בניהו על מגילה כ״ח

1 שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זֵירָא: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: ...וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי. יש להקשות כיון דנזהר שלא ישן שינת עראי למאי פירש על שינת קבע דכל שכן הוא? ונראה לי דנקיט חדא על שינת הלילה וחדא על שינת היום כי הם דרכם שילכו גם בלילה לבית המדרש ללמוד איזה שעות מתחלת הלילה והולכים לביתם לישן אך יזדמן אחר שעבר שעה אחת מן הלילה ירדו גשמים הרבה או סיבה אחרת שאין יכולים לילך לביתם ומוכרחים לישן אחר גמר לימודם שינת קבע בבית המדרש והוא אם היה מזדמן לו כך היה ניעור כל אותה הלילה ואינו ישן בבית המדרש שינת קבע כמו שישנו החברים כולם והנה ביום גם כן יבא לבית המדרש ללמוד עם החברים, ומאחר שהיה ניעור כל אותה הלילה אז כפי הטבע יתנמנם לישן ביום שינת עראי, וגם בזה היה נזהר שלא ישן שינת עראי ביום.

2 וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרַי. קשא לפי פשוטו מאי רבותיה בהכי, והלא אפילו על שונאו מצווה משלי כד, יז 'בִּנְפֹל אוֹיְבֶיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ'? ונראה לי בס"ד הכונה כי האדם שעוסק בתורה ואמר חידוש בתורה ומצא לו טעם בראיה ברורה דודאי ישמח! וכמו שנאמר תהלים קיט, קסב 'שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב' אך יזדמן שהוא וחבירו נחלקו בדבר אחד זה אוסר וזה מתיר או בטעם אחד זה אומר כך וזה אומר להפך והוא מצא ראיה גמורה לדבריו ובראיה זו נתאמת טעמו ודבריו וממילא נסתרו דברי חבירו ואתותב טעמיה אז בכהאי גונא לא היה שמח בדברי עצמו מפני שבזה נמשך תקלה לחבירו דהיינו שנסתרו דברי חבירו ואתותב טעמיה ולזה אמר לא שמחתי בחידוש שמצאתי לעצמי אם זה החידוש יוצא ממנו תקלה וסתירה לדברי חבירי.

3 וְלֹא קָרִיתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲכִינָתוֹ, וְאַמְרֵי לָהּ: בַּחֲנִיכָתוֹ. נראה לי בס"ד חכינתו הוא כינוי של שם חבירו שלפעמים העולם משנים שמו של אדם לכינוי אחר אם שמו יצחק קורין אותו חוגי ואם שמו אליהו קורין אותו אליאם ואם שמו יהודה קורין אותו אריה וכיוצא, וחכינתו הוא כינוי משפחתו שנקראת בשם לוריא או גבאי או אלגאזי וכיוצא ודרכן של בני אדם כשמדברים בו קורין אותו בשם משפחתו שאומרים הלך לוריא או בא לוריא מכר לוריא וכן על זה הדרך והוא היה נזהר להזכיר האדם בשמו ממש שאינו משנה שמו דדרכן של בני אדם וגם אינו מזכירו בשם משפחתו בלבד. ויש טעם בזה שהאריך ימים, כי ידוע חיות האדם תלויים באותיות שמו כמו שכתב הרב ערבי נחל ז"ל על פסוק בראשית ב, יט 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' ואם מזכירו באותיות שמו ממש מחזק החיות שלו שהם תלויים באותיות שמו ולכך זכה בעבור זה לחיים ארוכים.

4 אִי הָכִי גְּמוֹר מִינִי הָא מִלְּתָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן, שֶׁאֲפִלּוּ רוֹאוֹת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלָיו שִׁבְעָה נְקִיִּים. יש להקשות מאי לשון 'אִי הָכִי'? ועוד לא אמר לו הלכה זו ולא אמר לו הלכה אחרת? ונראה לי בס"ד דאיכא למידק איך נחה דעתו של רבי שמעון בן לקיש לקבל ממנו שמוש משום דאמר לו ניחא לי דאשמעיניה למר, דאם הוא ניחא ליה מנין שהתורה אשר בלבו מוחלת על כבודה? לכך אמר לו הלכה זו דבנות ישראל הם החמירו על עצמן וכו' וקשא אם הנשים עשו חומרא על עצמן להחזיק הטבילה שמא הבעלים שלהם אין מוחלים בכך, דהתשמיש הוא הנאת הבעל והנאת האשה ואם האשה מחלה על הנאתה בעבור חומרא זו שמא הבעל אינו מוחל ואינו חפץ בחומרא! ואם כן איך החכמים קיימו עליהם החומרא של הלכה זו? לכן מוכרח לומר כיון דהבעל והאשה שותפים בהנאה זו ואחד מן השותפים מחל בעבור לקיים חומרא זו אז אמרינן גם הבעל מוחל ולכך החכמים עשו דין זה עליהם בתורת חיוב לדורות עולם שנתנו להם רשות לקיים חומרא זו עליהם. וכן כאן הגוף של תלמידי חכמים והתורה שבקרבו שותפים בהנאת הכבוד וכיון דאחד מן השותפים שהוא הגוף מוחל ואומר ניחא לי דאשמעיה למר אמרינן מסתמא גם התורה שבקרבו מוחלת ולכן אמר לו אי הכי גמור נמי האי מלתא דאיכא מיניה הוכחה שיכול אני לקבל שמוש זה ממך ולא אחוש שמא התורה שבקרבך אינה מוחלת.