משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ו׳:ח׳

8 שנים שקיבלו את השדה באריסות – המשנה עוסקת בחלוקת שותפות, וחלה על כל שני שותפים. הדוגמה של שניים שקיבלו את השדה באריסות אינה מיוחדת, ונבחרה כנראה בעיקר בגלל הרצף הספרותי. המשניות הקודמות עוסקות באריס, ולכן גם כאן מופיעים האריסים כדוגמה.

9 או שירשו – שני אחים, אחד "חבר" והאחר עם הארץ, וכבר עמדנו במבוא על אפשרות זו. להלן נראה שמשנתנו עוסקת בירושת אב שהוא "חבר", וממילא פרותיו מעושרים ושמורים בטהרה. כפי שכבר אמרנו, בתקופת המשנה והתלמוד היו שני מבנים משפחתיים, משפחות גרעיניות ומשפחות מורחבות. במשפחה גרעינית הבנים יוצאים לעצמאות אי שם לאחר נישואיהם, ומתחלקים בירושה. במשפחה מורחבת השותפות נמשכת, לעתים, עד לדור השלישי. כאן האחים חיים כל אחד במשפחתו הגרעינית. אם הם נותרים שותפים אין כל משמעות לחלוקת הפרות המתוארת בהמשך המשנה. לפיכך, יש להניח שמשנתנו ממשיכה לעסוק באחים שותפים שפירקו את השותפות. יש להניח כי שני אחים שותפים חייבים היו לאמץ לעצמם דרך הלכתית משותפת, או ששניהם "חברים" או ששניהם עמי הארץ; קשה לקיים שותפות בתנאים של פער הלכתי כזה.

10 או שנישתתפו – סתם שני אנשים שהשתתפו, או אחים שהיו שותפים ופירקו את השותפות, יכול הוא לומר לו טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני – או: אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני – הבעיה ההלכתית היא שבחלוקת שותפות יש נתינה של אחד לחברו. הקושי הוא ש"חבר" אינו יכול לתת לעם הארץ פרות שאינם מעושרים, וכפי שראינו במשנה ו יש אף דעות שהגבילו נתינה של פרות כלשהם לעם הארץ. מכל מקום, לדעת המשנה חלוקה של יבול מאותו המין אינה כמכירה או כנתינה. השניים שותפים בכל פרי ופרי, וזו חלוקה של השותפות בטרם באו הפרות לרשות החבר.

11 אבל לא יאמר לו טול אתה את חיטים ואני שעורים – או: טול אתה יין ואני אטול את השמן – חלוקה של מינים שונים היא מכירה ממש. השניים שותפים בכול, לכן חלוקה של אותו המין נתפסת כמימוש הבעלות של כל אחד, אבל חלוקה של מינים שונים היא מסחר ממש. נראה שתרמה להכרעה זו התחושה שחלוקה של מינים שונים מחייבת הערכה איכותית ותמחירית של המוצרים. אין זו חלוקה של כד תמורת כד, אלא יש בה התחשבות במחיר המוצר, ולכן זו כמכירה. ההלכה במשנתנו חוזרת לגישה המחמירה שבמשנה ו לעיל. אין בה אפילו ניסוח חיובי, כגון "לא יתן עד שיעשר".

12 התוספתא חולקת על המשנה, ואת הדעות השונות נציג בטבלה להלן.

13 הסברנו את המשנה בזיקה לדיני מעשרות, לפי הקשרו של הפרק. אבל למעשה אין בניסוח המשנה רמז לדיני מעשרות וניתן לפרשה כעוסקת בדיני ממונות בלבד, וכך פירשה הרמב"ם בפירוש המשניות. החידוש הוא שאי אפשר לכפות חלוקת רכוש מכנית, אלא כל אחד רשאי לבקש את החלק הקרוב אליו או שעבורו הוא בעל חשיבות יותר מאשר לשני. עם זאת, בהלכות מעשר פ"ו הי"ד כלל הרמב"ם הלכה זו, ובעל תוספות יום טוב עמד על כך ופירש שחזר בו, ומשנתנו עוסקת בדיני מעשר. בעל מלאכת שלמה מתפעל מאבחנתו של בעל תוספות יום טוב: "שפתים וידים ישק". דומה שעל בסיס נתונים אלה יש להלך בדרך שונה. המשנה עצמה נאמרה ללא קשר לדיני מעשר, אבל ברור שהעורך שיבץ אותה כאן משום שהיא חלה גם על היבט זה של מעשרות. כלומר, אותו ניסוח המתאים לדיני ממונות מתאים לפרקנו, אם כי במשמעות שונה. המשנה הבאה חוזרת על דין זה של ירושה, והיא למעשה מיותרת. לפיכך יש לומר שמשניות ז, ט הן מעיקר הפרק; משנה ח הובאה ממקור אחד העוסק בדיני ממונות משום שהתאימה לנושא הפרק, ובכך באו על מקומן כל התמיהות שבסידור הפרק.