משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ו׳:ט׳

9 חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ – המשנה הקודמת דיברה על אב "חבר" ומשנתנו על מקרה שהאב עם הארץ, וההלכה היא אותה הלכה, להוציא את הסיפא שבמשנה. הלכה זו שמשנה בעצם מיותרת, וכבר הר"ש ובעל מלאכת שלמה מעירים שהיא נדרשת רק בגלל ההמשך. בלשוננו, יש כאן עירוב של משניות קדומות מעריכות שונות, והמלקט בחר להביא את שתי המשניות רק בגלל ההמשך שהיה בו לדעתו חידוש ותוספת. בפירושנו למשנה הקודמת הצענו שמשנה זו היא מעיקר הפרק, ומשנה ח היא חזרה והכפלה משום שהובאה ממקור אחר.

10 יכול הוא לומר לו טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני – או: אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני אבל לא יאמר לו טול אתה חיטים ואני שעורים – כל זאת כמו במשנה הקודמת.

11 טול אתה את הלח ואני אטול את היבש – משפט זה מבדיל בין משנתנו למשנה הקודמת. במשנה הקודמת דובר על פרות טהורים, ועל כן החלוקה היא רגילה. כפי שאמרנו בהערתנו, התוספתא מעוררת את הבעיה ההלכתית שבמתן פרות לעם הארץ, אך אי אפשר לעשוק אותו ולקפחו בירושה. אבל במשנתנו מדובר בפרות של עם הארץ, שהם טמאים. פרות לחים הוכשרו לקבל טומאה, ולכן הם בחזקת טומאה, ופרות יבשים לא הוכשרו לקבל טומאה, ולכן הם עדיין טהורים. ה"חבר" רוצה שאחיו עם הארץ יקבל את הפרי הטמא ויאכל אותו בטומאה, והוא יקבל את מה שטהור. ברם, בכך יש מסירת פרות שנטמאו לעם הארץ. לכן עליהם לחלוק בשווה, וה"חבר" יצטרך לשרוף את הפרי הלח שברשותו. כך מנסחת התוספתא את הדרישה שה"חבר" "לא יוריש טהרותיו לעם הארץ אלא לחברים בלבד" פ"ו ה"ח, ברם זה רק ניסוח קיצוני. ה"חבר" יכול למכור את הפרי הטמא, או להמתין להזדמנות שבה יהיה הוא טמא, או מישהו ממשפחתו טמא, ואז יאכל פרות אלו.

12 התוספתא חולקת על משנתנו, ומפרשת: "1. חבר ועם הארץ שירשו את אביהן עם הארץ אינו רשאי לומר לו: טול אתה חיטים שבמקום פלוני, ואני חיטין שבמקום פלוני. אתה יין שבמקום פלוני, ואני יין שבמקום פלוני, אלא חולקין בשוה... חבר אוכל את היבש ושורף את הלח, מפני שאמרו כל טהרותיו של עם הארץ נשרפות.

13 2. ירשו את אביהן חבר רשאי שיאמר טול אתה חטין שבמקום פלני ואני חטין שבמקום פלני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני אף על פי שאמרו חבר שמת והניח בנים חברים ועמי הארץ לא יוריש טהרותיו לעם הארץ אלא לחברים בלבד.

14 3. היניח מעשר שיני אינו רשאי שיאמר לו: טול אתה חיטים ואני שעורים, אתה יין ואני שמן. אלא אומר לו טול אתה מעות של חיטין ואני מעות של שעורים, אתה מעות של יין ואני מעות של שמן.

15 4. חבר ומי שאינו נאמן על המעשרות שלקחו פירות, שירשו, או שנשתתפו: רשאי שיאמר לו טול אתה חיטין ואני שעורים, אתה יין ואני פירות, שכל דבר שמותר למוכרו דמאי רשאי לעשות כן" תוס', פ"ו ה"ח-ה"י.

16 במקום שנאמר "אסור" הכוונה היא ש"חולקין בשווה", כלומר בכל מקום ומקום מחלקים את הפרות הקיימים לשני השותפים, כך שאין ביניהם כל הסכם ואין כאן נתינה לעם הארץ אלא חלוקת רכוש שממנה אי אפשר להימנע, וכמובן גם בזבוז קשה של משאבים.

17 חלוקת ירושה שותפות

18 המשנה אינה מדברת על איסור לחלק לח ויבש במקרה שהאב היה חבר. ברור מהמשנה שהיא אינה רואה בכך כל קושי, ומדגישה הלכה זו רק במקרה שהאב עם הארץ. מבחינה הלכתית ברור שהיבש עתיד להיות מוכשר לקבל טומאה, ולכן אין הבדל בין נתינת לח לבין נתינת יבש לעם הארץ.

19 הזיקה למשנה ו ברורה למדי. האיסור לתת פרי לעם הארץ שאינו שומר טהרות הוא רק לשיטת בית שמאי; המשנה היא כבית הלל, והתוספתא כבית שמאי. מצד שני, התוספתא מקלה מאוד במי שאינו מעשר אבל שומר על טהרה – מקרה 4. זה מקרה מעניין ומיוחד, שכן לא שמענו על מצב שבו יש מי ששומר על טהרה ואינו מעשר. ייתכן שאכן היו מקרים כאלו, אך סביר יותר שזהו מקרה ספרותי שנועד להשלים את כל האפשרויות השונות. מכל מקום, בתוספתא זו מדובר בדמאי, ומקלים בדמאי לבצע את החלוקה כפי רצון השותפים.

20 ליברמן, בעקבות גאון בבל רבי שמואל בן חפני, מסביר שמשנה ח עוסקת במעשרות ומשנה ב בטהרות. כאמור, לפי פירושנו אין צורך בהסבר זה. משנה ח היא באב "חבר" וממילא הפרות טהורים, ולדעת המשנה אין בעיה במסירתם לעם הארץ כשיטת בית הלל במשנה ו, וכמו הנוהג המקובל העולה ממשניות רבות, ומשנה ט בפרות עם הארץ, ושם נדונה בעיית המעשרות ובעיית הטהרה כאחת.

21 הבבלי מברר אפשרות נוספת להניח את הפרות לגת הבאה, וזאת על בסיס ההלכה במסכת חגיגה שבשעת הגת תקופת הבציר ועשיית היין גם עמי הארץ נאמנים. תשובת הבבלי היא שמדובר בפרי שאינו משתמר חגיגה כה ע"ב. הדיון ספרותי לחלוטין. ההלכה במסכת חגיגה נוגעת לנאמנות עמי הארץ לצורכי המקדש, ובזמן שבית המקדש היה קיים, על כן אין לה עניין למשנתנו העוסקת בַתְנאים בימי התַנאים ולאחר החורבן.

22 מן הראוי להדגיש שאין תביעה לחלוקה מידית של הרכוש. אחים נשארו בדרך כלל שותפים, ואין כאן שום דרישה להפרדת השותפות.