בניהו על מגילה ט״ו

1 מַלְאָכִי זֶה עֶזְרָא; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַלְאָכִי שְׁמוֹ. נראה לי בס"ד דרבי יהושע בן קרחה וחכמים סבירא ליה מלאכי ועזרא אחד הם, ורק רבי יהושע בן קרחה סבירא ליה עיקר שמו בתחלה היה עזרא ואחר כך נקרא מלאכי, ולזה אמר מַלְאָכִי זֶה עֶזְרָא הידוע שהוא שם דמעיקרא, וכמו שנאמר בראשית ב, יד 'וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת' ופרשו רז"ל הוא פרת דמעיקרא שנאמר בו בראשית ב, י 'וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן' וחכמים אומרים מַלְאָכִי שְׁמוֹ רוצה לומר עיקר שמו הוא מלאכי דכך היה נקרא בתחלה ואחר כך נקרא עזרא, ולכן בנביאים דקדמי לכתובים נקרא בשם מלאכי, כי שם זה הוא היה הראשון ובכתובים נקרא עזרא, כי שם זה היה לבסוף. ומה שאמר רב נחמן מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא דמשמע דפליגי ביה לאו על דברי רבי יהושע בן קרחה ורבנן קאי אלא בא לאפוקי מן רב דאמר מלאכי זה מרדכי. ולגרסא דגרסי לעיל אמר רב נחמן מלאכי זה מרדכי גרסי הכא אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא וכו', כי רב נחמן בסתם הוא רב נחמן בר יעקב, ומאן דגריס כאן אמר רב נחמן בסתם גריס לעיל אמר רב מלאכי זה מרדכי.

2 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי'. יש להקשות מנא ליה שיש זכות גדול בדבר זה לומר דבר בשם אומרו, ומנא ליה דהועיל זכות זה להביא גאולה? ונראה לי בס"ד, משום דקרא זה שאמר 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי' הוא מקרא יתר מאחר שאמר 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה' ואחר כך כתוב אסתר ו, ב 'וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ' אם כן ידענו שאסתר אמרה הדבר בשם מרדכי, ולפי זה פסוק זה של 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי' מקרא יתר, וכיון דבמגילה הזאת שנכתבה זכר לנס של הגאולה נכתב בה דברים אלו שהם יתרים ודאי נכתבו דברים אלו היתרים ללמדנו שנס הגאולה שבעבורו נכתבה כל המגילה נעשה בזכות זה הדבר שאמרה אסתר למלך בשם מרדכי מפני שכל האומר דבר טוב בשם אומרו מביא גאולה לעולם! ונראה לי בס"ד שרמזו חז"ל בלשונם הטוב שאמרו 'מֵבִיא גְּאוּלָּה לְעוֹלָם' והיינו גְּאוּלָּה 45 גימטריא מ"ה ו'עוֹלָם' 146 גימטריא קמ"ו צרף שניהם יחד יהיה צירוף קוֹמְמָהּ 191 שהוא לשון קומה כי צרתם היתה מחמת קוצר קומה דעשר ספירות של תפארת ומלכות שהיו בסוד הקטנות והגאולה היתה על ידי שלימות שיעור קומה בעשר ספירות וכאשר פרשתי בס"ד ברמז הכתוב ויקרא כו, יג 'וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת' דאמרו רז"ל סנהדרין ק. שתי קומות ודוק.

3 'וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי' מְלַמֵּד שֶׁכָּל גְּנָזָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע חַקּוּקִין עַל לִבּוֹ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י בשער הגלגולים דסיסרא והמן שניהם בקליפת הדעת עיין שם, וידוע דהדעת מכונה בשם 'לֵב' וכמו שכתוב בקהילת יעקב, ולזה אמר כל גנזיו של אותו רשע חקוקים על לבו רמזו בלשונם הטהור על ענין זה ברמז:

4 אֶחָד שֶׁהִגְבִּיהַּ אֶת צַוָּארָהּ. צריך להבין הגבהת צוארה למאי אצטריך לה בהך שעתא דהא ודאי שיעור צוארה מקודם היה שיעור יפה ונאה כי היא לא היה לה שום מחסור בגופה מכל צד ואופן? ונראה לי בס"ד דמקומות סימני המלכות שיש בגופו של מלך הוא הראש שבו מניח כתר מלכות והצואר שבו מניח רביד הזהב וכמו שנאמר ביוסף המלך ע"ה בראשית מא, מב 'וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ' שזה הוא אחד מסמני המלך שנתן לו שלא יש רשות להניח רביד זהב לשום אדם כי אם רק המלך, וכן הענין במלכתא בראשה תלבוש כתר מלכות ובצוארה רביד זהב מפותח באבנים טובות ולכן בא המלאך והגביה צוארה שהוא מקום שמניחין בו סימני מלכות, לרמוז לו שאין על אסתר אשמה על אשר שינתה חוקי דת מדי ופרס שלא יבא אדם אצל המלך בלא רשות ואם יבא יהרג כי זו היא מלכתא ודת זה לא נאמר על מלכתא. וכן נמצא במנות הלוי בשם בן גוריון כשראה אותה חבקה ותמכה בזרועו ואמר לה הדת הזאת אשר חקקנו אין לה ממשלה עליך באשר את מלכה עד כאן. וצריך להבין היכא רמיזי הני תלת מילי בכתובים? ונראה לי בס"ד כי אומרו אסתר ה, ב 'וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ' תיבת וַיְהִי לשון יתר והוה ליה למימר 'וּכִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ', אך נרמז שנעשה הויה חדשה במראה שראה המלך והיא זו הגבהת הצואר! ומה שאמר אֶחָד מָשַׁךְ עָלֶיהָ חוּט שֶׁל חֶסֶד, נלמד זה ממה שנאמר 'נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו' דמה חידוש קאמר עתה והלא כבר נאמר אסתר ב, טו 'וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ'? ובזה ניחא דקאי על דבר חדש שמשך המלאך עליה חוט של חסד. ואומרו שֶׁמָּתַח הַשַּׁרְבִיט בדרך נס יליף ממה שאמר 'אֲשֶׁר בְּיָדוֹ' תיבת אֲשֶׁר יתיר דהוה ליה למימר 'הַשַּׁרְבִיט שֶׁבְּיָדוֹ' אך אֲשֶׁר לשון שבח כמו בראשית ל, יג 'כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת' והיינו שזה השרביט נעשה בו שבח שזכה לעשות בו נס שנמתח בדרך נס.

5 וְרַבָּנָן אָמְרִי: נָדְדוּ עֶלְיוֹנִים נָדְדוּ תַּחְתּוֹנִים. פירוש המלאכים צועקים ומתחננים למעלה על צרת ישראל וכל התעוררות וחרדה מכנה אותה בשם הקצה ונדוד שינה כנודע והתחתונים הם ישראל עצמן צועקים ומתחננים על צרתם. ונראה לי בס"ד דמפיק לה מתיבת אסתר ו, א 'הַמֶּלֶךְ' בהפוך אתוון 'מֵהַכֹּל' רוצה לומר נדדה שינה מהכל, עליונים ותחתונים כולם נתעוררו וחרדו בעבור צרה זו!