1בכסוי הדם. כתב שם שחט ולא נתן עפר למטה כו' ואינו נכון וכו' עד אין בילה מעכב בו. אמר הכותב הני דידי לאו דיממא אינון דכמה שגגות יש כאן חדא דמדקא מערב ותני הניתז ושעל גבי הסכין משמע דחייב לכסות זה כזה. ועוד דמנא להו לבעלי הגמרא דהא דקתני דחייב לכסות דחייב לגרור ולכסות קאמר דילמא במקומו מכסה ליה אלא על כרחין מדקתני חייב לכסות משמע להו דחייב בכסוי הראוי קאמר דכל היכא דאפשר לכסויי בעפר למטה ועפר למעלה ואפילו לגרור ולכסויי מיחייב ואם כן אף בשניתז כן ועוד דמקאמר בדם קדשים ולגרריה ולכסייה מי לא תנן דם הניתז ושעל גבי הסכין חייב לכסות בודאי משמע דמדם הניתז הוא עיקר דבריו דהוי דומיא דדם שעל גבי קרקע המזבח. ועוד דאם איתא דכל דראוי לבילה בשעה שניתז אין בילה מעכבת בו אף הוא לא יהא חייב לעולם ליתן עפר לא למעלה ולא למטה כדרב זירא דהא בשעה שהדם שותת ראוי הוא ליתן עפר למעלה ולמטה ומאן דמתקן כוליה פיקתא למה ליה. ומאי דקא טעי בדר' יונתן התם הכי קאמר בקדשים אע"ג דלא אפשר למיתן עפר למטה ליתן מיהה עפר למעלה דהא בדר' יונתן אע"ג דלא אפשר למטה חייב לכסות למעלה ופריק דר' יונתן שאני דאע"ג דעבר ושחט ואי אפשר ליתן עפר למטה מכל מקום דם הראוי לכסות כדינו היה ואע"ג דאי אפשר לו עכשיו ליתן למטה כיון דראוי לבילה היה אין בילה מעכבת בו ולומר דדם כזה אינו ראוי לכסות כל מה דאפשר יצא דם קדשים שבשעת שחיטה אי אפשר בלמטה ולא זהו שחייבה התורה לכסות כיון דאא"ל לעולם להיותו בתורת כסוי גמור ולפיכך חזר והקשה אף זה ראוי לכך דהא אפשר לגרור לכסות שאף בעלמא מחייב בכם דהיינו דם הניתז ושעל הסכין. ואלו דברים פשוטים הם דתמיה אני אם יש בהם מקום טעות אפילו לבר בי רב דחד יומא ומה שהוסיף מדעתו בר' יונתן דאמר שחט בהמה ואח"כ חיה חייב לומר לאחר שנקרש דם הבהמה איהו חלים ואיהו מפשר ואינו שאילו נקרש דם הבהמה כדי שיוכל לגרור מעליו דם החיה גורר ונותן עפר למטה ועפר למעלה וכן משמע גם מלשון הרב בעל המאור ז"ל הילכך הלכה כרבנן דאמרינן כל דמו חייב לכסות ואפילו דם הניתז ושעל הסכין וגריר ליה ומכסה ליה ע"כ. אלמא אתרוייהו אמר דמגריר שאילו שעל הסכין לבד היה לו לפרש ולא לסתום שכן דרך כל מי שבא לפסוק.2עוד שם כתב המחבר השוחט ולא יצא ממנו דם מותר באכילה דתנן וכו' והיה לו לכתוב דאסורין באכילה וכו' בלא שום רמז. אמר הכותב באמת לכשתמצא לומר דאף זו צריכה נתוח אברים כאותה שאמרו בשלא שחט את הורידין די במה שכתוב בחבור דרך ארוכה בענין ורידין. אלא שקרוב הדבר לומר שבזו אין צריך לחתוך אבר אבר דבמתניתין סתמא אמרו השוחט ולא יצא מהן דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות ולא אמרו לא במשנתנו ולא במה שנתפרש עליה בגמרא שיהא צריך חתיכה אלמא בכל ענין מותר. ועוד שהרי שנינו ונאכלין בידים מסואבות כלומר מפני שלא הוכשרו בדם ואם נאכלין בחתיכת אבר אבר קאמר ובלא הדחה ומליחה חתיכתן מאי מהניא דדם כיון שנקרש שלא יצא מחמת החתיכה לבד אלא אם כן מדיח ומולח ומדיח ואם כן עכשיו הוכשרו במים ומכח קושיא זו היה אומר רבנו יצחק בר אברהם דאין הבשר צריך הדחה ואפילו בבישול אלא במליחה לבד סגי וליתא דהא במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ובתוספות העמידה באוכל בצלי ולפי דבריהם נצטרך לומר דבצלי אין צריך לא הדחה ולא מליחה אבל לפי מה שסובר דאפילו בצלי צריך קצת מליחה וכדגרסינן במנחות מולחו והופכו ומולחו וכן לצלי אפילו בצלי לא משכחת לה דכל שצריך מליחה צריך הדחה תחילה או דחלליה בי טבחא אלא דאוכלן באומצא שאין צריך כלום קאמר ולא באה במשנתנו אלא לאשמועינן דאע"ג דלא יצא מהן דם ואינו יכול לכסות את הדם אפילו הכי מותרין דכיסוי בדיעבד אינו מעכב ואי נמי משום דיוקא דדוקא בחולין מדקתני חיה אבל בקדשים אין נאכלים בידים מסואבות משום דחבת הקודש מכשירתן ואי נמי לאשמועינן דאע"ג דלא יצא מהם דם מותר דדם האברים שלא פירש מותר ולפי דעת התו' שאמרו שאוכלין צלי י"ל דאוכלה כלו כאחד דהפרש יש בין שוחט ולא יצא מהם דם לשוחט ולא חתך את הורידין דהתם הדם פורש לצאת וכיון שלא חתך את הורידין בעוד שהדם חם אינו נפלט לחוץ דהוה ליה כדם האברים שפירש ואעפ"י שלא פירש בחוץ ממש כל שפירש בפנים ממקום למקום דם שפירש קרינן ליה דגרסינן פרק כל הבשר איבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הרבים משום דמבליע שם באברים הא לדידיה אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי או דילמא כיון דמבליע דם באברים לדידיה נמי אסור למיכל באומצא אבל כאן ששחט סימנין וורידין ולא יצא מהן דם נראה שלא פירש ממקומו כלל ואין הדם צלול שאילו פירש דרך סימנין ודרך ורידין היה יוצא ולפיכך נאכלין באומצא בידים מסואבות ואי נמי צולה אותן כלן כאחת בלא הדחה ומליחה.3עוד שם כתב השוחט לחולה בשבת אעפ"י ששחט ברשות אפילו יש לו דקר נעוץ לא יכסה. ואיני מבין דבריו אם רוצה לומר שאין לו לכסות כלל וכו' ודאי מסתבר לי דבעפר מוכן גמור מותר לכסות וכן בכוי. אמר הכותב הרבה הועילנו בשהודיענו שכן הוא דעתו והיה לו לגלות ראיותיו על זה דאם לא למה נסמוך על דעתו ודעת בעלי התוספות גדולי המחברים אמר בהפך. אבל אני אדון שלא כדעתו שאין מכסין כלל ואפילו באפר כירה ואפילו הכניס קופת עפר לעשות בו צרכיו כדעת הראשונים וכדברי המכריעים לפני חכמים דגרסינן בפרק כסוי הדם דרש רב עינא אפתחא גלותא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אמר להו רבא לית דחש לי לשמטוה לאמוריה דתנן ר' יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שוחטו אין מכסין את דמו מקל וחומר ומה מילה שודאה דוחה את השבת ספקה אינה דוחה יום טוב כסוי שודאי אינו דוחה את השבת אינו דין שספקו אינו דוחה יום טוב וכוי אפילו בדקר נעוץ ואפר כירה ועפר מוכן קאמר שאין מכסין את דמו דאי לא הכין אפילו חיה ועוף אין מכסין. ועוד דהכין איתא פ"ק דמסכת ביצה ומינה דבשבת אפילו ודאי דהיינו שוחט לחולה בשבת אין מכסין את דמו. ולא תימא דקופת עפר דר' יהודה עדיפא מדקר נעוץ ואפר כירה חדא דהתם מילתא פסיקתא קתני דודאי אינו דוחה שבת ועוד דאם כן אמאי קאמר רבא סתם לית דחש ליה ואמאי שמטוה לאמוריה דילמא בשיש לו עפר מוכן דקופתו של רב יהודה קאמר ואפילו תמצא לומר משום דרב עינא סתמא קאמר דמשמע אפילו בדקר נעוץ ואפר כירה כדרך שמכסין ביום טוב מכל מקום רבא דאמר לשמטוה לאמוריה לא לשתמיט דלימא והני מילי בשאין לו עפר מוכן אבל היה לו עפר מוכן חייב לכסות כדרב יהודה אלא ודאי שמע מינה דמילתא פסיקתא תניא דודאי אינו דוחה את השבת דמאי דאצטרכינן עבדינן דהיינו שחיטה משום פקוח נפש הא מידי אחרינא לא משום גזרת הרואין שמא יבאו לכסות אפילו בדקר נעוץ ואפר כירה. ועוד תדע שאפר כירה וקופת עפר חד דינא אית להו. וכוי אין מכסין את דמו אפילו בעפר קופה אין מכסין כדמוכח פרק קמא דביצה דאתי לאקשויי עליה דרב יהודה מדתנן כוי אין מכסין את דמו ואם איתא לכסייה כדרב יהודה ופרקינן דלית ליה ואקשינן תו ולכסייה בדקר נעוץ ואפר כירה ופרקינן דלית ליה ודחינן להאי פירוקא מסיפא דמתניתין דקתני ואם שחטו אין מכסין את דמו אלא דאית ליה ואסקה רבא אפילו בדאית ליה אלא שדקר נעוץ מוכן לודאי ואין מוכן לספק וה"ה לאפר כירה ולקופת רב יהודה דאי לא אכתי תקשי לן לכסייה באפר כירה ובקופת עפר. וכי פי' שם רש"י ז"ל. ומכל מקום יש לי מקום דקדוק במתני' דכוי דקתני כסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שספקו אינו דוחה י"ט קא כייל ותני דכל שודאו אינו דוחה שבת ספקו אינו דוחה י"ט ומינה כל שספקו מכסין בי"ט ודאי מכסין בשבת דאי לא מאי ק"ו הרי מצינו שאפילו במקום שאין ודאו מכסין בשבת מכסין ספקו בי"ט וכיון שכן הכי אפילו לרבא דשמטיה לאמוריה דרב עינא מכסין את דמו בעפר שהכינו לו או אפילו הכניסו לכסות בו צואה חדא דאיהו קא מפרש טעמא דכוי אין מכסין את דמו בדקר נעוץ מפני שדקר נעוץ מוכן לודאי ואינו מוכן לספק אלמא טעמא דסתמא אינו מוכן לספק הא בעפר שהכינו מכסין. ועוד דבהדיא אמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסור לכסות בו צואה ודייקינן מינה התם בפרק קמא של מסכת ביצה דאית ליה לרבא דכוי הרי הוא כצואה אלמא אפילו לרבא כוי מכסין את דמו בדאית ליה עפר שהכניס לכסות בו דם כוי ואפילו בשהכניסו לכסות בו צואה שזה וזה ספק והרי הכינו אפילו לספקות וכיון שכן אף אנו נאמר דודאי מכסין בשבת בכענין זה שהכניסו עפר לכסות בו צואה. ואי נמי באפר כירה ובשיש לו חולה שחלה מערב שבת שדעתו לשחוט לו בשבת שהרי הכל מוכן לו מערב שבת וכדאמרינן השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואוקימנא בפרק קמא דחולין בחולה שחלה מבעוד יום. ואם נפשך לומר אם כן מפני מה שמטינ' רבא לאמוריה דרב עינא יש לנו לומר משום דרב עינא אמרה סתם ומשמע לכל חולה קאמר ואפילו חלה בו ביום ולא היה דעתו לשחוט לו למחר. וא"ת אם כן לדידן דקיימא לן כרמי בריה דרב ייבא דאמר כוי היינו טעמא דלא מכסי ליה גזרה משום התרת חלבו אם כן מן הדין היה לכסות את דמו ומשום גזרה בלבד הוא דאין מכסין ולא משום איסור דחוי אם כן ודאי בשבת למה אין מכסין. יש לי לומר דרמי מוסיף הוא על דברי רבא ותרתי אית ליה דאילו בדקר נעוץ ואפר כירה ועפר סתם אין מכסין את דמו משום דדעתו בהן על הודאי ואין דעתו על הספק וכדרבא ועוד דאפילו הכניס עפר לכסות בו צואה או לכסות בו את הכוי אפילו הכי אין מכסין גזרה משום התרת חלבו ומכלל דבריו שוחט בשבת לחולה שחלה מבעוד יום ודעתו לשחוט בשבת חייב לכסות באפר כירה שהוסק מע"ש. ומכל מקום לא ראינו לא' מרבותינו נוחי נפש ולא שמענו מהם שאמרו כן ולא ראינו אחד שנהג כן. ואמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה מה צבור נוהג בה ונהוג כן. ועוד שיש לנו לומר כלך לדרך אחרת דבמתניתין קא פסיק ותני שאין ודאו דוחה שבת ואין ספקו דוחה י"ט ואפילו את"ל דלרמי לולי גזרת התרת חלבו היינו מכסין את דמו מכל מקום במתניתין קא כייל ותני שאין ודאו דוחה שבת ואין ספקו דוחה י"ט ואעפ"י שאין כאן דחיה כלל שיש לו עפר מוכן מכל מקום לגזירת הרואין דחיה היא ותדע לך שאם אין אתה אומר כן בא ונקשה לנהרבלאי דאמרי התם בפרק קמא דביצה אפילו הכניס עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה לומר דדעתו אף לספק אם כן תקשי להו מתניתין דר' יוסי קא דריש קל וחומר ואין מכסין ולפי דבריהם מכסין אלא על כרחנו נהרבלאי אית להו גזרת חלבו ולא איסור טילטול אפר וגומא וכתישה ואפילו הכי קתני במתניתין קל וחומר דממה נפשך אין מכסין ונסיב ליה כדמתניתין טעמא מודאי בשבת אלמא לדידן דאית לן גזרת התרת חלבו אין לך לעולם שמכסין את הכוי בי"ט. ומיהו י"ל דטעמייהו דנהרבלאי משום דס"ל כודאי משוינן לה דמילתא דשכיחא היא ומכל מקום מה שאמרתי ראשון נראה לי עיקר ועליו דעתי מסכמת להורות הלכה למעשה שאינו מכסהו כלל כסתמא דמתניתין וכרבא דאמר שמטיה לאמוריה וסתמא קאמר דאלמא לא משכחת לה דמכסין.4עוד שם כתב חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותם חייבים לכסות בינם לבין עצמן פטורין מלכסות דרוב מעשיהן מקולקלין וחזקה קלקלו בשחיטת וכו' קיימא לן כר' מאיר הרי שזה החכם קובע דבריו בטעמו של ר' מאיר הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין כפשט הגמרא וטעות הוא וכו' עד אותו ואת בנו ע"כ. אמר הכותב מה זו תשובה למה שכתוב בחבור בגמ' פסקו כר' מאיר מדשלח ר' אלעזר לגולה הורה ר' כר"מ ובין שתמצא לומר משום דרוב מעשיהן מקולקלין לבד בין שתאמר דמשום תרתי קאמר ר"מ משום מעשיהן מקולקלין ואחזקה סמוך ומשום הא הורה ר' כר' מאיר מה הוסיף ומה גרע המחבר דעל כרחין טעמא משום דרוב מעשיהן מקולקלין הוא ולא עוד אלא דאין לעולם הולכין אחר הרוב דמיעוטא כמאן דליתא דמיא ואפילו במקום דליכא חזקה וכיון שכן אין הכל תלוי אלא ברוב וכשתמצא לומר דרוב מעשיהן מקולקלים ובודאי חייבים על שחיטתן משום נבלה ובאותו ואת בנו שוחטין אחריהן כר"מ אבל לרבנן לאו כודאי משוו לה אלא ספוקי מספקא לה ואזלי הכא לחומרא והכא לחומרא וכדאמרינן בגמ' בשלמא רבנן לחומרא אלא ר' מאיר מאי טעמיה וא"ר יעקב א"ר יוחנן מחייב היה ר"מ על שחיטתה משום נבלה דאלמא ר"מ הוא דמחייב על שחיטתן משום נבלה ולא רבנן ואלו היו רוב מעשיהן מקולקלין בודאי לרבנן כלר' מאיר אף הם היו מחייבין על שחיטתן משום נבלה. ועוד דא"כ מאי איצטריך למתני במתני' מודים חכמים שאם שחטו אין סופגין את הארבעים פשיטא שחיטתן אינה שחיטה כלל לספוג את הארבעים מבעיא אלא ודאי מהא מתניתין שמעינן דלרבנן ספוקי מספקא להו דאילו היו רוב מעשיהן מתוקנים השוחט אחריהן סופג היה את הארבעים ואי סבירא להו דרוב מעשיהן מקולקלין לא היה צריך לומר שאינו סופג את הארבעים ומחייבין היו על שחיטתן משום נבלה אלא ספוקי מספקא להו אי רוב מעשיהן מקולקלין אי רוב מתוקנין. ורבינו שמואל ז"ל פירש דלרבנן רוב מעשיהן מתוקנין ואע"ג דאמרינן דמיעוטא כמאן דליתא דמי חשו רבנן הואיל ושכיח ואסרו שחיטתן כמו דמאי ע"כ ודילמא אתי למיכל משחיטתן פטרי השוחט אחריהם ומכל מקום מחייבי בכסוי הואיל ונקל לכסותו. ע"כ. ואמאי דקאמרינן מאי טעמא אמר רב אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין בודאי קאמר ולר' מאיר קאמר. ומכל מקום בין שיהיו רוב מעשיהן מתוקנין לדעת ת"ק כדברי רבנו שמואל ז"ל בין שיהיו מסופקין כמו שאמרתי היו חייבים לכסות ואסור לשחוט אחריהם אותו ואת בנו אבל לר"מ רוב מעשיהן מקולקלין ובזה הורה ר' כותיה דהולכין אחר הרוב ומיעוטא כמאן דליתיה דמי לדעת רבנן דר"מ וכדקיימא לן בהא כותייהו וכ"ש כשיש חזקה ורובא כי הא. ומה שאמר דאפילו לרבנן רוב מעשיהם מקולקלין ונתלה בזה בחוט הסרבל מדקאמר ר' אמי הואיל ורוב מעשיהם מקולקלין והניח אשלי רברברי שמכריחין שאין סוברים כן רבנן כמו שכתבתי הביאו לומר דבר שהוא מן התימה בעיני היאך יעלה זה בלב שום אדם והוא שהוצרך לומר דלרבנן אע"ג דאיכא רובא וחזקה חיישי כיון דליכא פסידא וטירחא דמאי פסידא איכא אי מכסה אי נמי ממנע ולא שחוט אותו ואת בנו ע"כ לשונו וראה כמה יש מן קושיו' על דברי' אלו חדא דאילו אתה מחייב לכסות אתו למימר שחיטה מעלייתא היא ואתו למיכל. משחיטתן וכדאמרינן בהדיא מעיקרא ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי רישא אי אמרת חייבין לכסות אמרי שחיטה מעלייתא היא ואתו למיכל משחיטתן סיפא אמרי בשרא הוא דלא צריך אי הכי רישא נמי אמרי לנקר חצרו הוא צריך שוחט באשפה מא"ל בא לימלך מא"ל ועוד דמאי דקאמר דמאי איכפת ליה כיון דליכא פסידא וטירחא לכסות ואי נמי מימנע ולא שחיט אותו ואת בנו מי לא עסקינן שצריך לחפור בדקר ולכסות או שבא בספינה וצריך לשרוף טליתו ואי נמי שצריך לבשר ואין לו אלא אותו ואת בנו. וקשה מכולן דאיכא למימר השתא במקום דמחמיר ר' מאיר בדליכא אלא מעוטא מקילי רבנן ואמרי מיעוטא כמאן דליתי דמי מקום דמיקל ר"מ דאיכא רובא וחזקה כי הכא מחמרי רבנן אתמהא. ואי משום דמאי איכפת לי' כמו שאמר הלא אמרו כל העושה דבר ואינו צריך נקרא הדיוט וחס ושלום נעשה דברי רבנן חוכא ודברי הדיוטות עד שהוצרך רבי להורות שלא כמותן רחמנא ליצלן מהאי דעתא.5עוד שם בענין במה מכסין הרבה לכתוב והעיקר כאותו לשון שכתב וכו'. וזה אינו דכל דבר שזורעין בו ומצמיח עליו וכו'. עד עפר הכתוב בתורה. אמר הכותב אינו אלא כמבקש תואנה ומי שיביט במה שכתוב בחבור וראה שלא על הדרך שלקחו הוא נאמרו דברי החבור. ועוד מה שאמר שכל שזורעין בו ומצמיח הוא העפר הכתוב בתורה אינו כלום שהרי חול הדק ושחיקת אבנים וחבריהם שנשנו בברייתא לא באו אלא מרבוי הכתוב דוכסהו ומן הרבוי הוא שאמרו שאנו שזורעין בו ומצמיח אע"פ שלא נקראו עפר מין עפר הן לומר שמגדילין ומצמיחין כעפר ויש לרבות אותם מוכסהו אבל עפר ממש לא איקרי וזהו שאמר בחבור בלשון וא"ת דכל דבר שזורעין בו ומצמיח מכסין בו כעפר אע"פ שלא נקרא עפר וכן כל דבר שנקרא עפר מכסין בו אע"פ שאינו מגדל ומצמיח כשחיקת זהב לפי שנקרא עפר.6עוד שם ובמי שהפסיק ושח בין שחיטה לשחיטה העיקר וכו' עד ולא כמו שנאמר בדבריו בספרו זה המחבר. אמר הכותב מדייני גזירות היא זה גוזר על ימין וחוזר על שמאל ואומר בלא טעם כל מה שלבו חפץ וחלק בין תפילין לשאר מצות מפני שחלוקין בבר.. .. וחלוק ברכות אלו לא ידענו מה הוא שאם רצה לומר שכל שיש לו ברכה בפני עצמו וכשסח מברך על שר ראש שתים זו אינה כדעת הרב אלפאסי ומהו חלוק הברכות שגורס לסח לחזור ולברך כיון שהוא גוזר דאין מעכבות זה את זו לא מעלה ולא מוריד וכן לדבריו ארבע מינים שבלולב שמעכבין זה את זה אם לא אגדן וברך כשנטל את הלולב וסח בין נטילת הלולב לנטילת ההדס אינו מספיק וזה דבר שא"א שכל שסח קודם שגמר מצותו בבירור הוא חוזר ומברך ועוד הוא צריך לתרגם לנו דבריו עד שנשיב עליהן. גם מכאן תראה שלא עמד על דברי הרמב"ן ז"ל אעפ"י שהוא משתבח כל היום ואומר מורי רבנו משה אומר כן שבו בלשון שנאמרו דברים בחבור כתבן הרב רבי משה בר נחמן ז"ל וז"ל ולענין הפסק למדנו ממה שכתב רבנו יצחק ז"ל במסכת ר"ה ואם סח בין שחיטה חיה לעוף או עוף לעוף שצריך לחזור ולברך ברכת שחיטה אחרת וכדאמרינן בתפילין מפני שהן שתי מצות שאינם מעכבות זו את זו ע"כ לשון הרב ז"ל.7עוד שם ולענין כסוי כתב בשם הרב בעל הלכות גדולות ז"ל דמכסה והדר מברך וכו'. עד וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל. ואינו נכון וכו' עד לברך בעל. אמר הכותב הרב בעל הלכות אמרה והרב ר' משה ז"ל פירשה והוא נשאו לבו לומר אינו נכון בגזרה בלא טעם ובלא ראיה אין זה כי אם רמות רוחא דנקיטא ליה. ועוד שאף מכאן נראה שלא עמד על דברי הרב ר' משה ז"ל ואינו אומר מורי אלא לשכך את אזן השומעים אשר לא ראו את דבריו. ועתה ראו אם קבלה הרב ז"ל או אם כתב משום ללמוד ממנה לברך עליה בעל זה הנה לשון הרב ז"ל ובהלכות גדולות ובתר דמכסי מחייב לברוכי אשר קדשנו במצותיו וצונו על כסוי הדם ותמהני מאי שנא מכל שאר מצות שמברך עליהן עובר לעשייתן. ואפשר שזו מפני שהיא מצוה תלויה בשחיטה שאם שוחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות וכבר התחיל בה ואינו עובר לעשייתה לפיכך תקנוה לאחר כסוי שהכשר מצוה היא ומשום הכי תקנוה בעל ולא תקנו לכסות אעפ"י שמששחט לא סגיא דלא מכסי ע"כ לשון הרב ז"ל.
