משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ה׳

1 הלוקח מן הנחתום כיצד מעשר – ההנחה היא שהנחתום משתמש בתבואה דמאי, תבואה שהפרישו ממנה תרומה בלבד. הלקוח קונה לחמים אפויים, וצריך לתת את יתר המתנות ובנוסף לכך חלה. הנחתום עם הארץ ואינו מקפיד על טהרה, לכן חלתו טמאה, אבל צריך להפרישה ולשרפה. לעיל למדנו כי את הנחתומים לא חייבו להפריש אלא תרומת מעשר וחלה פ"ב מ"ד, אך נחתום עם הארץ לא ציית ולא הפריש חלה כהלכה. באשר לתרומה, ההנחה היא שאת התרומה הרים בעל השדה בשעת הגורן, כפי שנהגו כל עמי הארץ; אם התבואה נקנתה מגוי – הרי שחזקה על הנחתום שהרים את התרומה, כפי שנוהג כל עם הארץ.

2 נוטל כדי תרומת מעשר וחלה – המפריש מרים כמות של לחם כדי הפרשת תרומת מעשר וחלה. את הכמות שעליו ליטול נברר להלן.

3 ואומר אחד ממאה שיש כן – כך בכתבי היד הארץ-ישראליים, אבל ביתר עדי הנוסח בכתיב המלא "כאן". תוכן הדברים הוא: אחד ממאה שבכל הלחם הוא בידי, הרי זה בצד זה מעשר – הלחם שבצד זה שבידי הוא חלק ממה שעליי לתת כמעשר מעשר ראשון. הכוונה היא שחלק זה יינתן כמעשר מן המעשר תרומת מעשר, ושאר מעשר סמוך לו – כל יתר המעשר הראשון הוא ליד אותו מעשר; זה שעשיתי מעשר – מה שהרמתי שהוא מעשר מן המעשר, עשוי תרומת מעשר עליו – יהיה תרומת מעשר, והשאר – של מה שהרמתי, הוא חלה – הרי הוא החלה, ומעשר שיני בצפונו ובדרומו – בצפון או בדרום של הלחם מעשר שני,

4 ומחולל על המעות – אין צורך להפריש ממש את המעשר השני, אלא מיד לפדותו כדין כל מעשר שני. אין במשנה התייחסות למעשר עני, ובפרק הקודם ראינו כי גם עמי הארץ הפרישו מעשר עני.

5 הנוסח שבמשנה כבד, וחוזר על עצמו. החזרות נועדו לעקוף בעיה פשוטה: האוכל צריך בעצם להפריש מעשר ראשון וליתנו ללוי או לכוהן; חכמים יודעים שכוונתו של המפריש לקרוא שם למעשר ראשון, אך לא ליתנו בפועל ללוי.

6 הנחתום חייב להפריש אחד חלקי ארבעים ושמונה של העיסה, ובעל הבית אחד חלקי עשרים וארבעה משנה, חלה פ"ב מ"ז. אם המפריש נחשב כנחתום עליו להרים אחד חלקי ארבעים ושמונה קצת יותר מ- 2% מהבצק, ועוד אחוז אחד לתרומת מעשר, בסך הכול קצת יותר מ- 3%, ואם הוא נחשב כבעל הבית עליו להפריש אחד חלקי עשרים וארבעה קצת יותר מ- 4% ועוד אחוז לתרומת מעשר, סך הכול מעט יותר מחמישה אחוז. כפי שנראה להלן החישוב הראשון הוא הנכון, והמפריש כאן נחשב כמפריש בשם הנחתום, וכפי שחייבו חכמים את הנחתום.

7 הירושלמי מתדיין האם אכן יש להפריש חלה מדמאי. בהסדר של המשנה נמצא האדם מפריש מעשרות מן החלה, וזאת בניגוד לדעות שאין להפריש חלה מדמאי כד ע"ב-ע"ג. מסקנת המשנה היא ש"אין משנה אמורה על הסדר", כלומר שסדר ההפרשות אינו קבוע וניתן או צריך להפריש חלה לפני הפרשת תרומת המעשר. כך או כך, ההפרש הכספי שולי. אם חלה פטורה מדמאי, כלומר מתרומת מעשר, האדם "חוסך" לעצמו 2 פרומיל של התרומה, ואפילו בתנאים של ימי קדם היה ההפרש עבור הקונה כיכרות לחם אחדות זעיר.

8 המשנה מניחה שבפועל אין כוונה להפריש מעשר ראשון כהלכה. כלומר, הקונה אינו מתכוון לתת ללוי את חלקו. הראשונים התחבטו בשאלה כיצד המשנה מאפשרת זאת, אבל דומה שהמשנה משקפת את המציאות. יש במשנה מעין הכרה בדיעבד ולצערם של חכמים בכך שאין מפרישים מעשר ראשון למעשה. זאת עדות ברורה ל"ניצחונם" של עמי הארץ, וההלכה מכירה למעשה בכך שרוב הציבור אינו מקיים את מצוות מעשרות במלואה. המדובר כמובן בדמאי. עדיין יש להניח ש"חברים" הקפידו לפחות על הפרשת מעשר מיבולם, אבל בפועל רק מתי מספר הקפידו על הפרשת מעשרות מדמאי, ועסקנו בכך בהרחבה במבוא למסכת.

9 המשנה אינה אומרת שיש להפריש מעשר עני, וזאת על בסיס ההנחה שגם עמי הארץ מפרישים מעשר עני. כפי שראינו לעיל, זו דעתו של רבי אליעזר לעיל פ"ד מ"ג. מן הסתם חכמים שם, שחולקים על רבי אליעזר, יחייבו לפחות לקרוא למעשר עני שם, אם כי גם הם מודים שהספק אינו מספיק כדי לחייבו להפריש למעשה לחם לעניים.

10 הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת – המשנה חורגת מנושא הדיון. עד עתה עסקנו בטבל דמאי, ועתה בוודאי, שממנו מפרישים גם תרומה רגילה. אלא שמשנה זו צמודה לקודמתה וקובעת את צורת ההפרשה, באותו סגנון ובאותה דרך. ההבדל הוא שבמשנה ב מדובר בהפרשת תרומה בנוסף לתרומת מעשר, ואולי גם לחלה להלן.

11 נוטל אחד משלשים ושלושה ושלוש – שלושה אחוזים מהלחם; את החישוב נברר להלן, ואומר אחד ממאה – מכל הלחם, ממה שיש כן – כאן, במה שהפרשתי, הרי זה בצד זה חולין – כרגע הוא מוגדר כחולין, כדי להבדילו מהתרומה הגדולה שתופרש להלן, ושאר תרומה על הכל – כל השאר הוא התרומה הגדולה.

12 מה – צריך להיות מאה, חולין שיש כן – אחד ממאה, מה שהופרש לפני רגע והוגדר כ"חולין", ונמצא כאן: הרי זה בצד זה מעשר – יהא מעשר ראשון, כלומר יהא חלק מהמעשר הראשון, ושאר מעשר סמוך לו – יתר המעשר הראשון שעליי לתת הוא מה שנמצא בצד אותו מעשר. עד עכשיו הוגדרו התרומה והמעשר.

13 זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו – אותו חלק של אחד ממאה, שבתחילה היה טבל ואחר כך מעשר, יוקדש לתרומת מעשר, ושאר חלה – בכתב יד קופמן נוספו המילים מן הצד, וזו תוספת של המעתיק. אין כאן מחלוקת הלכתית, אלא שאלה במה המשנה עוסקת. אם מדובר בלוקח מנחתום, כמו במשנה הקודמת, אזי יש להפריש גם חלה. אבל אם מדובר בסתם הפרשה מטבל, אין כאן חובת חלה וזו חלה רק מאוחר יותר, בזמן האפייה. כפי שנראה להלן, אכן הכמות של 3% שנזכרה אינה מיועדת גם לחלה. ומעשר שיני בצפונו ובדרומו ומחולל על המעות – כמו שאמרנו במשנה הקודמת יש לפדות את המעשר השני.

14 תרומה גדולה היא בין אחד לארבעים ב"עין יפה" לאחד משישים, ומידה בינונית היא אחד מחמישים 2% משנה, תרומות פ"ד מ"ג. לדעת בית שמאי עין יפה היא אחד משלושים. הכמות של 3% מספיקה לתרומת מעשר 1% ולתרומה בעין בינונית 2%, אבל אין בה ביטוי לכך שלאחר הורדת התרומה תרומת המעשר היא רק 0.98% מכלל היבול. אם כן, משנתנו אינה לוקחת בחשבון הפרשה של חלה.

15 אבל בתוספתא פ"ה ה"ו ובירושלמי כה ע"א נקבע שצריך לקחת אחד מעשרים ומתוארת הפרשת חלה של אחד חלקי ארבעים ושמונה. באותם עדי נוסח שהוסיפו במשנתנו "והשאר חלה" נגררו אחר המשנה הקודמת, וב- 3% שהופרשו אין די להפרשת חלה.

16 אין במשנה דיון במעשר עני; אותו יש להפריש במקום מעשר שני, ואין לפדותו. המשנה אינה עוסקת בו כנראה משלוש סיבות. הראשונה שהוא נדיר מיתר המעשרות פעם בשלוש שנים; השנייה שמבחינה סגנונית הייתה הכנסתו למשנה מחייבת הכבדת יתר, שכן לא כל שנה מפרישים אותו, והסיבה השלישית היא התלות במשנה הקודמת. שם נעדר מעשר עני, שכן עמי הארץ הרימו אותו, ועתה הוא נעדר גם מתוך גרירה מהמשנה הקודמת.

17 כאמור המשנה עוסקת בוודאי ונזכרת הפרשת מעשר, אך לא נאמר שיש לתת את המעשר ללוי. גם במשנה הקודמת לא נאמר במפורש שיש לתת את המעשר ללוי. במבוא העלינו את המסורות השונות בדבר השאלה האם את מעשר הדמאי יש לתת ללוי, או שהבעל פטור מכך אפילו מלכתחילה. הבאנו סדרת משניות שבהן נתינת המעשר אינה נזכרת וטענו כי המשניות אינן עוסקות בכך, אך אין בכך משום פטור מנתינת המעשר ללוי. אלא שנתינת המעשר נותרה כחוב כספי ובדרך כלל הוא בוצע לאחר זמן בזמן ביעור מעשרות. משנתנו היא ראיה לכך. אצלנו מדובר בוודאי, ואין כל ספק ש"חבר" צריך להרים את המעשר ולתת אותו ללוי או לכוהן. אף על פי כן המשנה אינה אומרת זאת.

18 המשנה גם אינה אומרת שנותנים את התרומה ותרומת המעשר לכוהן. אין זאת אלא שהמשנה עוסקת רק במרכיב המצווה שהוא "קריאת השם", והנתינה עצמה היא ציווי אחר שאינו נזכר אלא במשניות מעטות.

19 הלוקח מן הנחתום – וצריך לעשר, כמות ששנינו במשנה הקודמת, מעשר מן החמה על הצוננות ומן הצוננות על החמה – יכול לעשר מלחם טרי על לחם ישן. הלחם הטרי חם והישן צונן. הירושלמי מוסיף שמותר להפריש מלחם על לחם אף שהמרחק ביניהם שלושים יום. מעבר לכך, אין למעשה אפשרות לשמור על לחם יותר משלושים יום, ואפילו טווח זה כבר תאורטי ולא מעשי. בסוף הסוגיה התלמוד מצמצם את החידוש ומותר להפריש רק בטווח של 15 יום, אפילו מיטפסים הרבה – טיפוס הוא דפוס, כלומר סוג, כלומר אפילו אם אלו סוגי לחם שונים, דברי רבי מאיר – כפי שנראה להלן, רבי מאיר מניח שכל התבואה שאצל הנחתום מקורה בסוחר אחד, ונרחיב בכך להלן.

20 רבי יהודה אוסר שאני אומר חיטים שלאמש היו משלאחד ושליום משלאחד – רבי יהודה חושש לכך שהחיטים של הלחם הישן באו ממגדל אחר. כל החיטים הן דמאי, ויש חשש גדול לעשר מדמאי על דמאי שמא יימצא מעשר מהפטור יבול שכבר הפרישו ממנו על האסור.

21 רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר – כרבי יהודה, ומתיר בחלה – חובת החלה חלה על הנחתום ברגע שהכין את הבצק העיסה. ממילא מותר לו להפריש מבצק על בצק, ללא קשר למקורן של החיטים. בתוספתא נוסף שכל זה אם כולם מפרישים או אינם מפרישים באותה מידה, אבל אם אותו נחתום פעם מפריש ופעם אינו מפריש, יש להפריש מספק כמו בדמאי, אך לא מבצק על בצק תוס', פ"ה ה"ו; ירו', כה ע"א. זו עדות מעניינת למידת השמירה על הרמת חלה. כל עמי הארץ אינם מפרישים מעשרות ומרימים תרומה גדולה ורובם גם אינם מפרישים חלה, אך כנראה היה חלק שהרים חלה.

22 רבי יהודה ורבי מאיר אינם מזכירים כלל את שאלת החלה, אבל הירושלמי מנסה להסיק מה עמדתם בעניין. בתחילה הוא מנסה להעמיד שרבי יהודה אוסר גם בחלה, ומועלית הצעה נוספת שלפיה המחלוקת היא "בשואל שעור שאור טמא לעשות עיסתו". לקדמונינו לא היו שמרים, וכדי להטפיח את הבצק השתמשו בחתיכת בצק מלחם ישן. אם כן, מדובר בנחתום שהשתמש בשאור טמא ולכן אסור לו להפריש מתנור על תנור אחר, משום שזו הפרשה מן הטמא על הטהור. לסיכום, הירושלמי טוען שרבי יהודה מסכים עקרונית עם רבי שמעון, אך רבי שמעון מחמיר ממנו באיסור מעשר, ואפילו מתנור על תנור, באותו יום, אינו מעשר.

23 הסברנו את המשנה בחשש של הפרשה מהפטור על האסור, ובשאלה המעשית האם כל החיטים הגיעו מאותו מגדל. בשתי נקודות אלו יש להרחיב. לכאורה קיים חשש נוסף של המפריש מהרע על היפה. כידוע מותר להפריש מן היפה על הרע, אך לא להפך. הלחם הישן טוב פחות מלחם טרי. רבי מאיר, המתיר, סובר שמותר להפריש מן הרע על היפה כרבי אלעאי: "דאמר רבי אלעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה? דכתיב...". הסבר זה מוצע בתלמוד הבבלי במהלך הדיון, אם כי למסקנת הסוגיה אין בו צורך. ההסבר קשה. רבי אלעאי הוא אביו של רבי יהודה, וקשה להניח שהבן יחלוק על אביו שהיה גם רבו המובהק. זאת ועוד. רבי יהודה אוסר לתרום גם מהחם על הצונן, והרי אין איסור לתרום מן היפה על הרע. במשנה עצמה דברי רבי יהודה מנומקים באופן שונה. זאת ועוד. במשנה נקבע שאין לתרום מן הרע על היפה, אבל נאמר גם שתרומתו תרומה. אם כן, אין מי שאוסר זאת בצורה מלאה ופוסל את התרומה. עוד יש לשאול האם לחם ישן הוא בבחינת "רע"; היפה והרע הם החיטים עצמן, ואת המעשר צריך היה להפריש מהחיטים, על כן ספק אם ההגדרה של "יפה ורע" חלה על סוגי הלחם.

24 מכוח שלושה או ארבעה נימוקים אלו הסברנו בדרך שבה הסברנו, ללא קשר לתרומה מהיפה על הרע. מן הראוי עוד להעיר שבנושא הכללי יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית הלל מתנגדים להפרשה מהרע על היפה ובית שמאי מאפשרים זאת, וודאי שאם תרם כך תרומתו תרומה. עמדתו של רבי אלעאי, תלמידו של רבי אליעזר השמותי, היא עמדת בית שמאי, ובית הלל החמירו ואסרו תרומה מסוג אחד על השני טמא על טהור, יפה על רע וכו'. לפי פשוטם של דברים משנתנו מצטרפת למשניות שמהלכות בשיטת בית שמאי, ונושא זה של תרומה מרע על יפה לא היווה עבורם מכשלה, וודאי שלא בהרמת מעשרות מהדמאי.

25 הסברנו את המחלוקת כמושפעת מהשאלה המעשית, מהיכן באו החיטים. רבי מאיר מניח שלעתים קרובות הנחתום משתמש לאורך זמן בתבואה מאותו מגדל. יש להניח שתבואה נקנתה, לפחות בחלקה, מסוחר גדול או מתגר, כפי שהעלינו בסוף הפרק הקודם. התגר אוסף תבואה ממגדלים רבים. המקורות מניחים בפשטות שמי שקונה מתגר מפריש מעשרות דמאי, ואינו חושש שמא באו ממגדלים רבים תוס', פ"ד ה"כ; ירו', פ"ב ה"א, כב ע"ג. במקרה זה אי אפשר לבדוק מה מקור התוצרת החקלאית, ומן הסתם כל המוכרים לתגר אינם מפרישים מעשרות. רבי מאיר מניח שהנחתום קונה מתגר כזה, ולכן אין לחשוש שחלק מהתבואה פטורה משום שכבר הפרישו ממנה מעשרות. לעומת זאת, רבי יהודה מתאר לעצמו נחתום הקונה סחורה ממגדלים שונים, מהם מעשרים ומהם אינם מעשרים. להלן נראה שגם המחלוקות במשניות הבאות מושפעות מבעיות מעשיות דומות.

26 התלמוד הבבלי, ובמידת פחותה גם הירושלמי, העמידו את המחלוקת כוויכוח בנושאים משפטיים-הלכתיים. גם אלבק, לאחר שדחה את הסבר הבבלי, הסביר את המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה כמחלוקת האם בדיעבד מותר להפריש מהחייב על הפטור. זו נטייה טבעית של אנשי משפט לחפש את המחלוקת בתחום המשפטי, אך לדעתנו המחלוקת הייתה בצד החברתי-טכני, וגם המשנה הבאה תתפרש בדרך זו.

27 הלוקח מן הפלטר – הפלטר הוא מוכר זעיר, בעל חנות קטנה המוכר לחם, מעשר מכל טפוס וטפוס דברי רבי מאיר – רבי מאיר מניח שהפלטר מקבל לחם מנחתומים מספר. אפשר לעשר מכיכרות הלחם של הנחתום על כיכרות אחרות של אותו נחתום לעיל מ"ג, אך לא מנחתום לנחתום אחר, שכן אלו תבואות שונות של מגדלים שונים, רבי יהודה אומר מאחד על הכל – כאן רבי יהודה מקל, בניגוד למשנה הקודמת, והירושלמי מסביר: "רבי יודה אומר נחתום עושה כמה טפוסין ופלטר משתמש בנחתום אחד" כד ע"ד. כלומר, במשנה הקודמת דובר בתבואה ממקור שונה, ולכן אין לעשר על כיכרות לחם של ימים שונים לחם טרי על לחם ישן. אבל הנחתום אופה כמה סוגי לחם, והפלטר קונה מאותו הנחתום, על כן באותו יום כל סוגי הלחם מטיפוסים שונים הנמצאים באותה חנות הם מאותו יבול ומאותו שדה, ומותר לעשר מזה על זה.

28 המחלוקת היא אפוא על העובדות הנהוגות בשוק, ואולי יש להסבירה על רקע גאוגרפי. רבי יהודה היה יליד אושא בגליל, שהייתה עיירה בינונית; שטח חורבותיה משתרע על כ-50 דונם. הוא הכיר את הנחתום שבסביבתו שקנה חיטים משכניו ואפה מגוון מצומצם של סוגי לחם, ללא התמחות מיוחדת. כל נחתום שיווק את תוצרתו דרך חנות אחת פלטר. על מקום מוצאו של רבי מאיר איננו יודעים רבות. הוא נע בין עיירות הארץ ופעל בטבעון, באסיה ובמקומות נוספים. לא מן הנמנע שהלכתו משקפת את הפוליס שהכיר בנדודיו. כאן פעל נחתום גדול יותר שקנה תבואה מתגר, אפה סוג אחד של לחם בייצור חרושתי ושיווק את סחורתו לחנויות מספר.

29 התוספתא מוסיפה שאם יכול להבדיל ולא לעשר מזה על זה – רצוי לעשות זאת פ"ה ה"י, וכל ההלכה במשנה היא רק כשאין ברירה ואי אפשר לדעת מהיכן הגיעו הפֵרות.

30 מודה רבי יהודה בלוקח מן המנפול שהוא מעשר מכל אחד ואחד – ה"מנפול" היא מילה יוונית שמשמעה מונו = אחד, פוליס = עיר, כלומר סוחר אחד בעיר. הכוונה לסוחר אחד שקיבל מהעיר את הזכות להיות הסוחר היחיד באותה סחורה. הפוליס הרומית נהגה להעניק זכויות מונופול מעין אלו, והמילה מוכרת עד ימינו. בהקשר שלנו, "מנפול" היא חנות גדולה הקולטת לחם מנחתומים שונים, וממילא כאן יודה רבי יהודה לרבי מאיר. דבי רבי ינאי מצמצמים את המונח העירוני ומתאימים אותו למציאות כפרית. "מנפול" הוא כל מקרה שבו פלטר אחד משתמש בכמה נחתומים ירו', כד ע"א.

31 הלוקח מן העני – העני קיבל סוגי לחם שונים כמתנות עניים מן התמחוי, ואדם קנה אותם ממנו, וכן העני שניתנו לו פרוסות פת או פלחי דבלה – שניתנו לו מאנשים שונים, מעשר מכל אחד ואחד – יש להניח כי גם במקרה זה יש לחשוש שמה שניתן לעני כולל כיכרות לחם מעושרות וכאלו שאינן מעושרות. ההלכה מסתברת על רקע חלוקת מזון מטעם מוסדות העיר תמחוי, והמזון הניתן לעני קובץ מאנשים שונים שכל אחד מהם תרם את נדבתו. כל זאת לפי שיטת בית הלל שאין מקפידים בחלוקת מזון לעניים, ונותנים אוכל מעושר ובלתי מעושר יחדיו ראו לעיל פ"ג מ"א. ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל – לחם נתפס כפרי עצמאי, כל לחם לעצמו, אך תמרים וגרוגרות ניתן לערבב. ההבדל בין לחם לתמרים או גרוגרות תאנים או תמרים שנוצקו לגוש אינו ברור. בירושלמי נוסף שאין בלילה אלא לזית ושמן כד ע"ד. בתוספתא פ"ה ה"ז נקבע שגם אם שחק את הפירורים מעשר על הכול, כלומר ההבדל הוא בצורת האריזה: מה שארוז כגוש שיש בו פרות רבים מעשר מאחד על הכול, אך הלחם השלם נחשב כיחידה בפני עצמה, והוא הדין בפרוסה מאותו לחם. להלן נציע אפשרות נוספת.

32 אמר רבי יהודה אמתי בזמן שהמתנה מרובה אבל בזמן שהמתנה ממעטת מעשר מכל אחד ואחד – אם יש לעני הרבה עליו להקפיד לעשר כהלכה, אך אם מתנתו מועטת לא הטריחו אותו. בהלכה זו בולטת מגמת ההקלה על העני, בהתאם למסורת ההקלה בדמאי.

33 בתוספתא מוצגת הבחנה דומה: "בשנת שובע מעשר מאחד על הכל, בשאר שני שבוע מעשר מכל אחת ואחת" פ"ה ה"ט. בשנת שובע כולם נותנים הרבה, וניתן לבלול את כל המתנות כאחת. אבל בשנים רגילות כל אחד נותן כמות אחרת, וייתכן שיימצא מעשר מסוג אחד על השני. ייתכן שעל כך מבוססת גם האבחנה בין לחם לגרוגרות. מעשר הגרוגרות אינו מהשובע והוא בכמות מועטת, לכן מותר לעשר מאחד על הכול, לעומת זאת האיסור לעשר מלחם אחד על משנהו הוא רק בשנת שובע. אם כן סתם תמרים, שנזכרו לעיל, הם שלא כבשנת שובע. קשה להבין את הרקע הרֵאלי לאבחנה זו, ואולי כל אחד מהדינים מבוסס על פסיקה שניתנה בזמן ובמקום מסוים, האחת בשנת שובע והאחרת בגרוגרות בשנה דחוקה.

34 התוספתא פ"ה ה"ז מרחיבה את ההלכה על מקרים אחרים דומים, כגון פועלים שהיו מסובים והותירו אוכל, הרי שאין להם לעשר מהפרי שנשאר אצל אחד על הפרי שנותר אצל האחר, וכן אורחים. הכוונה כנראה לסעודה של החבורה שבה כל אחד מביא עמו מזון. בדרך כלל כל אחד הביא סוג אחד של מזון, וכך נוצרה יחדיו סעודה מפותחת: "משלו משל, למה הדבר דומה, לעשרה בני אדם שבאו במסיבה אחת, אחד הביא דגים גדולים, ואחד הביא דגים קטנים, ואחד הביא דגים מלוחין ותפלין, ואחד הביא כרוב ותרדין שלוקין, ואחד הביא בצים, ואחד הביא גבינה, ואחד הביא בשר של שור, ואחד הביא בשר של איל, ואחד הביא של עופות, אכילה אחת, הביאו על שולחנן, כל אחד ואחד נטל עשר אכילות והלך לתוך ביתו" תנא דבי אליהו, פי"ח, עמ' 94-93. נוהג זה הוא המשתקף בהלכה שבתוספתא.

35 הלוקח מן הסיטון – הסיטון הוא הסוחר הגדול. לעיל מצינו הקבלה בין סיטון לחנווני, אבל הסיטון הוא סוחר גדול יותר, וחזר ולקח ממנו שנייה לא יעשר מזה על זה – זו שיטתו של רבי יהודה לעיל. ההנחה היא שהתוצרת מגיעה ממגדלים שונים, ואפילו רבי מאיר יודה כאן, אפילו מאותו הסוג – סוג אינו זן אלא מונח לכלי, מעין קופה גדולה, וזה שימש לאחסנת תבואה. כאותה ששנינו בירושלמי: "סוג שנתון בפתח החנות חציו מבפנים וחציו מבחוץ ופשטה פרה את פיה ואכלה ממנה" בבא קמא פ"ב ה"ד, ג ע"א. כמו כן: "והסוגין הגדולים משיעשה שני דורים לרחב שלהם" משנה, כלים פט"ז, מ"ג, ובירושלמי שבת פי"ז ה"א, טז ע"א: "קופות הגדולות וסוגין הגדולים".

36 אפילו מאותו הימין – המין. אמנם זו אותה תבואה, אך היא באה ממגדלים שונים.

37 נאמן על הסיטון לומר משל אחד הן – אבל הסיטון אמין לומר שהפרות הגיעו מאותו מגדל, ואז הם כולם דמאי או ודאי או פטורים, ועל כל פנים אין חשש של מעשר מהפטור על החייב. מאמינים לסיטון כי הוא אינו מרוויח מעדותו.

38 הלוקח מבעל הבית וחזר ולקח ממנו שנייה – זה אותו מקרה הנדון בשתי המשניות הקודמות. דובר על נחתום פלטר ועני, ובכל המקרים מדובר על מי שקנה פעמיים, והשאלה היא האם מותר לעשר מהפרות של הקנייה הראשונה על השנייה. בהבנה הפשוטה "לוקח" משמעו בלשון חכמים קונה, ברם במקרה זה הוא הדין במי שמקבל במתנה. מכל מקום, בעל הבית הוא עם הארץ והקונה "חבר" הרוצה לעשר, מעשר מזה על זה – לכל היבול אותו דין. מותר לעשר מגינה לגינה, ואין ספק שכמעט לא ייתכן שבעל הבית עישר את היבול של שדה אחד ולא את היבול של שדה אחר, כך שאין חשש של עישור מהפטור על החייב, אפילו משתי קופות – אפילו התוצרת מצויה בשתי קופות, אפילו משתי עיירות – אפילו השדות בעיירות שונות. דומה ש"עיירות" כאן הן בתי אחוזה או חוות שונות. לפי הסבר זה החידוש מובן: בכל בית אחוזה פועלים אחרים ואולי נוהגי הקפדה שונים, ואף על פי כן גם רבי יהודה יודה שמותר לעשר מזה על זה.

39 בעל הבית שהיה מוכר ירק בשוק – כפי שראינו בסוף הפרק הקודם, אחד המודלים הכלכליים היה שבעל הבית מכר בעצמו חלק מתוצרתו בשוק. הרישא של משנתנו מדברת במקרה רגיל זה.

40 בזמן שמביאין לו מגנותיו מעשר מאחת על הכל – כפי שראינו אין כל מניעה לעשר מתוצרת שדה אחד על האחר, ובלבד שלשני השדות אותו בעל, מגנות אחירות מעשר מכל אחת ואחת – אם בעל הבית משמש גם כמוכר של יבול של אחרים הרי הוא מעין חנווני זעיר וחלה עליו הלכה אחרת.

41 שתי ההלכות אינן עוסקות רק בבעל הבית המוכר. הוא הרי יודע אם עישרו את הפרות בשדותיו, וממילא אין חשש של הפרשת מתנות מהפטור על החייב. את הדין שמותר להפריש משדה אחד על חברו אנו מכירים כבר ואין בו חידוש. החידוש הוא לגבי הקונים, מי שקונה מאותו בעל הבית. הקונה יודע מה טיבו של המוכר. אם המוכר נאמן על דבריו ומצהיר שהפרות מעושרים, וכל הפרות הגיעו מגינותיו, הרי שהם מעושרים. אבל אם הגיעו מגינות אחרות כשרותו של בעל הבית איננה מספקת, שכן אין הוא יודע האם הפרות עושרו לפני שבאו לרשותו. לכן הם דמאי, ואם הגיעו מגינות של אנשים אחרים יש לחשוש שחלקם מעושרים וחלקם לא, ואין לעשר מזה על זה. מבחינה דקדוקית יש במשנה החלפה של הנושא. בראשית המשפט הנושא הוא "בעל הבית", אבל ה"מעשר" מתייחס אל הקונה.

42 הגינה היא המקום שבו גדלים בדרך כלל הירקות. אם כן, משנתנו מדברת בעיקר על מוכר ירקות. ירקות כמעט לא הגיעו לשוק, ובעל הבית גידל אותם לעצמו. פרי רגיל נמכר בחנות, אך עודפי ירקות מכר בעל הבית בעצמו, ולעתים מכר גם ירקות של אחרים, כמעין חנווני זעיר לשעה.

43 הלוקח טבל – מילה זו נוספה בשוליים וקיימת בכל עדי הנוסח, משני מקומות מעשר מזה על זה מפני שאמרו – כך גם ב- ג3, ג7; בכל יתר עדי הנוסח "אף על פי שאמרו". לבירור הנוסח ראו להלן.

44 אין אדם רשיי למכור טבל אלא לצורך – לפי נוסח רוב עדי הנוסח הדין ברור. אדם אינו רשאי למכור טבל, אבל יש המוכרים טבל והם עמי הארץ, ועל כן יש לברר את דינו של הקונה טבל. הרישא מתחילה בכך שמי שקונה טבל רשאי לעשר מזה על זה, שכן אין כאן חשש של הפרשה מפטור על חייב, אבל אסור למכור טבל. עם זאת, דומה שיש דווקא עדיפות לנוסח כתב יד קופמן. לפי הנוסח "אף על פי..." לא ברור מדוע מזכירים את איסור מכירת הטבל; וכי בכל מקום שבו נדון דין הקשור לטבל מזכירים שאסור למכרו? יתר על כן, לפי ההלכה אסור גם למכור דמאי, וכן כל פרי שלא עישרו ממנו את כל מעשרותיו, ולא רק תרומה. אם כן, מה ההדגשה דווקא על איסור מכירת טבל? לשאלה זו נציע להלן תשובה אפשרית.

45 המשנה מובנת לפי נוסח כתב יד קופמן. הלוקח משני מקומות מעשר מזה על זה מפני שאמרו שאין אדם רשאי למכור טבל שלא לצורך. אם כן, יש להניח שהופרשה תרומה מהתוצרת משני המקומות ולכן מותר לעשר מזה על זה. לפי פירוש זה המשפט "מפני שאמרו..." אין משמעו שזו ההלכה. כאמור ההלכה היא שיש להפריש את כל המעשרות, אלא שזה אכן הנוהג העממי הרווח, נוהג המנוסח בלבוש הלכתי.

46 ההלכה במשנה אפשרית, אבל סותרת את כל אשר הוצע במשניות הקודמות. אפילו רבי מאיר במשנה ד לעיל הסכים שאין לעשר מתוצרת אחת על אחרת. על כן יש להעמיד את משנתנו בלוקח פרות ודאי, שבטוח שלא עישרו את המעשרות, אך יש להניח שהפרישו תרומה גדולה ומעשר עני.

47 במשנה נמצא רמז להקלה בדיני טבל. באופן עקרוני אסור למכור טבל, אבל מותר למכרו לצורך, וזו הקלה גדולה שיש בה נסיגה מסוימת מאיסורי מכירת טבל, שכן המונח "לצורך" הוא גמיש למדי. ראשונים ניסו לצמצם חידוש זה והסבירו שגם במקרה זה מותר למכור טבל רק ל"חבר" רמב"ם. ברם דומה שזו פרשנות שנועדה לעמעם את החידוש, ואין לה בסיס במשנה עצמה. אין חידוש בכך שמותר למכור טבל ל"חבר", ובלבד שיודיעו: "לעם הארץ צריך לעשר לחבר צריך להודיע". הר"ש מפרש של"צורך" הוא צורך הלכתי, כגון שלחברו התערבבו חולין בטבל וצריך למכור לו טבל כדי שיוכל לעשר עליו ממקום אחר. זו דרך אחרת לעמעם את החידוש שבמשנה. לפי פשוטם של דברים יש במשנה הכרה בלחץ הכלכלי והבנה שלעתים יש להקל מאיסורי חכמים בדמאי בשל כך. גישה זו עמדה גם בבסיס המשנה לעיל פ"ג מ"א שהתירה לחלק לעניים דמאי, וכפי שפירשנו בשם הרמב"ם שהקלו עלינו כדי לקיים מצוות צדקה.

48 מעשרים משלישראל על שלגוים ומשלגוים על של ישראל – אם מעשרים מתוצרת שגדלה בשדה גויים על תוצרת שגדלה בשדה של ישראל, ולהפך, משמעו של דבר שפרות הגוי חייבים בהפרשת מעשרות ותרומות כמו הפרות של יהודי. בניסוח ההלכתי: "אין קנין לגוי להפקיע ממעשרות". לכאורה יש במקורות התנאיים והאמוראיים מחלוקת עקרונית בנושא. בתוספתא: "מעשרין משל ישראל על של גוים, ומשל גוים על של ישראל, ומשל ישראל על של כותי, ומשל כותי על של ישראל, ומן הכל על הכל דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: מעשרין של ישראל על של ישראל, ושל גוים על של גוים, ושל כותי על של כותי, אבל לא מישראל על של גוים ועל של כותי ולא מהן על של ישראל" תוס', פ"ה הכ"א; ירו', כד ע"ד; גיטין פ"ד ה"ט, מו ע"ב. אם כן משנתנו היא דברי רבי מאיר, ושלושת גדולי חבריו חולקים עליו. אבל בבבלי מנחות רבי יהודה מצטרף לרבי מאיר: "...דברי רבי מאיר ורבי יהודה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים..." סו ע"ב. ראשונים מספר מצטטים את התוספתא לפי נוסח זה שבתלמוד הבבלי. ההבדל בין שתי הנוסחאות אינו גדול: מה דעתו של רבי יהודה. ניתן לנסות ולברר את דעתו של רבי יהודה ממקורות מקבילים. במשנה פאה הוא מחייב את הגוי שהתגייר בשכחה כיוון שהשכחה חלה לאחר גיורו, משמע שבתור גוי הוא פטור משכחה. לפי פשוטם של דברים הוא מניח שגוי פטור ממעשרות, ברם כפי שנראה להלן בסמוך ייתכן שהגוי חייב במעשרות ופטור משכחה ומפאה.

49 היקפו של הכלל אינו מוגדר. אצלנו מדובר במעשרות, ומן הסתם גם בתרומות, אחרת אי אפשר היה לתרום משל גוי הפטור על של ישראל החייב. ברם לא ברור האם הכלל חל גם על לקט, שכחה ופאה. הירושלמי דן בכך ואומר ש"קל היקילו חכמים בליקוטין" פאה פ"ד ה"ט, יח ע"ג, כלומר בדרך כלל אין לו קניין וחייב במעשרות אך לא בפאה. אפשר גם להבין שהכלל חל והקלו במקרה המיוחד במשנה שם, שהגוי התגייר באמצע הקציר. מכל מקום, משנה אחרת פירשנו לפי ההנחה המשולבת שגוי פטור ממעשרות וחייב בפאה. כנגד זה נראה שמי שאומר שגוי חייב במעשרות מחיל זאת גם על ביכורים.

50 המינוח האמוראי הוא "אין או יש קניין לגוי בארץ-ישראל לפוטרו מן המעשרות". בכל הסוגיות שבהן המונח מופיע הוא בא לבאר את שיטת התנאים. בתלמודים המונח בא לבאר את המחלוקת בתוספתא. רבי מאיר סבור שאין קניין לגוי ולכן חייב במעשרות, וחבריו חולקים ואומרים "יש קניין לגוי לפוטרו מן המעשרות" ולכן הגוי פטור ממעשרות, ומשום כך אין מעשרים משל ישראל על של גוי ולהפך, משום שאין מעשרים מהפטור על החייב ולהפך. לפי הסבר זה רק הניסוח הוא אמוראי, אבל התפיסה, הגישה והמחלוקת נמצאות כבר במקורות התנאיים. עם זאת, ניתן היה להעמיד את דברי התנאים בצורה שיטתית ואחידה פחות מכפי שהיא מועמדת בספרות האמוראית.

51 בתוספתא קשה להבין מדוע מעשרים משל גוי על של גוי או על של כותי, הרי הגוי פטור ממעשר בכל מצב. ההסבר המקובל הוא שזהו מעשר של התנדבות: אם אדם רוצה לתת ללוי ולכוהן הזכות בידו, אך אין בכך חובה. ברם אם התוספתא עוסקת בהתנדבות מדוע אסור לאדם לתת מעשר משל ישראל על של גוי? הרי הוא נותן מתנה דמוית מעשר מהפטור אחרי שהפריש מעשרות מפרות היהודי על הפטור; וכי יש איסור בכך? יתר על כן, תמיד רשאי אדם לנדב מתנה, אם כי אין זה מעשר מבחינה הלכתית. על כן ניתן להציע פירוש מצמצם יותר ולפיו הגוי חייב במעשר מספק; המעמד של פרותיו הוא כעין דמאי, על כן אין לעשר מן הוודאי פרות ישראל על הספק, ואפילו לא מדמאי של פרות ישראל על דמאי של פרות נכרי, משום שאין זה אותו ספק. פרות ישראל חייבים במעשרות ודאי, והספק נובע מהחשש או התקווה שכבר עושרו. לעומת זאת פרות הגוי הם בספק הלכתי. פרשנות זו, שהגוי פטור ממעשרות רק מספק, מאפשרת לפרש שקיים גם הבדל בין מעשרות לתרומות, או בין פאה למעשרות, כפי שהעלינו לעיל. כפי שנראה להלן יאפשר פירוש זה לצמצם את הסתירה או את המחלוקות לגבי פרות כותים שבהם נעסוק בהמשך.

52 הסבר זה של דברי התנאים רבי שמעון ורבי יוסי יאפשר להבין את עמדתו של רבי שמעון במשנת תרומות ראו פירושנו לפ"ג מ"ט. שם מודה רבי שמעון שתרומת הגוי תרומה, אלא שאינה מדמעת, כך גם כל תרומת ספק אינה מדמעת משנה, תרומות פ"ג מ"א; פ"ה מ"ה. אם כן, תרומת הגוי חייבת במעשרות אבל מעמדה כתרומת ספק. ייתכן שעמדתו של רבי שמעון מושפעת מגישתו הנוקשה והשלילית אל הגוי. רבי שמעון הוא הדורש שהגויים אינם קרויים "אדם", ועל כן קברי נכרים אינם מטמאים. עמדה זו אמנם מובאת בשמו רק בתלמוד הבבלי יבמות סא ע"א; עבודה זרה לט ע"א, אבל קשה לפקפק במקוריותה.

53 ראיה מעניינת לפירושנו יש במסורת ההלכה הארץ-ישראלית המאוחרת. בפנקס הלכה השייך לספרות המעשים שנינו: "ופירות הגויין ל בין אסור חייבין בתרומה ותרומת מעשר ופטורות מדמי. שאין לכותי ולגוי דמי. אבל ישראל חייבין בדמי ומפריש אחד ממאה". את המשפט יש להשלים, לפי הנחייתו של ליברמן: "ופירות הגויין ופירות של

54 בין הכותים אסור. חייבין בתרומה ותרומת מעשר ופטורות מדמי, שאין לכותי ולגוי דמי. אבל ישראל חייבין בדמי ומפריש אחד ממאה". אם כן, פרות הגוי פטורים מתוך ספק, אך הם חייבים בתרומות, כולל תרומת מעשר. יתר על כן, הביטוי "פטורים מדמי" דמיי, או דמאי בלשוננו משמעו או שפטורים מתוך ספק או שחייבים ודאי, אם בטוח שלא הופרשו מהם מעשרות, ופטורים אם יש ספק שמא הופרשו המעשרות.

55 לפי פירוש זה המחלוקת אינה אם פרות הגוי פטורים או חייבים, אלא אם חייבים מוודאי או מספק. כן מפרש גם הירושלמי שלרבי שמעון הם חייבים במעשר "מהלכה" תרומות פ"ט ה"ח, מו ע"ד. היבט אפשרי אחר יהיה האם הם חייבים גם במעשר דמאי, כלומר שלכל הדעות הם חייבים בתרומה ותרומת מעשר. למעשה גם תוצרת משדה של יהודי נמצאת במצב דומה: הפרישו ממנה תרומה, אך בפועל לא הפרישו הרוב מעשרות. אין ספק שבתקופת האמוראים היה מקובל לפרש שלפי רבי שמעון ורבי יוסי פרות הגוי פטורים מכל המעשרות כולל תרומות, אלא שלטענתנו זה פירוש אמוראי בלבד ששורשיו ייבדקו להלן.

56 עוד מן הראוי להעיר על פירוש הירושלמי שגם לרבי שמעון פרות הגוי חייבים במעשרות משום "תקנתא דרבנן" תרומות פ"ט מ"ז, מו ע"ד. פירוש זה קרוב להגדרת פרות הגוי כספק.

57 הגישה שפרות הגוי פטורים ממעשרות אינה מופיעה בספרות התנאים, ובדרך כלל באה לידי ביטוי רק הדעה שהגוי חייב במצוות התלויות בארץ. נפתח בסדרת הלכות שבתוספתא: "1. אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו, אם רוב גוים ודאי, ואם רוב ישראל דמאי. מחצה על מחצה ודאי, דברי רבי מאיר. 2. וחכמים אומרים אפילו כולו גוים, וישראל אחד מטיל לתוכו דמיי. 3. אמר רבי יוסה במי דברים אמורים באוצר של יחיד, אבל באוצר של מלכים הולכין אחר הרוב. 4. אמר רבי יהודה במי דברים אמורים באוצר של ישראל וגוים, אבל אוצר של ישראל וכותין הולכים אחר הרוב. 5. אמרו לו אחר שהוריתה לנו על אוצר של יבנה שלפנים מן החומה שהוא דמאי, והיה רובו כותים. 6. אבל אוצר שמטילין בו מחוצה לארץ לארץ כגון אוצרה של רגב חייב לפי חשבון. 7. אמר רבי יהושע בן קבוסאי כל ימיי הייתי קורא המקרא הזה: 'והזה הטהור על הטמא' ולא מצאתיו אלא באוצר של יבנה. ומאוצרה של יבנה למדתי שטהור אחד מזה אפילו על מאה טמאים" תוס', פ"א הי"ב-הי"ד. במשנת מכשירין פ"ב מ"י מובא קיצור של ההלכות הללו. אם כן: רבי מאיר אומר שהולכים לפי חשבון 1, וחכמים אומרים שהולכים לקולה ואפילו ישראלי אחד, שספק אם הוא מעשר או לא, הופך את הכול לספק 2, 7. רבי יהודה ורבי יוסי מציעים עמדות ביניים. רבי יוסי 3 מבדיל בין אוצר של יחיד לאוצר של מלכים, כלומר למתקן שבו נאספים מסים מכל האזור, ורבי יהודה מבדיל בין גויים, שלגביהם הוא סובר כרבי מאיר, לבין כותים, שלגביהם הוא מקל כחכמים, כנראה מתוך כך שיש יותר כותים המעשרים להלן נשוב לכך. הדוגמאות השונות שמעלה התוספתא 5, 7 מעידות שהיה נוהג מקומי רווח, והתנאים תובעים שההלכה תותאם לנוהג המקובל ותבטא אותו.

58 אם כן, כל החכמים שלפנינו סבורים שגויים חייבים במעשרות. השאלה היא האם העובדה שמעט יהודים מביאים את פרותיהם לאותו מחסן הופכת את כל הפרות לדמאי, או ש"לפי חשבון", כלומר יש לחשב האם רוב המשתתפים הם יהודים או נכרים, וכותים כנכרים. גם רבי יהודה וגם רבי יוסי, שלפי התוספתא שלנו סוברים שגוי פטור ממעשרות, מסכימים כאן שהגוי חייב במעשרות. אפשר לפטור את השאלה כסתירה בין פרקי התוספתא, ואפשר גם לפשר ביניהם שבתוספתא שציטטנו הגוי חייב במעשרות רק מתוך ספק אבל באוצר מעורב הפרות חייבים רק כדמאי משום שיש שם גם מעט פרות ישראל. אם כן, רבי יוסי מחמיר ולא מקל. ההסבר אפשרי, אם כי דחוק.

59 גם רבי שמעון, שבתוספתא שלנו פוסק שפרות גוי פטורים ממעשר, מבטא עמדה זו. כך, למשל, הוא קובע שהמפקיד פרות אצל גוי חושש ממעשרות ושביעית תוס', פ"ד הכ"ה. החשש הוא שהגוי החליף את פרות היהודי המעושרים בפרותיו שאינם מעושרים; אם הגוי פטור ממעשרות – מה החשש בהחלפה? בדיוננו במשנה זו ראינו כי יש המפרשים את המשנה גם לדעה שפרות גוי פטורים ממעשר, אבל בתוספתא ברור שלפחות רבי שמעון סובר שפרות גוי חייבים במעשרות. ההצעה שהצענו מאפשרת לתרץ בפשטות את הסתירה כביכול שבדברי רבי שמעון.

60 אם כן, גם לרבי יהודה, לרבי יוסי ולרבי שמעון מיוחסות מסורות הלכתיות שפרות גוי חייבים במעשרות. זאת בנוסף ל"חכמים", רבי יהושע בן קבוסאי ואחרים. זו גם הדעה הרווחת והסתמית בספרות חז"ל.

61 כפי שרמזנו, בכל העדויות התנאיות פֵרות גוי חייבים במצוות התלויות בארץ:

62 • מעשרות – פרות הגוי חייבים במעשרות ותרומות, כך יוצא גם מפשט המשניות בפרק הבא.

63 • שביעית – אדמת הגוי צריכה לשבות בשביעית. בשביעית מותר לברך את הגוי העובד בשדה לשלום, וזאת למרות האיסור לחזק ידי עוברי עברה משנה, שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ט. משמע שהגוי נחשב לעבריין, ואדמתו חייבת בשביתת השביעית. כן נאמר שאין לקחת ממנו פרות בשביעית תוס', שביעית פ"א ה"ד.

64 • ערלה וכלאיים – עצים בשדה נכרי חייבים בערלה ובכלאיים, כולל כלאי בגדים.

65 • אם הגוי הפריש תרומה תרומתו נחשבת לתרומה משנה, תרומות פ"ד מי"ב. זו תופעה מעניינת במיוחד של גוי המקבל עליו מצוות מסוימות, ועדות זו מצטרפת לעדויות על נכרים שהעלו קרבנות למקדש, תרמו שקלים, נתנו צדקה והפרישו לקט, שכחה ופאה. סביר להניח שרק אם פרות הגוי חייבים בתרומה אזי תרומתו תרומה, אם כי מהמשנה יוצא שאדם רשאי לתרום או לתת חלה מעבר לחובתו, שהרי לתרומה אין שיעור. עם זאת, מהתוספתא ברור ש"פירותיו מתוקנים" ואינם עוד "מקולקלים", ומשמע שהפרות בעצם חייבים בתרומה, וכן משמע מהמשך התוספתא תרומות פ"ד הי"ג.

66 • כרם רבעי – עצי הגוי חייבים בכרם רבעי. אמנם המשנה אומרת ש"אין לגוי כרם רבעי", אך מהתוספתא ברור שזה הדין בסוריה. אדמת סוריה אינה אדמת קודש ועציה פטורים מכרם רבעי ומשאר המצוות, אך אם קנה יהודי אדמה בסוריה – אדמתו נחשבת לחלק מארץ הקודש. אבל קנייה של הגוי אינה משמעותית, שכן אין בכוחו לקדש את אדמת חוץ לארץ משנה, תרומות פ"ג מ"ט; תוס', שם פ"ב הי"ג. מכאן שבארץ ישראל הוא חייב בכרם רבעי, ואותו מקור מדבר גם על חובת ההפרשה של מעשרות סתם תוס', שם פ"ב ה"י-הי"א.

67 • מעשר שני – פרות הגוי חייבים במעשר שני תוס', מעשר שני פ"ד ה"א.

68 לעומת כל זאת הגוי פטור מפאה לעיל, מהפרשת חלה, מראשית הגז, מבכורות וממתנות כהונה של שחיטת בשר.

69 האבחנה נראית ברורה למדי. בספרות התנאים ארץ ישראל היא ארץ קודש, ואין הגוי מפקיע או מבטל קדושה זו, אבל רכושו פטור מהמצוות. לפי תפיסה זו, זו חומרה מיוחדת שהוטלה על ארץ הקודש שלתוצרתה מעמד שונה מסתם רכוש של גוי. אבל האמוראים מציגים גישה שונה שלפיה יש דעה שאדמה שהגוי מחזיק בה פטורה מן המצוות. גישה זו מוצגת כדעה אחת, כמחלוקת רגילה. בספרות האמוראים פסיקות שונות, אך דומה שהפסיקה הרווחת הייתה שאכן פרות הגוי פטורים ממצוות התלויות בארץ: "הנהיג רבי חנינא בציפורין בהדא כרבי שמעון" ירו', כד ע"ד, ומקורות נוספים. עם זאת, הדעה השנייה לא נעלמה. כך, למשל, בירושלמי מובא סיפור על רבי יהושע בן לוי שקנה פרות שביעית רק מגינה של גוי, ללמדך שפסק שפרותיו פטורים ממצוות. ברם, המשך הסיפור הוא שהתברר שגינת הגוי גזולה מישראל פ"ב ה"א, כב ע"ג; שביעית פ"ט ה"ח, לט ע"א. ניתן לקרוא את הסיפור כפשוטו, אך גם ייתכן שזה סיפור סרקסטי, על חכם שהחמיר על עצמו ונמצא מסייע לגזלן גוי, ללמדך שמה שעשה רבי יהושע בן לוי אינו מוצדק ואינו נחוץ.

70 מבחינה עקרונית מתגלה כאן תפיסה מיוחדת. המצוות ניתנו לכל ברואי עולם. גויים אינם חייבים במצוות, אך משמעותה של קביעה זו היא רק שאינם נענשים אם אינם מבצעים את המצווה, אבל ברור לחכמים שליהודי אין ליהנות מעבריינות זו. כך השימוש במלאכה שעשה הגוי בשבת בעייתית, וחכמים נחלקו בשאלה עד כמה חייבים יהודים למנוע חילול שבת של הגוי, אבל ברור שהדבר נתפס כחילול שבת. גוי פטור משחיטה, אבל ישראל אינו יכול לאכול בשר שבושל על ידי הגוי ללא שחיטה, שכן המצווה חלה לא רק על הגוי אלא גם על החפץ עצמו. כידוע הפרשת מעשרות היא חלק מסדרת מצוות ה"תלויות בארץ", כלומר החובה אינה חלה על התוצרת החקלאית אלא על תוצרת שגדלה במקום מסוים. גם פטור הגויים קשור לתפיסה הלכתית ייחודית זו. ההגדרה היא שהגוי יש לו קניין להפקיע את השדה מכלל ארץ ישראל, ואכן בהלכה התנאית והאמוראית נקבע שתחום ארץ ישראל הוא רק מקום שבו החזיק היישוב היהודי. גם מקום שהיה בארץ ישראל וננטש חדל להיות חלק מארץ ישראל, והמצוות המיוחדות לה אינן חלות עליו.

71 לפנינו, אפוא, תחום הלכתי מיוחד שמתגלית בו מעין תפיסה "פלורליסטית" מצמצמת, שבורא עולם הוציא את רוב תושבי העולם מכלל החייבים במצווה. מעתה, תוצרתם ממש פטורה מאותה מצווה.

72 הדיון ההיסטורי-הלכתי מעיד על סדרת תהליכים היסטוריים. כפי שרמזנו, רק בדור אושא מתחיל העיסוק האינטנסיבי בשאלות של המצוות החלות על רכוש הנכרי, ועל אדמתו. בדור אושא נפגע היישוב היהודי במחוז יהודה, והחלה חדירה נכרית מסיבית לארץ. על כן אין זה מפליא שהשאלה בדבר תוצרת חקלאית של גויים התחדדה ונדונה ארוכות.

73 בתוספתא מסופר שרבי שמעון השזורי "התערבו לו טבלים", כלומר הטבל נפל לתוך פרי של חולין, ובא ושאל את רבי טרפון ואמר לו: "צא וקח לך פירות מן השוק ועשר עליהן" פ"ה הכ"ב. הבבלי מסביר שעצתו של רבי טרפון הייתה לקנות בשוק עוד פרות דמאי שחיובם מדרבנן, ולעשר מהם על הטבל שגם חיובו רק מדרבנן מנחות לא ע"א. אבל הירושלמי פירש שאמר לו לקנות פרות מן הגוי, שחייבים במעשר ודאי, ולהפריש מן הוודאי על הטבל שאיננו יודעים להגדירו כד ע"ד. פירוש הירושלמי אינו מוכרע ואינו הכרחי, אבל על פיו כבר רבי טרפון מדור יבנה עסק בשאלה, והכריע לחיוב. אפילו אם נקבל את פירוש הירושלמי, וכאמור אין הכרח בדבר, הרי שרק בדור אושא החל עיסוק אינטנסיבי בשאלה, אם כי הגישה ההלכתית ביחס לרכוש הגוי וביחס לאדמתו נקבעה כבר בדורות קודמים.

74 עושה רושם שלפני דור אושא היה המגע ההדדי בין יהודים לנכרים רופף, וממילא השאלה הייתה שולית. במהלך תקופת התנאים הפכה השאלה לקריטית ומעשית, והדיונים בה רבים. במשנה כמה עשרות משניות הדנות בשאלה. אבל בתוספתא הדיון בנושא רב הרבה יותר, ומוקדשות לו מאות הזכרות, בערך פי ארבעה מאשר במשנה. זו עדות רמוזה לכך שבתקופה שבה נערכה התוספתא, כחצי דור לאחר המשנה, הייתה השאלה מעשית ואקטואלית עוד יותר.

75 עמדנו על תפנית הלכתית שהתחוללה בתקופת האמוראים. דומה שגם היא תלויה בנסיבות ההיסטוריות. בתקופת האמוראים התחזקה הנוכחות הנכרית בארץ. הגליל הכפרי נותר ברובו יהודי, והאוכלוסייה הנכרית התרכזה בערים. אבל ביהודה היה רוב יהודי. עד המאה השלישית היה היישוב ביהודה קטן, וממילא גם מספרם המוחלט של הנכרים היה מצומצם. ברם במאה השלישית גדל מספר הנכרים במחוז יהודה, ותוצרת שדותיהם הגיעה לשווקים שבריכוזים היהודיים. אם פרות הגוי חייבים במעשרות, על הקונה היה להפריש מעשרות לפני אכילת הפרי. "חברים" הפרישו מעשרות, אבל אפילו יהודים שהיו בבחינת עמי הארץ הפרישו תרומה ומעשר עני, ואפילו בכך הייתה הוצאה משמעותית. ההחלטה שפרות גוי פטורים ממעשרות הייתה בבחינת הקלה משמעותית. אמוראים בחרו בגישה שונה לאותה שאלה שבה החמירו התנאים. עם זאת לא הציגו את דבריהם כשינוי הקו, או כמהפכה, אלא נתלו בפירוש מקל של התוספתא המקבילה למשנתנו. רבי שמעון ורבי יוסי לא פטרו את פרות הגוי ממעשרות, אלא קבעו שההפרשה היא מספק בלבד. כך גם נפרש בעזרת החונן לאדם דעת את המשנה להלן תרומה פ"ג מ"ט. לכל הדעות שם פרות הגוי חייבים בתרומה, וגוי שתרם תרומתו תרומה. אבל רבי יהודה ורבי שמעון מגבילים את חובת הגוי, וניתן להבין מדבריהם שחובת הגוי היא מספק או מדרבנן. האמוראים הרחיבו ספק זה ופטרו את פרות הגוי, ואף ניסחו את דבריהם ככלל משפטי.

76 זאת ועוד. המגמה התנאית השתלבה בתהליך אחר של ניסוח אחיד של הכללים המשפטיים. ההחלטה שפרות הגוי פטורים ממעשרות הטילה על התוצרת החקלאית של הנכרים אותן הלכות שהוטלו על רכוש לא קרקעי בצק, גז צאן, ולדות בהמה, בשר. בכך הושגה גם אחידות משפטית וגם הקלה כלכלית.

77 שאלת הפטור של פרות גוי ממעשרות, או זכותו להפקיע את אדמת ארץ הקודש ממעשרות, קשורה, במידת מה, להחלטות להוציא תחומים מתוך קדושת ארץ ישראל. תהליך זה החל בשלהי תקופת התנאים מעט לפני ימי רבי יהודה הנשיא, התעצם בימיו והמשיך בתקופת האמוראים. עם זאת, אין זאת אותה החלטה. שאלת הפקעה ממצוות מעשרות מניחה שהמקום הוא ארץ הקודש, ואולי הגוי מוציא אותה מחובתה-קדושתה. לעומת זאת ההחלטה להוציא אזור מתחומי ארץ ישראל קשורה למערכת אחרת שלפיה קדושת הארץ תלויה בשאלה האם רוב היושבים באזור הם יהודים. הנושאים קרובים מבחינה כלכלית-חברתית, וקרובים אף מההיבט המשפטי, אך אינם זהים, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

78 ומשל ישראל על שלכותים ומשלכותים על שלכותים– אם כן, גם הכותים חייבים בהפרשת מעשרות. אין מדובר כאן במקרה של דמאי שבו עסקנו במשניות מראשית הפרק, אלא במקרה של ודאי, או "מלכתחילה"; הפרשה מתוכננת מלכתחילה של אדם היודע שטרם הופרשו כל המתנות, ורוצה לתת את אשר ההלכה מחייבת. במעמדם של הכותים דנו בנספח למסכת ברכות, ושם ראינו כי אחת הגישות הרווחות במסורת ההלכתית היא שכותים חייבים במצוות כיהודים. ברור שאם הגויים חייבים במעשרות קל וחומר הכותים, שכן גם מי שיגיד שכותי כגוי יודה שחייב במעשרות לפחות כגוי.

79 רבי אלעזר אוסר משלכותים על שלכותים – הירושלמי מסביר שהילכו אחר הרוב; כשם שרוב היהודים אינם מעשרים אבל נותנים תרומה ולכן פרותיהם דמאי – כך רוב הכותים אינם תורמים ואינם מעשרים ולכן פרותיהם ודאי. אבל יש מהם כאלה התורמים, ואסור לתרום משל כותים על של כותים שמא יתרום מן הפטור על החייב.

80 מעתה עלינו לתת את הדעת על ההתפתחות ההיסטורית של ההלכות, ואגב כך יועלו מקורות נוספים לגבי הכותים. על הכותים אנו שומעים ממקורות נוספים. בתוספתא למשנתנו כמה עדויות.

81 רבי שמעון, בדור אושא, מסכם מעשים מדורו ומהדור הקודם: "רבי שמעון אומר שלש גזירות בדמאי: 1. מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הדרך, הביאו לפניהם ירק. קפץ רבי עקיבא ועישרן ודאי. אמר לו רבן גמליאל היאך מלאך ליבך לעבור על דברי חביריך? או מי נתן לך רשות לעשר? אמר לו וכי הלכה קבעתי בישראל? אמר לו רבי עקיבא ירק שלי עישרתי. אמר לו תדע שקבעתה הלכה בישראל, שעישרתה ירק שלך. 2. וכשבא רבן גמליאל ביניהם עשה תבואה וקיטנית שלהן דמאי, ושאר כל פירותיהם וודאי. 3. וכשחזר רבן שמעון בן גמליאל ביניהם ראה שנתקלקלו ועשו כל פירותיהן ודאי" תוס', פ"ה הכ"ד. אם כן, בדור יבנה הייתה מחלוקת האם פרות כותי הם דמאי או ודאי, כלומר, הם חייבים במעשרות כיהודי והמחלוקת היא האם כולם אינם מעשרים או שיש ביניהם מיעוט גדול שמעשר. רבי עקיבא החמיר, רבן גמליאל כעס עליו ש"עבר על דברי חבריו" ומן ההמשך משמע שה"חברים" הם דעתו של רבן גמליאל עצמו. המעשה השני מעיד על רבן גמליאל שעשה פרות כותי דמאי. המעשה השלישי מעיד על החמרה בדור אושא משום שהכותים "התקלקלו"; נימוק זה מופיע בהקשרים מספר והוא מעיד אולי על שינוי בהקפדה על המצוות של השומרונים, אך ודאי שהוא מעיד על שינוי ביחסם של חכמים לשומרונים, שינוי שנבע מהשינוי בחברה השומרונית, או מסיבות אחרות.

82 כעין זה שנינו באחד הפרקים הקודמים: "רבי יהודה אומר: כופת הישוב, וכופת אנטיפטרס, ושוק של פטרוס, בראשונה היו דמיי מפני שחזקתן מהר המלך. עכשיו רבותינו אמרו כל עיירות הכותיים שעל יד הדרך, כגון התבואה והקטנית שלהן דמיי מפני שחזקתן מהר המלך, שהן משתמשין ביהודה. ושאר כל פירותיהן ודאי" תוס', פ"א הי"א אם כן, רבי יהודה בן דור אושא מספר על שלושה שווקים בשולי מחוז השומרון שלפנים, בדור יבנה, הם נחשבו כדמאי "מפני שמשתמשין ביהודה", כלומר הפרות בשוק הגיעו מאזור יהודה שבו היו יהודים. אבל כיום, לאחר מרד בר כוכבא, תבואה וקטנית מגיעות מאזור המישור, שבו יישוב יהודי איתן אזור לוד, אבל הפרות מגיעים מאזור ההר, שבו היישוב השומרוני הוא רוב מכריע, ולכן נחשבים לוודאי. אם כן פרות שומרוניים הם ודאי, כמו שפסק רבי עקיבא, והשאלה היא רק מהיכן הפרות מגיעים לשוק.

83 בתוספתא גם שנינו: "רבן שמעון בן גמליאל אומר אף במקום שעשו פרות כותי דמאי, כגון ירק של כפר עותני, מעשר מהן על הטבל, אבל לא מן הטבל עליהן. במה דברים אמורים בלוקח מן השוק, אבל במוצא פירות לתוך ביתו או ששילח לו חבירו פירות נוהג בהם דמאי" פ"ה הכ"ג. כפר עותנאי היה בשולי הגליל היהודי, באזור שבו נמצאת היום מגידו, בגבול שבין המחוז השומרוני והגליל. לכפר הגיעו פרות מהשומרון ומהגליל, ולכן נקבע שפרות בשוק שם הם דמאי, שכן חלקם מגיע מהגליל היהודי. כן נקבע שפרות של שומרוני בודד נחשבים לדמאי, שמא בכל זאת הוא נמנה עם המיעוט המעשר.

84 אם כן, בדור יבנה הייתה מחלוקת על פרות שומרוני דמאי או ודאי, ובדור אושא היא הוכרעה.

85 כידוע נחלקו רבי ורבן שמעון בן גמליאל האם כותי כגוי, כדברי רבי, או כותי כישראל, כדברי אביו רבן שמעון בן גמליאל תוס', תרומות פ"ד הי"ב. לכאורה, לפי מי שאומר שיש לגוי קניין להפקיע ממעשרות, וכותי כגוי, הרי פרות הכותי גם הם פטורים ממעשרות. כך פירש ליברמן את התוספתא למשנתנו הקובעת שאין מעשרים משל כותי על של כותי, וכך אף פירש את פסק ההלכה לגבי פרות קיסריה ואת כתובת רחוב שבה נרחיב להלן. עם זאת, גם ליברמן מעיר כי גם מי שפירש שכותי כגוי אמר זאת רק לחומרה, ולא לקולה, כלומר שאין להסיק שפרות הכותי פטורים ממעשרות ירו', כתובות פ"ג ה"א, כז ע"א; בבלי, חולין ו ע"א. לשיטתנו במשנה ובתוספתא אין עדיין ביטוי לדעה שפרות גוי פטורים מן המצוות, ואת התוספתא פירשנו בצורה אחרת. ממילא אין גם כל מקור תנאי לכך שפרות כותי פטורים ממעשרות. כך גם פירשנו את המשנה בפרק ג על החשש מהפקדת פרות מעושרים אצל הכותי.

86 יתר על כן, גם במקורות האמוראיים אין הד לדעה שפרות כותי פטורים ממצוות התלויות בארץ. מימרה אחת מספרת על עיירות כותים "שנהגו בהן היתר" ירו', שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג, כלומר, נהגו כאילו אינן בתוך הגבולות החייבים במצוות התלויות בארץ. ברם אין הדבר קשור כלל לכותים, אלא לטיב האזור. אזור קיסריה נחשב לפטור ממצוות התלויות בארץ משום שלא נכלל בתחומי היישוב היהודי, והכותים "נהנו" מהיתר זה. גם בדיונים האחרים על תחום קיסריה הכותים נחשבים כמי שחייבים במעשרות ושביעית, אם כי אינם שומרים על ההלכה.

87 בעמק בית שאן, בבית הכנסת העתיק שליד תל רחוב, נמצאה כתובת הלכתית ארוכה ובה רשימת עיירות "מותרות" בתחום סבסטיה. היו שפירשו בטעות שמדובר בעיירות שומרוניות בשטח שרובו יהודי ולכן הן מותרות, כלומר פטורות ממצוות התלויות בארץ. ברם לאור כל מה שנאמר ולאור ההתפתחויות היישוביות בצפון השומרון, נראה שהעיירות המותרות הן עיירות נכריות בתוך אזור שומרוני. כל זאת לפי התפיסה הרווחת בכתובת רחוב שפרות גויים פטורים ממצוות התלויות בארץ, אך פרות שומרוניים חייבים במעשרות ובשביעית.

88 אם כן, במשנה גויים וכותים חייבים במעשרות, ואינם מבצעים זאת. על כן פרות הגויים חייבים במעשר ודאי ועל פרות הכותים מחלוקת, האם חייבים ודאי או דמאי בלבד, זאת בגלל המיעוט הקטן שעישר את פרותיו. במהלך תקופת התנאים הוחמר דינם, ומדור אושא מתפשטת הדעה שחיובם ודאי, זאת בהתאם למגמה הכללית של החמרה בדינם של הכותים.

89 עציץ נקוב הרי הוא בארץ – עציץ נקוב הוא כלי שהפך למונח טכני-הלכתי. הכוונה לכלי חרס שגידלו בו צמח כלשהו, ושיש בו נקב. העציץ היה כלי לכל דבר, אם כי בהחלט ייתכן שהשתמשו לעתים גם בכלי חרס שבור. במקורות הארץ-ישראליים העציץ מופיע כמעט אך ורק בהקשר של זריעה בתוכו, וחוזרת האבחנה בין עציץ נקוב, שיש לו חור בתחתיתו, ובין עציץ שאינו נקוב. בבבל מופיע העציץ גם ככלי רגיל יותר ונזכר מאכל הנמצא בתוך העציץ, ו"עציצא דבית הכסא" ששימש לריכוז מי שופכין בבלי, בבא בתרא קמד ע"ב; מגילה טז ע"א. במשנה הארץ-ישראלית נזכר עוד העציץ ככלי שהסייד משתמש בו לשמירת הסיד בזמן העבודה משנה, מקוואות פ"ב מ"ח. הווה אומר, מדובר בכלי בעל פתח רחב במיוחד שניתן להכניס בו את מברשת הסייד. סדרת מקורות אחרת מדברת על ה"שותה מעציצו": "האונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא. כיצד שותה בעציצו, אפילו היא חגרת, אפילו היא סומא ואפילו היתה מוכת שחין. נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל, אינו רשאי לקיימה, שנאמר דברים כב כט ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו" משנה, כתובות פ"ג מ"ד-מ"ה. אם כן, "שותה בעציצו" הוא מונח למי שצריך לקיים אישה שאותה אנס, בכל מחיר. יש להניח שהדימוי בא מהתחום החקלאי, שותה מעציצו כמו צמח בעציץ שאינו יכול להיזון אלא ממה שיש בעציץ.

90 כל אלו הם היוצאים מהכלל; בדרך כלל שימש העציץ לזריעה ולנטיעה. עציץ נקוב נחשב לקרקע, ועציץ שאינו נקוב למנותק מהקרקע. במשמעות זו העציץ מופיע בסדרה ארוכה של הקשרים בדיני כלאיים האם הצמח בעציץ נחשב לזרוע, בדיני שבת האם תלישת הצמח היא קצירה, בשביעית האם חלה שביעית על הנטוע בעציץ ובשאלות מעינן. במקורות אין תשובה ברורה מדוע נטעו או זרעו בעציץ, וברור שהחקלאות העיקרית הייתה קשורה ישירות לקרקע. עם זאת, השימוש בעציץ היה נפוץ למדי. בדרך כלל מדובר על ירקות או זרעים בעציץ, אם כי גם על גפן הנטועה בעציץ ירו', כלאים פ"ז ה"ו, לא ע"א; תוס', ערלה פ"א ה"ג. את הזרעים זרעו בעציץ כדי לגדל ממנו צמח הראוי לנטיעה בשדה, או כדי לבדוק את הזרעים. המגדל היה זורע בעציץ מדגם קטן מזרעים שקנה כדי לבדוק את כושר הנביטה שלהם. "אין בודקין את הזרעים בגללים אבל בודקין אותן באדמה ובעציץ ומשיירין משביעית למוצאי שביעית" תוס', שביעית פ"א הי"ב. כמו כן טמנו את הזרעים בעציץ כדי שיישמרו, בתנאים טבעיים, לשנה הבאה: "הטומן את הלוף בשביעית רבי מאיר אומר דרך ארץ טומנו בעציץ כדי שלא יצמח אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים" תוס', שם פ"ד ה"ב.

91 הנקב שעליו מדובר נועד לאפשרות שהשורש יציץ מהעציץ ויתחבר לקרקע: "כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שרש קטן" משנה, עוקצין פ"ב מ"י. נקב קטן כזה נחשב לעציץ שאיננו נקוב. את העציץ הניחו על הקרקע בבית או בשדה הנטוע או הזרוע, או על גבי יתדות תוס', עוקצין פ"ב הי"ז, עמ' 688; בבלי, גיטין ז ע"ב.

92 השימוש בעציצים הוא אחת העדויות המרתקות לרמת התחכום של החקלאי הקדום; מטרתו לאפשר בדיקה, טיפוח והפקת זרע, כאשר ברור שהגידול המסחרי הוא בשדה רגיל.

93 ההלכה היא שעציץ נקוב הוא כארץ לכל דבר, זו הצהרה כללית וההמשך הוא דוגמה לה. במשנת כלאים שנינו הלכה דומה, ושם רבי שמעון חולק ואומר שאין הבדל בין עציץ נקוב לשאינו נקוב פ"ז מ"ח. מסתבר, אפוא, שרבי שמעון גם יחלוק על ההלכה של חכמים במשנתנו.

94 תרם מן הארץ על עציץ נקוב ומעציץ נקוב על הארץ תרומתו תרומת – העציץ הנקוב הוא כארץ, לכן מותר לתרום ממנו על גידול אחר המצוי בקרקע, ולהפך.

95 מי שאינו נקוב – כלומר תרם מעציץ שאינו נקוב, על הנקוב – על מה שגדל בעציץ נקוב אחר, תרומה ויחזור ויתרום – מה שבעציץ שאינו נקוב חייב במעשרות מספק ירו', כה ע"א. הוא "חייב במעשר ותרומתו אינה מדמעת" תוס', פ"ב הכ"ה, כלומר חיובו מספק, הוא חייב להפריש "מעשר", כלומר תרומות ומעשרות, אבל התרומה אינה "מדמעת", כלומר אם נפלה לחולין אינה מקדשת אותם, זאת אפוא תרומה מספק. אדם רשאי לתרום אפילו מן הפטור, ותרומתו תרומה. אבל אין לתרום מן הספק על הוודאי, כשם שאין לתרום מן הפטור על החייב הספק הוא אולי פטור. הפרי או הירק שבעציץ הנקוב חייב במעשרות, וטרם הופרשו מעשרות אלו, ולכן יחזור ויתרום. "לתרום" כאן הוא במשמעות של הפרשת תרומה ומעשר כאחד, כשם שהמונח "מעשרות" במשנה הקודמת כולל את התרומה.

96 מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות – התרומה שנתן מתוך העציץ הנקוב היא תרומה רגילה, אבל מה שנתן על חשבון העציץ שאינו נקוב אינו תרומה אלא סתם נדבה. על כן חלק זה הוא תרומה של התנדבות, אבל חייב להפריש עליה מעשרות.

97 הרקע ההלכתי יובהר במשנה הבאה העוסקת בתרומה מספק על חייב ולהפך. עציץ נקוב הוא חייב, ועציץ שאינו נקוב הוא ספק. "ודאי" שבמשנה הבאה הוא חייב, ואילו "דמאי" הוא ספק.

98 תרם מן הדמיי על הדמיי – הכלל הוא שאין מעשרים מן הפטור על החייב. דמאי הוא ספק, ולכן אם יפריש מן הדמאי על הדמאי עלול להיווצר מצב שבו הפריש מהחייב על הפטור או מהפטור על החייב. ומן הדמיי – המצוי בסוגריים נוסף בידי המגיה, ונמצא בכל כתבי היד, וכנראה נשמט מכתב יד קופמן בטעות, על הוודיי תרומה ויחזור ויתרום – לפני המפריש שתי ערמות, אחת דמאי ואחת דמאי או ודאי, והפריש מהערמה הראשונה על שתי הערמות. מה שהפריש מן הערמה הראשונה על אותה הערמה הוא בבירור מעשר ותרומה רגילים, ומה שהפריש על הערמה השנייה אינו מעשר על הערמה השנייה, שכן זהו מעשר ממה שהוא אולי פטור על החייב או על מה שהוא אולי חייב. ברם מצד שני, וכפי שראינו במשנה הקודמת, אם הפריש תרומה ומעשרות מהערמה הראשונה בכמות גדולה מדי התרומה תרומה, והמעשר מעשר. לכן מה שעשה עשוי, אבל עדיין לא תרם את הערמה השנייה.

99 מן הוודיי על הדמיי תרומה – כבהלכה שלפניה, אבל: ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות – על תרומת היתר הוא חייב במעשרות, כמו במשנה הקודמת.

100 הניסוח וההלכה בשתי המשניות חריג. בדרך כלל המשנה מסתפקת באמירה השיפוטית הכללית, "לא יתרום" או "יתרום". כאן לא נאמר כלל שאין לתרום בדרך זאת, אך הדברים עולים מתוכן המשניות. זאת ועוד; ברור שהמעשר והתרומה ניתנו מתוך טעות, הרי הבעל לא התנדב סתם לתת תרומת יתר, אלא חשב שזו תרומה ומעשר ושבכך הוא יוצא ידי חובה. לכאורה היה ניתן גם לפסוק שזה מעשר מטעות ובטל מעיקרו. אבל במשנה יש מרכיב של קנס, ושל ראיית ההלכה במרכז. אם נקבע שהמעשר בטל – עלול להיווצר מצב שבו הבעל חסך מעט ממון, אך אכל טבל, דבר שאיסורו חמור מן התורה. על כן המשנה מעדיפה להחמיר בצד ההלכתי, על חשבון נזק כספי לבעל.

101 במשנתנו המונחים "תרומה" ו"מעשר" הם מונחים זהים וחופפים. מדמאי אין מפרישים תרומה כלל, והכוונה במונח "תרומה" לכלל המעשרות והתרומות, כל פעם לפי המקובל באותו מין ובאותה שנה.

102 המשנה שלנו סותרת את התוספתא שבפרק הקודם: "ודיי שתיקנו דמיי, ודמיי שתיקנו ודאי, לא עשה ולא כלום, דברי רבי יעקב. רבי יוסה אומר ודיי שתיקנו דמיי לא עשה כלום דמיי שתיקנו ודיי לא עשה כלום דמיי שתיקנו ודאי מעשרותיו מעשרות ותרומתו אין תרומה שאין תרומה אחר תרומה" פ"ד ה"ה. אם כן, בתוספתא שתי דעות ושתיהן שונות ממשנתנו, ולפנינו שלוש דעות בנושא.