1ועוד והא דכתב הרי"ף ז"ל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה וכו' עד ופירושה בין בחמין בין בצונן והכי הלכתא: אמר הכותב לפי דעתי דבר נאה ומתקבל הוא ולרבינו הגדול ז"ל נאה לדרשו לפי שמצינו גבי יין נסך שכל כלי חרס שתחלת תשמישו בידי נכרים אינו מותר בהדחה ואע"פ שאין מכניסו לקיום ונפקא לן הא מלתא מכסא דאשתי בהו נכרי פעם ראשון ושני ומדאמרי' גבי מאני דקוניא דכי אית בהי קרטופני דלא מחפי בקוניא אסירי ככלי חרס וכי מיכסו כולהו שרי דלא הוו ככלי חרס ואי מכניסן לקיום אפי' דמתכת אסורין הן ואתמר נמי התם חצבי שחמי ופואתא דבי מכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין והכי איתא בנוסחי עתיקי דגאונים והכי נמי משמע בפ' השוכר דבמסכת ע"ז גבי הגת והמחץ והמשפך וחכמים אוסרין מכולהו הני שמעינן דכל כלי חרס שתחלת תשמישן ביין נסך צריכין הכשר גדול והוא הכשר עירוי שהוא הגדול שנשנה ביין נסך וכן דעת רש"י והגאונים שם ואע"פ שלא מצינו צונן בצונן אלא הדחה בעלמא ואפי' בממשו של איסור כדאמרי' לקמן בפרק כיצד צולין צונן לתוך צונן מדיח שאני יין נסך איידי דחריף ותקיף מיבלע בלע דכל מילתא דאית ליה חורפא דמי קצת לחמין כדמוכח במסכת ע"ז גבי חלתית וכדאמרינן גבי צנון שחתכו בסכין בפרק כל הבשר וחמרא נמי מתקף תקיף וכיון דכלים חדשים ושל חרס נינהו בלעי והדבר ניכר ונראה לעינים וכן מצינו שכל דבר שמכניסו לקיום אפילו בשל עץ ומתכת ונודות דעור צריך עירוי ויש מהם נגוב ואע"פ שהוא בצונן והטעם לכולן משום דאיידי דתקיף חמרא ומישהו בגויה בלעי ומעתה נמצינו למדין לכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן שכיון שתחלת תשמישן בחמץ הוא מיבלע בלעי דחמץ נמי אית ליה חורפא דומיא דיין שהרי מצינו ששוה לו בכלי שמכניסו לקיום כדאמרינן בשמעתין בבית שאור שחימוצו קשה והיינו משום שהאשה שוהה עליהן החמץ כמו שפירש רש"י ז"ל וכדאמרי' בהדיא באגר הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחמוצו קשה דמי שמע מינה כשם שכל דבר שמכניסו לקיום לענין יין נסך אין דנין אותו כדין צונן כך לענין חמץ אינו נדון כדין צונן ולפי מה שמצאתי בירושלמי אף לענין הכשרן שוין דגרסינן התם בשלהי כל שעה הורה רבי אמי באלין גרביא דכותח ממלא אותן מים שלשה ימים מעת לעת פי' להכשירן להשתמש בהן בפסח לפי שלא נשתמש בהן חמין אלא מפני שמכניסן לקיום אין נדונין כדין צונן וצריכין עירוי ונכשרין בכך כמו שאמרו לענין יין נסך הא למדנו שדין חמץ בכלי שמכניסו לקיום שוה ליין נסך בין באיסורו בין בהתירו מעתה נאמר כדרך שהן שוין במכניסן לקיום כך הן שוין נמי כשאין מכניסן לקיום הלכך שמעינן מינה דכל כלי חרס שנשתמש בו בשאר ימות השנה בחמץ אע"פ שתשמישו בצונן כיון שתחלת תשמישו בכך מיבלע בלע וכיון שכן אם משתמש בו עכשיו חמין מפליט ליה ואסור. לפי' פירוש רבינו הגדול ז"ל משתמש בהן מצה בצונן אבל לא בחמין שבמצה בצונן לא מפליט לה דצונן גמור הוא ובהדחה סגי ליה וא"ת אפי' נשתמש בהן בחמין מתחלה למה לא ישתמש בהן מצה בצונן והרי אמרו קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח הא צונן שרי איכא למימר התם בשל ען אבל של חרס בחמין כל הכי בליעא דאפילו בצונן נמי אי אפשר דלא פליט להו משהו ואסור דהא אגני דמחוזא למילש בהו בפסח אסרינן להו ואע"ג דלישת מצה בפסח בצונן היא אלמא כל כלי חרס במכניסו לקיום וכל שכן בחמין אסורין אפי' להשתמש בהן בצונן תדע דאמר רב קדרות בפסח ישברו ולא אמר ישתמש בהן בצונן וכי תימא משום גזירה אי הכי ליקשי הכי בגמרא כדפריך אשלא במינן וכי תימא דעדיפא מינה אקשי והא ההיא פינכא דאמלח בה בישרא בי רבי אמי ותברה כדאיתא בפרק כל הבשר ואמאי ישתמש בה בצונן וא"ת גזירה שמא ישתמש בהן חמין הרי אפילו נשתמש הוא בנותן טעם וכל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא גזרינן כדאקשי' גבי קדרות ולישהינהו לאחר זמן ולעביד בהו שלא במינן ולא חיישינן משום נותן טעם ואפילו לדבריך הרי מצינו בכל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמין באיסור שאין להם תקנה אלא שבירה אף אתה אל תתמה בזו שאמרו כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן שאילו בחמין אסור להשתמש בהן מצה בין בחמין בין בצונן אי משום גזירה אי משום איסורא וטעמא דמילתא דכל בחמין כיון שאינו יוצא מידי דפיו לעולם גזרו ביה רבנן אבל בצונן כיון שיש לו הכשר בעירוי כדאמרינן בירושלמי לא גזרו ביה רבנן ולפי זה הטעם תצטרך אתה לומר דבית שאור שחמוצו קשה הורע כחו בזה מיין נסך ומחביות של כותח מפני שמתייבש ומתקשה שם. דבר אחר יש לנו לומר כלי חרס כרותח או כמכניסו לקיום בחמץ ויין נסך הרבה הוא בלוע וכאיסור בעיניה דמי אסור להשתמש בו צונן ואם נשתמש מדיחין אותו בצונן וזה דומה יפה:2ועוד אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ורמינן מתני' עליה דרבא ואוקימנא בשהרהינו אצלו עד וש"מ דישראל המלוה את ישראל על המשכון בעלמא אע"ג דלא א"ל מעכשיו קני ליה הדר' יצחק ואע"ג דאוקימנא להא דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא קנה שאני הכא כיון שסופו לגבותו קנאו למפרע הואיל ואיכא שום צד בעולם במשכון דקני ליה כדרבי יצחק: אמר הכותב אלו דברי הבאי וכי בשביל שהוא קונה במקום א' יקנה כאן שלא כדין וא"כ אפילו ישראל מנכרי יקנה הואיל וישראל מישראל יקנה אבל הסוגיא שבמסכת שבועות דאוקמה לדרבי יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו דוקא לאו אוקימתא דסמכא היא אלא אימר קאמר והויא דאימר קא הויא. והכא ובשאר דוכתא מתוקמא אפילו במשכנו בשעת הלואתו וכבר כתבתיה שם בשבועות בפרק שבועת הדיינים והנה בעל המאור ז"ל שבש סוגית השמועה והעלה לאביי דבין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואה היא ותריצתא דשמעתא אוקימתא דאביי ואוקימתא דרבא חדא היא וכולה סוגיין בין לאביי בין לרבא היא דאוקימנא לכולהו בשהרהינו אצלו וכך הצעה של שמועה דמעיקרא קס"ד דטעמא דאינו עובר ועובר משום למפרע הוא גובה דלא קיימא לן אוקימתא למתני' אלא בהכי ולפום כן נמי מצריך לן למימר דגבי מטלטלי נמי פליגי אביי ורבא דלאביי למפרע הוא גובה אי נמי בדאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי דגבי למפרע וטורף בשטר קס"ד לאוקי פלוגתא דעובר ואינו עובר לאו משום גובה למפרע דאי נמי גובה למפרע בעלמא הכא בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע"כ לא אמר אביי למפרע הוא גובה אלא במקרקעי ושטר דכיון דאי נמי זבין ואקדיש אתא מלוה וטריף אתא מלוה ופריק כי מטא זימניה ולא פרעיה איגלי מילתא למפרע דברשותיה הוו קיימי לוה לא מצי מזבין מלוה מזבין אבל במטלטלי כיון דאילו זבון ואקדיש או אורית ליה פקע שעבודיה אישתכח דהשתא הוא דקני. לוה מזבין מלוה לא מזבין דליכא מילתא דתרוייהו מזבני אי דמר לאו דמר אלא הכא לכולי עלמא בשהרהינו אצלו ולא משום גוביינא אלא בדרב יצחק קא מיפלגי מר סבר קני ליה ומר סבר לא קני ליה והשתא לא קשיא ליה לאביי הא דתניא נכרי שהרהין פת פורני אצל ישראל דאילו הוה קשיא ליה הוה מותבינן מינה תיובתא בגמרא דמתני' לא מיפרשא ולא דיקא נמי כוותיה כי היכי דלימא אנא דאמרי כתנא דמתניתין. ונלמוד עוד לפי הפי' הזה דהא דא"ר מאיר עובר משום דקני ליה כדרבי יצחק הוא ולאו משום דאמרינן הואיל ואיכא שום צד במשכון דקני מהניא ליה תפיסתיה לגבות למפרע ויש לפרש כדרך הסוגיא דנכרי מישראל לא קני בשעבודא למפרע ק"ו הרהינו לא קניא ליה. שעבודא קניא ליה הלכך ברייתא פלוגתא דרבי מאיר ורבנן לכ"ע כדאוקימנא בגמרא בשהרהינו אצלו לרבא בשהרהינו אצלו דוקא לאביי בין שהרהינו אצלו בין שלא הרהינו אצלו וזה הפירוש נראה לי על נכון הסוגיא וזה שאמרו ותסברא כלומר דישראל ונכרי שוין הן אימא סיפא וכו' אבל המטלטלין והקרקעות אפשר שיהו שוין מפני שדין תורה משניהם בעל חוב גובה ואפילו מלוה על פה מדברי רבינו ז"ל למדנו דהיכא דאמר ליה מעכשיו והרהינו אצלו קני למפרע בין לקולא בין לחומרא ואי לא א"ל הכי לא קני אלא משעת גוביינא ושנה לנו בדרך קצרה כל מאן שהוזכר בשמועה זו. וקצורו של רבינו ז"ל ולא אריכותו של בעל המאור שהוא סבור למעלה שהמשעבד מעכשיו חמץ לנכרי לגבות הימנו מעותיו למפרע הוא גובה ואין הדבר כן שאין כאן קנין אלא שעבוד ועדיין טעמו של רבא בזה במקומו עומד דכיון דאילו הוו ליה זוזי הוי מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקני ליה קנין גמור ועד השתא שעבוד בעלמא רמי עילויה ולא שמענו לשטר שיש בו אחריות נכסים שיהא מלוה יכול למכור ולהקדיש אע"פ שאמר לו מעכשיו וקנו מידו אלא הא דאוקימנא מתני' דא"ל מעכשיו היינו דאמר ליה אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך מעכשיו בסלע שהלויתני עליו ומשעת הרהנה קנה דמשיכה בנכרי קונה והרי זה כמוכר בעל מנת וזה הדין אף בקרקעות ומשנה שלימה היא בפרק איזהו נשך אבל ברייתא דלא א"ל מעכשיו אלא שהרהין חמצו אצלו ואמר אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תהא זה גובה בחובך וכה"ג מכאן ולהבא הוא גובה שהדין נותן שיהא זה מוריד ג' לשום ויגבה אותו בשום הדיינין בשעתן אין כאן קנין. וה"ה נמי אפי' אמר במעכשיו אלא דלא שייך ליה מעכשיו לגבי שעבוד גביה דחוב וה"ק הא דא"ל קני מעכשיו הא דלא א"ל קני מעכשיו זהו פי' השמועה בלא ספק וכבר נתבאר בפירושי רבינו שלמה ז"ל ודברי רבינו ז"ל נוטים כן ודברים החסרים לבעל המאור שלמים הם אתנו ומפורשים לענין איסורא ולענין דינא נמי מכאן נלמוד וכ"ש שאני אומר דכיון דנפסקה לנו הלכה מפורשת שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות ממילא שמעינן וק"ו וכ"ש הוא דאי אקדיש מלוה או זבין לא כלום הוא שאין אדם מוכר ונותן בראוי כבמוחזק. וזה א"צ לפנים ושנוי היא בתוספתא בבכורות הבכורה והיורש את אשתו והמתנה אינן נוטלין בראוי כבמוחזק ודבר פשוט הוא אבל בדבר אחד בלבד דלג רבי' כאן שהוא יוצא מכלל השמועה הזו שנראה לפי פשט הסוגיא דישראל מישראל דקני משכון כדרבי יצחק אי זבין אי אקדיש שפיר עבד ויש כאן מקום להפסיק כדי שלא להאריך שאין זה מצרכי הספר הזה:
