בניהו על פסחים ג׳

1 לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו. נראה לי בס"ד מה שאמר 'לְעוֹלָם' דאיכא תרי מיני גנות, האחד שהיה טוב בתחלתו ונתגנה על ידי סיבה, כגון בהמה טריפה ונבלה שהיתה טובה וכשרה בתחלתה ועל ידי אדם נתגנית, וכן אדם שהוא טהור בתחלתו ובאה לו טומאה אחר כך ונתגנה בה, דמין זה גריע טפי מדבר שהוא נתגנה בגזרת הכתוב שגזר הקב"ה על בהמה שאינה מעלת גירה ואין פרסותיה סדותות שתהיה טמאה, וזה המין עדיף טפי מאותו המין, ולכן אמר 'לְעוֹלָם' אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, דהיינו בין במין גנות זו בין במין גנות השני. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש תיבת 'לְעוֹלָם' בא ללמד אף על פי שהוא מדבר עם האשה שצריך לקצר דבריו כמו שנאמר בגמרא דעירובין עירובין נג: שהוכיחה אשה את רבי יוסי הגלילי על שהאריך בשאלתו לה שאמר באיזה דרך נלך ללוד, וקראתו 'גלילי שוטה' דהיה לך לומר 'באיזה ללוד' משום דאמרו חכמים משנה אבות א, ה 'אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה', ולכן אמר כאן 'לְעוֹלָם' אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שיאריך בלשונו כדי שלא להוציא דבר מגונה אף על פי שהוא מדבר עם האשה עד כאן דבריו נר"ו. מיהו יש להקשות במאמר זה דאמר אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, דהוה ליה למימר 'אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה'? ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, דאמרו רז"ל משנה עדיות א, ג שצריך אדם לומר כלשון רבו, ולזה אמר אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה 'מִפִּיו' כי דוקא בדברים שהוא מחדש ומוציא מִפִּיו צריך להזהר בכך, שיאמר בארוכה כדי שלא יזכיר דָּבָר מְגֻנֶּה, אבל דבר של רבו שהם דברים שאמרם והוציאם רבו מפיו, זה מוכרח לאומרם כמו ששמען מפי רבו, ואל ישנה בשביל שלא להזכיר דָּבָר מְגֻנֶּה, עד כאן דבריו נר"ו.

2 אָמְרוּ לֵיהּ: "צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים", דִּכְתִיב: "וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ". פירוש אף על גב דשעורים הם מאכל אדם גם כן דאיכא טובא דאכלי פת שעורים, עם כל זה הם מיוחדים לבהמות דהכתוב שקל אותם במשקל אחד עם התבן דאינו מאכל אדם כלל שאמר 'הַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים'.

3 מַאי הֲוֵי לֵיהּ לְמֵימַר? "אֶשְׁתָּקַד, נַעֲשׂוּ חִטִּין יָפוֹת". נראה לי בס"ד כל הקפדתם עליו הוא שצריך להוציא מפיו שם יפות על מאכל אדם, ואף על פי שהוא עומד ברע באותה שנה, עם כל זאת אם פותח פיו בדבר טוב יועיל להיות הרע טוב, כי ברית כרותה לשפתים הן לטובה הן להפך, והרע אפשר שיהיה טוב שאם תוציא הארץ קמעא ישלח השי"ת ברכתו ויספיק המועט לרבים ויאכלו ויותירו. מעשה בעשיר גדול שהיה לו שני בנים ורצה שלא יהיו בטלנים אלא יעסקו בעסקים שירויחו מהם, ואף על פי שאינו צריך להרווחה שלהם כי יש לו קרקעות של שכירות שיגיע לו מהם שכירות מאה ידות על הוצאת ביתו, עם כל זה רצה שיהיו עוסקים ולא יהיו עצלנים מחמת בטלה, ולכן נתן ביד כל אחד מהם קרן מאתים זהובים שיתעסקו כל אחד לבדו בשולחנות, והתנה עמהם שיבאו אצלו כל ערב שבת קודם מנחה, ואם יגידו לו שהרויחו באותו שבוע הוא יתן מתנה חמשה זהובים מכיסו לאותו שהרויח, ואם לא הרויחו לא יתן להם פ"ק, וכל שכן אם הפסידו שלא יתן להם כלום. והם נהגו בכך כמה שבועות, והיו לוקחים ממנו כל אחד חמשה זהובים כפי התנאי, והנה שבוע אחד שניהם הפסידו, ויבא האחד אצל אביו בעיין שם ויגיד לו שהפסיד בזה השבוע ולא נתן לו כלום, וחבירו השני אמר למה לי לומר הפסדתי ואפתח פה לשטן? אלא אני אודיעו באופן זה כדי שלא יתן כלום, ולכן אמר לו הרווחתי בשבוע שעבר, ואז יבין בזה שבזה השבוע הפסיד וכיון שפתח פיו בטוב, נסתבב מן השמים שאביו כיון ששמע שאמר הרווחתי, לא נתן לבו על סיום דבריו שסיים בשבוע זה, ונתן לו חמשה זהובים, נמצא פתיחת פיו לטובה עשתה לו הרווחה! ולכן כאן הקפידו שיוציא מפיו תיבת יפות על מאכל אדם.