבא הזהיר את רבנן שיעסקו בתורה רק עם יראת שמים, שאם לא כן ירשו שני גיהנום. ופירש רש"י שם "תרתי גיהנם - להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה, ולא תקיימוה, ותירשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם". וא"כ מה שקטן זוכה לחיי העוה"ב, ומאידך יתכן שהעוסק בתורה לא יזכה לעוה"ב - שני דברים אלו מורים בעליל שהעוה"ב אינו ניתן על המעשה לכשעצמו, אלא על המעלה הרוחנית של האדם.

42 שהזכות שברבוי המצות הוא מחמת העשיה המרובה הנצרכת להן ולא שמדובר בהכנה אל המצות.

43 לשונו בסוף דר"ח שכח.: "ואין להקשות, יתן להם מעט ויהא להם זכות שיש להם עתה ברבוי מצות. דבר זה אין שייך לומר, כי הכל לפי המצות שהאדם עושה. ואיך נאמר שיתן להם מעט מצות ויזכו כאילו עשו הרבה מצות, דבר זה אי אפשר, כי לפי המצות הוא השכר". וכן חזר וכתב בהמשך הפרק.

44 לעיל פ"ב ד"ה ועוד השיב, ושם הערות 57-55, ולהלן פרק ז. וראה הערה 54.

45 "וכענין הבגד הצריך כבוס, כי המעט מן הכבוס יועיל בו להעביר הגעל ממנו, אך לפי רוב הכבוס יתלבן" לשון רבנו יונה, שערי תשובה שער ראשון, אות ט. וכן כתב בסמוך, וראה הערה 55.

46 ובד"ה הקודם התבאר שזהו ספק השקול. ולכך יקשה, מנין להכריע לטובת רבוי המצות. ולמעלה פירש שההכנה למצות מכריעה את הכף לטובת רבוי המצות, אך כאן אינו מבאר מצד ההכנה, וכמבואר בהערה 42.

47 מד"ה אמנם כל - עד סוף הפרק.

48 ולא לפרטים. וכמבואר להלן ס"פ יז שלכך התורה לא ניתנה לאבות, כי האבות היו פרטים, והתורה יכולה להנתן רק לכלל. ובגו"א שמות פ"כ אות ח כתב: "כי המצוות אינם לישראל מצד שהם פרטיים, שהרי לכלל ישראל ניתנה התורה", וראה שם הערה 74. וצרף לכאן שכאשר ישראל קיבלו את התורה היו הם "כאיש אחד בלב אחד" רש"י לעיל יט, ב, כי זו היא ההכנה המתאימה לקבלת התורה, וכפי שביאר בדרוש על התורה סוף כה:, וז"ל: "כי גם דבר זה הכנה לקבלת התורה... כי כאשר הם חוטאים הם רבים מחולקים זה בכה וזה בכה... שכאשר באו לקבל את התורה שהיא אחת בהחלט, מוכרח שיהיו גם הם באחדות. וכן בשביל שהם עם אחד ניתנה להם התורה שהיא אחת". ובהקשר זה משתלבים לכאן דבריו בדר"ח פ"ו מ"ז סוף רצט: בביאור המעלה של "אוהב את הבריות", שהיא אחת מקניניה של תורה, וז"ל: "כי כאשר הוא אוהב את הבריות הוא תוך כלל הבריות, וראוי אל התורה שניתנה אל הכלל. אבל אם אינו אוהב את הבריות, בזה נבדל מן הכלל, ואיך יזכה אל התורה, שהתורה היא אל הכלל, שהרי הוא יחיד בעצמו, ולא ניתנה תורה אל היחיד". וכן כתב שם לגבי "נושא בעול עם חבירו" ריש ש:. ובח"א לב"ק צב. ג, יג: כתב: "האדם נחשב תוך הכלל, וגם יש לו בחינה בפני עצמו. ולענין מצות, השם יתברך לא נתן... תורה ומצות לישראל אם לא היה הכלל ... כי בשביל אחד לא נתן התורה, רק בשביל הכלל".

49 קידושין מ: "העולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו". וראה גו"א דברים פ"ט אות ה ד"ה ואם, ושם פי"א הערה 53. וראה בח"א לב"מ פג: ג, לא.. נראה להטעים סברה זו, שהרי בריאת האדם מעיקרו לא נתאפשרה אלא רק מפאת השתייכותו לכלל, ולא מצד בחינתו הפרטית, וכמבואר בח"א לסנהדרין לח: ג, קנב:, שכתב שם: "כי בודאי כמה רשעים בעולם, ואם העולם נדון אחר הפרט מן האדם, אין ראוי לעולם הבריאה. אבל מצד הכלל ראוי לו הבריאה, כמו שאמרו שבת ל: 'את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם' קהלת יב, יג, שכל האדם לא נברא אלא בשביל לצוות "צוותא" רש"י שם לזה... ובמסכת יומא לח: בשביל צדיק אחד נברא העולם". וראה רש"י בראשית ו, ו, וגו"א שם סוף אות יד. ולכך דין הוא שהאדם יהיה נדון אחר הכלל, כי כל יציאתו אל הפעל נעשתה רק משום השתייכותו לכלל.

50 "מצד עצמם" - מצד העצם שלהם.

51 כי "מושבע ועומד מהר סיני הוא" נדרים ח.. ודברים אלו מבוארים היטב בנצח ישראל פי"א ד"ה ובשמות רבה, שז"ל: "לכן אמר בפרשת אתם נצבים דברים כט, יג-יד 'ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום". ומעתה איך אפשר שיכרות ברית עם אשר לא נולדו עדיין, ואינם בעולם. אבל הדבר ברור, לפי שכרת ברית עם אברהם מצד שהוא התחלת האומה בכלל. וכן בישראל הוא אומר דברים כט, ט-י שאין כורת ברית עמהם מצד שהם פרטים, אלא רק מצד האומה, דהיינו שם 'ישראל'. ודבר זה כולל אותם שהם עתה לפניו, וכן אותם שנולדו אחר כך, שכולם שם אומה ישראלית עליהם. ומאחר שכן הוא, איך יתכן לומר כי הפרטים אשר חטאו יבטלו הברית אשר היה חל על האומה הכללית". וראה גו"א דברים פכ"ט אות ט. ובפחד יצחק פורים, ענין יד כתב: "'כלל ישראל' נחשב הוא כקומה אחידה ויחידה. וכשם שכל יחיד ויחיד יכול לחייב עצמו על ידי קבלה, כמו כן יש בכוחו של כלל ישראל לחייב עצמו על ידי קבלה, וחלה החובה לקיים קבלה זו על כל יחיד ויחיד מישראל בכל הדורות ובכל הזמנים". ובפחד יצחק פסח, מאמר לג כתב: "כלליות כנסת ישראל אין מובנה קובץ כל הפרטים של האישים היחידים מבני ישראל, אלא שהענין הוא להיפך, דכלליות כנסת ישראל היא יחידה אחת אשר האישים היחידים הם חלקים ממנה". ואלו הם דברי המהר"ל כאן. ובנצח ישראל פי"ט ד"ה ובאור הענין כתב: "ואין המעוט, שהוא הפרט, נחשב אצל הכלל". וראה שם הערה 23.

52 דברים אלו מבוארים יותר בסוף דר"ח שכח:, שכתב: "גם אין הפירוש כלל כמו שחשבו הם כי השם יתברך רצה לעשות טובה לישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ומפני זה היה קשה עליהם שאין זה טובה, כי כאשר לא יקיימו דברי המצות יש עליהם עונש. שאם הפירוש כמו שהם מפרשים, יקשה לך מה שאמרו במסכת ראש השנה כח. המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. ומפרש שם הטעם דמצות לאו להנות נתנו. דמשמע מזה כי המצות הם לעול האדם, לפי שהם גזירת המלך. ואם כן למה אמר כאן שהמצות הם לאדם לטובתו ולהנאתו... שאין הפירוש כי בשביל טובת ישראל עשה זה שרצה להטיב להם, שאם כן היו אומרים 'לא הן ולא שכרן' ברכות ה:. וחס וחלילה לומר כך. אבל הפירוש שהשם יתברך רצה לזכות את ישראל בעל כרחם, מפני שהוא יתברך צדיק, רוצה שיהיה האדם זכאי מאד, ויהיה לו זכות הרבה, לכך הרבה תורה ומצות. ולכך אי אפשר לומר 'לא הן ולא שכרן', שהשם יתברך רוצה שיהיה זכאין על כרחם. ולא אמר 'רצה הקדוש ברוך הוא להטיב לישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות', כי היה זה משמע שהיה עושה בשביל טובת ישראל, ואם הם אינם רוצים היו יכולים לומר 'לא הן ולא שכרן'. שאין הדבר כך. רק אמר 'רצה השם יתברך לזכות את ישראל', כלומר שיהיו זכאים במעשים, כי הוא יתברך צדיק וחפץ בזכאים וצדיקים". וכ"ה בח"א למכות כג: ד, ה:. וענין זה יבואר בארוכה להלן בפרק ששי.

53 כמבואר בהערה 43.

54 כוונתו לפרק ז.

55 כמבואר בהערה 45.

56 וכאמור, ענין זה יבואר בארוכה להלן פרק ז. וראה לעיל פ"א הערות 15, 88, ופ"ב הערות 8, 57, 58.

57 "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" דברים ח, ה.

58 ובסוף דר"ח שכח: כתב : "ואולי יקשה לך, שאם כן על כל פנים המצות הם לגזירה מן השם יתברך על האדם, למה לא נאמר שהמצות הם גזירה כמו מלך שגוזר על עמו גזירות, ומי מכריע לומר שהם לזכות את ישראל, והיה לנו לומר כי המצות הם גזירות, ומנין לנו דבר זה שהמצות הם לזכות ישראל. דזה אין קשיא, שהרי כתיב ישעיה מב, כא 'ה' חפץ למען צדקו', שרצה לומר בשביל שהוא צדיק, ומבקש שיהיו בניו ישראל גם כן צדיקים, 'כי צדיק ה' צדקות אהב' תהלים יא, ז. ולכך הרבה להם תורה ומצות לזכותם ולצדקם. ומה שאמר 'תורה ומצות', מפני שכתוב 'יגדיל תורה ויאדיר'; נגד שהרבה להם תורה אמר 'יגדיל תורה', וכנגד רבוי המצות אמר 'ויאדיר'". וכ"ה בח"א למכות כג: ד, ה:. וראה בנצח ישראל פכ"ה ד"ה ענה ואמר, שגם שם התייחס לשאלה אודות הזכות שברבוי מצות, וז"ל: "שאלה זאת הוא שאלה מן רבוי המצות לישראל. שאתם הגוים אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות", וראה שם הערה 113.