מקור פסחים כ״ד
1 וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַאֲכִילָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאִיסּוּר הֲנָאָה.
2 אִי, מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה — אַף כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה! אָמַר קְרָא ״בַּקֹּדֶשׁ ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, בַּקֹּדֶשׁ — בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה.
3 וְהַאי ״בַּקֹּדֶשׁ ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן! דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״בַּקֹּדֶשׁ ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ — לִימֵּד עַל חַטָּאת שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ. וְאֵין לִי אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, פְּסוּלֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל בַּקֹּדֶשׁ ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״.
4 אֲמַר לֵיהּ, רַבִּי יוֹנָתָן רַבָּךְ מֵהַאי קְרָא קָאָמַר לַהּ: ״וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְגוֹ׳״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״ — אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִשְׁאָר אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַאֲכִילָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאִיסּוּר הֲנָאָה.
5 אִי, מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה, אַף כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה! אָמַר קְרָא ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר״ — נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה.
6 וְהַאי ״לֹא יֵאָכֵל״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״ — כׇּל שֶׁבַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ.
7 אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם מִקְרָא קַמָּא, וְאֵיפוֹךְ: דְּלִיכְתּוֹב ״בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״, וְלָא בָּעֵי ״לֹא תֵאָכֵל״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תֵאָכֵל״ — אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, דְּנָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַאֲכִילָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאִיסּוּר הֲנָאָה.
8 אִי מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה, אַף כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה. אָמַר קְרָא ״הַנּוֹתָר״ — הַנּוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה.
9 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְאֵימָא לְיַחוֹדֵי לֵיהּ לָאו לְגוּפֵיהּ הוּא דַּאֲתָא, דְּאִי מִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר — אֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת.
10 אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא, מֵהָכָא: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״?
11 אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, דְּהָא נָפְקָא לֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר הַקַּל: וּמָה מַעֲשֵׂר הַקַּל, אָמְרָה תּוֹרָה ״לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא״ — בְּשַׂר קֹדֶשׁ חָמוּר לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
12 וְכִי תֵּימָא ״אֵין מַזְהִירִין מִן הַדִּין״. הֶקֵּישָׁא הוּא, דִּכְתִיב: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְגוֹ׳״ —
13 מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל״? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפוֹ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַאֲכִילָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לַהֲנָאָה.
14 אִי, מָה כָּאן בִּשְׂרֵיפָה — אַף כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה! אָמַר קְרָא ״הַנּוֹתָר״ — הַנּוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּשְׂרֵיפָה.
15 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְאֵימָא, לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין. לָאו מִי אָמַר אַבָּיֵי: אָכַל פּוּטִיתָא — לוֹקֶה אַרְבַּע.
16 נְמָלָה — לוֹקֶה חָמֵשׁ.
17 צִירְעָה — לוֹקֶה שֵׁשׁ! אֲמַר לֵיהּ: כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִדְרַשׁ — דָּרְשִׁינַן, וְלָא מוֹקְמִינַן בְּלָאוֵי יַתִּירֵי.
18 ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״ דְּרֵישֵׁיהּ לְמָה לִי? לְרַבּוֹת עֵצִים וּלְבוֹנָה. ״וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר״ דְּסֵיפֵיהּ לְמָה לִי? לְרַבּוֹת אֵימוּרִין.
19 אֵימוּרִין מֵהָתָם נָפְקָא, דְּתַנְיָא: ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה׳״ — לְרַבּוֹת אֶת הָאֵימוּרִין!
20 הָתָם טוּמְאַת הַגּוּף — בְּכָרֵת, הָכָא טוּמְאַת בָּשָׂר — בְּלָאו.
21 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא דֶּרֶךְ אֲכִילָתָן. לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: לְמַעוֹטֵי שֶׁאִם אָכַל חֵלֶב חַי, שֶׁפָּטוּר.
22 אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן. לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: לְמַעוֹטֵי שֶׁאִם הִנִּיחַ חֵלֶב שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, שֶׁהוּא פָּטוּר. וְכׇל שֶׁכֵּן אוֹכֵל חֵלֶב חַי, שֶׁהוּא פָּטוּר.
23 אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב אַחָא בַּר עַוְיָה אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִנִּיחַ חֵלֶב שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ — פָּטוּר, לְפִי שֶׁכׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶם אֶלָּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן.
24 אָמַר רַבִּי זֵירָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: אֵין סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים מִשּׁוּם עׇרְלָה, אֶלָּא עַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים בִּלְבַד. וְאִילּוּ מִתּוּתִים תְּאֵנִים וְרִמּוֹנִים — לָא. מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּלָא קָאָכֵיל לְהוּ דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן?!
25 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא אִי אַשְׁמְעִינַן פְּרִי גּוּפָא דְּלָא קָאָכֵיל לֵיהּ דֶּרֶךְ הֲנָאָתוֹ — שַׁפִּיר, אֶלָּא הָכָא, מִשּׁוּם דְּזֵיעָה בְּעָלְמָא הוּא.
26 אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶן אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הֲנָאָתָן, מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה.
27 מֵיתִיבִי, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לְבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁהוּא אָסוּר? נֶאֱמַר כָּאן ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי״. מָה לְהַלָּן אָסוּר, אַף כָּאן אָסוּר.
28 וְאֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? אָמַרְתָּ, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה עׇרְלָה שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה, אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא אָסוּר בַּהֲנָאָה?
פירוש מלחמת השם על פסחים כ״ד
1 ולענין ברכה אחרונה בין שאין לו לשתות בתוך הסעודה בין שיש לו לשתות דין אחד הוא ואם אמרו הגאונים שברכת שלש פוטרת מעין שלש אין לומר כן אלא ליין שבתוך הסעודה שהוא בא לשרות והוה ליה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שפטורין בין לפניהם בין לאחריהם ולא היה טעון ברכה אפי' לפניו כדאמרי' בהדיא בפ' כיצד מברכין אלא מפני שהוא גורם ברכה לעצמו ולפניו הוא שגורם ברכה לעצמו אבל לאחריו אינו גורם ברכה לעצמו ולפיכך ברה"מ פוטרתו אבל יין שלפני המזון למה הוא פוטר א"ת שיש בכלל שלש מעין שלש והלא הכל מודים בהביאו לפניהם תאנים וענבים שלא מחמת הסעודה ולאחר הסעודה שטעונין ברכה בין לפניהם. בין לאחריהם וכ"ש קודם הסעודה ומחלוקת בתוך הסעודה בזה אין אומרים שיש בכלל שלש מעין שלש ואע"פ שזה לאכול וזה לאכול כ"ש יין שזה לשתות וזה לאכול ואין דינן אלא כפת הבאה בכסנין משום דמזון הוא כדאתמר התם שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד שהוא טעון לפניו כל זמן שאינו בא לפרפרת אבל אינו טעון לאחריו דמזון הוא ויש אומרים אף בתמרים כן כדאמרי' בפ"ק דברכות דהיכא דאכל תמרי וסבר דנהמא אכל ופתח בדתמרי וסיים בדנהמא יצא מאי טעמא דתמרי נמי מיזן זייני והואיל וישנן בכלל מזון ואם בירך עליהם ממש ברכת המזון היא פוטרתן כל שכן אם בירך על הפת שהן בכלל ברכה ופטורין אבל רב שמעון בעל הלכות גדולות אמר דתמרי ורמוני ושאר מגדים דלאו מזון נינהו לא מפטרי בברכת המזון ולפי דבריו כי אמרי' מיזן זייני ה"מ כשהם עיקר סעודתו אבל לאחר סעודתו טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ויש בדברים אלו מחלוקות גדולות בירושלמי בפת הבאה בכסנין ובתמרים לאחר סעודה אבל אנו מ"מ בפי' למדנו בגמרתנו בכל שאינו מין מזון ואינו נאכל בכלל מזון בתוך הסעודה אין ברכת המזון פוטרתו וכך הם דברי בעל המאור עצמו בברכות ומעתה אין מחלוקתו ביין זה כלום וכן מצאתי למקצת הגאונים כאן שצריך לברך על הגפן לכוס של קדוש היום ואע"פ שרב עמרם אמר אם קדם ובירך על מזונו יצא לזה שומעין שאמר כהלכה לפיכך מי שיש לו יין בתוך המזון בלילי הפסח אם כדעת רבינו ז"ל ימתין עד שיגמור מלשתות ויברך על הגפן קודם בהמ"ז וכן בשאר ימות השנה אלא שאין בידי להכריע דלא חזינא שום הפסק אלא להטעינו ברכה לפניו אבל לאחריו לא מצינו אלא בעקירות מקום ובדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן אבל בחד מושב אפי' בנמלך אין לנו לפיכך על הגפן שבסוף פוטרת הכל וכשאנו הולכים אחרי דברי ראשונים אין לנו בזה אלא דברי הגאון אביהם של ישראל שהוא רבינו שרירא אביו ז"ל השיבו בלשון הזה ד' כוסות הללו כל א' וא' טעון ברכה לפניו משום דבתר קדושא איתסר ליה למישתי עד שדורש מארמי אובד אבי וחותם בגאולה ומן כדאמר הבו נבריך ברכת מזון אסור למשתי עד דמברך ומן כדמברך בין שלישי לרביעי לא ישתה ואיתסר ליה עד שאומר הלל הגדול וברכת השיר אלא לאחריו אמאי מחייב על כל חד וחד הא יתיב ודעתיה אשאר כוסות הללו הילכך מברך ברכה אחרונה ודיו אלו דברי הגאונים ז"ל ויש לנו סיוע בהם לכל טענותינו וכך קבע רב יצחק בן גיאת ומה שאמר הגאון כיון דחד מקום הוא וליכא נמלך למיקם בברכה לבסוף סגיא לומר שאם היה נמלך למיקם כשהיה סבור לקום היה מברך בסוף אבל אם לא בירך עד שחזר ונמלך לשתות אינו צריך אלא ברכה אחת לבסוף:
2 ועוד הא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת נקיטינן מינה בגמ' מצות צריכות כוונה ור' יוסי לטעמיה עד והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו למימר דהלכתא היא ואף הוא נמי אזיל לטעמיה לפי מה שכתב במס' ר"ה: אמר הכותב ודאי שכן דעת רבינו ודעת ראשונים ואף לרבינו האי גאון ז"ל מצינו שפסק מצות צריכות כונה ונוסיף לבאר הדבר במס' ר"ה אם גומר השם עלינו אבל בכאן אנו צריכין לפרש כיון דקיי"ל כרב חסדא דמברך ברישא אמרור בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה ודאי מטבול ראשון הוא דנפק ליה ידי חובה שהרי אכלו לשם חובה במתכוין ועליו בירך הילכך הא דתניא אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת בדיעבד הוא והכי קאמר אע"פ שלא טבל טבול ראשון בשאר ירקות אלא טבל בחזרת שלא במתכוין שלא היה דעתו אלא כמטבל בשאר ירקות ולא בירך עליה אלא בפה"א דמצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת אבל כשנהג כדברי רב חסדא אינו מצוה אלא כמו שאמר רבינו ז"ל כדי שיראו תינוקות וישאלו אבל ריש לקיש כרב הונא סבירא ליה והיינו דקאמר זאת אומרת מצות צריכות כונה כלומר שלפיכך הוא יכול לטבל תחלה בחזרת ושלא לברך עליה בפה"א ובטבול שני מברך על אכילת מרור ויוצא בו דלכתחלה מצות ואח"כ מרורים אלא דמיקדמי' לטבול לפני אכילה שלא כדרך שאר לילות משום דאית ביה היכירא לתינוקות דאי ס"ד מצות לא בעי כוונה א"כ על כרחנו משעת טבול ראשון יצא ואינו יכול להמתין מלברך עד טבול שני וכיון שיצא בטבול ראשון ובירך עליו למה הוא חוזר ומטבל פעם אחרת וא"ת משום תינוקות יטבל בשאר ירקות תחלה כדי שיהא יוצא בטבול שני שאחר מצה וכולה סוגיא כדאיתא ריש לקיש כרב הונא גם בזה דברי רבינו ז"ל מסתייען דאף רב הונא סבר מצות צריכות כונה ורב חסדא גופיה לא אתקיף עליה לאחר שיצא י"ח יחזור ויברך עליו אלא לאחר שמלא כריסו ממנו משמע דאיהו נמי מודה לזה דמצות צריכות כונה: