בניהו על מגילה י״ג

1 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, כִּי הֲוָה פָּתַח בְּדִבְרֵי הַיָּמִים אָמַר הָכִי: כָּל דְּבָרֶיךָ אֶחָד הֵם, וְאָנוּ יוֹדְעִין לְדָרְשָׁן. נראה לי בס"ד נקיט לשון זה דאנחנו יודעין לדרשן ועל פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער רוח הקודש דהתנאים בעלי מדרש הם בהוד, גם איתא בדברי דבינו ז"ל במקום אחר שספר דברי הימים הוא בהוד דמלכות, ובזה ניחא שאמר שאנחנו בהוד יודעין לדרוש דבריך שאתה בהוד דמלכות דשם הוד חד הוא.

2 'אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם' אָמַר רָבָא: שֶׁגָּלָה מֵעַצְמוֹ. נראה לי בס"ד מפיק לה מתיבת אֲשֶׁר דדריש לה לשון שבח כמו בראשית ל, יג 'כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת' וכן מלאכי ג, יב 'וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם' כי כיון שגלה מעצמו כדי להשתתף בצרת ישראל יש לו שבח בזה וכמו שהיה משה רבינו ע"ה עושה בגלות מצרים וכמו שנאמר רז"ל על פסוק שמות ב, יא 'וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם'.

3 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ' לָמָּה לִי? עִבְרְתָהּ מֵת אָבִיהָ, יְלַדְתָּהּ מֵתָה אִמָּהּ. קשא מאי מתרץ אמר רב חסדא וכו', השתא להפך לימא 'כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם' אסתר ב, ז ולא לימא 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ'? ונראה לי בס"ד התירוץ הוא כך, דמה שאמר 'כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם' בא ללמד עברתה אמה מת אביה וכו' ולכן אם לא היה כותב ובמות אביה ואמה לא היינו לומדים הא דרב חסדא דעברתה אמה מן הכתוב כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם, דיש לומרהכתוב הכי פירושו שבהיותה קטנה אין לה אב ואם וכיון דהיתה יתומה קטנה לקחה מרדכי לו לבת, אבל השתא דאמר 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי' נמצא אייתר קרא ד'אֵין לָהּ אָב וָאֵם' ובעל כרחו נפרש דאתא לדרשה זו ללמדנו הא דאמר רב חסדא עברתה אמה וכו'.

4 'וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה מוֹנֶה בָּהֶן שִׁבְעַת יְמֵי שַׁבָּת. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד להיותה מלכה ויושבת בחדר המלכות שלה ויזדמן שיבואו אצלה נשים של שרים וסגנים לדבר עמה חוששת שיגיע בין השמשות של שבת ולא תרגיש ובפרט אם הוא יום מעונן, לכך עשתה דאלו הנערות כל אחת תעמוד לפניה יום אחד בשבוע ותתחיל לבא לעמוד לפניה מבעוד יום קודם בין השמשות בחצי שעה ולכן אף על פי שיושבת ומדברת עם נשי השרים והסגנים כשתבא ותעמוד לפניה הנערה של יום שבת תדע שהגיע זמן הקרוב לבין השמשות ואז תשמור עצמה בהלכות שבת. ועתה נראה לי בס"ד עוד טעם אחר למה שהיתה מונה בהם שבעת ימי שבת, והיינו שהיתה קוראה לאחת בשם אחד בשבת ולאחת שני בשבת ולאחת שלישי בשבת וכעל זה הדרך וכונתה בזה לקיים מצוות עשה של שמות כ, ז 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' כמו שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות, שצריך האדם למנות בפיו בכל יום לומד היום יום אחד בשבת, וכן בשני וכן בכולם ויכוין לקיים מצוות עשה מן התורה למנות בו ימי השבוע וכמו שאמר רז"ל בספרי וכן כתב הרמב"ן ז"ל עיין שם, ולכן גם היא היתה מתכונת לקיים מצוות עשה של 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כי ביום ראשון קוראה את נערה המיוחדת ליום ההוא בשם אחד בשבת, נמצא מזכרת בפיה מנין ימי השבוע דחול ביום השבת.

5 מִשּׁוּם דְּמִפִּתּוֹ תֹּאכַל 'וַתְּהִי לוֹ כְּבַת'? אֶלָּא כְּבַת הָכָא נָמִי לְבַת אסתר ב, ז. קשא למה גבי בת שבע נקיט כְּבַת בכף הדמיון וגבי אסתר אמר לְבַת ולא אמר כְּבַת? ונראה לי בס"ד כי האשה נקראת בית דכתיב וַיִּקְרָא טז, יז 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ', זוֹ אִשְׁתּוֹ משנה יומא א, א, וכן אמר רבי יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא קראתיה ביתי שבת קיח:, ולכן גבי אסתר שהיתה אחר כך אשתו ממש אמר לְבַת שהוא רוצה לומר בַּיִת כי היתה אשתו ממש ולא אמר בכף הדמיון, אבל גבי בת שבע לא היתה נחשבת אשתו ממש דאמרו רז"ל אוריה לא בא עליה דידע ברוח הקודש או על פי נביא דלאו אשתו היא אלא של דוד המלך ע"ה והיא אצלו בתורת פקדון עד שיגיע הזמן הראוי שיקחנה דוד המלך ע"ה, ולכן אמרו רז"ל סנהדרין קז. ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה, ולכן לא נקיט התם לְבַת שהוא רוצה לומר בַּיִת אלא אמר כְּבַת בכף הדמיון. ברם עדיין יש להקשות אמאי נקיט בַּת ונצטרך לומר אַל תִּקְרִי לימא בַּיִת להדיה ולא נצטרך לומר אַל תִּקְרִי? ונראה לי בס"ד דגבי בת שבע נקיט בַּת ללמדינו שלא היה נוהג עמה כאיש עם אשתו אלא כאב עם בתו דאסורה לו כן הוא לא נגע בה לשכב עמה וכמו האב שבתו בתחלתה אצלו בתורת פקדון עד שיגיע זמן נשואיה ותלך אצל בעלה כן היתה אצלו פקדון עד שיגיע זמן שיקחנה בעלה הוא דוד המלך ע"ה ולכן אמר כְּבַת, וכאן אצל מרדכי ואסתר דנקיט גם כן לְבַת ולא אמר לְבַיִת היינו ללמד דבתחלתה כשילדתה אמה מתה, ונעשה נס למרדכי והניק אותה מדדיו וכמו שנאמר רז"ל במדרש מדרש רבה בראשית ל, ח רבי ברכיה ורבי אבהו בשם רבי אלעזר, בא למרדכי חלב והיה מניק לאסתר, כד דרשה רבי אבהו בצבורא גחיך צבורא לקליה אמר להון ולאו מתניתא היא רבי שמעון בן אלעזר אומר חלב הזכר טהור עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב אסתר ב, ז 'הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ' דקשא מה שאמר בַּת דֹּדוֹ לשון יתר היא דהא דמר קרא אסתר ב, טו 'וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת' ומזה נודע שהיא בַּת דֹּדוֹ? ופרשתי דרמז הכתוב דבר פלא זה שינקה מן הדדים של מרדכי, לזה אמר 'הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ', דַּדּוֹ כתיב בלא וא"ו רוצה לומר בת הדד שלו שינקה וגדלה מן הדד שלו כבת היונקת מדדי אמה ולזה אמר הכתוב אחרי זה 'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת' דכיון דינקה ממנו נעשית בת שלו. ועוד נראה לי בס"ד הא דנקיט גבי בת שבע בַּת ולא אמר בַּיִת, כי באמת האשה נקראת בַּיִת בלשון תורה דכתיב ויקרא טז, ו 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ' וכן נקראת בַּיִת גם בלשון בני אדם שכל אדם קורא את אשתו בשם 'בֵּיתוֹ' ואם היה נתן המלך ע"ה אומר לדוד במשל 'וַתְּהִי לוֹ לְבַיִת' היה מרגיש דוד המלך ע"ה שדברים אלו משל הם ולא נעשה מעשה זו ממש, וכיון דהיה מרגיש דדברי משל הם אז ודאי היה מרגיש דמשל זה הוא על בת שבע שלקחה מן אוריה ובאמת הנביא בא בדבר ה' לומר משל זה לדוד המלך ע"ה, באופן שלא ירגיש שהוא משל, אלא יחשוב מעשה שהיה כך היה כדי שישיב תשובה לחרוץ משפט על זה האיש וכאשר חרץ משפטו תכף, ולכך הוצרך לומר לְבַת כי דרך למנקט על הכבשה בַּת מפני שגידלה אצלו כמו המגדל את בתו, מה שאין כן האשה שנקראת בַּיִת הוא על שם שעוסקת בצרכי הבית ושומרת אותו וכל עסקיו מוטלין עליהם וגם היא תהלים קכח, ג 'כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת' שאינה יוצאה מן הבית חוצה אלא לפרקים רחוקים, ולכן תואר זה של בַּיִת אין לו שייכות לאומרו על הכבשה ובודאי היה מרגיש דוד המלך ע"ה שדברים אלו דברי משל הם על ענין בת שבע שהיתה נות ביתו של אוריה. והא דלא נקיט כאן גבי אסתר לְבַיִת ונקיט בַּת כדי שלא יהיה ניכר מן המגילה שהיתה אשתו של מרדכי המלך ע"ה הן אצל המון העם הן אצל נכרים שהם מתרגמים המגילה בלשונותם, ולכך אמר 'לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת' דמובן מזה שהוא גידלה בביתו כמו בתו, דזה ידוע המגדל יתום ויתומה אם הזכר נחשב בנו ואם נקבה נחשבת בתו.

6 מִגְּנוּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע לָמַדְנוּ שְׁבָחוֹ: שֶׁלֹּא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם. קשא והלא רשע היה ואיך נספר בשבחו? כי קרא כתיב דברים ז, ב 'לֹא תְחָנֵּם' שלא לספר בשבחן! ועוד מאחר שהיה שטוף בזמה עד שבקש להביא ושתי ערומה לשכב עמה איך כפה טבעו במנהג זה שלא ישמש ביום? ונראה לי בס"ד כי זה הטבע היה לו על ידי שמים בדרך נס בעבור טובת אסתר, ובא הכתוב ללמדנו שבח זה להודיענו הטובה שעשה הקב"ה לאסתר על ידי זה, והוא שאמרו רז"ל שלא היה משמש עם אסתר ממש אלא היתה יודעת להפריד חלק הרע שבה שיהיה נעשה בריה שלימה כדמותה וצלמה באין הפרש ולזה קורא אותו בזוהר בשם שידה, והוא היה משמש עם זה החלק הרע הנקרא בשם שידה, אבל אסתר היתה מתעלמת והכל נעשה ברגע אתד שתהיה אסתר נעלמת והשידה נגלית במקומה, והנה דבר זה אינו נעשה אלא רק בלילה שיש שליטה לקליפה בלילה ולכן תכף ומיד נעשה חלק הרע שבה בריה שלימה כדמותה אבל ביום ששולט החסד ונחלשת הקליפה אינה יכולה לעשות דבר זה ולכן הקב"ה הקדים רפואה למכה ועשה לו טבע זה שלא יהיה משמש מטתו ביום כדי שלא יטמא את אסתר המלך ע"ה בתשמיש כי ביום אינה יכולה לעשות הבדלה זו ממנה שיהיה החלק הרע שנבדל ממנה בריה שלימה. ובזה יובן בס"ד הטעם שאמר לו על לכתה ביום אצל אחשורוש אסתר ד, טז 'וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי' דאמרו רז"ל מגילה טו. שתהיה אסורה עליו מחמת שהיה אחשורוש שוכב עמה, וקשא כמו שהיתה עושה בלילה להפריד ממנה חלק הרע לישכב עם השידה כן תעשה עתה? ובזה ניחא שביום אינה יכולה לעשות דבר זה! ודע כי מה שאמר רז"ל ויקרא רבה יג, ה כורש היה בנה של אסתר אפשר שגם זוהר הקדוש יודה בזה, דיש לומר פעם אחת נזדמן ששמש עמה ביום ונתעברה בכורש כי ביום אינה יכולה לעשות דבר זה של השידה.

7 'וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב' אָמַר רַב: שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי. נראה לי בס"ד דכלהו רבנן פירשו השינוי הוא בענין אכילה, מפני דתיבת 'יְשַׁנֶּהָ' יש בה משמעות שינוי ויש בה משמעות שינים והיינו להורות שעשה לה שינוי בדבר מאכל שהוא עסק השינים ורב אמר שֶׁהֶאֱכִילָה מַאֲכַל יְהוּדִי פירוש מאכל שנוהג מרדכי שהוא איש יהודי לאכלו כי ידוע אומרו אסתר ב, ה 'אִישׁ יְהוּדִי' לכבוד שהיה יהודי שלם ותופס היהדות בנפשו וכמו שאמרו מָרְדֳּכַי מֻכְתָּר בְּנִימוּסוֹ הָיָה, ונקרא 'אִישׁ יְהוּדִי' בסתם אצל כל אדם ישראל ונכרים. והא דקפיד להאכילה מיני מאכל ותבשילין שהיה נוהג מרדכי לאכלם מפני שהיא גדלה בביתו ונתלמדה על אותם מאכלים ואם נאכל מאכל אחר חושש לשינוי וסת ועל ידי כך תכחיש. ומה שאמר שמואל 'שֶׁהֶאֱכִילָה קְדָלֵי דַּחֲזִירֵי' נראה לי הכונה שאכלה מין דג שהוא הפך החזיר אשר ביבשה דידוע מה שאמר רז"ל חולין קכז. כל מה שיש ביבשה יש בים אך כל מין אשר ביבשה טהור הוא בים טמא וכל שבים טהור ביבשה טמא. ולפי זה דג שבים שהוא כמין חזיר הוא טהור וזה המין הביאו לה לאכילה ממנו. אפשר שהוא טעמו חשוב מאד ומעדן הבשר ומזכך דם הפנים ודריש מלת 'לְטוֹב' רוצה לומר מין טהור שהוא טוב. ורבי יוחנן דאמר הֶאֱכִילָהּ זֵרְעוֹנִים היינו משום דזה מאכל שאכלו דניאל וחביריו ונעשה להם בו נס שנתעדן בשרם ונוסף יופי ושומן להם במאכל זה דכתיב דניאל א, טו 'וּמַרְאֵיהֶם טוֹב'.

8 וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת - יֶרַח שֶׁנֶּהֱנָה גּוּף מִן הַגּוּף. נראה לי בס"ד לכך נקרא 'טֵבֵת' דאות ב' היא באמצע ומצטרפת לכאן ולכאן, וקרינן ביה 'טב בת' והיינו בת לשון שכיבה כי שכב בלשון התלמוד בת כלומר הוא טב לשכיבה של איש ואשתו כי הוא ירח שהגוף נהנה מן הגוף.

9 אָמַר לָהּ: וּמַאי רַמָּאוּתֵהּ. מקשים אמאי לא שאל ממנה שאלה זה כשאמרה אבא רמאי הוא? ונראה לי בס"ד כי תחלה חשב שאמרה לו כן כדי לדחותו שאינה רוצה להנשא לו אך אחר שאמרה לו 'ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמאות?' הבין שהיא יודעת דאסור לרמות ואפילו בדברים! ומזה הבין שאותה תשובה שהשיבה לו מקודם דיש לה אב רמאי אינה תשובה של רמאות שהשיבה לו כן כדי לדחותו אלא ודאי כי הוא האמת דאביה רמאי ולכך שאלה 'מאי רמאותיה?' כדי שידע לתקן הדבר.

10 וּמַה צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב 'וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל'. קשא אמאי לא הביא צניעות ממש שהיה בו כשהלך למערה להסך רגליו דעל זה אמר לו דוד המלך ע"ה התורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו, אך בעבור צניעות שראיתי בך חסתי עליך? ומהרש"א ז"ל הרגיש בזה ותירץ בדוחק משום שהיה זה אחר שמלך, וקשא מה בכך הלא למדנו מזה שהיתה בו מדת הצניעות? ועוד דבודאי הורגל בה מתחלתו ומקטנותו? ונראה לי בס"ד דהקדים לתרץ קושיא אחרת דקאמר בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, וקאמר תלמודא מאי צניעותא דהוייא ברחל? ומייתי ענין מסירת הסימנים שמסרה לאחותה, וקשא ענין זה הוא ממדת הרחמנות ואינו ממדת הצניעות ומאן דכר שמא דצניעות בזה? ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי קושיא זו בס"ד עיין שם, ועתה נראה לי בס"ד לתרץ תירוץ אחר והוא דהן אמת דחסה על אחותה ורחמה עליה למסור לה הסימנים כדי שלא תתבייש, עם כל זה אם לא היה ברחל מדת הצניעות שתהיה שומרת סוד לא היה נעשה חסד זה יום לאה במסירת הסימנים יען שאם היתה מגלה סוד היתה אומרת לאביה מעיקרא שיעקב חושש וחושב שאתה מחליף אותי ותביא אחותי במקומי ולכן נתן ומסר לי סימנים וכיון שלבן ידע שיעקב אבינו ע"ה חושש מן הרמאות ועשה לזה תיקון על ידי סימנים לא היה בא לבן לרמוז ולהחליף ולסמוך על מסירת הסימנים שיאמר לרחל למסרם ללאה כי היה אומר כיון דיעקב חושד אותי ברמאות של חליפין אף על פי שמסר סימנים לרחל לא יסמוך על הסימנים אלא בשעת מעשה לא יבא עליה אלא עד שיראנה בעיניו, ואם כיבה הנרות על ידי התינוקות לא היה עושה מעשה אלא עד שיוציאנה לחוץ ויראנה לאור הכוכבים, ומה מועיל מסירת הסימנים? ולכן בודאי לבן לא היה מחליף כלל ויביא את בתו בסכנה של בושה! אך מאחר דרחל היתה צנועה לשמור סוד לא גילתה הדבר לאביה שיעקב חושדו להחליף, ולכן חשב לבן אם אחליף לא ירגיש יעקב בדבר ויבא עליה בחשיכה כי כבר הכין תחבולה שבואו התנוקות ויכבו הנרות וליל שבת היה דאי אפשר להדליק נר אחר, ולכן בזכות צניעות שהיתה ברחל לשמור סוד ולא לגלות הדברים יצא ממנה שאול ששמר סוד ולא הגיד דבר המלוכה שאמר לו שמואל המלך ע"ה, דזה גם כן הוי צניעות של שמירת סוד בדברים ודמיא הא להא, ולכך לא הביא צניעות דהיה לו כשהיה מסך רגליו, דלא דמייא האי צנעות לצניעות דרחל. ברם הא קשיא מה שבח יש לשאול המלך ע"ה בדבר זה שלא גילה סוד זה של המלוכה לדודו? והלא הוא ראה וידע שהנביא רוצה שיסתיר הדבר כי משחו בסתר ולא רצה שידע שום אדם מדבר זה אפילו נערו, יען כי רצה להמליכו לפני כל ישראל על ידי הגורל תחלה ולא רצה שיוודע דבר זה קודם שיעשה הגורל, ולכן בעל כרחו צריך לשמור סוד זה שלא יגלהו לשום אדם שבעולם! ונראה לי בס"ד דלא אמר וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר 'מָשְׁחוּ' שְׁמוּאֵל, אלא כתיב אֲשֶׁר 'אָמַר' שְׁמוּאֵל וזה קאי על מה שאמר לו שמואל א' ט, כ 'וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ', שלא הגיד לדודו דבר זה שהיה נוגע גם לדודו חשיבות במאמר זה והיינו מפני צניעות שהיתה בו לשמור סוד.

11 כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם פּוֹסֵק לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָּנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. נראה לי בס"ד דידוע העשר ספירות עשויין קוים ימין ואמצע ושמאל, וקו ימין הוא חח"ן חכמה, חסד, נצח עומדים זה תחת זה החכמה משפעת לחסד וחסד לנצח וכן קו אמצעי דת"י תפארת יסוד וכן קו שמאל בנ"ה נצח הוד והמלכות מקבלת מכל השלשה קוין הנזכרים וידוע שפע הגדולה שפוסק הקב"ה לאדם משתלשל בקו ימין שהוא משולש בשלש ספירות זו תחת זו ולזה אמר פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָּנָיו כי קו ימין שבו משתלשל שפע הגדולה הוא משולש ויורד השפע מן חכמה לחסד ומחסד לנצח עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת היא ספירת המלכות, דורות רוצה לומר שורות מלשון קיימי דרי דרי ויליף זה מפסוק איוב לו, ז 'וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ' נקיט נצח שהוא ספירה האחרונה שבשורת ימין ויגבהו במלכות ונראה לי בס"ד לרמוז באותיות גְּדוּלָּה שהוא ג' דּוֹלֶה כלומר דולה השפע מן ג' ספירות שהם חח"ן חכמה, חסד, נצח.

12 וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי'. צריך להבין היכא משמע דקאי 'יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי' על המגביהין עצמן? דאם תאמר תיבת איוב לו, ז 'וַיִּגְבָּהוּ' דריש לה לכאן ולכאן והכי קאמר אם יגבהו ילכדון בחבלי עוני זה אי אפשר, דתיבת וְאִם אֲסוּרִים הפסק בין תיבת וַיִּגְבָּהוּ ואי אפשר לחבר מלת וַיִּגְבָּהוּ עמהם. ונראה לי בס"ד לעולם תיבת וַיִּגְבָּהוּ מחוברת עם לעיל מינה, והכי פירושו אִם אֲסוּרִים שמתגאים אז יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי, והיינו כי הגאה דרכו לילך בכבידות עקב בצד גודל ולא יטה ראשו וידיו לכאן ולכאן כאדם שגופו אסור וקשור בחבלים אבל העניו מטה קומתו ואבריו כאשר יזדמן לו לכאן ולכאן ואינו מדקדק בפסיעותיו ובתנועת ראשו וידיו, ולכן לגאים שמגביהין עצמו קורא אותם בשם 'אֲסוּרִים בַּזִּקִּים' כך נראין במהלכם ובישיבתם ועמידתם.

13 'וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ'. יש להבין היכא רמיז דבר זה בכתוב? ונראה לי בס"ד כי דם נדה דרכו להיות שותת על הירך שלה, ונרמזה באותיות 'מָרְדֳּכַי' שהוא אותיות 'דַּם יֶרֶךְ' וקודם שלקחה אחשורוש לא היתה מראה דם השותת על ירך שלה למרדכי כי אינו דרך ארץ כיון שהוא בעלה אלא היתה שולחתו לחכמים לראותו אם הוא טהור או טמא וכך היתה נוהגת גם אחר שלקחה אחשורוש. וזהו שנאמר וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי רוצה לומר מאמר שאלה של 'דם ירך' אֶסְתֵּר עֹשָׂה ונוהגת בו כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ קודם שלקחה אחשורוש שהיתה שולחת מאמר שאלתה בדם נדתה המתייחס לירך לחכמים לשאל מהם עליו.

14 'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי. יש להבין מהיכא משמע מן הכתוב טבילה ותשמיש? כי פשטיה דקרא קאמר שעושה מאמרו וגזרתו אשר יצוה אותה הן בדיני תורה הן במילי דעלמא! והרי"ף ומהרש"א נרגשו בזה ונדחקו עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע דהתשמיש מכונה בשם אמירה וסיפור, ומפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הארות זו"ן פ"ו, וכן איתא בתלמודא מאי מספרת משמעת, גם עשה הוא לשון תיקון כמו וכן הכתר אשר עשה, ותיקון התשמיש הוא בטבילה כי אי אפשר לשמש אם לא תטבול, ולזה אמר וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי רוצה לומר תשמיש של מרדכי שיהיה משמש עמה, אֶסְתֵּר עֹשָׂה רוצה לומר מתקנת אותו על ידי טבילה שהיתה טובלת ומשמשת עמו. ואומרו כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ הכונה כי האשה נאמנת לומר לבעלה ספרתי וטבלתי ומשמש עמה אף על פי שלא ראה בעיניו טבילתה, וזה האמונה היתה אצלה קודם שהלכה אצל אחשורוש כשאר נשים דעלמא שהאמינתם תורה בכך ואל תחשוב כיון שהלכה אצל אחשורוש נסתלקה אמונה זו ממנה שאינה נאמנת לומר ספרתי וטבלתי כדי שישמש עמה, לכך הגיד הכתוב כן היתה נוהגת באמונה זו כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ קודם שלקחה אחשורוש, ולכן דקדק הכתוב למנקט זה אחר שאמר שהמליך אותה אחשורוש ועשה לה משתה בביתו, ולא אמר זה אחר פסוק אסתר ב, יא וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר, דאם היה אומר סמוך לזה את פסוק 'וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה' היינו מפרשים אותו כפשוטו דקאי על קיום גזרתו וצווי שלו שהיה מצוה אותו.

15 וְהֵן לֹא הָיוּ יוֹדְעִין כִּי מָרְדֳּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. נראה לי בס"ד לכך אמר הכתוב אסתר ב, כא 'וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ' דקודם אומרו קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ הקדים הכתוב לומר וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, רמז בזה על שהיה מקדמת דנא יושב בלשכת הגזית מקום הסנהדרין הנקרא שער המלך מלכו של עולם.

16 אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִלָּה. נראה לי בס"ד לכן תמצא קודם אותיות מַכָּה יש אותיות יֶלֶד, כי הקב"ה מציל את ישראל מן כליה אשר יקטרגו המקטרגים לעשית להם בעבור העונות, בטענה שדן אותם כמו ילד שאין לו דעת שלם ואינו בר עונשין כמו שאמור המפרשים ז"ל על פסוק הושע יא, א 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' דדן אני אותם כנער שאינו בר עונשין, ופרשתי הענין כלומר אין יודעים ערך איכות הפגם והקלקול שנעשה למעלה על ידי עונותיהם, ואמרתי בזה יצדקו דברי התוכנים דמזל ישראל הוא דלי, והיינו דְּלִי בהפוך אתוון יֶלֶד שהקב"ה דן אותם כילד שאינו בר עונשין גמורים ובזה מאריך להם עד שיעשו תשובה ומצילם מן כליה לפי שעה, ולכן קודם מַכָּה שהיא הכליה יש אותיות יֶלֶד כלומר מצילם מן המכה מדין ילד ולכך אמר הקב"ה מקדים רפואה למכה שרמז רמז לרפואתם קודם אותיות מַכָּה, ולכן אמר יעקב אבינו ע"ה לעשו כששאל לו בראשית לג, ה מִי אֵלֶּה לָּךְ? והשיב הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹקִים אֶת עַבְדֶּךָ, כי חנני אלקים בדבר זה שיחשוב את בני תמיד לילדים שהם קטנים ואינם בר עונשין להצילם בזה ממדת הדין עד שיעשו תשובה.

17 הני ברכי דרבנן דשהי מנייהו. כך הגרסא בערוך ערך שה ולא גריס 'דשלהי' ופירש שם לשון עייפות כלומר ברכים המתיעפים, וכן כאן אמר לו כל פעם שיבואו אצלם עבדי המלך ליקח אותם לעבודת המלך מראים עצמם שהם עייפין ואין להם כח לעסוק ואומרים כן למראה עיניים כדי להבריח עצמם מעבודת המלך. ומה שאמר פה"י נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בערוך ערך פה נפרד תרגומו פהייא עיין שם, וכאן אומר כשבאים עבדי המלך ליקחם לעבודת המלך עוסקים זה בזה בפירוד שמראין לעיני הרואים שיש להם טרדה בדבר זה של הפירוד שהם נפרדים זה מזה דהיינו השותפין נפרדים זה מזה וטרודים זה בזה בקטטות ומריבות וכן האב נפרד מבנו והאח נפרד מאחיו והאיש נפרד מאשתו דאז הם טרודים ואין להם פנאי לילך לעבודת המלך והכל שקר הוא מראין כך כשבאים עבדי המלך ליקח אותם ואז עבדי המלך חוזרין לאחור ואין לוקחים אותם.