חידושי אגדות על בבא בתרא קי״ח

מהדורה: מהדורת וילנא

« חידושי אגדות על בבא בתרא קט״ז ×¢×´× חידושי אגדות על בבא בתרא קי״ט ×¢×´× »

1 רש"י על ברכות פתח ↗

מי שמתו כו' פטור מלקרות ק"ש – לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה: וחלופיהן – שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצין לזכות בו: את שלפני המטה – שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם: ושלאחר המטה – שנשאוהו כבר: שלפני המטה צורך בהם פטורים – אם צריכים לשאתו פטורים: ושלאחר המטה – אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת: ואלו ואלו פטורין מן התפלה – דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להם עוד שהות ולי נראה שאין זה לשון פטור: לשורה – שהיו מנחמין את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר: גמ' שאינו מוטל לפניו – כגון הוא בבית אחד והמת בבית אחר: אוכל בבית אחר – דנראה כלועג לרש וכו': ואינו מיסב – כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה: ואינו מברך – ואינו צריך לברך ברכת המוציא: ואינו מזמן – אינו צריך לברך ברכת המזון: ואין מברכין עליו – אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם: ואין מזמנין עליו – אין מצטרף עם שלשה לזימון: תשמיש המטה איכא בינייהו – לר"ש חייב אבל בעונה בשבת: קתני מיהת פטור מק"ש ומכל ברכות – ואפילו כשהוא אוכל בבית חבירו: תרגמא – להא דתני פטור אמי שאין לו בית אחר דקאמר מחזיר פניו ואוכל: רב אשי אמר – לעולם אכולא ומתניתין נמי אפילו בבית אחר נמי פטר ליה דכל שמוטל עליו לקוברו קרי מוטל לפניו: ויקם אברהם וגו' וכתיב ואקברה מתי מלפני – וההיא שעתא לאו לפניו הוה: משמרו – אדם אחר שאינו קרובו אלא משמרו: תופס ד' אמות לק"ש – שאסור לקרות בתוך ארבע אמות שלו משום לועג לרש: פטור מק"ש – משום דעוסק במצוה: חוששין לעכברים – תנא קמא חייש לעכברים אפילו בספינה: דסקיא – מרצוף גדול של עור: ואם היה מתירא – וצריך לרכוב על הסוס ולרוץ: אלא אסיפא – אם היה מתירא רוכב: מלוה ה' חונן דל – קרי ביה מלוה את המקום מי שחונן את הדל ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום: דלייה – הגביהנו: לא שנית – לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו: אלו צדיקים – ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה ורשעים אינם יודעים מאומה שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים: הוא הכה – השפיל את השנים של דורות משני מקדשים שלא היה בהם כמותו: אריאל – זה בית המקדש שנא' הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ישעיהו כ״ט:א׳: מואב – על שם שבנאו דוד דאתי מרות המואביה: גזיזי דברדא – חתיכות של ברד והקרח שקורין גלאנצ"א בלע"ז והיינו ביום השלג: ונחת וטבל לקריו – כדי לעסוק בתורה: דתנא סיפרא דבי רב – תורת כהנים: חלל רשע – על צדקיהו הוא אומר ועדיין בימי יחזקאל חי היה וקורהו חלל: לקריתא – להתעסק בעבודת אחוזתם: אייקר תלמודייהו – אשתכח תלמודם מגרסתם. אייקר הוכבד עליהם מחמת שכחה: צערא דידהו – צער גופם ממש כגון עקיצת הרימה: שתי רוחות – של שתי ילדות מתות: ונשמע – ונדע מה גזרו היום פורענות בעולם. שהעולם נדון בר"ה: הפרגוד – מחיצה המבדלת בין מקום השכינה: ברביעה ראשונה – יורה. שלש רביעיות הן בכירה שניה ושלישית ראשונה בי"ז במרחשון שניה בכ"ג שלישית בר"ח כסליו: ברד מלקה אותו – שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה ראשונה ומה שנזרע כבר הוקשה והברד שוברו והנזרע בשניה עדיין רך הוא ואינו נשבר בשביל הברד כענין שנאמר והפשתה והשעורה נכתה והחטה והכוסמת לא נכו שמות ט׳:ל״ב: שדפון – מלקה הרך ואינו משדף הקשה: אלמא ידעי – דברים האמורים בין החיים: לחצר מות – לבית הקברות: בצנורא דדשא – בחור מפתן הבית שהדלת סובב אותו: מסרקאי – מסרק שלי: גובתא – קנה ובשביל שמתה ילדה אמרה כן לעגמת נפש: בהדי פלניתא דאתיא למחר – לקבורה: אלמא ידעי – מה שעושין שידעה זו שזו גוססת ונטויה למות: דלמא דומה – מלאך שהוא ממונה על המתים קדים ומכריז להו עכשיו יבא פלוני אבל שאר דברי החיים אינם יודעים: בעינא אבא – מבקש אני את אבא כך היה שמו: א"ל – המתים נגלו לו כאילו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה: חזייה – שמואל ללוי חברו שהיה יושב חוץ לישיבה של שאר מתים: כל כי הנך שני – מספר השנים שלא נכנסת בישיבתו של רבי אפס במס' כתובות בפרק הנושא את האשה כתובות דף קג:: חזייה – שמואל לאבוה דקא בכי וחייך: דלעגל אתית – במהרה תקבר: באמתא דרחיא – כל בנין מושב הרחים קרוי אמת הרחיים: אלמא ידעי – מי חשוב בין החיים: זאת הארץ – במיתת משה כתיב: ואי ס"ד דלא ידעי – אין מבינין כלום אלא צערא דגופא: המספר אחר המת – בגנותו של מת אחר מיתתו: קניא מטללא – קנה גדול וכבד נפל מן הגג: טללא – גג: ארנקא דמוחיה – כיס שהמוח מונח בו: והמטים עקלקלותם – לעיל מיניה כתיב הטיבה ה' לטובים וסמיך ליה והמטים עקלקלותם והמכריעים את חובותם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה: יוליכם ה' את פועלי האון – לגיהנם: בכ"ד מקומות – השתא משמע מצינו שנדו חכמים בני אדם בכ"ד מקומות לכבוד הרב לפי שלא נשאו כבוד לרבם: הוא היה אומר – עקביא בן מהללאל במסכת עדיות: אין משקין – אם קינא לה בעלה ונסתרה: לא את הגיורת – דבני ישראל אמור בפרשה במדבר ה פרט לאשת גר ועבד משוחרר: בכרכמית – כך שמה או על שם מקומה: דוגמא השקוה – על שהיו דומים להם הם השקוה שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב כדאמרינן בגיטין בפרק הנזקין גיטין דף נז:: ר' יהודה – פליג אדלעיל דקתני שנדו את עקביא: שאין עזרה ננעלת – בפרק ה' דפסחים דף סד: שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת שהפסח נשחט בג' כתות: על כל אדם בישראל – כלומר כשהיתה ננעלת עליהם והיינו כשנתמלאה פה לפה לא היה בכולם אדם חשוב בחכמה ויראת חטא כעקביא: אלעזר בן חנוך שפקפק – זילזל והיינו נמי לכבוד הרב שעבר ע"פ הגוזרים על הידים: אלמלא חוני אתה – שיצא שמך בגדולה ובחשיבות: צריך אתה להתנדות – לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים לא כך שאלתי כמה פעמים וכבוד המקום כבוד הרב הוא: מתחטא – לשון חוטא נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאותו: מקולסים – צלויים כשהן שלמין ותולין כרעיהן וקרסוליהן וקרביהם סביבותן בשפוד ועל שם כך קורהו מקולס שהוא לשון מזויין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו שמואל א י״ז:ה׳ וקולסא דנחשא: בלילי פסחים – זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר בו על כרעיו ועל קרבו שמות י״ב:ט׳ כלומר עם כרעיו ועם קרבו: גוזרני עליך נדוי – והיינו נמי לכבוד הרב שאסרו חכמים את הדבר לפי שהוא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: חתכו חוליות – תנור של חרס שהוא עשוי ככלי ומטלטל ותחלת ברייתו מן הטיט ומצרפו בכבשן כשאר קדרות ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה ואם נתצו בענין זה שחתכו סביב סביב כחוליות עגולות וחזר וחיברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר עולמית שאינו עוד ככלי חרס שלא נשרף בכבשן וחכמים מטמאין: כעכנאי – כנחש זה שכורך עצמו בעגולה: כל טהרות – שנעשו בתנור זה או שנגעו באוירו והיה רבי אליעזר מטהרן והם שרפום: וברכוהו – לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה כדאמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב בבא מציעא דף נט:: נדוי במתני' לא תנן – הא דברכוהו בברייתא הוא דתני לה: מדמה מילתא למילתא – כל מקום שראה במתניתין שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו אומר ראוי היה כאן נדוי: אין מוציאין את המת – לקברו: סמוך לקריאת שמע – לפי שמתבטלין מן הקריאה: אין המת מוטל לפניהם – שהמת בבית אחר והם מספידין אותו כאן ויש מפרשין שנתון לצד אחר: והוא יושב ודומם – האבל: למימר הכי – לא נפרעת ממני דמשמע הפרע: הרואה פנימה – את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם: מחמת עצמן – ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע: אין חכמה – חשובה נגד ה': אחת טמאה – שיש בה קבר: בא בטהורה – האבל: בבית הפרס – דלא מטמא אלא מדרבנן והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל: מנפח אדם – לפניו שאם הי' שם עצם יראנו דאי דאורייתא הוא לא הוינן מזלזלינן ביה כולי האי למיסמך אנפיחה והך בדיקה לעושה פסח אישתרי ולא לאוכלי תרומה כדאמרינן בחומר בקדש חגיגה דף כה:: שנדש – ברגלים: מדלגין – מארון לארון: לקראת מלכי ישראל – הרי לכבוד הבריות עוברים על נפש לא יטמא ויקרא כ״א:א׳ דהא ר' אלעזר בר צדוק כהן הוה כדאמרינן בבכורות דף לו.: דבר תורה – הלכה למשה מסיני: אינו חוצץ בפני הטומאה – דנקראת טומא' רצוצה ובוקעת ועולה: את לא תעשה – קס"ד כל ל"ת קאמר: בלאו דלא תסור וגו'. אחיכו עליה – אינהו סבור דאפי' אמרו לו דבר תורה והוא עומד בפני הכבוד יעבור עליו והא האי נמי דאורייתא הוא: כל מילי דרבנן וכו' – והכי קאמר להו דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה ל"ת משום דכתיב לא תסור. ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא. רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח שבת דף פא: או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית לא הצריכו להניח טליתו שם וליכנס לביתו ערום מנחות דף לח.: והיא בבית הקברות – האבדה: ואינה לפי כבודו – אין האבדה חשובה לפי כבודו להשיבה: או שהיתה מלאכתו מרובה – שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה יתרים על דמי האבדה ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם ונמצא הוא מפסיד: ונגמר מינה – לגבי כלאים דאמרן פושטן אפילו בשוק: ממונא – קל מאיסורא: ולאחותו מה תלמוד לומר – בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו ולמה יצאו לאביו פרט למת מצוה לאמו מה תלמוד לומר משום מת מצוה לא איצטריך דמלאביו נפקא ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי קדושות אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ"ג והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה: ושמע שמת לו מת – מקרוביו יכול יטמא להם: אמרת לא יטמא – הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא בטל מלעשות פסח ולמול את בנו נמי מצות כרת היא. ואית דאמרי בערבי פסחים נמי קאמר דמילת זכריו מעכב הפסח: אבל מטמא הוא למת מצוה – והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה: שב ואל תעשה שאני – דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו כגון תקיעת שופר ולולב בשבת וסדין בציצית ודכוותייהו טובא ביבמות דף צ: אבל מעקר בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו וטומאת גופי' שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מיניה דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות ע"כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו: בנזיקין הוה – לא היו גדולים בכל גמרא של ד' סדרים אלא בתלתא בבי שלנו והאי מילתא נקט הכא משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם ועד השתא איירי נמי במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק: האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן – משנה היא במס' עוקצין: טהורים – שמוסקין זיתים עם העלין כדי לאחזן בהן דהוו להו עלין יד לזיתים להביא להם טומאה כדאמרינן בהעור והרוטב דף קיח. שהיד מביא טומאה על האוכל ואם כבשן בטרפיהן בחומץ בטלה תורת יד מן העלין לפי שהכבישה מרקבתן ומרככתן ואינן ראוין שוב לאחוז בהן: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא – כלומר טעם המשניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמ': בתליסר מתיבתא – בי"ג פנים יש בינינו משנה וברייתא של ששה סדרים ומסכת עוקצין גם היא בי"ג פנים כגון משנת רבי ור' חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי שמואל והכי אמרינן במסכת נדרים דף מא. רבי מתני הלכתא בי"ג פנים: כרבלתא – שם לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון דניאל ג: מתון מתון – לשון מאתן: ד' מאות – ב' פעמים ב' מאות כלומר השם גרם לי. לשון אחר מתון מתון לשון המתנה אם המתנתי הייתי משתכר ד' מאות זוז: כי קאקי חיורי – אווזים לבנים: ר' יוחנן – אדם יפה תואר היה דאמרי' בהשוכר את הפועלים דף פד. שופריה דר' אבהו מעין שופריה וכו': עולי עין – מסולקין מן העין שאינה שולטת בהן: שלא רצתה לזון – ליהנות מאשת אדוניו: מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש – שהיא מצות עשה שהזמן גרמא וקי"ל בקדושין דף כט. דנשים פטורות מדאורייתא ותפילין נמי מ"ע שהזמן גרמא דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין נינהו: קטנים – אפי' קטן שהגיע לחנוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש: ומן התפלין – משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן: וחייבין בתפלה – דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ולחנוך קטנים: ובמזוזה ובברכת המזון – מזוזה מצות עשה שלא הזמן גרמא ובגמרא פריך פשיטא: ברכת המזון – בגמרא בעי לה דאורייתא או דרבנן: גמ' מהו דתימא נקיש תפלין למזוזה – דכתיב וקשרתם וכתבתם מה מזוזה נשים חייבות אף תפילין נשים חייבות קמשמע לן: הכי גרסינן תפלה דרחמי נינהו – ולא גרס פשיטא דהא לאו דאורייתא היא: נקיש מזוזה לתלמוד תורה – דכתיב דברים יא ולמדתם אותם את בניכם וסמיך ליה וכתבתם מה תלמוד תורה נשים פטורות ואע"ג דאין הזמן גרמא רחמנא פטרינהו דכתיב את בניכם ולא בנותיכם אף מזוזה נשים פטורות קמ"ל דנשים חייבות דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעו חיי נשי לא בעי חיי בתמיה: קדוש היום מ"ע שהזמן גרמא הוא – זכור את יום השבת לקדשו שמות כ זכרהו על היין: בשמירה – דלא תעשה מלאכה שם: והני נשי איתנהו בשמירה – דתנן קדושין דף כט. כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא נשים חייבות דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה: נשים בברכת המזון דאורייתא – דכתיב ואכלת ושבעת דברים ח׳:י׳ והוה ליה מצות עשה שאין הזמן גרמא: או דרבנן – דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך שם והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הם דנטלו שהיה מיוצאי מצרים: בן – קטן: מברך – ברכת המזון לאביו אם אין אביו יודע לברך: שיעורא דרבנן – כגון כזית לר"מ וכביצה לרבי יהודה דמדאורייתא ואכלת ושבעת וברכת כתיב אבל בשיעור כי האי לא מחייב אלא מדרבנן והלכך אתי קטן דרבנן ומפיק גדול: עד כזית עד כביצה – עד כזית לר"מ עד כביצה לר' יהודה דתנן לקמן ברכות דף מה. עד כמה מזמנין ר"מ אומר עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה: מתני' בעל קרי – מתקנת עזרא ואילך שתקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה כדאמרינן בב"ק בפרק מרובה בבא קמא דף פב:: מהרהר – ק"ש בלבו כשמגיע זמן המקרא: ואינו מברך – אפילו בהרהור: לא לפניה ולא לאחריה – כיון דברכות לאו מדאורייתא מחייב לא אצרכוהו רבנן: ועל המזון מברך לאחריו – דחיובא דאורייתא הוא: ואינו מברך לפניו – דלאו דאורייתא הוא: רבי יהודה אומר וכו' – בגמרא מפרש לה: גמ' כדבור דמי – וכל אדם נמי יוצא ידי חובתו בהרהור: למה מהרהר – מה מועיל: כדאשכחן בסיני – שהפרישן מאשה דכתיב אל תגשו אל אשה שמות י״ט:ט״ו ועל פרישה זו סמך עזרא לתקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה דכתיב דברים ד׳:י׳ והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב כדאמרינן לקמן בפרקין ברכות דף כא:: אלא יקצר – כל ברכה וברכה: דלית בה מלכות שמים – אין מלך העולם בברכות של י"ח: ה"ג והרי ברכת המזון לפניה דאית בה מלכות שמים כו' – לישנא אחרינא שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. קבלת מלכות שמים כדאיתא בק"ש שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד ולהאי לישנא גרסינן והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ולשון זה נראה שהוא עיקר מדמשני ליה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא והאי בלאחריו עסקינן ואי ללישנא קמא הא לא איירי בברכת המזון לאחריו בדאתקפתיה דלהדרי תלמודא עילויה אלא ק"ש וברכת המזון דאורייתא כו'. ואית דגרסי הכא בלשון קושיא ק"ש דרבנן היא אלא ק"ש דאית בה מלכות שמים וברכת המזון דאורייתא לאפוקי תפלה דרבנן ואין בה מלכות שמים למאן דגרס הכי מפרשינן לקמן בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב: כי שם ה' אקרא – כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהינו באמן הכי מפרשי לה במסכת יומא דף לז.: שאינו טעון לפניו – כלומר שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו: טעון לאחריו – כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת: תורה שטעונה לפניה – כדאמרן: איכא למפרך – בתרוייהו כשאתה בא ללמוד תורה מן המזון איכא למפרך מה למזון שכן נהנה וכשאתה בא ללמוד מזון מן התורה איכא למפרך מה לתורה שכן חיי העולם הבא: ק"ש דרבנן – לקמן פריך לה: אמת ויציב דאורייתא היא – שמזכיר בה יציאת מצרים דחיובא דאורייתא היא דכתיב למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים דברים טז: דאית בה תרתי – יציאת מצרים ומלכות שמים: חוזר וקורא ק"ש – קסבר ק"ש דאורייתא היא: ולואי שיתפלל אדם כל היום – בהלכות גדולות פסק הלכה כרבי יוחנן בספק והלכה כשמואל בודאי התפלל: מהו שיגמרו – את הברכה אם נזכר באמצע הברכה באחת מן הברכות שטעה: יחיד ויחיד – כשהתפלל תחלה היה יחיד וכששכח שהתפלל והתחיל להתפלל היה ביחיד: או צבור וצבור – בין בראשונה בין בשניה היה עם הצבור כגון עשרה אחר עשרה וזה עמהם בשתיהן ששכח שהתפלל עם הראשונים: רב הונא סבר – יחיד המתפלל עם הצבור אומר קדוש הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע ש"ץ לקדוש לית לן בה אבל מודים אף על פי שיחיד אומר מודים אם אינו אומרו עם הצבור הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו: מפסק לא פסיק – תפלתו לקדושה לענות עם הצבור וכן למודים: במשנה תורה דריש – והאי קרא במשנה תורה הוא נאמר: מכשפה לא תחיה – ולא פירש באיזו מיתה תמות ונאמר אצלו כל שוכב עם בהמה מות יומת: סמכו ענין לו – סמכתו פרשת מכשפה לא תחיה לשוכב עם בהמה: מה שוכב עם בהמה בסקילה – כדאמרינן לה בסנהדרין פרק ד' מיתות סנהדרין דף נד: בגזרה שוה דתהרוגו דהכא מכי הרוג תהרגנו דמסית אף מכשף בסקילה: אמר ליה רבי יהודה וכי מפני שסמכו הענין – לשוכב עם בהמה נוציא זה המכשף לסקילה שהיא חמורה מכל מיתות שבתורה אלא מקרא מפורש יש לו במקום אחר שהוא בסקילה: אוב וידעוני בכלל – לא תחיה דכל המכשפים היו ולמה יצאו בפני עצמן כשהפרישן לסקילה כדכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם להקיש אליהם את כל הכלל שזו מדה בתורה שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא: זב שראה קרי וכו' – לענין טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין לעסוק בתורה קאי ולשאר טמאים לא הצריך וקאמר הכא דאם יש לו טומאה אחרת עם הקרי שאינו יכול לצאת ממנה בטבילה זו כגון זב ונדה שהם טמאים טומאת שבעה אפילו הכי צריך לטבול לקריו קודם שיעסוק בתורה: פולטת שכבת זרע – הרי היא כבעל קרי: ורבי יהודה פוטר – קס"ד דאין טבילה זו מטהרתו מכל וכל: המשמשת למאן קתני לה – להשמיענו כח מי הוצרכו לחלוק בה: אילימא לרבנן – להודיעך כחן דמחייבי בה: השתא זב שראה קרי – שקדמתו טומאת הזיבה מעיקרא: דמעיקרא – בשעה שראה קרי לאו בר טבילה הוא ומחייבי ליה רבנן טבילה לקרי לדברי תורה: משמשת וראתה נדה – דטומאת קרי קדמה וכשראתה הקרי ראויה היתה לטבול מיד: לא כ"ש – דלא אתיא טומאת נדה שהיא אחרונה ומפקעה לטבילה שנתחייבה בה כבר: אלא לאו רבי יהודה – קתני להודיעך דאפי' היכא דקדם הקרי אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה דאין טבילה אלא המטהרת ואי לרבי יהודה לית ליה תקנת עזרא למה ליה לאשמעינן בהא כל בעלי קריין נמי לא בעו טבילה לדברי תורה הלכך על כרחך דוקא קתני לה: לא תימא – במתני' מברך אלא מהרהר: עשאן ר' יהודה – לברכת המזון: כהלכות ד"א – שמותר לשנותה בעל קרי כדבריו: מה להלן באימה – דכתיב וירא העם וינועו וגו' שמות כ: מכאן אמרו – כל הטמאים מותרים בתורה שאף הם יכולים להיות באימה וברתת אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת: ובועלי נדות – אם טבלו לקריין לדברי תורה הטבילה אינה עולה להם לטהרם מטומאת בועל נדה שהיא שבעת ימים אבל לתקנת עזרא עולה להם כדתנן במתניתין זב שראה קרי ונדה כו' צריכין טבילה: ברגיליות – במשניות השגורות בפיו שהוא מוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן: שלא יציע – בטעמי פירושיהן: ואינו מציע את המדרש גרסינן – מפני שצריך הוא תמיד להזכיר בו את הפסוקים שהוא דורש: אזכרות – שבמקראות הנדרשים: לא יכנס למדרש כל עיקר – לא להציע ולא לשנות אבל לבית המדרש הוא נכנס ושותק: הלכות דרך ארץ – כגון דרכן של ת"ח שהיא ברייתא ופרק בן עזאי הנותן ארבעה דברים אל לבו: מגמגם וקורא – בעל קרי היה: נראה בעיני דה"ג א"ר אלעאי הלכה כו' – ולא גרסינן מסייע ליה: משום רבינו – רב: כי הנך תלת סבי – וכולהו לקולא: אינו נוהג אלא בארץ – בשחיטת חולין יליף טעמא בפרק הזרוע: חטה ושעורה וחרצן – שלשתן במפולת יד דהוו להו כלאי זרעים וכלאי הכרם כאחת: לטבילותא – דבעלי קריין: חד תני – בבן עזאי לחשה לתלמידים: משום בטול פריה ורביה – שהיו נמנעים מתשמיש מפני טורח הטבילה: שמקילין בה – במרחצאות או בנתינת תשעה קבין: שמחמירין בה – בארבעים סאה: של טובלי שחרין – בעלי קריין הטובלין שחרית: והא איהו אמר כו' – לעיל בריש שמעתין: אפשר בנתינה – תשעה קבין ואף על גב דלא תנא לקמן אלא בחולה סתם תלמידי חכמים חולים הם כדאמר במסכת נדרים דף מט: כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי כרבי יוסי. קצירי חולין מריעי רבנן: גדר גדול גדרו – במה שהצריכו בארבעים סאה: שתבע אשה – אותה אשה פנויה היתה וחכמים גזרו על היחוד אף על הפנויה: אתם מזלזלים – לנהוג כרבי יהודה בן בתירא: אפשר במרחצאות – חמין: קאי כוותך – דבעי טבילה זו במקוה כשאר טבילות: באגנא דמיא – גיגית: נראה בעיני דה"ג א"ר אלעאי הלכה כו' – ולא גרסינן מסייע ליה: תקן חצבא – ליתן מים לתלמידים עליהם שחרית קודם קריאת התורה: לא שנו – דסגי בנתינה אלא בחולה שראה קרי לאונסו: המרגיל – וממשיך את הקרי עליו שמשמש מטתו: אתבר חצביה – אינו צריך לנו דחולה לאונסו לא שכיח: בקילעא – כניסת הבית חדר שלפני הטרקלין שקורין פורטיג"ו בלעז: אצטמיד – נתחזקו שבריו ונצמדו כלומר צורך לנו עוד בו: דאמר מר – גבי עשר תקנות בב"ק בפרק מרובה: וקא מיפלגי אמוראי – רב דימי ורבין: אמר רבא הלכתא וכו' – אפלוגתא דאמוראי הוא דפסק רבא דפליגי אליבא דרבנן מיהו השתא אנן כרבי יהודה בן בתירא נהגינן כדאמר רב נחמן לעיל ורב נחמן בר יצחק בתרא הוה: לעצמו – לעסוק בתורה לעצמו אבל ללמד לאחרים מ' סאה: ור"י אומר מ' סאה מ"מ – מ' סאה שאמרו בכל ענין שהן ולקמן מפרש לה: חד מהאי זוגא וחד מהאי זוגא – פליגי ארישא בפירושא דמילתא דת"ק: אסיפא – דר' יהודה: ל"ש אלא בקרקע – לא תימא מ"מ דר' יהודה לאכשורי בכלי אתא דאין כשר אלא מ' סאה בקרקע ולקמן בעי א"כ מאי מ"מ: אבל לאחרים מ' סאה – והכא נמי דלאפוקי אחרים ידי חובתן כלאחרים דמי: דנפול עילואי – לאו דוקא אלא טבלתי במ' סאה: לא האי ולא האי – לא הוצרכתי לא לזו ולא לזו שלא ראיתי קרי: טבל – ובירך רגיל היה לעשות כן דהו"ל ללמד אחרים ובשאר ימות השנה לא היה טובל אלא נותן עליו ט' קבין: ולית הלכתא כוותיה – דכי היכי דלעצמו בנתינה לאחרים נמי בנתינה אי נמי דקיי"ל כרבי יהודה בן בתירא: מתני' לא יפסיק – תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה ואומר כל הברכות בקוצר: במים הרעים – מים סרוחים: מי המשרה – ששורים שם הפשתן והקנבוס והם מסריחים: עד שיתן לתוכן מים – ובגמרא ד' כה: מפרש כמה מיא רמי ואזיל ומפרש לה בחסורי מחסרא והכי קתני לא יקרא אצל מי רגלים עד שיתן לתוכן מים: וכמה ירחיק מהם – ממי רגלים: גמ' מגמגם – במרוצה: יותר מג' פסוקים – כגון בבית הכנסת דאי אפשר לפחות כדתנן מגילה פ"ג ד' כג: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים: והתניא לצדדין – א"צ להלך עד שתהא לאחוריו: דאפשר – לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחוריו: לא אפשר – כגון יש נהר לפניו מסתלק לצדדים: דמר סבר – כל המפסיק בתפלתו אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש. כדאמרינן גבי ק"ש לקמן בפירקין ברכות דף כד: ובשהה קא מיפלגי הכא: האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה – במילתא דרב חסדא ורב המנונא מיבעי ליה לאפלוגי בין שהה ללא שהה ומדלא אפליג שמע מינה אפילו בדלא שהה קאמר: גברא דחויא הוא – כשהתחיל להתפלל והיה צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינה תפלה וחוזר לראש: ומר סבר גברא חזיא – אע"פ שאינו יכול להמתין עד שיסיים תפלתו תפלה ראויה היא מה שהתפלל קודם שתיתה: ועד כמה – יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה: איכא דמתני – להאי במה דברים אמורים במתניתא גופא ולא משמעתא דרב זביד ורב יהודה וכי איירי אינהו בשיעורא הוא דאיירי: שמור עצמך שלא תחטא – ותצטרך רגלך ללכת אל בית האלהים להביא חטאת: הוי קרוב לשמוע – תשובה בהבאת קרבנך מתת אותו ככסילים בלא תשובה: שמור נקביך – מבין רגליך כמו להסך את רגליו שמואל א כ״ד:ד׳ שמור נקביך שלא יפיחו: בית הכסא קבוע – שיש בו צואה וכל בתי כסאות שבגמרא על פני השדה הם בלא חפירה: עראי – שזה מתחיל עכשיו לעשותו בית הכסא: חולץ ונפנה לאלתר – ויאחז תפילין בידו כדאמרינן לקמן ובקבוע נמי אוחזן בידו אלא שצריך לחלצן ברחוק ד' אמות שבזמן שהם בראשו הם בגלוי וגנאי הדבר: מהו שיכנס בתפיליו – כשהן בראשו קאמר: שמא יפנה בהן – גדולים: בחורים הסמוכים לבית הכסא – לפנים מן הגדר בשדה שהוא נפנה בה נותנן בחורים שבכותל: בחורים הסמוכים לרשות הרבים – חורי כותלי מחיצות השדה שאין עכברים מצוין במקום הילוך בני אדם והוא יכנס לאחורי הגדר לפנות: גוללן – ברצועות שלהן: ואוחזן בימינו – שלא בבגדו כדי שלא יפלו: שלא תצא רצועה – שיש בה קדושה שהרי בהן הוא קושרן ובקשר נראה בעשייתו כמין דל"ת על שם אחת מאותיות של שדי והשי"ן עשוי' בכותלי הקציצה החיצונה והיו"ד עשויה בראש רצועת תפילין של יד ורצועה קטנה מאד כפוף ראשה ונראית כמין יו"ד: ביום – כשהוא חולצן בשביל בית הכסא גוללן כמין ספר כדאמרן: ובלילה – כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניע עד הבקר: עושה להם כיס טפח – דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע: לא שנו – דבעי טפח אלא בכלי שהוא כליין. כיס העשוי לצרכן דכליין קרוב להיות בטל אצלם הילכך בעינן דבר הניכר שיהא חוצץ בפניהם: שהרי פכין קטנים מצילין – בהיקף צמיד פתיל באהל המת ואף על גב דלא הוו טפח חייצי: אמר הואיל ושרונהו רבנן – לאוחזן בידו משום שמירתן: ננטרן – ישמרוני אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין: לא יאחוז בידו וכו' ויתפלל – שאין דעתו מיושבת עליו בתפלה שהרי לבו תמיד עליהן שלא יפלו מידו: ולא יישן בהן – שמא יפיח: הרי אלו כיוצא בהן – לענין תפלה שדואג עליהן שלא תפול הסכין ותזיקנו והקערה תשפך והמעות יאבדו והככר יטנף: לית הלכתא כי הא מתניתא – דקתני לא ישתין בתפילין: דבית שמאי היא – דאמרי לעיל מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ולא יכניסם בידו ויכנס: דאי בית הלל – הא אמרי לעיל אוחזן בידו ונכנס: בית הכסא עראי – כגון להשתין שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה: שהתרתי לך כאן – בבית הכסא קבוע: אסרתי לך כאן – בבית הכסא עראי: מאי לאו תפילין – שאמרו בית הלל אוחזן בידו ונכנס לבית הכסא קבוע ולהשתין בהם אסרו כדמפרש טעמא לקמן: הא לא שרו – בבית הכסא קבוע: כי תניא ההיא – לאו לענין תפילין תניא אלא לענין גלוי טפח וטפחיים דלגדולים אינו מגלה אלא טפח ולקטנים מגלה טפחיים ועלה קאי גלוי טפחיים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן: לאחריו טפח – ולא יותר משום צניעות: ולפניו טפחיים – משום קילוח מי רגלים הנתזין למרחוק: מאי לאו כו' – והיינו דקאמר לעיל דברים שהתרתי לך בבית הכסא עראי אסרתי לך בקבוע: אלא אידי ואידי בגדולים – ומתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים הלכך באיש מלאחריו טפח ומלפניו טפחיים ובאשה מלפניה ולא כלום והכי קאמר הא דלעיל דברים שאסרתי לך באשה התרתי לך באיש: אי הכי – דלענין טפח וטפחיים קתני דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן: הא דקתני עלה – בסיפא דידה וזה הוא ק"ו שאין עליו תשובה בדבר הזה יש לך להשיבני ק"ו ואין לי עליו תשובה להחזיר לך אי אמרת בשלמא בתפילין קאמר וכדאמרן וב"ה היא היינו דקתני דיש כאן להקשות קל וחומר השתא בית הכסא קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא ואין לי תשובה להשיבך עליו אלא אי אמרת לענין טפח וטפחיים מאי ק"ו יש להקשות כאן: אורחא דמילתא הכי הוא – שהאיש צריך לגלות לפניו ולא האשה: תיובתא דרבא אמר רב ששת – דאמר בית שמאי היא ולא בית הלל דאם כן לא משכחת מידי לאוקמה הך ברייתא דקתני מאי שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן: דליכא ניצוצות – שיהא צריך לשפשפן בימינו מעל רגליו: בית הכסא עראי – לקטנים: דאיכא ניצוצות – הניתזין על גבי רגליו ואמרינן במסכת יומא דף ל. מצוה לשפשפן שאסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו שמא יראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים הילכך אי אפשר לאחוז תפילין בידו: הא מילתא – דתפילין דבית הכסא עראי וקבוע: תיתי לה בתורת טעמא – להתיר בבית הכסא קבוע את האסור בבית הכסא עראי משום טעמא דניצוצות: דאי אתיא לה בתורת ק"ו – לומר דין הוא להקל בבית הכסא עראי קל ולהחמיר בבית הכסא חמור ולא תזול בתר טעמא אלא בתר חומרא וקולא ואנן עבדינן איפכא אין לי עליו מה להשיבך שאין לי למצוא שיהא בשום מקום בית הכסא עראי חמור מן הקבוע שאוכל להשיבך אם התרתי בקבוע שהוא קל בדבר פלוני נתיר בשל עראי שהוא חמור בה אבל טעמא איכא למאי דעבדינן דהכא איכא ניצוצות והכא ליכא ודבר זה לאו קל וחומר לא קל ולא חמור: הנכנס לסעודת קבע – וגנאי הוא שיצטרך לנקביו בתוך הסעודה: מהלך עשרה פעמים כו' – ובכל פעם ופעם בודק עצמו ויושב אולי יוכל להפנות שההילוך מוריד הגדולים לנקב: חולץ תפיליו – שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו: וכן הדור לו – שיהו מזומנים לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה: באפרקסותיה – סודר של ראשו: עם מעותיו – לא עם המעות ממש אלא שני קשרים זה אצל זה: ה"ג הא דאזמניה הא דלא אזמניה – לההיא סודר לתפילין דכיון דאזמניה שוב אסור לצור בו מעות מאחר שהקצו לכך: צר ביה – אי אזמניה אין אי לא אזמניה לא קדיש ושרי למיצר ביה דהכי תניא בהדיא בסנהדרין מח: הניח בו תפיליו יניח בו מעות: ולאביי דאמר הזמנה מילתא היא – גבי אורג בגד למת בסנהדרין בפרק נגמר הדין סנהדרין ד' מז:: מהו שיניח תפיליו תחת מראשותיו – בלילה כשהוא ישן: אם היה מקום גבוה ג' טפחים – למעלה מראשותיו ועליו נותן התפילין או למטה מראשותיו יוצא מקום מן המטה: כל לנטורינהו טפי עדיף – להו מבזיוני כמה שהוא מוזהר על שמירתן מן העכברים ומן הגנבים טפי עדיף להו מבזיוני: בכובע – הוא הכיס שלהם: למורשא דכובע – שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס והוא כמורשא: צייר להו בכילתא – ביריעה הפרוסה סביבו' מטתו קושרן: ומפיק למורשהון לבר – בליטת הקשר שהתפילין בולטין מן היריעה היה הופך לצד החוץ ולא לצד המטה: אשרשיפא – ספסל: יום טבילה הוה – יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש והיינו כשמואל דאמר אפילו אשתו עמו: ולאגמורן הלכה למעשה – מה שצוני להביאם לו לא עשה אלא ללמדני הלכה לעשות מעשה כשמואל: ואפילו אשתו עמו – שיחזיר פניו דכל זמן שהן פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש: אשתו כגופו – ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי: בשלמא לרב יוסף – דאמר אשתו היא דשריא אבל אחר לא מתרץ להו למתניתא הא באשתו הא באחר והא דקתני בני ביתו אינו אשתו: היה ישן במטה ובני ביתו – ואשתו בכלל ביתו: לדידי נמי – בין אשתו בין אחר פלוגתא דהני תנאי היא: הא איכא עגבות – דנגעי אהדדי: וקוצה חלתה ערומה – ואף על פי שערום אסור לברך אשה יושבת מותרת שבישיבתה פניה שלמטה מכוסים בקרקע: אבל לא האיש – מפני שהביצים והגיד בולטין ונראין ואף על פי שמגולות עגבותיו והיינו סייעתא: כגון שהיו פניה טוחות – דבוקות ומכוסות בקרקע טוחות משמע לשון שעיעות טיח חלק שאינה בולטת אפלטיירש"א בלע"ז: בת שלש ובן תשע – שהוא זמן שהן באין לכלל ביאה: בת י"א ובן י"ב – זמן שהן באות לכלל שערות ושדיהן נכונים שמשם ואילך באות לכלל ביאה שאדם מתאוה להן: התם אמר רבא – גבי תפילין תחת מראשותיו דקאמר שמואל אפי' אשתו עמו הלכה כשמואל: הכא – גבי שנים שהם ישנים דקא שרי שמואל באשתו עמו מאי: מחתא מחתינהו – באריגה אחת ארגתם: יצא שערו בבגדו – שנקב בגדו כנגד זקן התחתון ויצא מן השער בנקב מהו מי הוי ערוה לקרות ק"ש כנגדו או לא: שער שער – כלומר מה בכך: לאסתכולי בה – אם אשת איש היא: תכשיטין שבפנים – כומז דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן ונוקבין כותלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האזנים ותוחבין אותו כדי שלא יזדקקו להן זכרים: עם תכשיטין שבחוץ – אצעדה וצמיד הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין: לאשתו ולק"ש – אם טפח מגולה בה לא יקרא ק"ש כנגדה: שוק – באשת איש: ערוה – להסתכל וכן באשתו לק"ש: גלי שוק – וכתיב בתריה תגל ערותך: קולך ערב – מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא: התולה תפיליו – ביתד יתלו חייו: דורשי רשומות – קשרים וסתומים הכלולים בתורה דורשי חמורות גרסינן והיא היא: זה התולה תפיליו – שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו: ברצועה – והקציצה למטה גנאי הוא להם אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד והרצועה למטה: בכיסתא תלה – בתוך תיקן היו ותלה התיק: שגיהק – ריט"ייר בלע"ז פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחה כריח המאכל שאכל: פיהק – באליי"ר בלע"ז חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה מלא כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה: ונתעטש – שטרנוד"ר בלע"ז ויש שדורשים גיהק נוטריקון גו הקים שטריליי"ר פיהק פיו הקים: ורק – ע"ג קרקע: וממשמש בבגדו – להעביר הכינה העוקצתו: אבל לא היה מתעטף – אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק: על סנטרו – מנטו"ן בלע"ז שלא תראה פתיחת פיו: הרי זה מקטני אמנה – כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה: הרי זה מנביאי השקר – דכתיב ויקראו בקול גדול מלכים א י״ח:כ״ח: המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח וי"א ניכר שהוא מכוער גרסינן: אלא עטוש אעטוש קשיא – דאין עטוש אלא לאונסו: למטה – מפיח בקול: ותקילא לי כי כולי תלמודאי – שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש: כשם שעושים לו נחת רוח – שהעטוש נחת רוח לאדם: כך עושים לו נחת רוח מלמעלה – מן השמים למלאת שאלתו: אפשר כדרבי יהודה – להבליע באפרקסותו סודר שבראשו ושני ראשין תלויין בפניו: פתקיה – זרקו: מישתמיט מיניה – לא היה נראה אליו לפי שהיה רבי אבא חפץ לעלות לא"י ורב יהודה אוסר לו לפיכך לא היה נכנס לבית המדרש: ואשמע מיניה מילתא – מבחוץ: מבית וועדא – מבית המדרש: ונתעטש – מלמטה: עד שיכלה הרוח – מגופו שנודף מאותו רוח: וחוזר לתפלה – למקום שפסק: ואומר – בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע: חוצץ בטליתו על צוארו – מה שיש מן הטלית ולמעלה מן כתפיו מדביק בצוארו ובישן ערום קאמר: לדידי לא סבירא לי – לא הייתי מזקיקו להפסיק: בחבלי השוא – בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק הן מושכין העון על עצמם אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש: ובדבר הזה – בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים: היתה טליתו חגורה על מתניו – לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש: אבל לתפלה – צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך: הדרוקן – חולי המצבה את הכרס: סילון – של מי רגלים: ירקון – חולי ששמו גלניצ"ה: ידיו בבית הכסא – מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה: כל הנשמה – הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים: שיש לו עיקר – שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח: מרחיק ד' אמות – מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה: ממקום שפסק הריח – שהריח כלה שם: לא כנגד צואת אדם כו' ואע"פ שאין ריח: לא כנגד צואת אדם כו' – ואע"פ שאין ריח: לית הלכתא כי הא מתניתא – דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות: בזמן שיש בהן עורות – אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע"כ בלא עורות קאמר: שאין לו עיקר – הפחת רוח: ציפי – מחצלות של בית המדרש: דהני גנו והני גרסי – ואע"פ שדרך הישנים להפיח: וה"מ לגרסא – משום דלא אפשר: אבל לק"ש – יצא לחוץ ויקרא: אבל לדידיה – הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח: צואה עוברת – אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו: מותר לקרות – וא"צ להפסיק: הטמא עומד תחת האילן – ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא עומד ול"ש יושב ול"ש הולך אהל הוא וגבי מצורע קתני לה בת"כ דגלי ביה רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. מושבו טמא. מכאן אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביע: אבן המנוגעת – הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ויקרא י״ד:נ״ד-נ״ה: פשיטא – דפי חזיר אינו בלא צואה: בבית מותר – דאין דרך להניח צואה בבית: לא אסרה תורה – במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד: ויצאת שמה חוץ – ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית: עד כמה – ישהו על גבי קרקע ויהא אסור: שרא ליה מריה – מחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב: היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה: קרמו – לשון קרום טיל"א כלומר גלד מעט: איכא דאמרי – חומרא היא אף ע"פ שאם זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא: אי מפלאי אפלויי – אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי: מאי הוי עלה – דמי רגלים: נבלעו – בארץ: יבשו – על גבי אבנים בחמה: בטופח ע"מ להטפיח איכא בינייהו – ת"ק בעי על מנת להטפיח ור' יוסי מחמיר: לימא תנא סתמא כר' אליעזר – והלכה כמותו: דילמא לותיקין קאמרה מתני' עם הנץ החמה אבל לכ"ע עד שלש שעות: והרי לבו רואה את הערוה – קס"ד כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה ורואה אותו בשעה שקורא בתורה קרינן ביה ולא יראה בך ערות דבר: לא נתנה תורה למלאכי השרת – שאין להם ערוה על כרחנו יש לנו ערוה ואין אנו יכולים להשמר מכל זה: בעששית – לנטירנ"א בלע"ז כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתיים והיא נראית: בכסוי תליא מילתא – וכסית את צאתך: כל שהוא – מעט: ברוק – רוקק עליה ומכסה אותה ברוק: מים הרעים – סרוחים: וכמה מיא רמי ואזיל – כמה ישליך לתוכם ויבטלם הלא מרובין הם: ומי רגלים – מועטין והם בכלי והוא בא לקרות ק"ש אצלם: לבסוף – שמי רגלים בכלי וזה נותן לתוכן מים בההיא קאמר ר' זכאי רביעית: אבל לכתחלה – שקדמו המים למי רגלים דברי הכל כל שהוא שכשמטיל מי רגלים בכלי לבסוף ראשון ראשון שנופל לתוך המים מתבטל ואע"פ שהם רבים והולכין כבר בטלו: אייתי לי רביעתא – אפי' בתחלה: גרף ועביט – שניהם כלי חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט: אסור לקרות ק"ש כנגדם – הואיל ומיוחדין לכך ואע"פ שאין בתוכן כלום: ומי רגלים עצמן – בכלי שאינו מיוחד להם: בין לפני המטה – שאין המטה מפסקת בינו לבינם: בין לאחר המטה – שהמטה מפסקת ביניהם אסור: או שיניחם תחת המטה גרסינן – ולא גרסינן כלי בתוך כלי: תחת המטה – כאילו היו טמונים בארץ: היכי קאמר – רשב"ג: בעיין איפשיטא לן – שאלתנו נתפרשה לה בחלוק שבין לפני המטה ולאחר המטה: מתנייתא מיהו קשיין – שהוחלפה שיטתן: מאן שמעת ליה וכו' – לא ידעתי היכן היא: פשיטא לי – במניחן תחת המטה ורגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים כלבוד דמי והרי הן כטמונים: עשרה ודאי – לא שאלתי ממנו דנראה כאילו אינה תחתיה מאחר שיש הפסק כל כך אין זה כסוי: עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא – דנישואין שלא היה יכול לבעול: סכנתון לברי – כמעט סכנתם את בני למות בעונש העון: אפילו עשרה מאני – וכולן כליין כחד מאנא דמי: אקמטרא – ארגז של ספרים ובמגילה מגילה כו ב קמטרי דספרי וכן תרגם יונתן ובגנזי ברומים יחזקאל כ״ז:כ״ד אלמין דזהירין מחתין בקמטרין וכן לאשר על המלתחה מלכים ב י׳:כ״ב לדעל קמטרא: ככלי בתוך כלי דמי – דהא גלימא לאו כליין הוא: מחיצה עשרה – ואם לאו לא ישמש: לדוכתיה – במקום מטתו: לאו אדעתאי – לא נתתי לבי: כנגד בית הכסא – ברחוק ארבע אמות: דלית בה צואה – שפינו אותה: בית המרחץ – אסור להרהר בו: דפרסאי – בחפירה היו ופיהם ברחוק מן הגומא והוא בשיפוע והרעי מתגלגל ונופל לגומא: מתני' זב שראה קרי – אע"פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו אפ"ה צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משום קרי וכן נדה אם באה להתפלל י"ח: שפלטה שכבת זרע – הרי היא כבעל קרי כדאשכחן בסיני שלשת ימים אל תגשו אל אשה שמות י״ט:ט״ו לפי ששכבת זרע מטמא בפליטתו כל שלשה ולאחר מכאן כבר הסריח בגופה ואין ראוי עוד להזריע להיות עוד ולד נוצר הימנה וה"פ נדה שפלטה עתה התשמיש ששמשה אתמול קודם שראתה: ורבי יהודה פוטר – קא סלקא דעתך השתא הואיל וטומאת זיבה קודמת והרי הוא טמא טומאה חמורה ואינו אוסרתו בדברי תורה כדאמרינן בפרקין הזבים והמצורעים מותרים תו לא אתיא טומאת קרי דקילא ואסרה ליה: גמ' לאו בר טבילה הוא – לדברי תורה ואע"פ שטומאתו חמורה ותו לא אתי קרי ומצריך ליה: הדרן עלך מי שמתו

2 בבא בתרא פתח ↗

מְרַגְּלִים – יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב נָטְלוּ חֶלְקָם. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר עוּלָּא, דְּאָמַר קְרָא: ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם״ – מַאי ״חָיוּ״? אִילֵּימָא חָיוּ מַמָּשׁ, וְהָא כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ, כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״! אֶלָּא מַאי ״חָיוּ״ – שֶׁחָיוּ בְּחֶלְקָם.

1 עם רב אתה עלה לך היערה א"ל לכו והחבאו כו'. יש לפרש עלה מלשון עולי עין דמייתי לקמן ופי' רש"י פרק מי שמתו מלשון סילוק שתסלק עין רע ממך כשתחבא ביער שהוא מקום מחבא ואותיות היע"ר לסימן נוטריקון היע"ר יסלק עין רע וא"ל אנן מזרעא דיוסף כו' הוא ממה שאמרו לא ימצא לנו ההר כלומר כי אף בהר שהוא מקום מגולה לא ימצא לנו עין רע להזיק דכתיב בן פורת גו' ועיין בזה בחידושי אגדות פ' הפועלים:

2 מאי חיו שחיו בחלקם כו'. לפי שא"י נקראת ארץ החיים אמר שחיו בחלקם של א"י כמ"ש אתהלך לפני ה' בארצות החיים אמר בארצות לשון רבים ארץ דעוה"ז וארץ דעוה"ב אבל למרגלים לא היה להם חלק בא"י לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כדאמרי' דאין להם חלק לעוה"ב:

« חידושי אגדות על בבא בתרא קט״ז ×¢×´× חידושי אגדות על בבא בתרא קי״ט ×¢×´× »