מהר"ם שיף על ביצה ג׳

1 גמרא ופירי אוכלא וכו' עיין ברש"י וכו'. ויש לי לדקדק קצת אמאי לא משני דס"ל לרב יוסף כרבי יהודה דלקמן דאם לאוכלין היוצא מהן מותר וא"כ ודאי דביצה מותרת דאוכלא דאיפרת הוא ובמשקין גופי' כה"ג מותר ולמה יסבור ב"ה לא תאכל וכולי' חדא גזירה לא שייך כלל לפי"ז דהא משקין גופיה שרי אם לאוכלין:

2 גמ' אם לאוכלין וכו'. וקשה היאך תירץ ר"י רבנן דסברי לפי אהפוכי אם לאוכלין מותר והתם ס"ל קדושה אחת ואסור וצ"ל תרי רבנן הוו והוא קושיא ותי' מהרש"א שהביא הוא גופי' לקמן או י"ל לטעמיה קאמרי לי' רבנן קדושה אחת ואסור ולהו לא ס"ל לאפוקי דרבינא דסבר דת"ק אמר לטעמייהו דזה ליכא סברא לר"י רק דתנא בתרא קאי על ת"ק ואמר ולטעמיך וכו' אבל בתוס' מאי קאמרי תוס' לפירש"י לשיטת מאייברא והא לפירש"י נמי צ"ל כן ודו"ק ס: וא"ל מאי מקשה ר' יוחנן דלמא יש חילוק בין שבת ליו"ט דביו"ט מודה ר"י דאף לאוכלין אסור דע"כ יש חילוק דמקשה לעיל כאן סתם רבי כר"ש מחתכין וביו"ט כר"י וצ"ל ע"כ יו"ט דקיל אתי לזלזולי ז"א די"ל ר"י משוה מדותיו ולא מקרי זה דמחתכין סתם כמ"ש התוס' לעיל בד"ה גבי שבת כו'. א"נ דלא אולמא האי סתמא מסתמא דנר ישן כו' ע:

3 בתוס' בד"ה גזירה כו' ועי"ל דלא שייך מוכן לעורבים כו'. כתב בח"ש נ"ב פירוש לא אמרינן האי טעמא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אלא איירי בפירות אילן שרגילין להשיר והוא יושב ומצפה אף שלישנא קצת דחוק מ"מ העיקר כן וכ"ה בסמ"ג ע"כ ועיין פרק בכל מערבין עירובין דף מ' בד"ה הא ודאי מאתמול ובשבת ס"פ כל כתבי בד"ה איני האמר ר"ה וברש"א וכתב כ"ז לפי הבנתו בתוס' דא"נ לאו מיכן לעורבים מותר בפירות הנושרין מטעם דיושב ומצפה אבל בהאי דפרק מקום שנהגו באנשי יריחו דהתירו פירות הנושרין איתא דלא התירו אלא במוכן לעורבים במחובר והשתא דברי התוס' אתיין כפשוטן דלא שייך להתיר משום מוכן וכן לעורבין במחובר אלא דומיא דאנשי יריחו דהתירו בפירות הנושרין דאיכא נמי טעמא דיושב ומצפה אבל האי דלא על המוקצה דאיירי בעשבים אע"ג דהוי מוכן לבהמה במחובר אפ"ה אסור משום דלית ביה יושב ומצפה ודו"ק ע"כ:

4 בא"ד וי"ל דלקמן מיירי בדבר דבעי מרא וחצינא. צ"ל דלא הוי נמי בכלל פירות הנושרין מה"ט לאפוקי ביצה אע"ג דלא שייך בה שמא יתלוש מ"מ הוא דומיא דפירי הנושר והוא בכלל גזירה דפירות הנושרין ובסמוך שכתבו דדוקא בפירות וענבים שאדם מתאוה כו' צ"ל דביצה נמי מתאוה ואי לא גרסינן ועי"ל ניחא דהוי תירוץ א' בתרי טעמי ואין צ"ל דביצה מתאוה וצריך טעמא דמרא וחצינא דאל"כ אע"ג דלא הוי פירי הנושר מ"מ ניחוש שמא יעלה ויתלוש נראה דצ"ל מהופך וכצ"ל אע"ג דלא חיישי' שמא יעלה ויתלוש דאינו מתאוה מ"מ הוי בכלל פירי הנושר ולכך נקיט טעמא דמרא וחצינא דמספיק לתרתי חששי לשמא יעלה ושלא יהיה בכלל פירי הנושר אלא שהוסיפו עוד טעם על הך חששא דשמא יעלה ויתלוש משום דאינו מתאוה עיין בתוס' פ"ק דחולין בד"ה מחתכין וכו' וכתב רש"א ולפי"ז לא צריכי התוס' לפרש לעיל בהך דמחתכין את הדלועין דאיירי בתלושין אלא דמצינו למימר שפיר דאיירי במחוברין בין השמשות ולא שייך בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש כיון דלאו פירות אילן הם מיהו מ"מ לא שייך בי' טעמא דמרא וחצינא וכן הטעם השני אינו מוכרח כן היה בדפוס הקדום במוסגר בין שני חצאי לבנה ובאמת דמבואר בהדיא טעמא דמרא וחצינא גבי דלועין בתוס' פ"ק דחולין בד"ה מחתכין וע"ש:

5 בתוס' בד"ה רי"א מוחלפת השיטה כו' ובשיטה מאייברא כו'. אף לי נראה מוחלפת האי דכלכלה וצריך להיות במשנה ור"י לא הודה להם במקום וחכמים לא הודו לו דס"ל דאסור משום מוקצה ושתיהם קדושה אחת לכן אסור אף בשני אך עתה בלא מוחלפת ור"י קאמר האי דוכן ביצה ע"כ טעמא לאו משום מוקצה דא"כ ליתני תרנגולת פ אלא משום משקין שזבו א"כ קשה דידי' אדידי' אבל אם הוא מוחלפת א"כ הת"ק קאמר האי וכן ביצה ולא נקיט תרנגולת משום דלית ליה מוקצה רק משום משקין שזבו ור"י לא הודה להם ממנ"פ האי דבראשון אסור ובשני מותר דקאמר ת"ק בכל ביצים שבעולם בין עומדת לגדל או לאכילה דאו בשניהם מותר או בשניהם אסור דאי עומדת לאכילה בשניהם מותר דלית לי' משקין שזבו דאוכלא דאיפרת הוא ואי בעומדת לגדל וכו' בשניהם אסור משום מוקצה דקדושה אחת הן אבל אין לי לומר בקצרה דאי מוחלפת י"ל ולא הודה להם דבשניהם מותרת משום דלית ליה משקין שזבו דע"כ משום קדושה אחת טעמא דר"י דומיא דכלכלה ועירוב: וברש"א וא"ל דהשתא נמי דהאי דאין סוחטין מוחלפת כ"ש דקשה דרבנן אדרבנן י"ל כיון דב"ש וב"ה פליגי בהכי במתניתין ה"נ נימא דהני תרי רבנן תרי תנאי נינהו ופליגי נמי בהכי: ומ"ש ולדידכו דאסריתו נולד בהאי דאין סוחטין כו'. לפי"ז חכמים דהכא הן המה חכמים דהתם ומהר"ם ז"ל האריך בביאור התוס' ואין צורך בו והם דברים פשוטים:

6 גמ' מיתיבי א' ביצה כו'. יש לי לדקדק מאי קושיא דלמא אינהו ס"ל נמי דביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור משום מוקצה כר"נ רק מתניתין פלוגתא דבית שמאי ובית הלל לא מיתוקמא בהכי משום קושיא א"כ ליפלגו בתרנגולת מש"ה מוקי פלוגתייהו בתרנגולת העומדת לאכילה אבל בעומדת לגדל ד"ה אסור ובהכי איירי ברייתא דאחד ביצה כו' דבברייתא לא שייך בתרנגולת האי דלסמוך בה כו' וכמ"ש למעלה בגמ' דף ב' ע"ב בד"ה יש לי ע"ש במה שהגהנו וביותר קשה למ"ש רש"א בשם ת"י דלר"נ לא פריך דלדידי' ניחא דמוקצה חמירא וכו':

7 גמרא נתערבה באלף כו'. א"ל הא הוי ס"ס דשרי אפילו באיסור דאורייתא ואין שייך לומר דקאי אנתערבה נתערבה אודאי. דזה לא מיקרי ס"ס רק ביש ס"ס אם יש כאן איסור כלל כמו בנשבר הגף עיין בפוסקים צ:

8 גמרא בשלמא לרבה וכו'. ואוקי ברייתא בשבת אחר יו"ט ויו"ט אחר שבת אע"ג דתני סתמא סיפא דספיקא אסורה קאי דוקא אהא והא דלא הזכירו ר"נ יראה משום דלא נשאר אוקימתא דר"נ מכח קושיא וקאמר אלא אמר רבה אבל רש"א כתב מתוספות ישנים דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן:

9 גמ' אלא למ"ד את שדרכו למנות כו'. הוי כעין גברא אגברא קרמית דדלמא איהו ס"ל כשאר אוקימתות דמתני' משום הכנה או מוקצה ק:

10 גמ' האי תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כו' אפילו בדרבנן לא בטיל. נ"ל הא דקאמר אפילו בדרבנן דלא תקשי דר"מ אדר"מ אליבא דר"ל הכא קאמר כולן ידלקו והתם אמר ר"מ דלר"א ור"י מ"מ במאה פומין יעלו אלא הא דרבנן והא דאורייתא ועיין בסמוך:

11 גמ' ר"מ אומר ר"א אומר כו'. ברש"א והוא מתוספות ישנים השתא משמע דבטל ולעיל גבי תילתן דקאמר ר"מ לר"ל כל שדרכו למנות צ"ל הא דידיה הא דרבי' ע"כ ואין צורך לזה דלעיל קאי אכלאי הכרם וערלה שהוא איסור דאורייתא אבל בתרומות פירות דרבנן בטל. והגמרא מביא ראיה מכח כ"ש דלר"י אליבא דר' יהושע אפילו בתרומות פירות דרבנן ס"ל דלא בטל ר:

12 בתוס' בד"ה אבל כופה עליה כלי כו' בצריך למקומו. וה"נ הי' יכול לתרץ בצריך לגופו כמו שסיימו בדבריהם או לגוף הכלי כו' וא"ש ומכאן פוסקין כו' הא במשניות איתא בהדיא דלצורך גופו מותר נוטל אדם את הקורדם לחתוך בו כו' רק לצורך מקומו שמעינן מהכא. מיהו התוס' לא נחית לזה רק לשמוע המ"מ ר"ל דכוונת התוספות ומכאן פוסקין דהא דקי"ל כו' לצורך גופו או לצורך מקומו שרי מ"מ אם התחילו לטלטלו מותר להוליכו אפילו בחדרו ועיין בר"ן: ובמהר"ם אבל דבר שבמוקצה אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו כדאיתא בא"ח סי' ש"ח וע"כ קתני בביצה אין מטלטלין לא לכסות וכו':

13 בתוס' בד"ה לדידי כו' רש"א. ולעיל לר"נ דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה במוקצה לא תקשי להו הכי וכי עביד ר"ש במוקצה כב"ש בי"ט ושביק ב"ה וכן ר"י עביד בשבת במוקצה כב"ש ושביק ב"ה די"ל דר"ש ור"י משוו מדותיהן בחד דינא שבת ויו"ט ולהכי ר"י אית לי' כיון דביו"ט אית להו לב"ה מוקצה הך מתני' דגבי שבת דשרי מוקצה לב"ה ליתא וכן ר"ש סבר כיון דגבי שבת לית להו מוקצה הך מתני' דגבי יו"ט ליתא ע"כ. ועיין:

14 בתוס' בד"ה ואחרות באחרות כו' נוכל לפרש כפיר"ת כו'. אאיסור עצמה קאי משמע הא ריהטא דשמעתא אנתערבה אספיקא קאי ועכ"ז אמר רב אשי כו' ש"מ בדבר שיש לו מתירין אפילו ס"ס אסור:

15 בא"ד אי נמי כו' ברייתא היא ומאי אולמא כו'. לפי"ז לא ניחא מי איכא למ"ד דאסור אם לא שמברייתא ש"מ דאסור וא"ש הך ברייתא מהך ברייתא ע"ש בגמרא כי יש שם באופן אחר כלל ש:

16 בסה"ד שהתערובות הראשון היה שוה. נראה דה"ה דהתערובות הראשון הי' א' בק' והשני שוה צ"ט בצ"ט דליכא תרי רובא והשתא א"צ לפיר"ת לעיל דנתערבה אגוף האיסור קאי רק משום דלא עדיף מן אלו הי' התערובות הראשון שוה בשוה: בדפוסים ישנים הי' נכתב כל הכתוב למטה במקומות מפוזרין לאחר כמה דפין שלא במקומו וענינו ובערבוביא גדול ואנחנו סדרנוהו והצגנוהו במקומו: