מהר"ם שיף על ביצה ב׳

1 גמרא. מ"ט דב"ש מוקצה הוא ומאי קושיא ודילמא כי'. וקשה דודאי ידע מתניתין דמגביהין דלמטה וא"כ ממנ"פ אי הוה ידע איפוכי דר"נ א"כ אית להו מוקצה ואי לא ידע איפוכי אלא מתניתין כפשוטו א"כ למה נקט דלמא הא ודאי לית להו ועוד דאמר אח"כ קס"ד אפילו מאן דשרי במוקצה כו' וכי סוגיית הש"ס להקשות קושיא עפ"י סברתו דקא סליק אדעתי' אימא דלא הוי כסברתי' ול"ק. ועוד דתירוץ ר"נ מאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד. והא קא מהפך סברת המקשה מאי סוגיא דאינו מחדש בתירוצו כלום רק היפוך סברת המקשה ועוד למה לא מהדר ר"נ כפשוטו דכ"ע שרי במוקצה ובנולד קמיפלגי אי הוה כמוקצה או לא. ואף שקושיא זו י"ל דא"כ מתני' דאין מבקעין גבי י"ט דלא כמאן מ"מ עד השתא הוי יכול לתרץ כן. א וי"ל כי כולם היו יודעים איפוכי דר"נ ואעפ"כ מקשה ודילמא כו' כי בגמרא תי' לר"נ ב"ה אהדדי. יו"ט דקיל וכו' אבל ב"ש אהדדי לא תי'. וצ"ל כי ב"ש דמיקל ביו"ט הוא כפשוטו דשבת חמור מיו"ט אבל להחמיר ביו"ט טפי משבת זה לא עלה על דעתו לכך אמר דלמא ב"ש ל"ל מוקצה גבי יו"ט אף דידע מאיפוכי דר"נ דלמא ביו"ט מיקל ותי' קס"ד מחמת הוכחה אפילו מאן דשרי במוקצה בנולד אסור דהא ב"ה דשרי גבי שבת מוקצה לפי איפוכי דר"נ ומכ"ש ביו"ט מ"מ אסור הכא בנולד. יא"כ אפילו אי ב"ש שרי ביו"ט מוקצה אסור בנולד כב"ה דשרי אפילו בשבת מוקצה ובנולד אסור אפילו ביו"ט דלא ידע השתא המקשה סברא להחמיר ביו"ט טפי משבת ותי' ר"נ אה"נ אי דמצינו מאן דשרי במוקצה אסור בנולד הוי אמרי' גם לב"ש כן אבל ב"ה עצמו נמי ל"ל חילוק בין מוקצה לנולד אלא מאן דשרי זה שרי נמי זה ופריך ומי אמר ר"נ הכי כו' וא"כ צריך לחלק בין מוקצה לנולד לב"ה ותי' יו"ט חמור דיו"ט דקיל אתי לזלזולי וזה לא הוי ידע המקשה ודו"ק כנ"ל:

2 עוד בקושיא זו. ומאי קושיא דלמא ב"ש כו' קס"ד וכו'. אין להקשות דלמא קס"ד מתני' דמגביהין מהופך כר"נ וא"כ ודאי אית להו לב"ש מוקצה ז"א דא"כ הו"ל להקשות ג"כ מ"ט דב"ה דאמר לא תאכל הא ס"ל מגביהין מעל השולחן עצמות וכו' וכ"ת ואם המשנה כסדר לפניו מאי קאמר דלמא ב"ש ל"ל מוקצה ודאי ל"ל מוקצה גם מאי מקשה מ"ט דב"ש הא ל"ל מוקצה אפילו לענין שבת כ"ש לענין יו"ט ב דאפשר שזהו הודילמא מנ"ל שהגירסא מהופך דלמא כמעמדו היא וב"ש ל"ל מוקצה ג:

3 עוד שם. קס"ד אפילו מאן דל"ל מוקצה כו'. וקשה א"כ הוי אוכלא דאיפרת דה"נ אי בעי שחיט התרנגולת ואכיל דמוקצה שרי ועי' בתוס' ד"ה אוכלא דאיפרת וא"כ היאך אוסר אפילו מאן דשרי במוקצה כו' והא זה אוכלא דאיפרת. וצ"ל דמ"מ לאו אוכל הוא דלאו מיוחד לאוכלא אפילו אי שרי מוקצה היינו די"ל דעתי' עלי' אבל אינו מיוחד לכך דנקראהו אוכלא דאיפרת והוא המתקת דברי המהרש"א:

4 גמרא ומי אר"נ הכי. אבל בקצרה מר"נ אמתני' ל"ק למאי דמהפך יהיה סברת ב"ש וב"ה הפוכות ז"א דב"ש מחמיר בשבת ומיקל ביו"ט וב"ה מיקל במוקצה ומחמיר בנולד אבל מכח קס"ד תירוץ כצ"ל מאן דשרי מוקצה שרי נולד מקשה שפיר:

5 ברש"י בד"ה ומי אר"נ הכי דב"ה כר"י. אבל אב"ש ל"ק דשבת חמור מיו"ט. וא"ל לישני בקצרה דב"ש ל"ל מוקצה ול"ל נולד ביו"ט וב"ה ג"כ אף ביו"ט כר"ש ס"ל דשבת ויו"ט שוין ואע"ג דשרי במוקצה בנולד אסור ולא יוקשה ליפלוגי בתרנגולת דכ"ע מוקצה מותר ז"א חדא דזה פלוגתא חדשה שיפלגו בנולד וגם משנה דאין מבקעין דסתים רבי מוקצה אסור ביו"ט דלא כמאן ד:

6 ברש"י בד"ה ואר"נ אנו אין לנו כו' אלא כך שמעתי מרבותינו. מ"ש רש"י ששמע מרבותיו אין ר"ל ששמע בפירוש מרבותיו שב"ש אומרים מסלק את הטבלא ובה"א מגביהין דא"כ למה הוצרך לומר גבי שבת סתים וכו' תיפוק לי' דכך קיבל מרבותיו ולא הו"ל להביא עליו אלא סתמא דיו"ט. אלא ר"ל דשמע מרבותיו סתמא דב"ש ס"ל כר"י וב"ה כר"ש ומסברת עצמו הואיל ואשכח גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש אוקי קבלתו ששמע מרבותיו שב"ה כר"ש גבי שבת אבל גבי יו"ט דסתם לן תנא כר"י אוקי לב"ה כר"י ה:

7 תוס' בד"ה בש"א תאכל כו'. מ"ש וכ"ת אוסרין משמע לעולם הו"מ לאתויי ראיה מכמה מתני' ובסמוך אין סוחטין כו' אם יצאו מעצמן אסורין:

8 קודם דנחית למאי דקי"ל דלטלטל אסור אפי' הומ"ל דה"א אסור אפי' לטלטל: ומ"ש שמה שמתירין הביצה היינו לטלטל עי' משנה ב' פ"ד דעדיות. כוונתו אף דנקיט שם לשון מותרת משום דשם קאי אמשנה הראשונה דאמר בית שמאי תאכל: ומ"ש דה"א מותר לטלטל. והא דמותר שמן שבנר דנקיט ר"ש מתיר כתב מוהר"ם ז"ל משום דגבי עצמו של שמן לא שייך טלטול ולכך לא חייש דנימא דאיירי בטלטול וא"צ לזה דנימא דלמא ה"נ דקאי אטלטול מאי אמרת דנסתייע מכח מתני' אחרינא דלר"ש ל"ל מוקצה אף באכילה א"כ מכ"ש ליכא למיטעי ותנא מותר ולא אתי לאשמועינן רק דזה לא הוי בכלל מוקצה חמור דמודה בה ר"ש דאסור משום דלא דחי' בידים דיושב ומצפה וממילא דדמי לשאר מוקצה דשרי אף באכילה לאפוקי הכא די"ל התנא ס"ל מותר באכילה ואי תנא מותר ה"א דאיירי בטלטול: ומ"ש דנקיט לב"ש תאכל משום כו' עיין ברש"א:

9 בד"ה אוכלא כו'. ברש"א ומיהו למאי דס"ד כו' וכבר נכלל בדברי הגאון המחבר בד"ה עוד שם קס"ד:

10 בד"ה דלמא כו' מוקצה דבע"ח כו'. פירוש בבע"ח היכא דמקצה מדעתי' כיוני שובך דמקצה דעתי' מני' משום חורבן שובך חמור טפי משאר מוקצה ומיהו בתרנגולת הכא וכן בהמה שנתנבלה בסמוך אע"ג דהוי בע"ח אפילו בעומדת לגדל ביצים לא מקצה דעתיה מינייהו לפי שהם גדילים בביתו של אדם כ"מ בהמאור וכ"כ רש"א ולכן פריך וליפלגו בתרנגולת אף דהוי בע"ח וכ"ע מודים דתרנגולת לא הוי מוקצה כ"כ דמיוחד לאכילה יותר משאר בע"ח כיונים:

11 בד"ה קס"ד כו'. אפילו ר"ש מודה כו'. כתב מהרש"ל ומ"מ ר"נ סבר דבהאי נולד נמי פליג ר"ש ודוקא מיא בעיבא שהוא נולד גמור מודה ר"ש וק"ל והוא מתוספות פרק מי שהוציאוהו וא"ת ולימא ר"ש הוא דל"ל מוקצה ול"ל נולד כדאיתא בריש ביצה והיינו הא דר"נ וי"ל בנולד כה"ג שהוא דבר חדש וכו' וכ"ה ברש"א:

12 בד"ה מגביהין כו'. והאי דשער אפונין אמר התם כו' וא"ל לפי"ז ל"ל כו' די"ל כו' אבל האי דדלועין ודאי עדיפא כיון שנשנית לבסוף עכ"ל רש"א:

13 גמ' גבי יו"ט דסתים לן תנא כר"י דתנן וכו'. מה צורך לזה הא קתני במתני' וכן תני בעדיות מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ו:

14 גמרא מכדי מאן סתמה למתני' ר' כו'. א"צ להזכיר רבי והסתמות רק ב"ה אב"ה:

15 גמרא כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרי לה. וצ"ל אבל נולד ביו"ט לא הוי הלידה הכנה כמ"ש תוס' דף ד' בד"ה אלא בהכנה כו' בתירוצא קמא ע"ש דעל עצמו יכול להכין. וקשה א"כ למה אסרו הכנה זו דמאתמול גמרי לה דהוי אוכלא דאיפרת ומוכן אגב אמו ולא הוי אסור ביו"ט משום מוקצה ונולד ואי משום הכנה הא על עצמו יכול להכין וכיון דהיתה הך הכנה דאתמול מותרת ביו"ט עצמו ליכא למיסר משום שבת מכין ליו"ט בשלמא שאר הכנות דהוי באיסור ביו"ט שפיר דאסור וי"ל דלא פלוג אלא והכינו וגו' היינו כל ההכנות:

16 גמרא שבת דעלמא תשתרי כו'. לכאורה מאי קושיא דלמא אסורה משום מוקצה אף דעומדת לאכילה לא הוי אוכלא דאיפרת דאי בעי שחיט לה ואכיל כל מה דבגוי' דהא אסורה לשחוט וא"כ איתקצאי לבין השמשות ואף דבשבת סתים לן תנא כר"ש מ"מ רבה ס"ל מוקצה דאורייתא וצ"ל דוקא מוקצה כעין ביצה שנתחדש בעולם ס"ל דמוקצה דאורייתא לא במחמת איסור ודו"ק:

17 יש לי לדקדק קצת דפריך שבת דעלמא תשתרי מאי קשה הא לר"נ נמי ע"כ צ"ל דשרי דסתים לן תנא כר"ש דשרי מוקצה ז:

18 גמ' ומי גזרינן והתניא השוחט את התרנגולת וכו'. וקשה היאך יפרש ר"נ ברייתא זו דדוקא ביצים גמורות מותרות אבל נולד לא וי"ל דלקמן איכא בהאי תנאי דפליגי בהכנה דרבה והוא סבר כמאן דלא סבר הכנה דרבה ח ועי"ל דר"נ סבר נמי הכנה דרבה אלא דמתני' לא פירש כן ט:

19 בתוס' בד"ה גבי שבת דסתם כו'. ותימה והא הוי סתם ואח"כ מחלוקת דהא ר"י פליג במתני' ואמר אם לא נתנבלה בע"ש כצ"ל:

20 בא"ד וא"ת גבי שבת נמי סתם לן כר"י כו'. ר"ל היאך קאמר גבי שבת סתם לן כר"ש דלמא כר"י סתם כו' ועז"א דהאי סתמא עדיפא הואיל ונשנית לבסוף והשתא ליכא לשנויי משום דבעדיות לא תני וכו' דס"ס מאי חזית למיזל בתר הך סתמא זיל בתר סתמא דנר ישן ויהיה ב"ה כר"י וב"ש כר"ש לכן אמרו הואיל ונשנית לבסוף לכן מוקי ב"ה כר"ש ואח"כ מקשין בד"ה מוקי לב"ה כר"ש למה מהפך בשביל כן ומגיה בהך משנה דמגביהין יגיה בהך סתמא דמחתכין דלענין מגיה לא שייך לבסיף דאינו מועיל מה שלבסוף אלא דנוכיח מזה דעיקר דעת רבי לפסוק כהך סתמא דנשנית לבסוף אבל דלמא לאו סתמא הוא ויגיה בהך משנה דמחתכין דברי ר"ש ר"ל שיגיה מחתכין את הנבילה כו' דברי ר"ש ר"י אומר כו' דרבי שנה שפיר רק הטעות לפנינו במשנה דמחתכין שנשמט ב' תיבות דברי ר"ש לז"א דמגיה יותר האי דמגביהין משום דבעדיות לא תני כו'. ובקצרה מעדיות בלא מתניתין דמחתכין אין ראיה דמהופך דמ"מ הא סתים כר"י בנר ישן ומאי אולמי י לאפוקי השתא אולמי הואיל ונשנית לבסוף נדחית סתמא דנר ישן וע"כ צריך להגיה ומגיה מגביהין ולא מחתכין משום דבעדיות לא תני משמע דמהופך הוא ולכן מגיה האי דמגביהין ולא מגיה נמי האי דנר ישן דנשאר קיים אף לפי המסקנא ואפ"ה שבקינן לאותו סתם וסמכינן אסתם דלבסוף מסכת ועד"ז נוכל להמשיך ג"כ קושית התוספות וא"ת מאי אולמא הך סתמא דמגביהין דמחתכין מסתמא דנר ישן ודו"ק כי הנראה לענ"ד כתבתי: וברש"א וז"ל מאי אולמא האי סתמא הך דמגביהין נמי סתמא איקרי כדאיתא ס"פ מי שהחשיך דקאמר ר"י סתמא אחרינא אשכח ומייתי האי דמגביהין ואמר ר"נ אנו אין לנו כו' אך קשה לדבריהם דבין אם נפרש דבריהם דמאי אולמא ולא היה להחליף האי דמגביהין אלא דכל חד תיקום אדוכתי' ובין אם נפרש דלמא אדרבה הך דמחתכין הו"ל להחליף אמאי לא תקשי להו הכי בכל דוכתא דאמרינן מוחלפת השיטה ולקמן דרמי דר"י אדר"י ומחליף האי דאין סוחטין כו' תקשי להו נמי הכי דמאי אולמי כו' דודאי ר"י דמשוה מדותיו דבין בשבת ובין ביו"ט לית ליה מוקצה כר"ש כדאיתא התם קאמר שפיר אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש ומחליף האי דמגביהין לפי קבלתו דתהוי סתמא כר"ש אבל ר"נ דאית ליה טעמא דמתני' דהכא משום מוקצה וב"ה כר"י ואליבי' פרכינן אמאי קתני בהך דמגביהין דב"ה כר"ש דהו"ל להשוות מדותיו בין בשבת ובין ביו"ט כר"י ומשנינן משום דגבי שבת סתים כו' ואהא מקשו שפיר דהאי שינויא לא יספיק לן דמאי אולמי' האי סתמא דדלועין ממגביהין וטפי מסתבר לאוקמי הך דמגביהין בדוכתיה כמו שהוא שנוי כדי להשוות מדותיהן בשבת ויו"ט כר"י ע"כ ואין אני רואה קושיא לענ"ד כ:

21 בתוס' בד"ה אין מבקעין כו' אלא ביושב ומצפה. עיין ר"פ המביא דף ל' ע"ב תמצאנו:

22 בתוס' בד"ה והי' כו' ואין שבת מכין ליו"ט מכ"ש. אין זה כ"ש דשבת חשיבא ובעיא הכנה טפי ועוד אם הוא כ"ש למה תני ביצה שנולדה ביו"ט ולא תני בשבת ואפ"ה לא תאכל ל מיהו זה נשמע ממילא כיון דביו"ט לא תאכל משום הכנה וע"כ בקרא משבת ליו"ט מיו"ט לשבת כתיב וק"ל:

23 בא"ד ואפילו לדידן ניחא. לכאורה פירושו כמשמעו דרבה גופי' דס"ל כאן הכנה וס"ל לקמן הואיל ניחא ואפילו לדידן דלא ס"ל הואיל וס"ל כר"ח דפליג עמו לקמן ביצה דף כ"א וס"ל הכנה דרבה מ"מ ניחא וכו' ולר"ח לא קשה דדלמא לית לי' הכנה דרבה ובח"ש פירש לדידן דלית לן אורחים כו' אח"כ אינה לידי ספר מהר"ם והתמיה ג"כ על רש"ל ועי' בפרק אלו עוברין שם תמצא בגמ' קושיא ופירוקי התוס' גבי הואיל ע"ש ותבין כוונת התוס' מ:

24 בא"ד שבת לא יהיה לרבות יום הכפורים בו לרבות שאר רגלים כצ"ל וכן נמצא במדרשות: וא"ל דלמא הכנה דרבנן וקרא אסמכתא נ: