פירוש הרא"ש על נדרים ע״ז

1 תנן התם מפירין נדרים בשבת כו'. משנה היא בשילהי שבת:

2 ונשאלין לחכם נדרים שהם לצורך השבת. כגון נדרי אכילה ושתיה:

3 איבעיא להו מפירין נדרים בשבת לצורך השבת דוקא. ולצורך השבת דקתני בסיפא אתרוייהו קאי והאי דקתני בשבת בשבת תרי זימני מפרש טעמא בשילהי שבת משום דשאלה צריכה ב"ד והפרה אינה צריכה ב"ד:

4 או דלמא אפי' שלא לצורך השבת. ומשום שזמנה עובר לכשתחשך א"נ משום דבעל מפר בלא פתח ובלא חרטה בדבור בעלמא מפר אפי' שלא לצורך השבת:

5 מאי איריא חשכה אפי' בתוך היום אינו יכול להפר. כגון סמוך לחשכה שאין לה שהות ביום עוד לאכול ולשתות אבל מרישא דקתני מפר לה עד שלא תחשך דמשמע סמוך לחשכה לא בעי למידק דאיכא לדחויי מפר מבעוד יום קאמר דאיכא שהות ביום לאכול אבל מסיפא מדקדק שפיר דמשמע דוקא חשכה הא ביום אפי' סמוך לחשכה מצי מפר:

6 מ"ד כל היום אין טפי לא. שלא לצורך השבת כיון דאי אפשר להפר משתחשך הקילו חכמים להפר בשבת אף שלא לצורך:

7 ולמ"ד מעת לעת לצורך השבת אין שלא לצורך לא. אם נדרה בשבת אינו מפר אלא לצורך השבת אבל אם נדרה בע"ש ושמע בעלה ולא הפר לה מפר בשבת אפילו שלא לצורך השבת ואע"פ שהיה יכול להפר מאתמול הא אמרינן לקמן דנשאלין על נדרים בשבת לצורך השבת אפי' בנדרים שהיה להם לישאל מבעוד יום הלכך ה"נ כיון דזמנו עובר אפי' שלא לצורך מפירין והך ברייתא דקתני אין מפירין אלא לצורך השבת אתיא כר' יוסי בר' יהודה ובנדרה בשבת:

8 בשלא היה להם פנאי מבעוד יום. כגון שנדר בשבת או לא נזדמן לו חכם מע"ש:

9 משום דמחזי כדינא. כיון שצריך שלשה ואין דנין בשבת:

10 כיון דס"ל אפי' מעומד כו'. ודין דוקא מיושב וביום דכתיב ביום הנחילו את בניו וקרובים פסולים דכתיב לא יומתו אבות על בנים וכל הכשר לדון כשר להעיד:

11 כאן ראוי לגרוס הא דכתוב לעיל חייא בר רב שדי גירא ובדיק היה מורה חצים ובודק את הנודר אם נתחרט על נדרו. דס"ל אפי' מעומד דפותחין בחרטה כל דהו ואין צריך למצוא פתח לנדרו הלכך היה מתעסק בדברים אחרים בשעה שהיה מתיר נדר כי אין צריך ישוב הדעת אלא דרך עראי היה מתיר ואית דגרס שרי נדרא ובודק פירוש היה מתיר נדר ובודק סכין:

12 רבה ורב הוא הוה יתיב וקאים. פירוש היה יושב ועומד שלא היה חושש לישב בישוב הדעת אלא דרך עראי היה מתיר נדרים:

13 אלא אימא הלכה נשאלין נדרים בלילה. וקמ"ל דלא חשיב כמו דין:

14 אמר ר' אבא אמר רב הונא גרס ול"ג אמר רב:

15 א"ל ר' אבא לרב הונא אמר רב הכי א"ל אשקיין קאמרת או אשתקין. א"ל רב הונא מקובל לך מה שאמרתי ואתה אומר להשקותי אם רב אמרה או אינו מקובל לך ואתה תמה אם רב אמרה ולהשתיקני אתה אומר:

16 בקיטונא דבי רב. חדר ויבא החדרה מתרגמין ועאל לקיטונא בראשית מג:

17 ר"ג סבר אין פותחין בחרטה. אלא צריך למצוא פתח לעקור הנדר מעיקרו הלכך ירד ונתעטף לישב באימה כמו דיין:

18 חזי מר האי מרבנן כו'. כמה הם מקפידין על נודרי נדרים:

19 וא"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כו'. ומתניתא דקתני כדרך שאומר לה בחול דמשמע דבחול בעי אמירה ה"ק אם בא לומר בשבת לא יאמר כדרך שהוא רגיל לומר בחול והוא הדין דבחול נמי אין צריך אמירה אלא אורחא דמילתא נקט לפי שדרך אדם להפר באמירה דאם לא כן לא תדע האשה דהפר לה וא"ת ולר' יוחנן דאמר וצריך שיבטל בלבו א"כ למה ליה למימר טלי ואכלי וי"ל כדי להודיע לה שהפר בלבו אי נמי פלוגתא דב"ש וב"ה קאי אהיכא דא"ל טלי ואכלי ומילתא דר' יוחנן אתיא ככ"ע אבל היכא דלא אמר טלי ואכלי לא מהניא הפרה בלב אלא עם טלי ואכלי מהניא הפרה בלב לב"ש בשבת ולב"ה אפי' בחול והר"א ממי"ץ פי' דטלי ואכלי לאו הפרה היא אלא להודיע שהפר בלבו דאי הויא הפרה אמאי קא"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו דכיון דאמר לה טלי ואכלי בודאי חשב בלבו שיהא מופר שאינו רוצה להאכילה דבר האסור לה אלא ודאי כי ה"ג לא הויא הפרה ולכך א"ר יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההיא דפרק היה קורא ברכות טו: לא יברך ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו:

20 חכם שאמר בלשון בעל. בלשון הפרה לא אמר כלום דהפרה משמע מכאן ולהבא ובא טעם כמו ואת בריתי הפר וכן בעל שאמר בלשון התרה לא אמר כלום כדי ליתן חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם:

21 שיכול ומה חכם שאין מפיר מתיר. ק"ו לרווחא דמילתא בעלמא הוא דאי לא כתיב מיעוטא ממילא היו למדין זה מזה ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ועוד אי לאו מיעוטא דזה הדבר מנא לן דחכם אינו מפר: